בסוף המאה ה־19, בשני הקצוות של אירו־אסיה, הופיע אותו רעיון בשתי תרבויות רחוקות: הצורך של אומה במרחב. בגרמניה קרא לו הגיאוגרף פרידריך ראצל ״מרחב מחיה״ (Lebensraum), ובמונח הזה השתמשו הנאצים כדי להצדיק את הכיבוש, הדיכוי וההרג של מיליוני חפים מפשע בשם ״הצורך של האומה במרחב מחיה לשגשוגה״. בצד השני של אירו־אסיה רעיון דומה הכה שורש בקרב האליטות של יפן: מנהיגי החברה שם ראו שכל מעצמה מערבית מחזיקה בטריטוריות מרוחקות המספקות לה חומרי גלם וכוח עבודה. מדוע, הם תהו, שיפן לא תהיה גם היא אימפריה?
כמו במקרה הגרמני, גם כאן התוצאה הייתה מחרידה. האימפריה היפנית הלכה והתפשטה ברחבי מזרח אסיה, ממנצ׳וריה בצפון סין ועד סינגפור בדרום מזרח אסיה. היא בזזה, אנסה ושעבדה את עמי האזור. בפיליפינים, בסין ובקוריאה היא עשתה זוועות שמתחרות במעשי עוצבות המוות של האס־אס באירופה.
כמה מוזר ששבעים שנה אחר כך, כשאנחנו חושבים על יפן, אנחנו חושבים על התרבות שלה – מאנגה, סושי, ג׳ודו והייקו – ולא על צבא אכזר ושאיפות אימפריאליות. יפן, בעינינו, היא מדינה שנעה בין ״חמודה״ ל״מוזרה״, ארץ מקסימה במזרח האקזוטי.
המטרייה האמריקנית
יפן של היום מבוססת על סידורי הביטחון שקבעה עם ארה״ב אחרי מלחמת העולם השנייה. כשהאמריקנים ניצחו את יפן וכבשו אותה ב־1945, הם כתבו למדינה חוקה חדשה שאסרה עליה לפתוח במלחמה. לפי סעיף 9 של החוקה, למען השלום העולמי מוותרת יפן ״על מלחמה כזכות ריבונית של אומה… זכות המדינה לתוקפנות לא תוכר". זו המדינה היחידה בעולם שוויתרה, חוקתית, על האפשרות לתקוף אומה אחרת. הסעיף מותיר את יפן חשופה למתקפה, ולכן ב־1960 חתמה ארה״ב על הסכם הגנה עם יפן, שמכניס אותה אל מתחת למטרייה הביטחונית (והגרעינית) האמריקנית.
חופשית מהצורך לעסוק בהגנה, יפן השקיעה את מאמציה בתעשייה ובכלכלה וחוותה צמיחה מטאורית, שהפכה אותה לכלכלה השנייה בגודלה בעולם. יפן העשירה, המתועשת ורודפת השלום היא תוצאה ישירה של מאמצי האמריקנים לוודא שמדינת האיים לא תהפוך שוב לכוח צבאי במזרח אסיה.
אבל המאמצים הללו נעשו בעולם שונה מאוד מזה שאנחנו חיים בו היום. בשנות השישים סין גוועה ברעב המוני עקב ״הקפיצה הגדולה קדימה״ של מאו, ניסיון כושל לתיעוש משקי הבית הפרטיים הקטנים בסין. צפון קוריאה הענייה עד עפר לא הייתה מסוגלת לאיים בשום צורה על האיים היפנים. ארה״ב הייתה מחויבת למאבק גלובלי בברית המועצות, והאיום הכי גדול על יפן – הסובייטים – היה עסוק מדי במקומות אחרים.
היום סין היא כוח עולה, כלכלית וצבאית, שמנסה לעצב את מזרח אסיה כרצונו. צפון קוריאה מחזיקה בטילים בליסטיים שיכולים לפגוע במולדת היפנית, חלקם עם יכולת נשיאת ראש קרב בלתי קונבנציונלי. ארה״ב ממוקדת בבעיות פנים, ולא ברור עד כמה היא מחויבת להסכמים בני חצי מאה. בזירה החדשה הזו, האם סעיף 9 עדיין רלוונטי? האם הוא לא מסכן את ביטחונה של יפן?
כוח הרצון
ליפן יש נתונים שמאפשרים לה להפוך למעצמה חדשה במזרח אסיה. היא הכלכלה השלישית בגודלה בעולם, אחרי ארה״ב וסין, עם תמ״ג של כ־40 אלף דולר לנפש (לעומת סין, עם כ־8,000 דולר). הכלכלה שלה מבוססת על תעשיית טכנולוגיה עילית. אם היא תרצה, הבסיס הזה יכול לשמש גם לבניית צבא. אם היא תרצה, יש לה טכנולוגיה לפיתוח נשק גרעיני. אם היא תרצה. הרצון הוא מה שמפריד בין יפן ובין עלייתה מחדש ככוח צבאי.
וראש ממשלת יפן שינזו אבה רוצה. הוא מקדם מדיניות ברורה של החזרת היכולת הצבאית ההתקפית למדינתו. בספטמבר 2015 אושרה בבית הנבחרים היפני פרשנות חדשה לסעיף 9, שמאפשרת לה לעזור לבעלות בריתה בקרב גם אם לא הותקפה.
יפן גם מחזקת את מעמדה הבינלאומי דרך שיתופי פעולה בדרום־מזרח אסיה, במרכז אסיה ובאפריקה. היא נמצאת ביחסים קרובים עם אוסטרליה והודו, שתי מעצמות שיחד איתה יוכלו לאזן את ההשפעה הסינית במזרח אסיה.
הכיבוש האמריקני
מאז סוף מלחמת העולם השנייה ועד היום, יפן מלאה בבסיסים אמריקניים: עשרות יחידות של הצבא, חיל הים, חיל האוויר וחיל הנחתים האמריקניים נמצאות ברחבי יפן, מצפון ועד דרום.
רבות מהיחידות הללו שוכנות באוקינאווה, האי הגדול הקרוב ביותר לסין. ההגנה על יפן מתוקפנות אפשרית היא סיבה אחת לנוכחות האמריקנית המסיבית, אבל חשובה מכך הצבת משקל הנגד לסין בים סין המזרחי.
היתרון הדמוגרפי של יפן
כולם מדברים על הזדקנות האוכלוסייה ביפן – יותר משליש מהאזרחים הם בני יותר מ־60. אך היתרון של יפן הוא שהיא כבר הזדקנה; בשנים הבאות אוכלוסיית הזקנים בה תגדל לאט, הרבה יותר לאט מקצב ה"האפרה" של האוכלוסייה בשכנותיה. לקצב ההזדקנות יש חשיבות: קצב איטי מאפשר למדינה להתאים את עצמה לשינוי הדמוגרפי; קצב מהיר עלול למוטט את מערכות הרווחה והבריאות בה. בין 2020 ל־2050, אוכלוסיית הזקנים ביפן תגדל ב־11 אחוזים. בדרום קוריאה תגדל אוכלוסיית הזקנים ב־120 אחוזים, ובסין ב־112 אחוזים. באזור מזדקן במהירות, יפן מחזיקה ביתרון הקצב.
עושר במים
בין יפן, סין וטאיוואן יש מחלוקת בעניין גבול "האזור הכלכלי הבלעדי" של כל אחת מהן בים סין המזרחי. האיים שבמחלוקת הם איי סנקאקו (ביפנית) או דיאויו (בסינית), איים קטנים ובלתי מיושבים שבמים הסובבים אותם חבויים לפי ההערכות שדות נפט וגז עצומים.
ממסוקים למטוסים
שינזו אבה הגדיל את תקציב הביטחון של יפן, והורה לצי לפתוח בהסבת נושאות המסוקים שלו, מסדרת איזומו, לנושאות מטוסים בפועל: הן יישאו מטוסי F-35B, המסוגלים להמריא אנכית. כששתי הספינות יסיימו את הסבתן, יפן תוכל להתחרות בעוצמתה של סין, שגם לה יש שתי נושאות המטוסים.
מטוסי F-35B, ממריאים אנכית, בעזרת מדחף גחון מלפנים, ומאחור מנוע שמסתובב עד 90 מעלות. יחד הם מסוגלים להרים את המטוס. כך אין צורך במסלול המראה, או שאפשר להסתפק במסלול המראה קצר מאוד.
