הכול התחיל בערב השני של ראש השנה תשע"ז, באומן שבאוקראינה. אחרי סעודת חג המונית וריקודים נלהבים, שיתף צבי יחזקאלי, ראש הדסק לענייני ערבים של חדשות עשר, את ידידו, עורך הטלוויזיה אוהד גל־עוז ברעיון להכין סדרה חדשה על האסלאם בעולם.
גל־עוז, שערך בעבר את "בוס בהסוואה" ואת "הרווק", השאיר מאחוריו את העשייה הטלוויזיונית כשחזר בתשובה והפך לחסיד ברסלב. או לפחות כך חשב. שם באומן הרחוקה החליט גל־עוז להשיב בחיוב לפנייה של יחזקאלי כבמאי ועורך, וכך הוביל המפגש ההוא את השניים למסע מרתק ומעורר מחשבה, שאת תוצאותיו ניתן לראות בסדרה "בזהות בדויה – צבי יחזקאלי בג'יהאד יום הדין", שעלתה השבוע בערוץ עשר.
"ג'יהאד יום הדין" הוא כינויו של התהליך שבאמצעותו מנסה האסלאם לחדור אל החברה המערבית ולהשתלט עליה מבפנים. המסע של יחזקאלי וגל־עוז עובר בין טורקיה, גרמניה, צרפת וארצות־הברית – ועוקב אחר הכרסום של הג'יהאד האסלאמי במדינות הללו.
הזהות הבדויה שאימץ לעצמו יחזקאלי במהלך המסע, והעובדה כי הוא וגל־עוז שניהם חוזרים בתשובה, הובילו לשלל סיטואציות מוזרות. כך למשל מצאו את עצמם השניים ברחובות סן־דני, פרבר פריזאי עוין, בשעת מנחה. הם עמדו והתפללו בלי תזוזה, בתקווה שאיש לא ישים לב. במיאמי ובדטרויט הם ירדו בשעות הבוקר המוקדמות לבריכה כדי לטבול. במקרה אחר טבלו במעיינות וושינגטון.
אנחנו נפגשים בחדר העריכה, גל־עוז יושב שם על תיקונים אחרונים. בכיפתו השחורה ובפאותיו המסתלסלות הוא בולט בנוף האולפנים התל־אביביים. אנחנו צופים בגרסה הכמעט אחרונה של הפרק הראשון, שם משנה יחזקאלי זהות ל"שייח' אבו־חמזה", איש עסקים המבקש לתרום לארגון "האחים המוסלמים". בדרך לגיבוש הדמות יחזקאלי קיבל ייעוץ צמוד מחברות מודיעין ואבטחה ומיוצאי שב"כ ומוסד, השיג ממבריחי גבול בטורקיה דרכון סורי מקורי, דרכון פלסטיני לגיבוי וחתימת אינטרנט של בית עסק פעיל בירדן עם אתר אינטרנט וכתובת אימות.
תחת הזהות הבדויה יצא יחזקאלי מצויד בציוד צילום איכותי ומוסלק בכפתור הבגד ובמאבטח שהתחזה לאחיינו, אל תוך המציאות שבה מתנהל הג'יהאד השקט. זו לא הפעם הראשונה שיחזקאלי נטמע בשטח כדי להביא מבט מבפנים אל תוך האסלאם. בעבר יצר את הסדרה "אללה אסלאם" שחשפה את האסלאם הקיצוני באירופה וחזתה את עלייתו של דאעש, ולאחר מכן את "היג'רה" שתיעדה את מסעותיהם של מאות לוחמי ג'יהאד בדרכם למדינה האסלאמית של דאעש.
הפעם, כאמור, חושף יחזקאלי את ג'יהאד יום הדין שצומח בין כותלי המסגדים ובמשרדים חשאיים ומוגנים. הוא חדר לתוך הארגון כדי להקשיב לשיח הפנימי והסודי ולהוראות ההפעלה של הג'יהאד השקט במדינות המערב. התוצאה שהתקבלה מרשימה מחד, אך מדאיגה מאוד מאידך.
על הכוונת של טראמפ
חודשיים אחרי המפגש עם יחזקאלי, גל־עוז צלל פנימה אל הפרויקט. את עבודתם ביססו על דוח סודי של המודיעין הצרפתי שהוכן על ידי חברת מודיעין עסקי ישראלית ובעזרת אנשי שב"כ ומוסד לשעבר. הדוח מזהיר מפני הכוח המתעצם של האחים המוסלמים בצרפת ובכל אירופה. בשיתוף הסוכנים שכתבו את הדוח ובעקבותיהם, נכנס יחזקאלי פנימה לארגון.
"מי שמבקר את האסלאם באירופה מיד מואשם באסלאמופוביה", אומר גל־עוז, "זו ההאשמה הכי חמורה שאפשר להאשים בנאדם. להיות אנטישמי באירופה מותר, אבל להיות אסלאמופוב אסור. יש השתקה חזקה, כך שהמודיעין הצרפתי שכר חברות ביון ישראליות כדי לא להסתבך. ובכלל, הישראלים הרי טובים בעבודות ריגול ואיסוף מידע. הדוח הזה התגלגל לצבי וכך נולד הרעיון לסדרה – לספר לקהל על המסקנות שלו, אבל מתוך השטח".
צבי עוסק שנים בעולם הערבי ודובר ערבית שוטפת, עד כמה הכרת אתה את העולם הזה לפני הסדרה?
"לא ידעתי הרבה על העולם הזה. כחלק מתהליך התשובה שלי הפסקתי לקרוא עיתונים ולצפות בטלוויזיה או לגלוש באינטרנט, כך שאני די מנותק מהחדשות. אני לא כל כך עסוק במה ביבי אמר ומה הוא עשה, וכשצבי בא עם ההצעה הזו, אמרתי קדימה, לומדים עולם חדש. הרי לא משנה אם אתה עושה תוכנית על בוסים בחברות גדולות או על רווקים, אתה צולל לנושא ולומד אותו. נכנסתי לזה והנתונים לא הפתיעו אותי. הסיפור לא נראה לי דמיוני, ומהר מאוד הדוחות היבשים הפכו למציאות מול עינינו".
מה זה בעצם ג'יהאד שקט?
"אנשים מפחדים מאוד מפיגועים, מטרור, ובעצם בסדרה הזאת אנחנו אומרים שזה לא הסיפור. הטרור הוא בעיה שהעולם לומד להתמודד איתו, אבל כאן מדובר במשהו עמוק ומורכב שקשה לשרטט אותו. לכאורה הכול כשר, הכול על התפר של החוק. הם בונים מעטפת מתוחכמת תדמיתית שהרבה אנשים נופלים בה, הם בונים כוח ולא משתמשים בו כרגע, אבל הכוח הזה הולך ונצבר ובסופו של דבר יוביל לטרור. הגישה שלהם שונה למשל מדאעש שאומרים כאן ועכשיו. זה ג'יהאד שנבנה לטווח רחוק".
ההכנות לסדרה כללו לא רק אימונים של יחזקאלי עם מסתערב וסיור במסגד עם שייח' שלימד אותו כיצד מתפללים, אלא גם התייעצות עם רב – מה צריך לעשות אם במסגרת ההצגה שלו יתבקש יחזקאלי לאכול אוכל לא כשר ("להגיד שכואבת לו הבטן. זה תמיד עובד"), ומה עליו לכוון כשהוא "מתפלל" במסגד.
לקחתם סיכון גדול. יש רגעים בסדרה שבהם כמעט נחשפתם. בדיעבד, היה שווה?
"התייעצנו ובדקנו לפני שנכנסו לסיפור הזה, ויצאנו לדרך מתוך ידיעה שיש כאן שליחות, יש כאן משהו שחשוב להגיד, שאולי היום רק צבי יכול להגיד אותו ולא רק כי הוא פרשן ערבי ויש לו יכולות הסתערבות. אין הרבה עיתונאים שיכולים ללבוש דמות, להיפגש עם מוסלמי כמוסלמי, ולדבר איתם דיבור ישיר. למרות זאת חששנו ונזהרנו, ואיפה שהיה מסוכן קיבלנו ייעוץ והכוונה איך עושים את זה. מעל זה היה העניין שיש כאן סיפור שחשוב להשמיע, שאין מי שישמיע אותו. באירופה ואמריקה קשה לדבר על זה, הם לא רוצים לשמוע מזה, הם רוצים את החיים השקטים שלהם. כאן בא יהודי דובר ערבית שמבין איך השיטה עובדת ומאיר אותה בפנס".
היה רגע שפחדת באמת? שחשת סכנת חיים?
"כן, היה רגע כזה. צבי נכנס לתפילת יום שישי במסגד בצרפת שיש בו הסתה ונאומים מאוד חריפים. בחוץ היו המון אנשים חשדנים. חשנו פחד. מראש תכננו להתפצל אם נחוש בחרדה. עקבו אחרינו, ואכן התפצלנו והגענו לנקודת מפגש רחוקה משם שקבענו מראש".
אירוע מפחיד אחר התרחש כאשר ביקרו בשכונת איוב הסורית בלב איסטנבול. מתברר שבמדינה שבה גם ציוץ בטוויטר נגד ארדואן יכול להוביל למאסר, להסתובב עם ציוד הקלטה עלול להיות רעיון לא כל כך טוב. תוך מספר דקות מצאו עצמם השניים מוקפים בעשרה שוטרים, שהחלו לחקור אותם על מעשיהם. "הרגשנו כמו באקספרס של חצות", נזכר גל־עוז, "זה היה היום האחרון שלנו שם ופחדנו שנלך למאסר במקרה הרע, או שייקחו לנו את החומרים שצילמנו במקרה הטוב".
למזלם של גל־עוז ויחזקאלי, במהלך הביקור ליווה אותם איש מודיעין טורקי שבעברו היה ראש מערך האבטחה של ארדואן. בשעה שהוא הרגיע את השוטרים, הצמד המפוחד התמסר לאמירת "התיקון הכללי".
עד כמה הפתיעו אותך החומרים שצילמתם?
"הפתיע אותי העומק של הג'יהאד, החשיבה לטווח ארוך, האסטרטגיות. הם מצליחים לבנות מערך מרשים ולהשפיע על המדיה, על התקשורת והאקדמיה בלי להקפיץ את הרוב הדומם שרוצה ללכת בבוקר לעבודה ולחזור הביתה לראות טלוויזיה. הם יודעים איך לבנות דברים בלי להיתפס ברדאר, כי לכאורה הם נורא נחמדים. מאוד הפתיע אותי שזה פרוש בכל העולם, ממש לא עניין מזרח תיכוני. אירופה ישנה. בגרמניה האוכלוסייה המקומית נמצאת במגמת ירידה מתמדת. הילודה הולכת ויורדת, בסופו של דבר במהלך של עשרים־שלושים שנה האסלאם יהפוך לגורם דומיננטי".
הפרק שצולם בגרמניה עוקב אחרי הפליטים הסורים המציפים את המדינה, ומחזקים לאט־לאט את האסלאם השקט. "מי שמגיע לגרמניה בתור פליט סורי זוכה למקלט מדיני ואחרי כמה שנים מקבל מעמד של תושב ואזרחות גרמנית, אז הוא גם יכול להביא את משפחתו במסגרת איחוד משפחות. תוך עשר שנים מדובר במאתיים איש".
בטורקיה, בעזרת מידע מודיעיני, הגיע צוות התוכנית לרשת שמספקת דרכונים סוריים. במחיר של אלף אירו רכש לעצמו יחזקאלי זהות סורית אמיתית "עם דרכון שעובר בשדה התעופה בגרמניה, ובאמצעותו ניתן להיקלט בגרמניה כפליט סורי עם זכויות".
אני מקווה שהוא לא באמת ניסה להיכנס איתו לגרמניה.
"עברנו איתו במעברי גבולות, בשדה התעופה לא ניסינו. אם היו עולים על צבי הוא היה מסתבך. האיש שקלט אותנו בגרמניה מטעם שירות הרווחה הגרמני היה פלסטיני שגר בגרמניה ארבעים שנה והסביר לצבי איך לעבוד על הגרמנים ולהביא את משפחתו, ואת כל זה הוא עושה בתור בעל משרה בגרמניה".
מטרת המסע בטורקיה הייתה להראות איך נראית מדינה בעיצומה של הפיכה אסלאמית. "הם מתחילים להיראות כמו איראן. ארדואן מזוהה עם האחים המוסלמים, מושפע מהם מאוד, משתמש בהצדעה שלהם. האוכלוסייה החילונית בטורקיה הולכת ומתמעטת. לא פותחים היום למשל בתי ספר שהם לא דתיים".
ומה גיליתם בארצות־הברית?
"בארצות־הברית זה עולם אחר לגמרי, האסלאם נמצא שם בצורה הכי ראשונית. אם בצרפת מדובר ב־12 אחוז מוסלמים, כוח שיש להתייחס אליו, בארה"ב מדובר בשני אחוזים. פגשנו שם אנשים שאומרים: "ב־2068 אמריקה תהיה מוסלמית", והם עובדים בזה. עובדים בלְאסלם אנשים. אם צרפת מתוחה ועצבנית, ואתה מרגיש את המתח והאווירה שם קשה, באמריקה זה פתוח, מאוד אמריקני, הכול פוליטקלי קורקט. ביקרנו בפלורידה בכמה מקומות, ביקרנו בדירבורן ליד דטרויט, עיר של 100 אלף אנשים שמחציתם ערבים".
איך השפיע שינוי הממשל על האחים המוסלמים באמריקה?
"לאחים המוסלמים באמריקה היה תור זהב בתקופת אובמה, המנהיג שלהם יצא ונכנס אצל אובמה בתדירות גבוהה. עכשיו הם נמצאים על הכוונת של טראמפ ומרגישים איך הרוח השתנתה. הם מקדישים הרבה כסף ללוביסטים ויחסי ציבור. באמריקה הכול מאוד מקצועי, תקשורתי. זה מתעתע, אתה פוגש אנשים שהם מאוד נחמדים ולא מאיימים, ורק כשאתה נכנס לעומק אתה מגלה את האג'נדה שלהם".
דוס בהסוואה
הוא נולד לפני 48 שנה וגדל בבאר־שבע ב"משפחה חופשית, מה שנקרא". אמא מורה, אבא שעבד במפעל הפוספטים. כשהיה בן שש נפטר אחיו הגדול, חוויה שהותירה אותו "מיואש מהשם. הייתי צריך לעבור הרבה כדי לחזור אליו בחזרה". בנעוריו ניגן בגיטרה בס, תחביב שהוא מתחזק עד היום. בצבא שירת בנחל בגרעין במצפה־רמון, ולאחר שהשתחרר פנה ללימודי משחק.
עם הזמן גילה כי הבמה פחות מדברת אליו והוא מעדיף להיות מאחורי הקלעים. הוא למד בימוי ותסריטאות בסם שפיגל, אך לא סיים את לימודיו, מה שלא הפריע לו להשתלב בתעשייה. תחילה כמקליט ועורך וידאו, בהמשך בעבודה בחדשות, עד שבשנת 2000 התחיל לעבוד בתפקידי תוכן. הוא היה מעורב בתוכניות כמו "המטבח עם עזרא קדם" ותוכנית הריאליטי "סוף הדרך". אחר כך, ב־2009, הגיעה "הרווק", אדפטציה לפורמט הבינלאומי של תוכנית השידוכים שבמרכזה רווק ש־25 נשים מתחרות על ליבו, אותה הוא ערך. התוכנית זכתה להצלחה גדולה. הריאליטי הבא שערך וגם ביים, ב־2013, היה "בוס בהסוואה" שבה בכל פרק החליף בוס את עובדיו הזוטרים בעבודות שונות, בלי שהם ידעו כי העובד החדש הוא למעשה הבוס שלהם. התוכנית זכתה להצלחה אדירה והובילה את טבלאות הרייטינג. גל־עוז עצמו היה באותה תקופה "דוס בהסוואה".
תפילין הוא החל להניח כבר לפני 17 שנה, אחרי שהוא ואשתו חוו קושי בכניסה להיריון. אחרי שנולדה בתו, המשיך גל־עוז להניח תפילין כאות הודיה. "למדתי מהאינטרנט איך להניח תפילין, לא תמיד התמדתי בזה, לפעמים היו חולפים שבועיים מבלי שהנחתי. הייתי גם מתפלל שמונה־עשרה. בדיעבד הבנתי שזו למעשה הייתה התבודדות".
בתקופה של "בוס בהסוואה" נפטר אביו והוא החל להגיד קדיש, מה שהביא להתקרבות גדולה יותר אל חיק היהדות. מי שהייתה שם הרבה קודם היא אשתו דנה. "אנחנו הרבה שנים ביחד, חברים מגיל עשרים. התחלנו ביחד תהליך של התקרבות, אבל אשתי נכנסה מהר יותר ממני לעניינים. אני רציתי ליהנות משני העולמות, דנה לקחה על עצמה שמירת טהרת המשפחה ואורח חיים יהודי הרבה לפניי. אחרי שנסעה לאומן היא חזרה והתחילה לשמור שבת ועלתה על מסלול של עובדת השם".
ההצלחה של "בוס בהסוואה" תפסה אותו בהפתעה. "היינו שיאני הרייטינג של רשת באותה תקופה. זו הייתה הפתעה גדולה. היינו סדרה קטנה וצנועה שעשו חמישה אנשים, שפשוט ניצחו את השיטה".
איך אתה מסביר את ההצלחה שלה?
"זו סדרה שהתכוונה לטוב. אנשים רצו לראות טוב, אנשים ישבו וצפו בה וראו שהטוב מנצח".
ודווקא אז, בשיא ההצלחה, הוא החליט סופית לחזור בתשובה. "לפעמים דווקא כשאתה מגיע לפסגה אתה אומר לעצמך 'אה, זאת הצלחה?' וזה מרוקן לך את החיים. כי זהו, נגעת בהצלחה, ואוקיי – מה עכשיו? אתה מתגאה וקולט שאתה עובד אלילים לרייטיניג, אם הרייטינג גבוה אתה בגג העולם ואם הוא נמוך אז אתה על הפנים".
הוא ניצל את ההפוגה עד לעונה השנייה של "בוס בהסוואה" ואת המשכורת שקיבל באותה תקופה, בלי שעבד, כדי לעבור סדנה ב"שקוף" לעבודה נפשית ברוח ברסלב ("קיבלתי משכורת רק כדי שאשאר לעונה השנייה. לא היה ברור לי אפילו על מה אני מקבל תשלום. בדיעבד זה היה מסלול וי־איי־פי לתשובה"). כשחזר משם כבר היה דתי וחבש כיפה בבית ובחוץ. עם תחילת העבודה על העונה השנייה, נשאר לו רק "לצאת מארון הקודש" בפני חבריו לעבודה. "אני זוכר את עצמי יושב באוטו, ויודע שזהו, אני עולה מהחניה וצריך לספר להם".
איך קיבלו את השינוי שחל בך?
"עבדתי במשרד שהיו בו, איך נגיד, כמה אנשים בעלי נטיות הפוכות. הם ידעו מה זה לצאת מהארון, אז הם ידעו איך לקבל אותי. הם הכירו את העניין של 'יש לי משהו לספר לכם', מעבר לזה עבדנו כמה שנים יחד. הם ידעו על העולם הרוחני שלי ובדיעבד התברר לי שהם ראו את זה יותר מדויק ממני".
יחד עם זאת, הוא התקשה להמשיך לעבוד בתוכנית. "ב'בוס בהסוואה' יש המון שקר. אתה עובד על אנשים. העונה השנייה הייתה לי מאוד לא פשוטה והביאה אותי לעימות קשה. האם זה מקצוע לבן־אדם דתי? מקצוע שמעורב בו שקר? לשון הרע? זה מקצוע שמסובך להיות בו יהודי כשר, רק אחר כך הבנתי איך עושים את זה, אבל אז זה היה נראה לי עולם מלוכלך, שקרני וטמא ולא רציתי את זה".
בארבע השנים שחלפו מאז הוא שימש כתומך לאחרים ב"שקוף", עד שהגיעה ההצעה של יחזקאלי. עוד קודם לכן היה לו ניסיון קצר בערוץ 20. "הם עטו עליי בתור חוזר בתשובה שהוא גם מקצוען, אבל לא היה לי מה לעשות שם. ולא היה לי רצון, הכול נורא הגעיל אותי ונראה לי מלוכלך".
הוא ביקר באומן מספר פעמים, ובראש השנה תשע"ז, לפני שנה, נסע למעין מסע פרידה מהטלוויזיה. "רציתי להמשיך להיות תומך וללמוד תורה, ומצד שני היה בי קול שאמר: זה המקצוע שלך, הפרנסה שלך, אתה צריך לעשות סדרה. הרגשתי מבולבל עד שצבי הגיע".
לפני כשנה השלים את תהליך ההתחרדות שלו, כשהמיר את הג'ינס והכיפה הלבנה בתלבושת שחור־לבן וכיפה שחורה ("נמאס לי להיות חצי־חצי").
ועכשיו תחזור לעשייה טלוויזיונית?
"אני לא יודע להגיד. יש לי רצון לעשות, פעם ראשונה שאני מרגיש שזו שליחות שלי, הרבה פעמים שאתה חוזר בתשובה אתה אומר לעצמך על מה שאתה עושה 'זו השליחות שלך', ומצד שני אתה מרגיש שזה הבית כלא שלך. היום אני יודע שלא סתם הקב"ה נתן לי כלים כאלה, היום אני מרגיש מחובר לדבר הזה. אני רוצה לעשות דברים שאני שלם איתם ולשמוח בהם. היום אני מבין שכישרון זה לא מתנה, אלא חובה. אלוקים נתן לי כישרונות לא כדי שאני אצליח, אלא כדי שאשתמש בהם לעשות דברים טובים. אני מרגיש היום את החובה של זה יותר וזה נעים לי".
