אם יש דבר אחד שלעולם לא אשכח מהארוחה הזו, זה הרגע שבו הגישו לנו סלט לבנוני ולצידו צ'ופ סטיקס. למה? כי אפשר. ובזה בעצם מסתכם כל הסיפור של מסעדת רטטוי – אם אפשר, אז למה לא?
אבל בואו נחזור להתחלה. זהו זמן מוצ"ש, ולמרות שאנחנו בדרכנו הביתה משבת אצל ההורים, הבטן מקרקרת ואנחנו מחליטים לסטות מהמסלול וללכת לבדוק על מה כולם באזור הדרום מדברים. אנחנו מגיעים לשטח מוקף חומות גבוהות, כהות, ארוכות (כאילו באנו לאכול אצל הענק בעל מאה העיניים) וממתינים מול שער חשמלי. אי אפשר לראות כלום והתחושה היא שזהו מתחם ענקי – גן אירועים במסווה של מסעדה. הלוואי שהאוכל יהיה קצת יותר מעודן.
בעמוד הראשון (מתוך אינסוף, כי אם אפשר להכניס מנות מכל המטבחים הקיימים בעולם אז למה לא?) אנחנו מחליטים להזמין לחם עם "מעוררי תיאבון" וגם סיגר לאבנה חם.
בעמוד השני אנחנו רואים שיש סלט שמגיע עם שניהם, אז הולכים עליו – הסלט הלבנוני. זהו סלט ירוק, רענן, עלים טריים, קצת שרי, חמוציות במידה וגם קשיו קלוי. הוא מוקף בשלושה סיגרים ארוכים ויפים וגם בצ'ופ סטיקס.
על פניו, כשהסלט מגיע הוא נראה כמו מנה שניהנה לטרוף, אבל משהו בתיבול נורא מפריע לי. מין ויניגרט קנוי כזה, מעצבן. למה לא פשוט מלח, לימון ושמן זית? מה פשוט יותר, טעים, ומתאים מזה? אבל הסיגרים, רק בשבילם היה שווה כל זה. הם פריכים והעלים עשויים בעבודת יד, והלאבנה בדיוק במרקם הנכון, ומזל שהביאו שלושה. ככה לא צריך לריב.
המסעדה ענקית. כמה חדרי אירוח ופינות ישיבה וגנים ובריכה ומה לא – ולמרות זאת היא מתמלאת בקצב מטורף. בכל פעם שהרמתי את הראש מהצלחת, עוד משפחה התיישבה סביב איזה שולחן. אנשים מגיעים לפה בקבוצות, וזו מסעדה זריזה ויעילה. המון מלצרים בכל חדר ומנות שמגיעות אל השולחן תוך דקות ספורות.
הזמנו גם דג, "בת הים". בתפריט מוקדשים שלושה עמודים רק לדגים, אבל הכול נראה אותו הדבר. החלטנו להזמין לברק על מצע ריזוטו פטריות וערמונים. לא יודעת למה, אולי כי זו הייתה המנה היחידה שנראה היה שעשויה להיות טעימה. אבל לא. כלומר, הדג היה יכול להיות מעולה, הוא עצמו היה עשוי טוב, אילולא שפכו עליו תערובת תבלינים מתועשת. והריזוטו לא היה ריזוטו. אלון אומר "אבל היה טעים". בסדר, טעים, אבל לא ריזוטו. זה היה אורז ארוך מוקרם בגבינה מותכת (לא פרמזן). אותי זה מבאס ברמות עמוקות.
"רטטוי" היא לא מסעדה ברמה קולינרית גבוהה, אבל אי אפשר להתווכח עם כל עשרות האנשים שצובאים על המקום. יש פה אוכל שמתאים לכולם – מתוק, מלוח, סתמי.
אני שונאת להיות קטנונית, אבל כשמבטיחים לי בתפריט ארטישוק או אספרגוס והוא לא נמצא במנה – זה מעצבן. והרביולי שהזמנו ("קריספי") היה סתם רביולי שמנת־פסטו קר בתוך רוטב חם.
מזל שהקינוח פיצה על הכול. קוקו בומב – כדור ענקי (ענקי!) של גלידת קוקוס מצופה שכבה עבה של קראנץ' פקאן סיני ומוגש על נטיפי רוטב קרמל. זה היה להיט רציני ביותר. טעים ממש ומיוחד.
לראשונה, אני לא יודעת מה להגיד לכם. אני מכירה הרבה אנשים שכן נהנים מהאוכל במקום הזה, ומבקרים בו באופן קבוע. אולי אני צריכה לחשוב מחדש מיהם החברים שלי, ואולי סתם היה להם יום רע.
