מיליון דונם בייבי

דמיינו שיש לכם חצי דונם למטרות חקלאיות, לגדל בו כל דבר שתרצו. אתם יכולים להזניח אותו ולהמשיך בעבודתכם הרגילה – בחינוך, בהייטק, בראיית חשבון או בהדרכה בחוות הסוסים המקומית. ואתם יכולים, מנגד, לנסות לגדל בו את כל מה שאתם צריכים כדי לשרוד – חיטה לקמח ולמזון לפרה שלכם, ירקות ופירות, ואפילו תה וקפה, כי איך אפשר לשרוד בלי קפה. האם תצליחו בחצי דונם לגדל את כל מה שאתם צריכים?

האמת היא שיש לכם, במובן מסוים, חצי דונם. כמעט. במדינת ישראל, על 9 מיליוני תושביה, יש 4.35 מיליוני דונמים המשמשים לחקלאות, ובהם אנחנו מגדלים חיטה לקמח ולמזון לפרות שלנו, ירקות ופירות – אבל לא תה ולא קפה, וגם לא סוכר, ולא עוד הרבה גידולים שמגיעים לכאן רק מעבר לים, בספינות גדולות. גם החיטה שאנחנו מגדלים פה מספקת שבריר מהקמח שאנחנו צורכים, כמו מוצרים רבים אחרים – בשר, דגים, גבינות ועוד ועוד – ואת כל התוצרת שאנחנו לא מייצרים בעצמנו לעצמנו אנחנו מייבאים. כל מה שאנחנו צריכים לעשות הוא להמשיך בעבודתנו הרגילה, להרוויח את משכורתנו, ולקנות את מוצרי הייבוא הללו בסופרמרקט בתמורה לכסף שקצרנו בזיעת אפנו. אבל מה אם יהיה יום אחד מצור על מדינת ישראל, והספינות הגדולות יפסיקו לעגון בנמלים? מה אם פשוט לא יגיעו המצרכים הבסיסיים? האם נרעב?

מחקר שערך ד"ר צפריר גרינהורט, מנהל תחום אגרואקולוגיה בשירות ההדרכה והמקצוע במשרד החקלאות, קובע שישראל יכולה לגדל לעצמה חלק ניכר מהתפריט היומיומי של הישראלים, אם תרצה לעשות זאת. "באופן תיאורטי, אם נגדל על כל השטח החקלאי בישראל גידולים רק למאכל אדם, נוכל לספק כמעט את כל צריכת הקלוריות המומלצת, עם יותר פחמימות ויותר סיבים", אומר לנו גרינהורט. "רק מבחינת שומנים לא נוכל לספק את הצריכה המומלצת. זה המצב היום". במחקר, שכותרתו "תזונה מקיימת וביטחון תזונתי בחקלאות בישראל – נתונים כמותיים מגידולי הצומח", בדק גרינהורט (יחד עם חוקרים אחרים ממשרד החקלאות) מה מכך יספיק לאזרחי המדינה גם בעוד 15 שנה, ב־2035. אז, לדבריו, אם תרצה ישראל להסתמך באופן תיאורטי על תוצרת מקומית בלבד, יידרשו הישראלים לערוך שינוי רציני בתפריט שלהם – או להקדיש הרבה יותר קרקע לחקלאות.

לדבריו, הגידול המקומי חשוב. "צריך לשמור על פוטנציאל מקומי לייצור מזון בכמות ניכרת. חוסר הוודאות בנושאים שקשורים לביטחון מזון גדל בכל העולם. יש מי שחוזים שתהיה בעיה להאכיל את כל אוכלוסיית העולם הגדלה, והשאלות האלה צריכות להישאל גם פה". עם זאת, הוא כמובן לא ממליץ לבטל את הייצוא והייבוא, ולנסות להפוך למשק אוטרקי – משק המספק את צורכי עצמו, ואינו נדרש לסחר עם העולם כדי לשרוד. "אם אנחנו טובים בייצור מוצר מסוים", הוא מבהיר, "אנחנו יכולים לייצא אותו ולייבא יותר ממה שאנחנו פחות טובים בו".

יש תנועה בעולם המעודדת שימוש בגידולים מקומיים, בעיקר כדי להקטין את הזיהום הנגרם משינוע התוצרת החקלאית, ולהפחית את הירידה בערכים התזונתיים שנגרמת מקירור ומאחסון ממושך. זה טיעון רלוונטי?
"צריך לעשות ניתוח ספציפי. אולי השינוע של המזון מאוד זול, ובארץ אחרת יודעים לגדל אותו באופן הרבה יותר יעיל מאיתנו? אולי לא משתמשים שם בחומרי הדברה, והמוצר בריא יותר למרות השינוע? צריך לבדוק כל דבר לגופו".

תנובת הארץ

בעיית המזון המקומי לעומת הייבוא נראית אקוטית כשמביטים בסין, מדינת ענק של 1.386 מיליארד בני אדם. אוכלוסיית סין העצומה שוכנת בשטח עצום לא פחות – 9.5 מיליון קמ"ר או 9.5 מיליארד דונם – אבל רק בין 10 ל־20 אחוזים מהקרקעות הללו ניתנות לעיבוד חקלאי, ורבות מהן מזוהמות או מידרדרות באיכותן, כך שלכל סיני יש בממוצע פחות מחצי הדונם שיש לכל ישראלי. סין מייבאת תבואה בלי הרף, ממש כמונו, אבל שם החששות מפני פגיעה ב"ביטחון התזונתי" – היכולת לספק די מזון לאוכלוסייה הגדולה – נפתרים לא רק באמצעות ייבוא פשוט.

יצרניות מזון בסין רוכשות קרקעות ברחבי העולם, מאוקראינה ועד ארגנטינה, בניסיון לשפר את יכולתן לספק את הביקוש הגדל של הצרכנים המקומיים, שנחלצים במהירות מעוני ומתחילים להמיר את התפריט היומיומי שלהם בדיאטה שכוללת יותר בשר, יותר דגנים ויותר הכול. בכל שנה משקיעות חברות סיניות מיליארדי דולרים ביוזמות חקלאיות בלמעלה מ־100 מדינות זרות. בברזיל ובפרו סין שותפה בהקמת מסילת הרכבת הדו־אוקיינוסית, שתוביל פולי סויה משדות חקלאיים במרכז דרום אמריקה אל חופי האוקיינוס השקט, שם יהיה אפשר להעמיס אותם על ספינות בדרכן לחוות הבקר של סין. באפריקה מפעילה סין מרכזי הכשרה חקלאית כדי להגביר את ייצור המזון במאות אלפי הדונמים שרכשה בקונגו, באתיופיה ובמדינות אחרות מדרום לסהרה.

לפי אנליסטים, סין רכשה או חכרה כ־66 מיליון דונם לחקלאות ברחבי העולם ב־15 השנים האחרונות. ועכשיו מתברר שגם ישראל מנסה לקפוץ על העגלה – ולסייע לחזק את הביטחון התזונתי של הסינים. במשרד החקלאות הישראלי יזמו מהלך שעשוי לשנות את פני החקלאות הישראלית: החכרת מיליון דונם לצורך גידולים שייועדו לרוכשת הענקית מהמזרח. האם יש בכלל מיליון דונם לפנות לחקלאות סינית? האם היוזמה לא תפגע בעצמאות התזונתית של ישראל? האם אין בכך דריסת רגל לממשל זר בארץ? מאיפה בכלל יבואו המים לחקלאות בשטח עצום כל כך? מי ירוויח ומי יפסיד? מי יעני ומי ייעשר?

שר החקלאות לשעבר אורי אריאל, שאך זה התפטר מתפקידו לאחר כמעט חמש שנים במשרד, מסביר שאין שום כוונה למכור לסינים את אדמת ארץ הקודש. "חשוב להבהיר באופן חד־משמעי: שום מדינה זרה ושום יזם זר לא מקבל מעמד בקרקע, לפי התוכנית", הוא אומר. "הקרקע תוחכר לחקלאי ישראל, שיקבלו אותה לעיבוד חקלאי בלבד מידי רמ"י, רשות מקרקעי ישראל. לא יהיה לשום גורם אחר מעמד בשום צורה בננו־מילימטר בקרקע עצמה. לא בבית ספרי".

לדבריו, היוזמה אינה מגיעה מתוך רצון לסייע לסינים לאכול, אלא מתוך רצון לסייע לחקלאינו לפרנס את משפחותיהם. "חיפשנו דרך להרחיב את שטחי הגידול בישראל, ארץ קטנה ומלאה שטחי אש, שמורות טבע וקרקע שאינה מתאימה לחקלאות", מסביר אריאל. "בדקנו וראינו שיש קרוב למיליון דונם בנגב שיכולים להתאים לפיתוח חקלאי, מבחינת הקרקע והאקלים. אנחנו מגדלים בארץ מספיק פירות וירקות, לתושבי המדינה לא חסר, והחוכמה היא לייצא תוצרת. חשבנו שאם נמצא מדינה שתתחייב לקנות מהחקלאים את התוצרת, לפרק זמן ארוך של כמה עשרות שנים, זה ייתן ביטחון תעסוקתי לחקלאים. באפריקה הסינים רכשו וחכרו שטחים גדולים מאוד כדי לגדל בהם מזון, והמגדלים מחויבים למכור להם את התוצרת במחיר קבוע מראש לאורך שנים. כך יש לחקלאי רשת ביטחון כלכלית לטווח ארוך. כמובן, זאת לא חייבת להיות סין, זאת יכולה להיות כל מדינה, וחשוב להבהיר שאין לנו שום העדפה לסינים".

לכמה זמן תוחכר הקרקע?
אריאל: "החכרה של קרקע ישראלית היא ל־49 שנים, בדרך כלל. יש אדמות שהן מעבר למכסה שמגיעה לחקלאי, ועד כה הן הוחכרו לשלוש שנים בלבד. אבל בשלוש שנים בלבד לא כדאי לחקלאי להשקיע בשדה, להוביל קו מים חדש, אפילו לטעת עץ. אז הגענו לסיכום עם רמ"י שבמקום לשלוש שנים, הקרקע שמעבר למכסה תוחכר לחקלאים ל־21 שנה עם אפשרות להכפיל, כלומר 42 שנה. במצב כזה כדאי לחקלאי להשקיע בבית אריזה, בכביש, במים ובחשמל. זה סוג של מהפכה. ואנחנו רואים את השינוי: קיבוצים ומושבים מביאים כסף גדול כדי להשקיע בתשתיות שלא היה כדאי להשקיע בהן עד היום".

ישי גוטוויליג, יועץ למנכ"ל משרד החקלאות, מסביר שהרעיון להחכיר את הקרקע לשימוש הסינים עלה לפני כשנתיים. "חשבנו איך לתרגם את זה למושגים שמתאימים למדינת ישראל", אומר גוטוויליג. "הרי כאן לא יעלה על הדעת למכור אפילו דונם לממשלת סין, שלא לומר מיליון דונם. אמרנו שאנחנו מציעים עסקת יבול ממיליון דונם, שבה הם מתחייבים לקנות את התוצרת במחיר מוסכם מראש ובפירוט מוסכם מראש, כשהמגדל הוא ישראלי והבעלות היא ישראלית – אבל המגדל יודע שבסוף התהליך הוא מוכר את היבול לממשלה זרה, והוא יודע גם למי. הוא לא לוקח סיכון".

הרחבת היצע היבול הישראלי ללא יעד ייצוא ברור, אומר גוטוויליג, תגרום להצפת השוק המקומי ולירידת מחירים שתפגע בחקלאים רבים. "יבול של עוד מיליון דונם יציף את השוק. כבר היום אנחנו מייצאים 40 אחוזים מהפירות שלנו לחו"ל – בירקות קצת פחות – וזה בסדר, זה מצוין, זה טוב לכלכלה, זה טוב לאיכות, זה טוב להרבה דברים. אבל זה בטח אומר שאנחנו לא צריכים עוד קרקעות לחקלאות המקומית. אם ניקח חלק ממיליון הדונם האלה ונגדל עליהם גידולים כלכליים הרבה יותר, לדוגמה אבוקדו, אז נכניס הרבה יותר כסף לחקלאות הישראלית. מי יקנה את כל האבוקדו הזה? רק הסינים יכולים, כי כדי להאכיל מיליארד וחצי איש צריך הרבה יותר אבוקדו.

"את הרעיון הזה הצגנו לגורמי ממשל בישראל ובסין. שכרנו חברת ייעוץ חיצונית, והיא הולכת לבנות את התוכנית ולפרט איך היא תעבוד בפועל, איך ייערכו ההסכמים, איך ייערך המכרז הבינלאומי, מה יהיה טיב היחסים בין המגדלים למדינה, איך ייראה מנגנון הבוררות, איך ייקבע המחיר, איך ייקבע תמהיל הגידולים, מי יגדל מה וכן הלאה".

בננות בנגב

אחת מהמשימות של החברה הייתה מיפוי של האדמות הרלוונטיות. במיפוי הראשוני אותרו 750 אלף דונם בצפון הנגב ובמרכזו, שרובם גידולי בור או גידולי חיטה בלי השקיה, שמשמשים לעת עתה מעט לייצור קמח, ובעיקר לייצור תחמיץ – מזון לבהמות במשקי החי ("נדאג לכך שליד כל רפת יישארו אדמות כדי שנוכל לייצר לה את התחמיץ", מבהיר אריאל). בין כה ובין כה, כל האדמות הללו, אם יוסבו ל"גידולים כלכליים הרבה יותר", ידרשו תוספת מים עצומה לחקלאות. "בלי מים אי אפשר לגדל שום דבר, בטח לא בנגב", אומר אריאל. "אנחנו בונים על ההתפלה שתפתור את בעיות המים. יש שאלה של מחיר – נכון להיום מחיר מ"ק מים בנגב ירד מ־2.80 שקלים ל־1.98 שקלים, אז הכדאיות עלתה. במקביל, יש תכנון לחפור את 'מנהרת הימים' – מה שנקרא בעבר 'תעלת הימים', אבל מתחת לפני הקרקע, שם יש פחות התאיידות, ואין שום הפרעה מבחינת ארכיאולוגיה, נוף, טבע, חקלאות. המנהרה אמורה לעבור מאשקלון לצומת שוקת ומשם לים המלח. באזור כרמים־שוקת תהיה תחנה הידרואלקטרית שתפיק חשמל להתפלה בהיקפים עצומים. יש חברה זרה שמוכנה להשקיע במיזם הזה, אבל הוא מצריך החלטת ממשלה, בעיקר כי הוא תחליף לתוכנית רד־דד, התוכנית להזרים מים מעקבה לים המלח. הירדנים לא מוכנים לשמוע על מנהרת הימים, הם רואים בה ניסיון להונות אותם".

התוצרת החקלאית מהנגב ומהערבה אמורה לעבור, לפי אנשי משרד החקלאות, לנמל אילת. "חשבנו להציע לסינים לבנות את הרכבת שתוביל את הסחורה לאילת, ומשם, באוניות, לסין", אומר גוטוויליג. "הצענו את הרעיון למשרד התחבורה, אבל לא הצלחנו לתקף את זה. הרעיון לא נשלל על הסף, אבל גם לא נענה בהתלהבות".

אריאל: "התוכנית יכולה לפרנס הרבה מאוד חקלאים חדשים, ויכולה להוסיף לחקלאים הקיימים שטחים והכנסה. גולת הכותרת היא הפרחת השממה, הפרחת הנגב, ושמירה על אדמות המדינה. זו תוכנית ציונית ראשונה במעלה".

מה היבולים שאמורים לגדול במיזם?
אריאל: "הצלחנו לאחרונה להכניס כמה גידולים חדשים בקנה מידה מסחרי שלא היו מעולם בנגב. אבוקדו כבר גדל באלפי דונמים אחרי שאמרו שלא יגדל בנגב, וגם בננות, שאמרו שיכולות לגדול רק בחוף הכרמל או בעמק הירדן. הן גדלות נהדר בנגב. זו בשורה מרעננת".

גוטוויליג: "ההערכה שלנו היא שאלה יהיו גידולי פרימיום עם חיי מדף ארוכים – אבוקדו, שקדים, פירות שאפשר לייבש. המיזם הזה ייצור עוד אלפי מקומות עבודה לחקלאים, לבדואים. יש כאן יתרונות עצומים, כולל הגדלת החדשנות הישראלית בחקלאות, והגדלת הוודאות לחקלאים רבים. מי שייכנס לתוכנית הזאת יוכל להיות בטוח שהוא ימכור".

כוח האדם הרלוונטי, אומר גוטוויליג, הוא בעיקר הבדואים תושבי הנגב ועובדים זרים שיובאו לעבוד בערבה. "מה זה חקלאי? מנהל משק שמעסיק עובדים זרים", הוא צוחק. "במושב היו פעם מאה חקלאים על 6,000 דונם, היום יש שישה חקלאים על אותו שטח. בשביל חקלאי אחד זאת בכלל לא בעיה לעבד עוד 2,000 דונם, הוא ישמח מאוד. גם חקלאי שאתמול סגר את המשק ישמח לקבל נתח לעיבוד מתוך מיליון דונם בנגב. כמובן נעדיף שאלה יהיו חקלאים ולא תאגידים, אבל אנחנו נביא השקעות זרות למשק, נכניס הרבה מאוד שיתוף פעולה בינלאומי. זה יציב אותנו על מפת הביטחון התזונתי העולמי".

המיזם הזה נמצא רק בראש שלנו, בינתיים?
"הצגנו את הפרויקט לסינים בכמה פורומים – לשגריר, לחברה הסינית שקנתה את תנובה, לחברה הסינית 'כימצ'יינה' שהיא הבעלים של חברת 'אדמה' ('אדמה פתרונות לחקלאות', לשעבר 'מכתשים אגן תעשיות', יצרניות חומרי ריסוס והדברה, ק"א). הסינים מתעניינים, אבל עוד לא הגענו לשלב המשא ומתן. אנחנו צריכים להתארגן, להבין מה אנחנו רוצים בדיוק. בימים אלו אנחנו יורדים לפרטים".

ומה הצפי להתקדמות?
"זאת ירושה לשר הבא. הוא לא חייב לקחת את התוכנית הזאת, אבל נקווה שהוא ייקח אותה".

הבצורת של אשכול

אם יש מיליון דונם שמסתובבים חופשי בנגב, למה לא לגדל עליהם יבול לצורך עצמנו? למשל, האם נוכל לגדל בשטח הזה את כל החיטה הדרושה למדינת ישראל? אנשי משרד החקלאות מסבירים שגידול החיטה בארץ אינו יעיל כמו במקומות אחרים, ביחס של יבול מול שטח. אז למה בכלל מגדלים פה חיטה? רוב החיטה שגדלה בארץ נועדה בכלל לשמירה על אדמות מפני השתלטות בדואים, שאצלם יש מוסכמה: לא עולים על אדמה זרועה.

"אגב, במדינת ישראל אין היום ביטחון תזונתי", טוען גוטוויליג. "זאת פרדיגמה שחקלאים אוהבים לדקלם, אבל היא שטות: אין מספיק חיטה, אין מספיק בשר, קקאו, אורז, קפה. אין תה, אין סוכר, אפילו לא מזון לבהמות. כלומר, אפילו משק החלב נשען על ייבוא. מה יש? פירות, ירקות, עוף – אבל תערובת ההזנה מיובאת – וביצים. אבל בסך הכול רוב הזמן יש לנו מספיק תוצרת ואנחנו מייצאים תוצרת רבה".

בישראל בלתי אפשרי להתפרנס מגידול תבואה זולה על פני שטח נרחב, כי אין לנו שטחים נרחבים מספיק והייצוא היקר הופך את התבואה לזולה פחות. לכן התוצרת היא לעיתים קרובות מיוחדת ועשירה. "צריך לבחון איזה גידול מתאים בכל מקום", מסביר גוטוויליג. "ברמת הגולן, כשהחקלאים מצאו את עצמם במצוקה, הם מצאו כל מיני גידולים מוזרים שלא שמעת עליהם בחיים, ועושים יופי של כסף. ליד יער אודם יש חווה לגידול פטריות כמהין. לקחו עצים שנוטים לגדל עובש, לקחו אדמה שנוטה ללחות, ושאר הנוסחה סודית לחלוטין. יש כלבים שאומנו לרחרח ולמצוא את הפטרייה, ואיפה שהכלב עוצר – חופרים בידיים בזהירות, מוציאים איזה גוש מגעיל כזה, ובום, 5,000 שקל. או, למשל, אדמונית: זן של פרח שצריך טמפרטורה מסוימת כדי לפרוח. מגדלים אותו ברמת הגולן, וכשהוא מוכן לפריחה מורידים אותו למטה, לחום בבקעת הירדן, כדי שיפרח. כשאתה במצוקה או כשיש צורך, אתה מוצא את כל הפתרונות. הישראלים אלופים בפתרונות האלה. אבל כשלא צריך – מגדלים חיטה".

אריאל: "'ביטחון תזונתי' הוא מושג שמחזיק מעט מאוד מים. ב־70 שנות המדינה לא הייתה שעה אחת – ואני לא מגזים, בדקתי – שהיה מחסור במוצר מזון בגלל בעיות ביטחון". גם אם היה נוצר מחסור, לטווח קצר, הוא היה נפתר לדברי אריאל, "כי מדינת ישראל מחזיקה מלאי חירום שמגדירה רח"ל, רשות החירום הלאומית, לפי מה שצריך בשעת חירום. יש לישראל מחסני סוכר וקפה ועוד ועוד. המדינה מחזיקה מלאי חירום לרעידת אדמה, למלחמה. אבל כשאומרים ש'פוגעים בחקלאים, ומה יהיה, ואיך נחזיק מעמד אם תהיה מלחמה' – צריך לדעת שלמדינה אין גרם של סוכר מעבר למלאי החירום, והיא מחזיקה מעמד 70 שנה.

"יש בדיחה שקשורה לזה. יום אחד פרצו לחדר של אשכול בבהלה ואמרו לו: יש בצורת! איפה, שאל אשכול. בארץ, ענו לו. מזל, אמר ראש הממשלה, חשבתי שבאמריקה. וזה נכון. כשיש בצורת בארה"ב המחירים עולים, ורק אז יש לנו בעיה. זאת המציאות. חקלאות טובה כי אנחנו אוהבים את הארץ שלנו ירוקה, והיא טובה מבחינה אקולוגית, אבל היא לא קריטית לביטחון תזונתי. מדינת ישראל ערוכה מבחינת המלאים שלה".

מתי בדיוק אמורים לשמש ה"מלאים" האלו? גוטוויליג מסביר: "למה נגמר מבצע צוק איתן? כי אובמה הפסיק את העברת הנשק לישראל. תחשבי שאותו הדבר קורה לך במזון. אנחנו מייבאים היום 95 אחוזים מהחיטה בישראל – בעיקר מרוסיה ומאוקראינה, אבל גם מקנדה. תחשבי שאוקראינה עוצרת את ייצוא החיטה לישראל, כי רוסיה כועסת עלינו ולוחצת עליה. אז אין חיטה, אין בשר וכו'. מה יאכלו פה האזרחים? אז יש לנו מחסני חירום של חיטה. אנחנו מוציאים בכל שנה כ־30 מיליון שקלים על מימון המחסנים האלו, שאמורים להספיק לשלושה חודשים".

ואחרי שלושה חודשים נמצא ספק חיטה אחר?
"או שנהיה רעבים. אבל ב־2019, מי יחסום אותנו מייבוא מזון? אנחנו לא שם. נמצא עוד אפשרויות. אני בעד להיערך לחירום, אבל לכמה זמן? גם בתי החולים לא יכולים לספק תרופות מצילות חיים לשלושה חודשים".

כמה זמן אתם תשרדו?

בכיר שהיה אחראי בעבר על "משק לשעת חירום", גוף בין־משרדי המופקד על הכנת מפעלים, שירותים ומוצרים חיוניים במשק לקראת מצב חירום כדי לאפשר שגרת חיים תקינה בעורף, אומר שהסכנה למחסור חריף בשעת חירום קטנה מאוד. "לכן הפחתנו את המלאים במחסנים שלנו", הוא מסביר. "אחסון עולה הרבה מאוד כסף ומצריך חידוש תמידי. לא צריך לאגור כל כך הרבה אוכל. צריך חיטה, צריך דלק, אבל מזון אינו בעיה קריטית כמו בעבר. כיום גם צריך פחות דלק, כי יש גז ויש קידוחים בים".

הבכיר טוען שכן צריך להיערך לאסון טבע חמור, ובפרט לרעידת אדמה. "בשבועות הראשונים המערכות הלאומיות יקרסו ולא יוכלו לעזור לאזרחים. לא תהיה תקשורת ולא תהיה תחבורה. אבל במקרה כזה המחסנים הלאומיים יהיו חסרי תועלת וחשיבות. הסיוע יצטרך להיות ברמה המקומית, ואנשים צריכים לחשוב ברמה הקהילתית. צריך להתכונן למקרה כזה כבר מהיום, כבר מאתמול".

איך מתכוננים למקרה כזה? יחידת משק לשעת חירום במשרד הכלכלה מגדירה כמויות מזון מינימליות שצריכות להספיק לאדם אחד לשבוע אחד במקרה של התמוטטות זמנית של הפעילות במשק. באתר היחידה מפורטות הכמויות האלה בטבלה מסודרת, שהאזרחים שיעקבו אחריה אמורים לשרוד בקלות רבה יותר במקרה של רעידת אדמה, למשל. בין השאר, אדם אחד זקוק בשבוע אחד ל־420 גרם אורז או גריסים, 350 גרם קטניות ו־350 גרם סוכר, 700 גרם ירקות ו־700 גרם פירות, 700 גרם בשר, 140 גרם קפה ו־14 ליטר מים. תכפילו את הכמויות האלה במספר בני הבית, תכפילו פי שניים־שלושה למקרה של שעת חירום ארוכה יותר, ותבינו שאתם צריכים לתחזק מזווה שלם רק לצורך רעידת האדמה שבוא תבוא.

מחסני החירום שהמדינה מחזיקה אינם מפורטים באופן כזה, פשוט משום שהמידע מסווג, אבל ממכרזים שמפורסמים מעת לעת אפשר לראות מהם המלאים שהמדינה מנהלת. מכרז לרענון ואחסון סוכר לבן בהיקף של 21 אלף טונה מבהיר עד כמה חשוב לנו לספק סוכר למפעלים חיוניים במקרה של ניתוק מהעולם. אורז לבן מעובד – מכרז של 7,027 טונה. שמן קנולה – 1,600. שמן סויה – 1,500. פולי קפה – 1,309. תה – 233. תרכובת מזון לתינוקות – 150. אלה לא כמויות שמספיקות לפעילות רגילה וממושכת של המשק, אבל אולי הן ייתנו אוויר לנשימה לכמה ימים במקרי חירום קיצוניים.

אנשים פרטיים בקושי מסוגלים לדאוג למחסני חירום לשבועות ספורים; מדינות שלמות יתקשו לאגור מלאים לשלושה חודשים. מה עם העולם כולו? האם יש חשש לרעב כללי? שאלתי את פרופ' דוד פסיג, עתידן, מה אנחנו עושים בנוגע לעובדה שיש יותר ויותר אנשים בעולם אבל אין מספיק שטחים חקלאיים. "מי אמר לך", הוא תהה, "שיש יותר ויותר אנשים בעולם?"

המצאתי?
תראי, תלוי מה הטווחים. יש היום שמונה מיליארד אנשים בעולם. ב־2050 יהיו כ 10 מיליארד, אבל יש סיכוי גדול מאוד שלקראת 2100 נרד במספרים. המין האנושי הגיע לשיא".

למה? אנחנו נלד פחות?
"הרבה פחות. שיעורי הפריון מתרסקים בכל העולם".

אז אין חשש שנרעב.
"בכלל לא, ההפך. אנחנו נאכל יותר טוב, יותר בריא, יותר טעים. הסטטיסטיקות לטובתנו. יש כל מיני אנשים שמפחידים. זה טוב שמפחידים, כי זה מעודד אנשים להיות יצירתיים, אבל הנה דוגמה: יש היום 3,000 צמחים אכילים, אבל אנחנו סוחרים רק ב־300. יש כמות אדירה של צמחים שאנחנו יכולים לפתח ולשפר, ואז יהיה מגוון הרבה יותר גדול. גם היום המגוון מטורף. פירות וירקות שהיו מוגבלים בעבר לעונה מסוימת נמצאים על המדפים כמעט כל השנה. אי אפשר להשוות למה שהיה לפני 30־40 שנה".

אריאל אומר שהמשק הישראלי לא צריך בכלל לשאוף להיות אוטרקי. "זה היה נכון לפני אלף שנה, כשהיו משקים שגידלו הכול, כדי לחיות. היום העולם פתוח, מייבאים ומייצאים, יש שוק חופשי. מי שמתגעגע למשק אוטרקי יכול לחזור אלף שנה לאחור. חיו אז ארבעים שנה, ואכלו פחות".

גם גוטוויליג מסכים שאין דרך או צורך להפוך למשק אוטרקי. "מיליון דונם חיטה מביאים 5 אחוזים מהצריכה המקומית. את צריכה את כל שטחי החקלאות בארץ רק לחיטה – בלי מלפפונים, עגבניות, פלפלים ותפוחים – וגם זה לא יספיק. צריך להשלים עם העובדה שמדינת ישראל לא גדולה מספיק להיות משק אוטרקי".

כלומר, מדינה שאין לה מספיק שטח עוברת לגידולי בוטיק או לעסקאות רווחיות אחרות, ומרוויחה כסף לקניית מצרכי יסוד.
"כן. אנחנו מגדלים מה שאנחנו טובים בו. למה אני לא מגדל תה, אורז וסוכר? כי אני לא יכול לגדל אותם, הם לא מתאימים לאקלים. אז אם יש לנו מיליון דונם שהם לא יעילים כרגע, מה עושים איתם? נהפוך אותם ליעילים, ויהיה לנו מספיק כסף לקנות חיטה“.

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il