שנת הלימודים האחרונה נשאה עמה בשורות משמחות לתלמידי בית הספר בקלימונטוב שבפולין. בהשקעה משותפת של העירייה משרד הספורט הפולני, שהקציבו למטרה הזו 300 אלף זלוטי, שופץ מגרש הספורט של המוסד החינוכי. השדרוג כלל מסלול ריצה חדש, מסלול לקפיצה לרוחק ומגרש כדורסל. אבל הילדים הצוהלים לא יכלו לדעת שהקרקע המשמשת אותם כעת למשחקי כדור מסתירה סוד נוראי: ממש מתחתיה טמונות עצמותיהם של יהודים שחיו בקלימונטוב עד פרוץ מלחמת העולם השנייה.
קברניטי העיירה, ששיעור היהודים באוכלוסייתה לפני המלחמה עמד על 75 אחוז, דווקא היו מודעים היטב לכך שבשטח שכן בית עלמין, אך העדיפו להעלים עין. "הגרמנים היו אלה שעקרו את המצבות, אבל בשנת 2000 העירייה עשתה שיפוצים במקום", מספר יחזקאל אניס, צאצא ליהודי קלימונטוב. "בחפירות התגלו עצמות וחלקי מצבות – ואת הכול שפכו לתוך יסודות בית הספר. הם חשבו שאין אף יהודי שמתעניין, והמשיכו כרגיל".
לפני כעשור הגיע אניס לקלימונטוב כדי לפקוד את קברי אבותיו, אך בקושי מצא להם זכר. שום שילוט או אנדרטה לא הצביעו על מהותו של האתר בעבר. "ראיתי רק שטח קטן ונטוש, שלידו נערכו עבודות של בית הספר היסודי. לא ידעתי בבירור מהם גבולות בית העלמין, אבל בפינה קטנה גיליתי לפידריום, מקום שמציגים בו אוסף שברי סלעים בעלי עניין ארכיאולוגי. ואם מסתכלים היטב בעשבייה הסבוכה, אפשר לראות שברי מצבות, שעל חלקן כתובות בעברית". הוא וצאצאים אחרים של הקהילה התאגדו באמצעות ארגון J-nerations, וכעת נמצא נושא הנצחתם של היהודים והבעלות על הקרקעות בהליכי משא ומתן בינם ובין העירייה.
הרס בית העלמין בקלימונטוב הוא רק אחד מעשרות ומאות מקרי הזנחה והעלמה של בתי קברות יהודיים בפולין. הסיכוי להציל את השרידים קלוש. בין 1,200 ל־1,500 אתרים כאלה פזורים במדינה; ברבים מהם נותרו רק רסיסי מצבות, ובאחרים אין כל זכר לכך שבעבר נטמנו כאן יהודים. תחנות דלק, חנויות ואפילו בריכות שחייה מוקמות על הקברים, מוחקות את העדות האחרונה לקהילות הענפות שפעלו כאן עד לפני שמונים שנה.
"יש כאן ניסיון להעלים את זכר היהודים, כדי לא להתמודד איתו", אומר אניס. "הם רוצים לפטור את עצמם מאחריות: 'אלה הקומוניסטים', 'היינו בובה של הרוסים', 'אלו דברים שקרו לפני עשרות שנים' – אבל מה היה בעשור האחרון, כשהתקנתם מגרשי ספורט על קרקע של בית עלמין? של מי האחריות בדיוק?"
"הכול באשמת הקומוניסטים"
את האחריות למצב בתי העלמין היהודיים נוהגים הפולנים להטיל על תקופת הכיבוש הארוכה של ארצם במאה שעברה, ראשית תחת הנאצים ואז תחת הסובייטים. לצד הפגיעה הפיזית בקברים, הגרמנים גם השמידו תיעוד ארכיוני כמו רישומי קבורה וספרי הלוויות של חברה קדישא. אך אף שהם קורבנותיו של הכיבוש הנאצי, אי אפשר לנקות את הפולנים עצמם מאשמה. בזיזת מצבות מבתי קברות יהודיים הייתה דבר שבשגרה בשביל המקומיים, וכשמעל פני הקרקע לא נותר זכר לייעודה המקורי, קל מאוד להסב אותה לבנייה ולמטרות אחרות. "הם השתמשו במצבות לסלילת כבישים, או בנו מהן רפתות. עד היום אפשר למצוא בתים ששביל הגישה אליהם מרוצף מצבות יהודיות", אומרת לילי הבר, יו"ר התאחדות יוצאי פולין. בעיר פיליציה, היא מספרת, אף נבנו שירותים ציבוריים ממצבות כאלה.
דו"חות שהשיג מאיר בולקה הוכיחו כי על בית הקברות בקוזמיר הוקם לפני שנים מגרש ספורט. כעת מגיעים חסידי מודז'יץ לשערי המגרש אחת לכמה חודשים, מניחים פרוכת היכן שקבור האדמו"ר ומשתרעים על הרצפה. לפעמים השומר מסרב לפתוח להם את השער, לפעמים הוא מנהל משא ומתן מייגע וגובה מהם תשלום
מאיר בולקה, תושב שערי־תקווה, התוודע למצבם העגום של בתי העלמין לפני ארבע שנים, כשהגיע לפולין לצורך מפגש עסקי. "רציתי לעבור בעיר אוסטרובייץ', שבה נולד אבי", הוא מספר. "זו הייתה הפעם הראשונה שנסעתי לשם. ידעתי שבבית העלמין היהודי בעיר קבורים הרבה קרובי משפחה שלי, ובהם האדמו"ר מאיר הולשטוק, שאני קרוי על שמו. היה לי חשוב לומר קדיש על קבריהם".
כשהגיע למקום מצא רק שברי מצבות ותילי אבנים, ולא הצליח לזהות אפילו רמז לשמות קרובי משפחתו. בית הקברות, כך התברר, הפך לפארק שתושבי העיר מטיילים בו עם כלביהם. אחד המקומיים כיוון אותו לאתר מרוחק, שבו לדבריו "קבורים יהודים". בולקה הלך בעקבות ההכוונה שקיבל, ושוב נדהם: מצבות עבריות שנעקרו ממקומן שימשו חומר בנייה לחומה המקיפה בית קברות נוצרי. "זה היה כמו בוקס בבטן. לא הבנתי איך יכול להיות שבמצבות יהודיות ייעשה שימוש כזה. ניסיתי לקבוע פגישה עם ראש העיר כדי לברר מה קרה כאן, אבל הוא סירב לדבר איתי, בטענה שאני לא מייצג אף אחד".
אחרי שובו ארצה הקים בולקה את עמותת "J-nerations – דור לדור, הפורום לחידוש מורשת יהדות אירופה". בהמשך יצא שוב לפולין, מצויד בכרטיס ביקור, לבוש בחליפה ומוכן עם תחקיר היסטורי מקיף על גורל מצבותיהם של יהודי אוסטרובייץ'. היסטוריון מקומי הציג לו תמונות המתעדות את חילול הקברים בסביבות 1959, בימי השלטון הקומוניסטי. "היה אפשר לראות שם איך הפולנים עוקרים את המצבות ומניחים אותן על עגלות", הוא מספר. צילומים אחרים הראו את המצבות בתפקיד מגרש המשחקים של התושבים: הם מטפסים עליהן, יושבים לצידן ומעשנים.
כעת הסכים ראש העיר לקבל בלשכתו את בולקה, אך דרש ממנו לגייס בעצמו חצי מיליון זלוטי – כחצי מיליון שקלים – אם ברצונו שבית הקברות ישוקם. "באתי נאיבי לפגישה", מספר בולקה. "ראש העיר כמובן התחמק מאחריות. הוא אמר: 'שמע, לא אני עשיתי את זה. הכול קרה בתקופת הקומוניסטים'". בולקה החליט להגיש תביעה נגד עיריית אוסטרובייץ'. בית המשפט הורה לעירייה למצוא פתרון ראוי לבית העלמין, וכעת היא אמורה להגיש את הצעתה.
בעקבות המאבק האישי שלו התמחה בולקה באיתור קברים נעלמים בפולין. לדבריו, מחקר שערך בעזרת היסטוריונים ומומחים העלה כי קיימים במדינה 400 בתי עלמין שאינם מופיעים ברישום כלשהו, ושטחם משמש כיום למגוון מטרות שאינן בית עלמין. במהלך השנים יצרו איתו קשר יהודים רבים יוצאי פולין, שתרו אחר קברי קרוביהם. בין הפונים היו גם חסידי מודז'יץ, שביקשו מבולקה למצוא את קבר האדמו"ר יחזקאל טאוב מקוזמיר, כדי שיוכלו לעלות אליו לרגל. מקום קברו של האדמו"ר אבד, הסבירו, משום שהנאצים אילצו את יהודי קוזמיר לפרק את המצבות שבבית הקברות ולהשתמש בהן לסלילת כביש.
בולקה הצליח להשיג דו"חות המוכיחים כי על בית הקברות העירום ממצבות הוקם לפני שנים אחדות מגרש ספורט. בימים אלו מתנהל מאבק משפטי מול עיריית קוזמיר, בדרישה להפסיק לאלתר את השימוש הזה בשטח. בינתיים מגיעים החסידים אחת לכמה חודשים לשערי מגרש הספורט, מניחים פרוכת על הרצפה ומשתרעים עליה, כתחליף לציונו של הצדיק. לפעמים השומר במקום מסרב בתוקף לפתוח עבורם את השער, במקרים אחרים הוא מנהל משא ומתן מייגע וגובה תשלום מהחסידים, שמוכנים לעשות הכול כדי להגיע לפיסת האדמה שבה נטמן האדמו"ר.
לא רק העיריות, גם יזמים פרטיים עושים כרצונם בבתי העלמין, לאחר שהקרקע נפלה לידיהם. בפלונסק, עיר הולדתו של בן־גוריון, החליטה חברת "סיטי סטאר" להקים קניון בשטחו של בית הקברות היהודי. לבקשתה פורקו והוסרו מהמקום כל האנדרטאות. רק לאחר סערה ציבורית ומאבק שניהלה הקהילה היהודית במחוז, נרשם בית העלמין ברשם האנדרטאות בפולין, והפרויקט נעצר. סיפור דומה אירע לפני שלושה חודשים בעיר אושנצ'ין: בנו של הפולני ששמר על בית העלמין היהודי השתלט על השטח, והציע אותו למכירה לצורך הקמת מרכז מסחרי. בינתיים המהלך הזה נבלם, אך אין לדעת כמה בתי עלמין עוד ייפלו קורבן ליזמי נדל"ן.
"המצב הנוכחי הוא אבסורד", אומר בולקה. "הקהילות היהודיות נהגו תמיד לרכוש בכסף מלא את השטח לבתי הקברות שלהן, כדי שיוכלו לנהל אותם לפי ההלכה היהודית. לפי חוקי הקבורה הציבורית בפולין, אחרי עשרים שנה המדינה רשאית לפתוח את הקבר ולהשתמש בו מחדש לקבורת נפטר אחר. בבתי עלמין יהודיים ששוכנים בקרקע פרטית דברים כאלו לא אמורים לקרות. אבל כשאתה מגיע היום לבית קברות יהודי, אתה מגלה שמישהו עשה באדמה כרצונו. ממשלת פולין מפרה את זכויות העם היהודי".
סכנת קריסה
באופן מפתיע, ממשלת פולין הנוכחית, בראשות מפלגת "חוק וצדק" הלאומנית, החליטה על ההשקעה הכספית הגדולה ביותר אי פעם לצורך טיפול בבית עלמין יהודי. לפני כשנה וחצי אישר הפרלמנט הפולני להעביר 100 מיליון זלוטי לשיקום בית הקברות היהודי הגדול בוורשה. בית העלמין הזה, שנוסד במאה ה־19, מתפרש על למעלה מ־300 דונם. קבורים בו כרבע מיליון יהודים.
במאי "סקנדל באיוונסק", דיוויד בלומנפלד: "התקבלנו יפה בעיירה. הכול התנהל כשורה. ואז הגיע טקס חנוכת האנדרטה של בית העלמין, שעליה כתוב: 'כאן נרצחו יהודים בידי הנאצים ומשתפי הפעולה'. הפולנים התאכזבו מהביטוי 'משתפי פעולה', וסירבו להמשיך את הקשר. הסיפור הזה הפך לאחד הנושאים הבוערים בפולין"
לא מעט גבות הורמו לנוכח העובדה שדווקא ממשלה לאומנית החליטה להשקיע סכום עתק באתר מורשת יהודי, רגע לפני שעבר "חוק השואה הפולני" השנוי במחלוקת, תיקון לחוק מכון הזיכרון הלאומי שאוסר להאשים את העם הפולני ואת המדינה הפולנית בשותפות כלשהי לפשעי הנאצים. כשמוסיפים לכך את המהירות של קבלת ההחלטה בבית המחוקקים – כל תהליך החקיקה נמשך 13 ימים בלבד – התמיהה רק גוברת. אבל בעיני ד"ר מיכאל לשצ'קובסקי, מנכ"ל "הקרן למורשת תרבותית" בפולין, זהו דווקא צעד מתבקש. זה למעלה מחמש שנים עמל לשצ'קובסקי על שיקום בית העלמין בוורשה, ותקציב העתק שהועבר לפרויקט הוא במידה רבה פרי יוזמתו. "הבנתי שאני יכול לחדש את בית הקברות, רק צריך להשיג תמיכה כספית. ופתאום זה קרה", הוא מספר. למען האמת, "פתאום זה קרה" גם בזכות קשריו הטובים עם שר התרבות והמורשת פיוטר גלינסקי, המכהן גם כסגן ראש הממשלה. לשצ'קובסקי לקח אותו לסיור בבית העלמין כדי שיתרשם מחשיבותו, וגלינסקי השתכנע. "צריך להודות שזה כבר היה סוף השנה, והם היו צריכים לנצל את התקציב כדי שלא יתבזבז", אומר לשצ'קובסקי. לאינטרסים של הממשלה עוד נשוב בהמשך.
לבית העלמין בוורשה אני מגיעה במסגרת סיור עיתונאים שאורגן על ידי מועדון העיתונאים ירושלים, "הקרן למורשת תרבותית" הפולנית ו־Press Club Polska, מועדון העיתונאים הפולני. "ג'ונגל ענק באמצע העיר", כך מכנה לשצ'קובסקי את המקום בזמן שהוא מוביל אותנו בין המצבות. ואכן, בית הקברות שוכן ביער צפוף שבו לא פחות מ־4,000 עצים. הצמחייה העבותה המכסה את המצבות מקנה למקום צל של פסטורליה וקסם, אך גם מעידה על הזנחה קשה.
בית העלמין ברחוב אוקופובה בוורשה הוא השני בגודלו בפולין, ונחשב לאחד מהגדולים והחשובים ביותר בעולם. שיטוט בין הקברים מעניק שיעור בהיסטוריה של התרבות היהודית: תמצאו כאן מאוזוליאום מפואר של גדולי ספרות היידיש – י"ל פרץ, יעקב דינזון וש' אנסקי, מחבר "הדיבוק" – ואת המצבה האמנותית של אסתר רחל קמינסקה, "אם התיאטרון היהודי". בין לבין עומדות מצבות של דמויות פחות אהודות, כמו יעקב לייקין, סגן מפקד המשטרה היהודית בגטו ורשה, שחוסל בידי יהודים. "השמועות אומרות שהיהודים הוציאו את הגופה שלו מהאדמה. המצבה מכל מקום נשארה", אומר לשצ'קובסקי, שחובש כיפה לראשו במהלך הסיור.
כ־80 אלף מצבות יש בבית העלמין, רבות מהן זקוקות לשיקום. אנשי מקצוע מטעם "הקרן למורשת תרבותית" עובדים במקום, בהנחייתם של רבנים שמוודאים שכל פעולה תיעשה בהתאם להלכה. עד כה דאג הארגון לשיפוץ יותר ממאה מצבות, בנוסף לניכוש עשבים שוטים וכריתת כ־500 עצי בר, שלדברי לשצ'קובסקי היוו סכנה למבקרים. כשאנו צועדים בבית העלמין, אפשר להבין על מה הוא מדבר: רבים מהעצים מתנועעים ברוח בקולות חריקה, כאילו בעוד רגע יקרסו וימחצו אותנו תחתיהם. "בחורף 2015 הייתה פה סערה קשה, והרבה עצים נפלו והרסו את המצבות", נזכר לשצ'קובסקי. בתצלומים מלפני מלחמת העולם השנייה, הוא מספר, אפשר לראות שלא היו כמעט עצים בבית הקברות. אחרי שהנאצים חיללו ובזזו אותו, הוזנח המקום במשך עשרות שנים, וכך התאפשרה הצמיחה הבלתי מבוקרת.
עבודות השיקום מופנות גם לניקוי ותיקון של מצבות שעומדות על תילן, השבת אחרות למקומן, וכן שחזור של מצבות במטרה לזהות את הנקברים. את הפעולות עושים מתנדבים ומומחים שהקרן מגייסת, אף לא אחד מהם יהודי. ספק אם ההירתמות שלהם לפרויקט מייצגת את דעת הקהל בפולין: התגובות ברשתות החברתיות בעקבות התקצוב הממשלתי, מספר לשצ'קובסקי, לא היו אוהדות, בלשון המעטה. "גם חברים שלי שואלים אותי: למה שהקהילה היהודית לא תתחזק בעצמה את בית הקברות? ואני עונה להם: הייתם פה? אתם בכלל יודעים במה מדובר? התגובות האלה רק ממחישות עד כמה התרבות היהודית זרה לפולנים.
"כשביקרתי פה בפעם הראשונה, הייתי בן 14", הוא נזכר. "באותו יום נערך פה טקס יהודי, שצולם לטלוויזיה. כשאמי ראתה אותי על המרקע, היא חששה שכל הלקוחות שלה יחשבו שהיא יהודייה, והעסק שלה ייהרס".
בבית העלמין בוורשה יש גם חלקות קבורה פעילות, אך הן מעטות. בשנה הקרובה אמור להיחנך במקום אתר הנצחה ליהודים שלחמו לעצמאות פולין. כ־40 אלף מבקרים מגיעים לפה בשנה, מרביתם יהודים ממדינות אחרות, אבל בחזונו לשצ'קובסקי מרחיק לכת: "אנחנו רוצים לבנות תוכנית שתביא לכאן כל תלמיד תיכון פולני. המקום הזה בהחלט יכול להיות אטרקטיבי ומעניין. כרגע המורים חוששים שנערים ייפגעו מקריסת עצים, ולא רוצים לקחת את האחריות. לכן, לפני שנוציא את התוכנית לפועל, אנחנו צריכים לסלק את הסכנה".
"בבתי קברות קתוליים בפולין יש הקפדה על שימור, אבל בבתי הקברות היהודיים אין מי שידאג לכך", אומר ההיסטוריון וייטק סוראלה, שעובד עם לשצ'קובסקי. "כשאתה עובר במקום כזה אתה שם לב לאמנות, לאדריכלות, וזה כמו לקרוא ספר שמסביר את ההיסטוריה של המדינה".
הקרן למורשת תרבותית פועלת גם לשיקום בתי עלמין נוצריים ומוסלמים – טטריים, הן בשטחה של פולין והן במדינות נוספות, אבל בית העלמין היהודי בוורשה הוא הפרויקט המרכזי שלה. "אנחנו מתייחסים אליו כחלק מהמורשת הפולנית, לא רק היהודית", אומר לשצ'קובסקי. "אני לא ממש מחובר לתרבות היהודית, הייתי בבית כנסת רק פעם אחת בחיי, אבל אני מרגיש אחריות כלפי בית הקברות הזה. במשך אלף שנים חיו יהודים בפולין, והמצבות האלו הן הדבר האחרון שנשאר מההוויה המונומנטלית שלהם. מחקר שנערך לאחרונה גילה ש־20 אחוז מהאירופים לא יודעים דבר על השואה. אם כך, נסי לתאר לעצמך כמה אירופים ופולנים לא שמעו מעולם על היהודים שחיו פה לפני השואה. אנחנו נטשנו את ההיסטוריה הזו, שהיא גם ההיסטוריה שלנו".
בית כנסת במחיר אטרקטיבי
עם כל הכבוד לחשיבותו ההיסטורית של בית העלמין בוורשה, בקרן למורשת תרבותית הבינו שמדובר בקצה קרחון, והחליטו לגשת למלאכה מורכבת במיוחד: מיפוי כלל בתי העלמין היהודיים בפולין. במאי האחרון הקימה הקרן קואליציה של ארגונים להגנה על בתי קברות יהודיים, כשהמטרה העיקרית היא "להחזיר לחיים" כמה שיותר מהם. "בשלב הראשון אנחנו בודקים כמה בתי קברות יש ומה הצרכים שלהם", אומר לשצ'קובסקי. "זה לא פשוט, כי רבים מהם לא מופיעים אפילו בגוגל. בינתיים פנינו לעיריות במטרה לגייס אותן לנושא. אנחנו פועלים בכמה מישורים במקביל, כי בינתיים עוד ועוד קברים נעלמים, ואין לנו זמן לבזבז.
"בעיה נוספת בטיפול בבתי קברות יהודיים היא שהאנשים שלנו לא מכירים את חוקי ההלכה היהודית. יש שני אנשים שעובדים מול הרב כדי לשמור על הכללים, וזה לא פשוט לדעת מה מותר ומה לא. אבל אפשר לומר שאחרי כמה פגישות נהיינו כמעט מומחים בהלכה", הוא מחייך.
הרב מיכאל שודריך, הרב הראשי של פולין: "אחרי נפילת הקומוניזם, הקהילות היהודיות היו צריכות להשקיע בחינוך הילדים, לעזור לזקנים, לקיים חיי קהילה. נכון שאסור לשכוח את בתי הקברות, אבל אנחנו קודם כול מחויבים להשקיע בחיים. הצלחנו לעצור חילול בתי קברות במקומות רבים, אבל יש לנו בעיה: אנחנו לא טובים בתעמולה"
שאלת הבעלות החוקית על השטח תורמת לא מעט למורכבות הנושא. לפי הקרן למורשת תרבותית, 25 אחוז מבתי העלמין שוכנים בקרקעות השייכות לתשע הקהילות היהודיות הרשמיות במדינה; 33 אחוז הם בבעלות הקרן לשימור מורשת יהדות פולין (FODZ); וב־25 אחוז נוספים מחזיקות הרשויות המקומיות או המדינה, שהלאימה את השטח ועושה בו כבשלה.
הקהילות היהודיות הרשמיות הוקמו בפולין בשנת 1997, שנים אחדות לאחר נפילת השלטון הקומוניסטי, וכל אחת מהן מייצגת מחוז מסוים במדינה. הן הוסמכו להגיש תביעות להשבת רכוש יהודי ציבורי שהוחרם בידי הנאצים והקומוניסטים, ולצורך ההליכים הוקם "איחוד הקהילות היהודיות". למעשה, אין הרבה מכנה משותף בינן ובין הקהילות המקוריות של יהודי פולין – לא במספר חבריהן וגם לא במוצאם, שכן רבים מ"חברי הקהילות" כיום אינם יהודים. קרן FODZ הנזכרת הוקמה בשנת 2000 במטרה לנהל ולהשיב נכסים באזורים שבעבר פעלו בהם קהילות יהודיות, ותחת אחריותה נמצאים היום כ־155 בתי עלמין. אלא שבתי עלמין רבים אחרים נותרו עזובים, בלי שתוגש כל בקשה לגביהם – לא מטעם FODZ ולא מטעם קהילה כלשהי.
"הקהילות לא מתלהבות לקבל לחזקתן את בתי העלמין, מסיבה פשוטה: אין להן כסף", טוענת לילי הבר, שמשמשת גם כחברת הנהלה ב־FODZ. "אם קיר באתר כזה עומד להתמוטט, הן יהיו מוכרחות לשפץ אותו מיד, אחרת מישהו ייפגע. מלבד הגידור והשיקום הראשוני, בתי העלמין זקוקים לעבודות תחזוקה בתדירות גבוהה, ולקהילות אין די תקציב לשם כך".
האומנם הקהילות היהודיות בפולין סובלות ממחסור בתקציבים? "כסף לא חסר, הקהילות קיבלו לידיהן רכוש בשווי מאות מיליוני דולרים, והפכו אותו לעסק נד"לני", אומר לנו גורם הבקי בפרטים. "מבחינתן הן ימכרו או ישכירו כל נכס שיכול להניב להן הכנסה, ואין להן שום סנטימנטים לערך הדתי של המבנים האלה. למה הן לא השתמשו עד היום בהכנסות שלהן לשיקום בתי עלמין? למה עבודות הטיפול נעשות בידי מתנדבים פולנים? הסיבה היא שלאף אחד שם לא ממש אכפת".
בין הנכסים שנמכרו או הושכרו על ידי הקהילות אפשר למצוא בתי כנסת, בתי ספר, מקוואות וישיבות. כך למשל ראשי הקהילה בקרקוב השכירו את בית המדרש העתיק "חברה תהילים" למועדון ריקודים מקומי, בית כנסת בלב הרובע היהודי הוא היום פאב שנקרא "חבר'ה", ו"ישיבת חכמי לובלין" המפורסמת הפכה למלון "אילן". אחד המעטים שיצאו נגד התופעה הוא נורמן ויינברג, מדען אמריקני שהקדיש את זמנו ואת כספו לטיפול בבתי קברות יהודיים נטושים בפולין. בעשור הקודם שיקם ויינברג כשלושים אתרים כאלה, אך בעקבות מחלוקות נטש את הזירה בכעס. "רוב היהודים שאני מדבר איתם מאמינים שהאיום על בתי הקברות נובע מפולנים. אני מבטיח להם שזה לא נכון. האיום האמיתי הוא בגלל תאוות הבצע והאדישות של מנהיגי הקהילה היהודית", צוטט ויינברג במאמר שפרסם הבמאי האמריקני־יהודי מנחם דאום ב־2011.
דאום עצמו חשף במאמר התנהלות מקוממת של הנהגת הקהילה היהודית בקטוביץ'. הוא סיפר כי הגיע לעיירה דז'יאלושיצה כדי ליצור סרט תעודה, וגילה שמבית העלמין היהודי במקום לא נותרה ולו מצבה אחת. לדבריו, הוא יצר קשר עם ראש הקהילה בקטוביץ' דאז, שבית הקברות היה בתחום שיפוטה, וביקש כי תוגש דרישה להשבת בית העלמין, כדי ששיקומו יתאפשר. להפתעתו, ראש הקהילה ניצל את ההזדמנות והציע לו לרכוש את המבנה ההיסטורי של בית הכנסת בדז'יאלושיצה במחיר אטרקטיבי. "הוא הסביר כי בבקשה הנוגעת לבית הקברות, הוא יכול לכלול גם בקשה להחזרת בית הכנסת", כתב דאום. התנאי לעסקה המפתה היה שדאום ישלם לראש הקהילה עמלה של 10,000 דולר.
האירוע הזה הוביל את דאום לחקור את התנהלות הקהילות היהודיות בכל הנוגע לרכוש הציבורי שהועבר לידיהן. "לאן המיליונים הרבים הולכים?", תהה בהמשך מאמרו. "האם לא צריך להשתמש בחלק מכספי הנכסים לטיפול במקומות מנוחתם האחרונה של אבותינו? האם אבותינו הם לא האנשים שבכספם נרכשו הנכסים הללו מלכתחילה?"
טענותיו של דאום היו הבסיס לכתבת תחקיר במגזין האמריקני The Jewish Week. איחוד הקהילות היהודיות ו־FODZ טוענים שכל הרווחים מושקעים בצורכי הקהילות ובטיפוח בתי העלמין, אלא ששני הארגונים אינם מפרסמים דו"חות שנתיים, ומספר השותפים להחלטות על ניהול הנכסים מצומצם ביותר. בהיעדר שקיפות קשה לדעת מה עלה בגורל כל נכס, ולאילו מטרות שימשו הכספים. יוצאי פולין שיצרו קשר עם FODZ כדי לשקם בתי עלמין דיווחו שנאלצו לאסוף בעצמם תרומות למימון הפרויקטים, ושהקרן סירבה לסייע להם כספית.
הרב מיכאל שודריך, הרב הראשי של פולין ורב הקהילה בוורשה, דוחה את הטענות נגד הקהילות. לדבריו, הכול עניין של סדרי עדיפויות: "צריך להבין את עומק הבעיה והאתגר. אחרי נפילת השלטון הקומוניסטי, כשהוקמו הקהילות היהודיות, היה צורך להשקיע בחינוך הילדים, לעזור לזקנים, לקיים חיי קהילה דתיים – והשאלה הייתה מה לעשות קודם. נכון שאסור לשכוח את בתי הקברות, אבל אנחנו קודם כול מחויבים להשקיע בחיים. צריך גם לזכור שלפני המלחמה היו בפולין 3.5 מיליוני יהודים, ולכן רק הגיוני שהם יחזיקו 1,400 בתי קברות פעילים. כיום, כשבפולין חיים 15 אלף יהודים לכל היותר, איך אפשר לצפות מהקהילות לשמור ולתחזק אותו מספר של בתי עלמין?
"הצלחנו למנוע חילול בתי קברות במקומות רבים. בלובלין למשל עצרנו בניית אצטדיון, ובקאלושין הפסקנו סלילת כביש שעבר בבית העלמין. התחלנו גם להקים מצבות מעל קברי אחים. אבל יש לנו בעיה: אנחנו לא טובים בתעמולה. אנחנו לא רצים לפרסם את זה בעיתונות, ולכן העולם היהודי לא יודע על כך. נכון שלא עשינו מספיק בנושא הזה, אבל בהחלט עשינו הרבה. כדי לשמור על בתי הקברות אנחנו זקוקים לשיתוף פעולה, גם עם הממשלה הפולנית וגם עם יהודים מרחבי העולם".
תחקיר שפרסמו העיתונאים ווצ'ק סורמץ' וניסן צור במהדורה הפולנית של Forbes אף האשים את FODZ במכירת בתי קברות יהודיים – למשל בערים טורון, גליביצה ולובלין. מאוחר יותר, בעקבות טענות לאנטישמיות, נאלץ העיתון להתנצל על הדברים, אך הכתבה עדיין קיימת ברשת. הרב שודריך מכחיש את הטענות נגד הקרן, אך משאיר מקום לספק: "לפי כל החוקים הפנימיים שלנו אסור לעשות את זה, ועד כמה שידוע לי, דבר כזה לא קרה. האם מישהו עשה משהו מאחורי הגב שלי? יכול להיות".
ד"ר מיכאל לשצ'קובסקי, הקרן למורשת תרבותית: "שואלים אותי למה שהקהילה היהודית לא תתחזק את בית הקברות בוורשה. התגובות האלה ממחישות עד כמה התרבות היהודית זרה לפולנים. כשביקרתי פה כנער בן 14, נערך טקס שצולם לטלוויזיה. אמי חששה שכל הלקוחות שלה יחשבו שהיא יהודייה, והעסק שלה ייהרס"
"ל־ FODZ אכן אין מספיק משאבים כדי לשמר כראוי את כל בתי הקברות שבבעלות הקרן נכון להיום", אומר לנו פיוטר פוכטה, מנכ"ל הארגון. "לכן אנו עומדים בקשר עם צאצאים של אזרחים לשעבר בערים וכפרים בפולין, שמביעים נכונות לעזור בשימור. לגבי בתי הקברות שהוזכרו בכתבה בפורבס – הקרן אינה בעלים חוקיים שלהם, ולכן לא הייתה יכולה בכלל למכור חלקים מהם לקונה כלשהו".
סקנדל בפסטיבל
את יחס הרשויות בפולין לנושא בתי העלמין היהודיים אי אפשר לנתק מההתמודדות שלהן עם זכר השואה. רבים בישראל הופתעו מחקיקת "חוק השואה", התיקון לחוק מכון הזיכרון הלאומי, אך בפולין היה זה רק ביטוי לתחושות שבעבעו מתחת לפני השטח במשך שנים, ופרצו החוצה. בריאיון לקבוצת העיתונאים בוורשה הביע השר גלינסקי מורת רוח מכך שהנרטיב הפולני אינו מוכר מספיק בישראל ובעולם. "קשה להשוות זאת לשואה, אבל האובדן בפולין היה עצום. לאנשים אין זכר מסבא וסבתא שלהם. אמי למשל הייתה לוחמת במחתרת הפולנית, ונלקחה למחנה עבודה. הגרמנים חיסלו בשיטתיות את האליטה הפולנית. זו טרגדיה שלא יודעים עליה בעולם".
במאבקם על הנרטיב נתקל גם דיוויד בלומנפלד, במאי ישראלי־אמריקני שסבו הגיע מהעיירה הפולנית איוונסק. בלומנפלד יצא לפני כעשור לתעד את מסעם של צאצאי קהילת איוונסק לשיקום בית העלמין היהודי במקום, ולא העלה בדעתו שהנסיעה הזו תהפוך לשערורייה לאומית. "בהתחלה התקבלנו יפה מאוד בעיירה", הוא מספר לנו. "ראש העיר עזר לנו ברצון, ערכנו פרויקט משותף עם בית הספר, והכול התנהל כשורה. ואז הגיע הטקס הרשמי לחנוכתו המחודשת של בית העלמין, ונחשפה האנדרטה שעליה כתוב: 'כאן נרצחו יהודים בידי הנאצים ומשתפי הפעולה'. הפולנים התאכזבו מאוד מהביטוי 'משתפי פעולה'. הם לקחו את זה קשה וסירבו להמשיך את הקשר איתנו. למרבה ההפתעה, סיפור האנדרטה הזו עלה לכותרות והפך לאחד הנושאים הבוערים בפולין".
כמו במקומות אחרים, גם באיוונסק בזזו פולנים את הצבות היהודים, ועד היום הן משמשות כפריטי נוי בגינות או משולבות בקירות מבנים. בסרטו של בלומנפלד, "סקנדל באיוונסק", אפשר לראות כמה קשה לשכנע את התושבים להחזיר את המצבות למקומן. יש מהם שדורשים תשלום גבוה תמורת לוחות האבן, אחרים מסרבים בתוקף למסור את מה שבעיניהם הוא רכושם הפרטי.
בעוד את בתי העלמין היהודיים הזניחו הפולנים או חיללו באופן אקטיבי, את בתי הקברות הנוצריים הם משמרים ביסודיות מופתית, מספר בלומנפלד. "במורשת הפולנית יש משמעות גדולה לבתי הקברות, זה חשוב להם מאוד. בחגים הם הולכים לנקות אותם, מניחים שם פרחים, והמקום מתמלא בניחוחות של חיוּת, צבע וכבוד. נדהמתי מהרגישות שלהם בנושא הזה. אבל בהמשך הרחוב, במקום שקבורים בו הסבים של הוריי, הכול מוזנח ונטוש, אף שגם היהודים היו חלק מהאוכלוסייה ומהמורשת הפולנית. האנשים שרגישים כל כך למתיהם הם אלו שבחוסר רגישות נטלו מבית הקברות היהודי את המצבות והכבוד".
אתה חושב שהמניע הוא אנטישמיות?
"יש כאן היבט של אנטישמיות. חלק מזה הוא גם הרצון לשכוח את העבר, לא להתמודד איתו. העובדה היא שהפולנים עושים שימוש פרטי רק במצבות היהודיות, ולא באלו של פולנים נוצרים. זה כנראה לא במקרה".
פרופ' קז'ישטוף ביילאבסקי מהמוזיאון לתולדות יהודי פולין, שרואיין לסרט "סקנדל באיוונסק", אומר שם בנחרצות: "בתי הקברות האלה נמחקו מהזיכרון שלנו, ובד בבד הזיכרון של היהודים שחיו שם נמחק גם הוא. זאת האמת העצובה שאני מדבר עליה מעל כל במה אפשרית: בתי הקברות בפולין לא נהרסו בידי הגרמנים, אלא בידי האוכלוסייה המקומית. כל מה שהיה קשור ביהודים הטריד הרבה אנשים. לכן הם הרסו בתי כנסת, בתי קברות, כל דבר שהיה סמל יהודי".
הרב שודריך מסרב לייחס לפולנים כוונות רעות. "הרס בתי העלמין לא נובע בהכרח מאנטישמיות: מבחינתם זו פשוט חתיכת קרקע ריקה, המצבות לא נמצאות שם כבר חמישים שנה, אז מישהו מתחיל לסלול במקום הזה כביש או מקים תחנת דלק". גם בקרן למורשת תרבותית מנסים למזער את הרכיב האנטישמי: "כשפנינו לרשויות מקומיות ושאלנו מי משמר את בתי הקברות היהודיים בתחומן, ענו לנו – אנחנו יודעים שיש פה בית קברות, אבל אנחנו לא מכירים את הבעלים, ולכן אנחנו לא מתעסקים בטיפול במקום. צריך להבין שרבים ממקרי הזנחת בתי הקברות היהודיים נובעים מכך שהפולנים חוששים לטעות בהלכה היהודית".
הניסיונות לשכתב את ההיסטוריה שולחים זרועות גם לתוך מגוון היוזמות לטיפוח המורשת היהודית בפולין: לדברי העוסקים בתחום, שר התרבות והמורשת פיוטר גלינסקי מנצל את מעמדו כדי להתערב בתכנים ולעצבם לפי הנרטיב הפולני. כך לדוגמה החליט לפני כמה חודשים שלא להאריך את כהונת מנהל המוזיאון לתולדות יהודי פולין, פרופ' דריוש סטולה, לאחר שמתח ביקורת פומבית על חוק השואה. החלטה נוספת שעוררה מחלוקת נגעה למינוי ההיסטוריון של מוזיאון גטו ורשה, שמוקם בימים אלו. גלינסקי החליט למנות את פרופ' דניאל בלטמן – שטען בעבר כי "ישראל מנהלת תעשייה מניפולטיבית, עתירת רווחים, של השואה".
"אני לא שמח על מה שקורה בפולין בימים אלה", אומר לנו מדריך במוזיאון היהודי בוורשה, לאחר שווידא כי איש אינו שומע אותו. "אם היית שואלת אותי לפני שנתיים־שלוש על אנטישמיות בפולין, הייתי אומר לך שיש מעט מקרים שנעשים על ידי כמה חוליגנים, אבל לא נראה שזו תופעה שמתגברת, וודאי שאף פוליטיקאי לא משתמש בסלוגנים אנטישמיים. מאז המציאות השתנתה. לא אגיד שהשלטון הנוכחי אנטישמי, אבל אני חושש שהם משחקים עם האנטישמיות. הם רוצים להשיג תמיכה מאנטישמים, ולכן הם משחקים גם עם ההיסטוריה. וזה מסוכן. אסור לנצל את ההיסטוריה למטרות פוליטיות. צריך להכיר אותה למען העתיד, כדי ללמד את הילדים שהדברים האלה לא יחזרו שוב".
מדוע חשוב אם כן לממשלה להעביר 100 מיליון זלוטי לבית הקברות היהודי בוורשה? לפי ד"ר דוד זילברקלנג, חוקר בכיר במכון הבינלאומי לחקר השואה ביד ושם, "יש בזה אכפתיות כנה: עומד פה בית קברות היסטורי שפעיל עד היום, והוא זקוק לשימור ושיפוץ מיידיים. כמובן, יש בצעד הזה גם ממדים פוליטיים, מעין קריצה כלפי ישראל והמערב, וניסיון לענות ללחצים בינלאומיים".
"הממשל משקיע כסף גם כדי לחזק את תחושת השייכות של הקהילה היהודית בפולין, וגם מתוך ידיעה שאם לא יעשה את זה, בחלקים הנאורים יותר באירופה הוא יקוטלג כגזען", אומר חוקר האנטישמיות ד"ר לב טופור. "המניע העיקרי של הפולנים בטיפוח המורשת היהודית הוא הרצון שלהם לטפח במקביל את טענת החפות. זה מהלך שנועד לנקות ולכבס את העבר האנטישמי והנאצי של הפולנים, ולעזור בבניית זיכרון לאומי, מיתוס ואתוס טוב יותר".
הרב יצחק שפירא, מייסד ארגון ESJF: "בית קברות עזוב הוא לא רק 'לא מכובד'. מקום כזה זועק: 'אני הפקר, תעשו כאן מה שאתם רוצים'. לכן יש שם אירועים של חילול. כשאין דורש ומבקש לבתי הקברות – אחרים מבזים אותם, או שמשמידים אותם לגמרי ובונים עליהם בתים. במקומות מסוימים הוציאו יהודים מקבריהם והכניסו לשם נוכרים"
בולקה מצביע על אינטרס נוסף: "בית הקברות בוורשה הוא אחד הגדולים והיפים בעולם, וקבורים בו אינטלקטואלים לצד אדמו"רים חשובים. ממשלת פולין הבינה שזהו אתר תיירות בעל פוטנציאל. אבל לאף אחד לא אכפת ממה שקורה במאות בתי קברות בחצר האחורית של פולין".
הרב שודריך מספר כי גם בנושא הזה מתאמצת ממשלת פולין לתרום ולשפר: בדצמבר שעבר הושק פרויקט למיפוי כל בתי העלמין היהודיים, שבסופו יאפשר לקבל מידע עליהם באמצעות סריקת ברקוד שיתנוסס על אנדרטאות במקום. אלא שלפי הרב יצחק שפירא, מייסד ארגון ESJF המשמר בתי עלמין יהודיים באירופה, זהו גימיק בלבד. "כל האפליקציות האלה הן רעיון נחמד, וזה טוב יותר מכלום, אבל האם יש בכך מענה לצרכים היהודיים? מובן שלא. לפי ההלכה היהודית, בית קברות צריך להיות שמור, מכובד ומוגן, כך שלא תהיה אפשרות פיזית לחדור אליו".
עד שיוזמות כאלו ישאו פירות, יש תושבים מקומיים שששים להירתם לחידוש בתי העלמין. כזה הוא פאבל קוליג, שכבר שבע שנים מנהל מערך התנדבות בבית העלמין בלודז', בית הקברות היהודי הגדול ביותר בפולין. הרומן שלו עם הזיכרון היהודי החל כבר בילדותו. "התגוררתי ליד בית הקברות היהודי, ואהבתי לשוטט בתוכו ולטייל בין המוני הצמחים, השיחים, והמצבות. זה היה מקום קסום ומסתורי עבורי. כשגדלתי הסקרנות עלתה רמה: התחלתי ללמוד על ההיסטוריה היהודית בלודז', ורציתי לעשות משהו כדי להגן על המורשת שלהם".
רצונו הטוב הפך למפעל חייו: "בהתחלה הייתי מגיע עם אחי לנקות את בית העלמין, היום באמצעות קמפיין שיזמתי בפייסבוק יש עשרות מתנדבים בחודש, מכל רחבי לודז' ובכל הגילאים. אנחנו עובדים בהתמדה – צעד אחר צעד והיום בית הקברות כבר נראה הרבה יותר טוב. יש גם הרבה צאצאים של יהודי לודז' שפונים אלינו מפה לאוזן, ואנחנו עוזרים להם למצוא את קברי אבותיהם".
אתה לא חושב שהעבודה הזו צריכה להיעשות בידי הממשלה ולא באמצעות מתנדבים?
"בעיקרון, השלטונות העבירו את האחריות לקהילות היהודיות. אבל בעוד הקהילות בקרקוב ובוורשה עשירות, בלודז' הקהילה קטנה ואין לה כסף לזה. אז כן, לדעתי הממשלה צריכה להיות שותפה בשימור המורשת היהודית. אבל זו שאלה פוליטית קשה, ולא כדאי שאתבטא בנושא ואסתכן".
גדר ההפרדה
מצבם העגום של בתי העלמין בפולין משקף את הנעשה ביבשת כולה. 10,000 אתרי קבורה יהודיים פזורים במרכז אירופה ומזרחה, וכמו בפולין כך גם במדינות השכנות, האתרים הנטושים הם טרף לוונדליזם ולחמדנות נדל"ן. "בית קברות עזוב זה לא רק 'לא מכובד'", אומר הרב שפירא. "מקום כזה זועק 'אני הפקר, תעשו כאן מה שאתם רוצים', ולכן יש שם אירועים של חילול. כשאין דורש ומבקש לבתי הקברות – אחרים מבזים אותם, או שמשמידים אותם לגמרי ובונים עליהם בתים. זה לא פלא: אם רצחו שם יהודים חיים בדם קר, למה שלא ירצחו את המתים? בגלל מצוקת קברים, הוציאו במקומות מסוימים יהודים מקבריהם והכניסו לשם נוכרים. בבלרוס היה חילול זדוני, והיינו צריכים לערוך הלוויה מחודשת ולהחזיר גופות למקומן".
בארגון ESJF הבינו שכדי למנוע את החילול הבא, יש להקיף כל בית עלמין בגדר בצורה. "אנחנו לא יכולים לשקם את כל מה שכבר נהרס, אבל ברגע שמגדרים בית עלמין, אנחנו בעצם מונעים הקמת מבנים אחרים בשטחו", אומר לנו שפירא בביתו שבירושלים. לפני ארבע שנים החל הארגון בביצוע הפרויקט, בהובלה משותפת של שפירא ויוסי ביילין, והיעד הוא להשלים עד סוף 2019 את העבודות ב־160 בתי עלמין באירופה, כ־15 מהם בפולין. עלות השיפוץ נעה בין 30 אלף ל־150 אלף דולר לכל בית עלמין, בהתאם לגודלו ולמדינה שהוא שוכן בה. ממשלת גרמניה נרתמה לתקצב חלק ניכר מהפעילות, ושאר המימון מגיע מתורמים פרטיים. בסוף 2018 זכה ESJF במכרז מטעם האיחוד האירופי למיפוי 1,500 בתי עלמין בסלובקיה, יוון, מולדובה, ליטא ואוקראינה. לצורך איתור שטחי הקבורה נעשה שימוש ברחפנים. בשנה הבאה הם מקווים לזכות במכרז דומה בפולין.
בעוד האירופים מגלים מעורבות בפרויקט, דווקא ישראל נמנעה עד כה מלהפנות משאבים לנושא. "זה לא נוגע לעם בישראל", שפירא נרגז. "הגענו לוועדת העלייה, הקליטה והתפוצות שעסקה בנושא, והחדר היה כמעט ריק. נציגי הממשלה שישבו שם נראו משועממים, כאילו הדברים לא רלוונטיים אליהם.
"היהדות מצווה עלינו לכבד ולשמר את מקום קבורת אבותינו. אנחנו חייבים לכבד את המתים כמו שאנחנו מכבדים את החיים. אני מלמד זכות על עם ישראל, שאחרי אלף שנות גלות במזרח אירופה לא היה לו הכוח הפיזי והנפשי לעסוק במשימות האלה. אבל היום אין תירוצים".
יש לציין כי לאחרונה התקבלה החלטת ממשלה על הקמת ועדה בין־משרדית להצלת בתי העלמין היהודיים בתפוצות. בחודשים הקרובים אמורה הוועדה לגבש את המלצותיה, והארגונים מקווים שתהיה בכך בשורת שינוי של ממש. אבל גם אז, הם אומרים, ייקח זמן רב לתקן את נזקי ההזנחה המתמשכת.
"מי אשם במצב? כל העם היהודי, באופן קולקטיבי. אם מישהו היה מתעורר כבר כשהקומוניזם נפל, ולוקח אחריות על הנושא, לא היינו מגיעים למצב הזה", אומר הרב שפירא. "כשנציגי ממשלת ישראל אומרים 'זה לא בעדיפות גבוהה אצלנו', את מתפלאת שמוכרים בתי עלמין יהודיים? אם יש לך בית נופש בצפון, ובמשך שבעים שנה את לא מבקרת בו, תתפלאי אם אבוא ואתנחל שם? בכל שנה שחולפת, זעקת ההפקר מהאדמה הולכת וגוברת. מילא שלשכנים הפולנים לא אכפת, אבל האם אנחנו היהודים מכבדים את בתי הקברות? השארנו אותם עזובים, התעלמנו מהם, והם יצאו לחלוטין מהתודעה של העם היהודי".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
