בשנת 2009, כשיצא ספר שיריו של חיים גורי 'עיבל', פגש אותו הסופר א"ב יהושע. "גורי, אתה לא איש קללה", אמר יהושע למשורר, שהיה אז בן 86. "יש אנשים שהם מומחים בקללות ובבכיות, אבל אתה יותר מדי אוהב את הארץ הזו מכדי שתבכה כל הזמן על גורלה המר".
שלשום, עם היוודע דבר מותו של אחד מגדולי משוררי ישראל והדמות הבולטת בקרב דור הפלמ"ח, חזר יהושע למפגש ההוא. "אנשים שמנבאים נבואות שחורות הם אנשים שבדרך כלל יש להם מין ניכור פנימי כלפי הסביבה שלהם", הוא אומר. "גורי מטבעו היה מחובר למקום הזה הרבה יותר. מי שאוהב כל כך את המקום הזה וקשור אליו, לא באמת יכול לנבא נבואות זעם, וגורי היה כזה".
חייו של חיים גורי שזורים בתולדות היישוב העברי ומדינת ישראל: הוא נולד ב־1923 בתל אביב, למד בבית הספר החקלאי 'כדורי' והצטרף לפלמ"ח ב־1941. ב־1949, כאשר עבר לירושלים, ראה אור ספר שיריו "פרחי אש", הראשון מתוך שמונה־עשר ספרי שירה שיפרסם במהלך חייו, לצד עשרה ספרי פרוזה. ב-1952 נשא לאישה את עליזה, שאותה הכיר בפלמ"ח. בשנות החמישים למד פילוסופיה וספרות עברית בירושלים, ושנה אחת עשה בסורבון בצרפת. ב־1954 החל בכתיבה עיתונאית: הוא כתב ב"למרחב", ובהמשך ב"דבר". בשנת 1988 קיבל גורי את פרס ישראל לספרות, שהצטרף לשורה ארוכה של אותות הוקרה שזכה להם במהלך חייו. בתודעה הציבורית נצרבו שיריו המולחנים, בהם 'הרעות' ו'באב־אל־וואד' העוסקים במלחמת העצמאות, כחלק מן הזיכרון הקולקטיבי הישראלי.
האלוף בדימוס אלעד פלד, שלחם עם גורי בפלמ"ח, היה מחבריו הקרובים של המשורר. "אני אמנם לא שייך לדור של גורי, אבל אני קרוב אליו", אומר פלד, שבנובמבר האחרון מלאו לו תשעים. "גורי הוא מראשוני הפלמ"ח, ואני מדור הביניים. החברות שלנו החלה בירושלים: אני ירושלמי במקור, וגרתי בשכנות לגורי במקור־ברוך. במשך תקופה ארוכה, בעיקר בשנים האחרונות, היינו נוסעים יחד לכנסים ולאירועים, כי אשתו עליזה כבר לא רצתה שינהג. אז אני הייתי מסיע אותו והיינו משוחחים, מסכמים כל מיני אירועים, מעלים זיכרונות ישנים. רוב החברים המשותפים שלנו גרו באזור המרכז, וגורי ואני היינו אחרוני נאמני ירושלים".
השנים האחרונות היו קשות לגורי, ברמה האישית והציבורית. "היה לו קשה", אומר פלד. "הוא גר בדירה קטנה בקומה רביעית, והיה עולה את המדרגות האלה שלוש או ארבע פעמים ביום בקושי רב. אבל מעבר לכך, היה לו קשה בשנים האחרונות בגלל מה שקורה כאן, כביכול זו לא המדינה שהוא חלם עליה. צריך להבין שעוד בפלמ"ח היה מעין דיסוננס בין החינוך שקיבלנו למעשים שעשינו. למשל, כשהיינו בפלמ"ח היינו שרים שיר שגורי כתב: 'רשות הדיבור לחבר פרבלום/ רשות הדיבור לחבר תת־מקלע'. אתה יודע מה זה פרבלום? זה לא משהו שנועד להחזיק פרחים. אנחנו, שגדלנו על שלום ועל אחוות עמים, שרנו את השיר הזה ולא הרגשנו אז את הקונפליקט, אבל זה ככל הנראה היה שם ברקע, ובשנים האחרונות זה צף אצל גורי בעוצמה".
"התרומה של חיים גורי לתרבות הישראלית היא קודם כול היותו מבטא מובהק ביותר של דור מלחמת השחרור", אומר א"ב יהושע. "הוא משתייך לקבוצה שלמה של סופרים ומשוררים שרובם כבר לא איתנו, כמו אהרן מגד, ס' יזהר וחנוך ברטוב, וביטא בשיריו את המעבר מארץ ישראל למדינת ישראל. אבל מעבר לכך, הייתה לגורי יכולת מופלאה לחצות דורות. הוא יכול היה בקלות רבה ליצור קשר עם דורות צעירים ממנו. הוא לא היה איש של חצר, ולא היו סביבו מקורבים או חבורות ספרותיות. הוא היה משוטט הרבה בארץ כעיתונאי, פוגש אנשים פשוטים ומשוחח איתם, וכותב בעיקר מאמרים תיאוריים, לא חדשותיים. מבחינה זו, גורי היה מין שילוב של משורר ועיתונאי, והשילוב הזה העניק לו עוצמה מיוחדת".
המשוררת אגי משעול הייתה ידידה קרובה של גורי במשך שנים רבות. "גורי הוא זקן השבט", היא אומרת, "הוא משורר ענק שליווה את כל תולדות המדינה ב־94 שנותיו, והיה נוכח בכל צומת משמעותי בתולדותינו. השירה שלו היא למעשה הפסקול של ההיסטוריה שלנו על כל גלגוליה. מכיוון שהוא היה לא רק משורר גדול אלא גם משורר מעורב חברתית ופוליטית, הוא תמיד היה אומר שהמדינה כואבת לו. הוא כל כך הזדהה עם כל מה שקורה כאן. כמשורר, הוא הצליח לשמור על חידוש ויצירתיות גם באחרית ימיו. ספריו שראו אור בשנים האחרונות, כולל ספרו האחרון 'אף שרציתי עוד קצת עוד', מעידים על כך שהנפש שלו לא הזדקנה. הגוף אמנם נתן את אותותיו, אבל הנפש נותרה צעירה, חיונית, יצירתית. הוא גם מאוד התעניין בשירה של אנשים צעירים. פעמים רבות משוררים נתקעים בגיל שהם נמצאים בו, אבל לגורי הייתה פתיחות מאוד גדולה לשירה חדשה שנוצרת כאן, והוא היה איש מאוד אהוב, נדיב עם הקהל שלו".
עם עגנון ואלתרמן
ב־1967, זמן קצר אחרי מלחמת ששת הימים, היה גורי ממקימי 'התנועה למען ארץ ישראל השלמה'. התנועה, שחבריה היו אנשי רוח משני צדי המתרס הפוליטי, קראה להתיישב בכל חלקי הארץ, ומייסדיה היו ותיקי תנועת העבודה והתנועה הרוויזיוניסטית. היו חברים בה, בין השאר, אישים כמו נתן אלתרמן, ש"י עגנון, הרב משה צבי נריה וישראל אלדד. משה מושקוביץ, אחד מאחרוני חברי הגוף הזה החיים כיום, זוכר את גורי כדמות דומיננטית בתנועה, שלא האריכה ימים. "הפגישות בתנועה היו בעלות תוכן רוחני וערכי", מספר מושקוביץ. "זו הייתה חוויה, לשבת יחד עם עגנון, אלתרמן ואצ"ג, אבל גורי היה האיש שנתן את הטון, והוא הצליח לגרום לכך שאחרים יקשיבו לו בפה פעור. כעיתונאי הוא בא מהשטח, ואולי זו הסיבה שדבריו התקבלו על לבם של האחרים. לא פעם היו ויכוחים סוערים, וגורי היה הכוח המוביל והמגשר בין הדעות השונות".
דרכיהם של מושקוביץ וגורי נפגשו גם על רקע חיבתו של האחרון לגוש עציון: מושקוביץ, מן הדמויות המזוהות עם הגוש, מספר כי גורי שמח על הכוונה לחזור לגוש עציון אחרי מלחמת ששת הימים. "היה לו יחס מיוחד לתושבי גוש עציון בעקבות האירועים של מלחמת השחרור", אומר מושקוביץ. "את שירו 'הנה מוטלות גופותינו' הוא כתב על הל"ה, שלושים וחמישה הלוחמים שנשלחו לחזק את גוש עציון, והייתה לו חיבה למקום הזה. הוא ראה בגוש עציון דבר חשוב, והצטער על כך שהוא נפל במלחמה. כשהוא שמע שאנחנו מתכוונים לחזור, הוא ראה בכך תיקון עוול".re
"התנועה למען ארץ ישראל השלמה הייתה בנויה מאנשי ההתיישבות העובדת", אומר אלעד פלד, "ומטבע הדברים גורי מצא את עצמו שם. הוא לא אהב שהזכירו לו את זה, וגם לא את הפשרה שהציע בסבסטיה. אני חושב שהוא היה חבר התנועה רק בראשית דרכה, אך לאחר מכן התרחק משם. בתקופה ההיא עוד לא הייתה הבנה מעמיקה של המציאות בשטחים, וההתפכחות באה לאחר מכן".
א"ב יהושע תולה את הצטרפותו של גורי לתנועה בהשפעתו של נתן אלתרמן על המשורר הצעיר. "גורי היה מאוד קשור לאלתרמן והעריץ אותו", אומר יהושע, "ואף התחיל לכתוב שירה בהשפעת 'כוכבים בחוץ'. אחר כך הוא קצת השתחרר מאלתרמן, אבל אין רע בהשפעה של משורר או סופר בכיר על יוצר צעיר. הוא אכן דגל באותם ימים בתפיסה של ארץ ישראל השלמה, כחלק מקבוצה של אנשי אחדות העבודה, הבית הפוליטי והאידיאולוגי שלו, שהיו אנשי ארץ ישראל השלמה. הרבה מהם הלכו לעולמם במרוצת שנות השבעים והשמונים, ולא הספיקו לראות את מה שקרה ביהודה ושומרון".
"אחרי מלחמת ששת הימים", ממשיך יהושע, "הם חשבו שיגיע גל עצום של עלייה, ואפשר יהיה להעניק אזרחות לכל הערבים שהיו כאן ב־1967, כמו שהיה בקום המדינה, מבלי לאיים על זהותה היהודית של המדינה. אבל עם הזמן התברר שהעולים לא הגיעו בהמוניהם, ומספר הפלסטינים הלך וגדל, וגורי נפרד מן התפיסה הזו. חשוב לציין שגם בימי התנועה למען ארץ ישראל השלמה, התפיסה של גורי תמיד הייתה שהארץ שייכת לנו ולהם. לא היה לו ספק שגם הפלסטינים הם בני הארץ הזו, הם שייכים למולדת והם חלק מאיתנו, וזו הסיבה שהוא היה הולך לעיר העתיקה לשבת עם חבריו במסעדה, לדבר ולהתווכח. גם בימי האינתיפאדה הקשים הוא היה מגיע מדי שבת לעיר העתיקה ויושב עם חברים ממזרח העיר. היה בזה משהו מופלא".
"נולדתי ואמות ציוני"
אירוע נוסף בחייו הציבוריים של גורי היה בעלייה לסבסטיה, ב־1975: גורי, שהגיע למקום כעיתונאי, היה עד לוויכוח סוער בין שר הביטחון שמעון פרס לאנשי גוש אמונים, בהם חנן פורת והרב משה לוינגר, שסירבו להתפנות מהמקום; גורי הציע פשרה – שאותה כינה במאמר שכתב שלושים שנה לאחר מכן כ"שטות חיי" – שלפיה שלושים מתיישבים יועברו למחנה צבאי סמוך, והשאר יתפנו מהמקום. במסמך שסיכם את הפשרה נכתב כי "גרעין אלון־מורה, המונה כשלושים משפחות, יעבור למחנה צבאי באזור וייהנה מחופש תנועה". בכך למעשה ניתן האות להתבססות ההתיישבות ביהודה ושומרון.
לפני כמה חודשים הזכיר יהושע לגורי את הפרשה הזו. "אמרתי לו שאני חושב שחזון שתי המדינות לא הולך להתממש", אמר יהושע, "ושמתברר שהוא דווקא לא טעה כשהצטרף לתנועה למען ארץ ישראל השלמה, משום שהמציאות כיום תחייב אותנו לממש את חזון ארץ ישראל השלמה, על כל המשמעויות שלו. גורי נדלק, מכיוון שהוא התפלא לשמוע את זה ממני. היה לו תמיד רצון למחשבה אידאולוגית רחבה. קל היה לי להידבר איתו, כי הוא לא היה איש פוליטי מובהק: הוא תמיד ראה אופק מעבר לעניין המפלגתי המצומצם, הפוליטי. הוא היה אדם פתוח".
בהמשך שינה גורי את עמדותיו, והפך לאחד הסמלים הבולטים של השמאל הישראלי. ב־2010 אף הצטרף למשמרות המחאה נגד פינוי המשפחות הפלסטיניות בשכונת שייח'־ג'ראח בירושלים. ב־2016 הוכרז כחתן 'פרס היצירה הציונית' מטעם שרת התרבות מירי רגב על ספרו האחרון, 'אף שרציתי עוד קצת עוד', אך סירב לקבל את הפרס. "אני לא חושב שהפרס מתאים לספר הזה", אמר אז בריאיון ל'הארץ'. "בין השופטים יש אנשים שאני מכיר ולא רציתי לפגוע בכבודם, אבל הסברתי מדוע הפרס לא מתאים לספר. לא אומר מה דעתי על פרס ליצירה הציונית. נולדתי ציוני ואמות ציוני וכל חיי לחמתי למען הציונות, אבל אני לא מוצא קשר בין הספר הזה והפרס הזה".
"גורי שינה את עמדותיו לאט לאט", אומרת אגי משעול, "יש דברים שאפשר לדעת אותם רק לאחור, בדיעבד, ולא בזמן אמת. אני חושבת שזו מעלה גדולה לאדם שלא נשאר מקובע בהשקפות שלו רק מכוח האינרציה, אלא מצליח להתחדש ולחשוב שוב כל הזמן על הנחות היסוד שלו. לצד העובדה שהוא היה לוחם פלמ"ח, ובתקופה מסוימת תומך בהתיישבות בכל חלקי הארץ, הייתה בו גם הרבה רגישות לערבים שחיים כאן. הוא חי את הסתירות, אבל בבסיסו הוא היה ציוני ואוהב הארץ. זו בין השאר הסיבה שהוא סירב לקבל את פרס היצירה הציונית. הוא לא צריך לקבל פרס על יצירה ציונית, הוא הציונות. הציונות צריכה לקבל את גורי כפרס. אני מרגישה שעם המוות שלו, מתה גם חתיכה מההיסטוריה שלנו, מת משהו יפה שהיה כאן".
"הארץ תהיה אחרת בלי חיים גורי", מסכים יהושע, "לא רק בגלל קולו הציבורי, אלא גם בגלל האיש שהוא היה. גורי היה נענה לכל הכיוונים, הוא לקח מלוא חופניים אהבה מכל עבר, וכלל לא הייתה לו בעיה עם זה. הוא לא התחזה ולא זייף אמירות של צניעות וענווה: הוא ידע לקבל אהבה, והיה מופיע ונמצא בכל מקום. הנדיבות שלו התבטאה גם ביכולת שלו לקבל את האהבה שזרמה אליו. הוא יחסר לי".
