בכל בוקר, רינה אריאל פותחת את חלון החדר שדרכו נכנס אל הבית שלה רוצח בתה הבכורה, הלל. היא מכניסה פנימה את האוויר הצלול של הרי חברון, כדי לאוורר את המקום שבו ישנות בנותיה הצעירות יותר, שירה וכנה. "ואין בוקר שזה לא תופס אותך. אבל אתה ממשיך לחיות, יחד עם המוות. חיים ומוות, חיים ומוות כל הזמן".
זה קרה ב־30 ביוני, לפני שנה וחצי. שירה וכנה כבר קמו ליום אחרון של בית ספר וגן, והלל יפה אריאל, 13.5, שסיימה את כיתה ח' כמה ימים קודם, המשיכה לישון. עייפה לאחר הופעת מחול גדולה שבה השתתפה בערב הקודם. מעט לפני תשע בבוקר, מחבל מבני־נעים קפץ מעל גדר הביטחון הסמוכה, ונכנס מהחלון אל הבית שבקריית־ארבע כשהוא חמוש בסכין גדולה. הוא דקר את הלל למוות במיטתה באכזריות, ונהרג בהמשך בידי חברי כיתת הכוננות שהגיעו למקום. "הבנות ישנו שלושתן יחד באותו חדר. שירה וכנה עדיין שם. הוצאנו את המיטה של הלל וצבענו את הקירות. אבל חוץ מזה, החדר נשאר".
היו להן חששות?
"שאלתי אותן, אבל היה די ברור שהן רוצות להישאר. המקום של הלל בבית הוא משמעותי, נשאר מאוד חזק. יש לה מקום. מה שאפשר לשמור מהחפצים האישיים שלה, אני שומרת. הבגדים לאט־לאט עוברים לבנות. זה לא פשוט. לא פשוט לראות אותן לובשות את אותם בגדים כמו הלל. מצד שני, אנחנו גם לא בונים מקדש למתים. אני כל הזמן עם הזיכרון של הלל. זה ברור. הבנות נעות בין זיכרון שמח, לכאב, לאיזשהם חיים אחרים. הסוגיה מבחינתי היא באמת לנסות להשאיר את הבית שמח. לא לתת לבנות לגדול בתוך בית קברות. לא מגיע להן לגדול בבכי ועצב. וזה מורכב. זה דורש ממני מאמץ: מצד אחד לתת להן חיים שמחים, מצד שני לדאוג שהלל תישאר, ומצד שלישי להתמודד עם הכאב שהוא בסוף־בסוף שלי, של עמיחי בעלי, ושל עוד מעט מאוד אנשים. הציר הזה של לנוע מהחיים למוות, הוא אתגר".
מהתמונות הפזורות בבית העומד סמוך לכרמים וליקב המשפחתיים, מפציע חיוכה הביישני של הלל. אמא שלה, רינה (50), עובדת סוציאלית במקצועה, משתדלת להנציח אותה בדברים חיוביים. כאלו שיוסיפו אור ושמחה לעולם. "הנצחה היא עניין מורכב. כי שום דבר לא יחזיר אותה ושום דבר לא ישאיר אותה, ואני רואה כבר, שבסוף אנחנו לבד עם זה. בסוף – האבל, הזיכרון, הכאב, נשאר למעגל מאוד קרוב ומצומצם של אנשים. אפילו כנה הקטנה שלי, שהיא היום בת חמש, אני לא יודעת מה היא תזכור מהלל".
כל קשר בין אם לבתה הוא מיוחד. אבל זה שבין רינה להלל, היה קרוב אפילו יותר. "היא הבכורה שלי. היא נולדה אחרי הרבה מורכבות ומאמצים. והיא הייתה ילדה מדהימה. שמחה. מוכשרת. טובה. גדלה לפי הספר. הרגשתי שהתפקיד שלי הוא רק לא לקלקל אותה, לתת לה לצמוח. אלוקים סידר את זה אחרת".
לקראת בת המצווה של הלל, היה ברור לאריאל שהיא רוצה להעניק לה שנה שלמה של משמעות. "במהלך כל אותה שנה, הפגשתי אותה פעם בחודש עם אישה מרשימה מהאזור שלנו. אישה שהרגשתי שעשתה משהו לכבוד העם, לכבוד החברה. במפגשים הללו פשוט ישבנו ודיברנו. לא הסרטתי. נתתי לנשים לספר, כל אחת מהמקום שלה. הלל שמעה וספגה מה שילדה בת 11 וחצי יכולה לספוג. רציתי להראות לה את העולם הנשי המדהים שנמצא אצלנו פה. לא לקחתי אותה לאיזו אדמו"רית נערצת, לקחתי אותה לנשים שהן כאן. רציתי להראות שכל אחת מהמקום שלה ומנסיבות חייה, יכולה לבחור בחירות של חוזק.
"הרגשתי אז שאני נותנת להלל מפגש של התבגרות, העצמה ונשיות אבל בדיעבד, כנראה שלא מעט מהמפגשים היו כאלה שאני הייתי צריכה להיחשף אליהם. כמו למשל הפגישה עם האישה הראשונה שהלכנו אליה, יהודית דסברג מאלון־שבות. לפני 22 שנה היא איבדה את הבת ואת החתן שלה, אפי וירון אונגר, בפיגוע ירי וגידלה מאז את שני בניהם הקטנים". בדרשת בת המצווה שלה, סיפרה הלל על דסברג. "היא לא הייתה יכולה להיות עצובה, אז היא עבדה על להיות שמחה. למדתי ממנה לראות תמיד את מחצית הכוס המלאה".
"אני בתור אמא הרגשתי שאני נותנת להלל מתנה, והיא באמת אמרה על יהודית – 'אמא, איך היא הרשימה אותי. היא קמה ובחרה בחיים'. אבל בדיעבד, זו צוואה שהלל נתנה לי. אני הייתי צריכה לקבל את החיזוק הזה.
"או שרה נחשון, מראשונות חברון, שקברה את התינוק שלה בבית העלמין היהודי העתיק, ובכך חידשה את השימוש בו. גם כאן, לקחתי את הלל אליה ושמענו את שרה, ובדיעבד הלל נקברה באותו בית קברות. סיפורים מתאחדים באופן שאתה לא בוחר בו. לפעמים אנחנו רוצים לתת לילדים שלנו, ובסופו של דבר זו מתנה שהם נותנים לנו. זו צוואה".
קריית־ארבע היא מקום שלמרבה הצער משופע בתנועה הזו שבין חיים למוות שעליה מדברת אריאל. "הרבה אנשים שואלים אותנו למה אנחנו נשארים בקריה. אומרים שזה מקום מסוכן, שהכבישים לכאן לא בטוחים. ואני קודם כול עונה שזו נחלת אבותינו. ויש גם את המילים האחרונות של הלל לחברות שלה בערב לפני, שהיו – 'אני חוזרת הביתה, טוב לי בבית'. אני רואה גם בזה איזושהי צוואה. היא אהבה את הבית. אהבה את הקריה. היא ראתה את השנים הבאות שלה כאן. לעמיחי יש כרמים והוא עושה יין, ומיד אחרי הרצח הוא נטע את 'כרם הלל'. זו מעין אמירה שאנחנו חייבים להישאר ולטעת שורשים. וגם, אין היום נקודה אחת בארץ שמישהו יכול להתחייב לי שהיא בטוחה. אין מקום שמישהו יכול להגיד עליו – כאן זה מעבר לכל סכנה".
זו לא רק הסכנה. זו הדואליות הבלתי נתפסת הזו, שזה גם המקום, החדר, שבו היא גדלה ופרחה וגם המקום שבו נרצחה. היו מחשבות להתחיל מחדש במקום אחר?
"האמת שלא. השורשים שלנו פה עמוקים. החלום של עמיחי הוא להפוך את קריית־ארבע לא רק לעיר האבות, אלא גם לעיר הבנים, מקום של המשך וצמיחה. ובאופן פשוט, זה הבית שלנו. ברור שהרצח הוא קו פרשת מים אדיר. יש לפני ויש אחרי, וזה לא אותו דבר. החיים השתנו לגמרי. זה תופס בהמון ממדים, אבל הם בעיקר פנימיים. כלפי חוץ, לפחות מול הבנות אני רוצה שיהיה טוב. נשארו שתיים, לפחות לתת להן חוויה של חיים טובים".
ריקוד אחרון
בערב האחרון של חייה הופיעה הלל עם חברותיה ללהקת המחול המודרני של אסתר מירום מקריית־ארבע. הסרטון שלה, שבו היא מחוללת כשהיא לבושה לבן, נשאר מזכרת מלאכית אחרונה. "היא התאהבה במחול", אומרת אריאל, אבל היא מודה שלהופעות של חברותיה ללהקה, קשה לה להגיע.
"בשנה הראשונה הלכתי. ביום השנה אפילו עשיתי ריקוד לזכרה. רקדתי אני, ואני מאוד לא רקדנית. זה הגיע ממקום של רצון להתחבר למשהו שהיה מאוד חשוב להלל. עבדתי על ריקוד של שלוש דקות, במשך שלושה חודשים אינטנסיביים, כדי להיכנס לעומק של מה שהלל הרגישה וחוותה כשרקדה. עכשיו שתי הבנות שלי ממשיכות וגם הן רוקדות, אבל הופעות של חברות שלה, זה יותר קשה עבורי. לראות את הבנות של הלהקה זה מורכב לי. כי הלל צריכה להיות שם, והיא איננה. והן גדלות, והיא תמיד תהיה בת 13 וחצי".
אני שואלת על דברים נוספים שהאחיות עושות בעקבותיה, והיא מספרת על שיחות בנוגע ל"מה הלל אהבה, מה הלל עשתה. יש להן זיכרונות שאני מקווה שיישארו, שלא ייעלמו. אדם מבוגר שהולך, השאיר אחריו מכתבים, עשייה. כשילד כל כך קטן הולך, אתה נשאר בלי כלום כמעט. מה נשאר מהלל? המעט שאפשר זה לקחת את הדברים הקטנים האלה שהיו שלה ולנסות להשאיר אותם".
במסגרת מיזמי ההנצחה, הוקמו סטודיו הלל למחול בקריית־ארבע, גן הלל, יקב ויין הלל המיוצר ביקב המשפחתי ויוזמות נוספות. "אבל בנוסף לכל אלה, רצינו משהו נגיש. אז יחד עם אחותי ציפורה פילץ, נולדה אצלנו המחשבה להוציא לאור ספר בת מצווה". כך נולד "פרקי הלל, מסע משותף לאם ולבת המצווה".
"אין היום בנמצא שום ספר שיכול ללוות אמא ובת באופן מסודר במשך כל השנה הזו של לפני בת המצווה. זה ספר שנותן תוכן לשנה כולה, לא רק למסיבה. בניגוד לגברים, שאצלם השנה מאוד ברורה – בן ואבא, תפילין, קריאה בתורה, משהו שהוא הרבה יותר סגור וברור. אצל בנות, הכול יותר פתוח. התחושה שלי בתור אמא להלל, הייתה שצריך ספר שיכול לתת הכוונה, פעילויות, קטעי קריאה שאפשר ללמוד יחד. ציפורה ואני עבדנו על הספר שנה וחצי, התחלנו כמעט מיד אחרי הפיגוע, והוא יוצא לאור ממש עכשיו. החלק הראשון בו הוא קומיקס לזכרה של הלל, והחלק השני מורכב מ־12 שערים שכוללים לימוד והפעלות. זה ספר של חיים. הוא צבעוני, הוא יפה, הוא מעניין, הוא לא מדבר על המוות, הוא מדבר על הדמות שלה כילדה בחיים".
אילו תגובות קיבלתם עליו עד כה?
"קיבלנו משובים טובים, אנשים מתרגשים מהרעיון, מהסיפור. מלבד אחותי ואני, שיתפתי אנשים נוספים בעשייה. מי שכתבה את הקומיקס הכירה את הלל ומי שאיירה הכירה אותה, אבל יש גם חלק מהעושים במלאכה שממש לא הכירו, וגם זה חשוב, כי זו הייתה עבודה משותפת. לידה. ליצור משהו שיצליח להעביר את הרוח שלה. חשוב לי שהוא יגיע גם למעגלים רחבים יותר.
"הספר עבר ביקורת של אנשי חינוך. ברור שיש לנו אג'נדה. יש מטרה לגעת בנושאים שמתאימים לגיל הזה. מצד אחד יש בו המון תמימות ובראשיתיות, ומצד שני אנחנו כן רוצים להפגיש עם שאלות. לא נגענו בנושאים הכי מורכבים בעולם הדתי, בכל זאת מדובר בקוראות שהן ילדות בת 11. כתבתי טקסט לאמהות עם אמירות קצת יותר מורכבות, אבל מעבר לזה, אנחנו מדברים על הכרת הטוב, תפילה, מצוות, שבת, בסיס להתבגרות רוחנית דתית".
לא באה בחלום
אריאל הייתה פעילה למען המקדש, עוד לפני רצח בתה. מאז, היא עולה להר הבית מדי ראש חודש, ביום שבו אומרים הלל. "אנחנו עושות עליית נשים קבועה לזכרה. ויש גם שיעורים וקבוצות נוספות".
כשאת שם, יש תחושה של נחמה?
"יש תחושה שאנחנו באמצע תהליך מאוד לא קל. הגאולה עוד לא נראית, אבל יש איזשהו מהלך, איזשהו כיוון. זה חלק גדול מהמאבק של יהודים להיות כאן, עם חופשי בארצו, בעומק, בכל הרבדים. אנחנו משלמים מחירים כבדים, אבל אני רואה דרך. היום בעיניי הכיוון הציוני הוא של המקדש. כבר בנינו, פיתחנו, עשינו, ועכשיו צריך לשחרר את ההר ולעלות קומה. זה נותן דרך. לא נחמה, אבל דרך".
גם שם, יש הנצחה לבת שאיננה. "היום כשיהודי עולה להר הבית, הוא עובר דרך שער הלל. השם הרשמי הוא אמנם שער המוגרבים – אבל אין עניין לקרוא לו ככה. שינינו את השם לשער הלל. השינוי הוא לא פורמלי כי שום דבר שקשור להר הבית הוא לא פורמלי היום. הכול מתחיל מהשטח, מלמטה. אבל אצל הפעילים השם כבר תפס. אנשים אומרים 'שער הלל', ויש בזה משהו אופטימי. יש לזה ערך. יש לי גם תכשיט שנקרא 'שער הלל'. תכשיט מכסף שמראה תמונה של המקדש בתוך שער הלל. זה נותן תחושה שמתקדמים למרות הקושי. יש איזושהי מטרה".
גם בתוך גל הטרור ששטף את הארץ רק לפני כשנה וחצי, הסיפור של אריאל היה מחריד במיוחד. כזה שנדמה כי ייחרת היטב בזיכרון הקולקטיבי. אבל כשאריאל נשאלת אם היא חשה שבאופן ציבורי, מעבר לשכנים ולמכרים, הלל עדיין נזכרת, היא נאנחת בשקט. "זו שאלה קשה. אנחנו כל כך מלאים צרות שאנשים לא מסוגלים לזכור. גם אני, אני אומרת מתוך כאב, לא זוכרת הכול ואת כולם. וכן, עברה רק שנה וחצי והמון אנשים כבר שכחו. זה קשה. אבל אני מבינה שאי אפשר לחיות כל היום בתוך שכול של טרור.
"מאז אני משתדלת ללכת לניחום של משפחות שכולות, ואי אפשר להכיל את זה. ואני אפילו לא מדברת על פצועים, שזה עוד המון סיפורים כואבים של אנשים. אפילו כשמתמקדים 'רק' באנשים כמונו, שאיבדו, כבר קשה לחרות את כולם בזיכרון. החברה שלנו רוצה לזכור אבל רוצה גם להמשיך הלאה וזה מורכב. הרבה שכחו".
וכשאת הולכת לניחום, מה יש לך לומר, לתת, שלמדת על בשרך בשנה וחצי האחרונות?
"אני לא יודעת אם יש לי מה לומר, אבל אני חושבת שעצם זה שאני שם זה משמעותי. זה לבוא ולומר 'אנחנו חיים'. אנחנו חיים עם צלקת אדירה בלב, אבל חיים. לא תמיד יש לי מה להגיד ולא תמיד אנשים יכולים לשמוע בזמן השבעה. אבל כשאני ישבתי שבעה על הלל ובאו אמהות שכולות לנחם, זה עשה משהו. פשוט להיות. אני גם אומרת לאנשים, אם מישהו רוצה לדבר אחר כך, אני פה. אני חושבת שזה חשוב. כי זה עולם אחר. מי שלא עבר את זה, לא מבין".
במקצועה, היא מטפלת ביחידה לבריאות הנפש בקריית־ארבע. ממשיכה לטפל באנשים סובלים, גם עם משא החוסר שלה. "יש עניין של מטפל פצוע, אפשר להיות אמפתי ורגיש לאחרים. אבל אף אחד לא יכול להתחלף עם חבילה של אף אחד אחר. יש מצבים שאנשים עוברים ואני אומרת להם שאני מלאת הערכה, לא מבינה איך שורדים את זה, ויש אנשים שאומרים לי שהם לא מבינים איך אני שורדת את זה. אבל ההתגברות היא להסתכל בחיים שלך ולעשות את המקסימום".
את חולמת עליה?
"שואלים אותי את זה הרבה, זה מעניין. והאמת שלא. אין מקום בחיים שלי שלא מזכיר משהו ממנה, אבל החלומות לא. אנחנו אומרים שמה שלא קורה במציאות פוגשים אותו בחלום, והיא נמצאת במציאות שלי, ביום־יום, באופן כל כך חזק, שבלילה אני לא חולמת עליה בכלל".
