לא מעט דמיון נדרש כדי לעמוד באמצע בניין כלל, מרכז המסחר שבלב רחוב יפו בירושלים, ולראות בעיני הרוח את מה שהיה כאן לפני מאה שנה. במקום הקניון המיושן ומגדל הדירות המתנשא מעליו – מבנה שנחשב במשך שנים לכישלון מהדהד וירושלמים רבים נמנעו מלהתקרב אליו – עמד כאן עד תחילת שנות השבעים מבנה אבן מרובע ונמוך. הוא היה שייך לחברת אליאנס, ובין כתליו פעל בית הספר "תורה ומלאכה", מוסד חינוכי לבנים ברוחה הליברלית והאוניברסלית של התנועה היהודית־צרפתית.
בית הספר הזה, שנועד לבני העדה הספרדית בירושלים אך את ספסליו חבשו גם נוצרים ומוסלמים, היה הראשון בארץ ישראל המודרנית שלימד אמנות ואומנות, והכשיר דור של יוצרים. פועלם של אנשי תורה ומלאכה נשכח עם השנים, וגם הבכורה נלקחה מהם: בזיכרון הישראלי הקולקטיבי הוכתר לחלוץ האמנות העברית החדשה דווקא בית הספר בצלאל, מרחק חמש דקות הליכה בלבד מתורה ומלאכה. אבל בית הספר שהקים ארגון אליאנס היה שם הרבה קודם.
אם עוצמים את העיניים חזק, אפשר כמעט לראות אותו. בין חנות הספרים המשומשים ובין המספרה, מופיעה לפתע כיתת אריגה. חנות קטנה למוצרי חשמל מתחלפת בכיתת סיתות אבנים, ובה שמונה תלמידים המחזיקים בידיהם שמונה פטישים. לא רחוק משם, מעל חנות כלי המוזיקה של היום, שבות לחיים מכונות קיטור.
האוזניים מתגברות על הרעש הנוכחי של מרכז כלל – רעש מתון של מסחר, משא ומתן, התמקחויות – וחוזרות אל הרעש של אז: בליל של צרפתית, טורקית, עברית וערבית, ופה ושם גם אנגלית. זהו שאון בית הספר החי והתוסס שעמד במקום הזה. ועכשיו אפשר ללכת בעקבותיו, להכניס אותו לתוך הבניין הנוכחי, ולדמיין, ולו לרגע, שבית הספר הנשכח הזה עדיין עומד על תילו.
בכניסה למרכז כלל אני פוגש את מתן ישראלי, מנכ"ל "מוסללה", קבוצת אמנים ירושלמית שפועלת במבנה מרכז כלל בחמש השנים האחרונות, ומנסה להשיב את הצבע ללחייו הסדוקות. ישראלי מצביע על שער ברזל שהוצב כמזכרת ברחבת הבניין, על רחוב יפו. השער השחור, ששוחזר לפי תמונה מהימים ההם, נושא כיתוב בצרפתית ואת הספרות 1882. לידו, על קירות ייעודיים, נפרשת תערוכה בשם "הארכיון החסר", ובה חפצים שנוצרו בין כותלי "תורה ומלאכה".
בחודשים האחרונים מעלים אמני מוסללה את זכרו של בית הספר, ומנכיחים אותו מחדש בתוך בניין המסחר שבמרכז העיר ההומה. הפעילות שלהם מעוררת שאלות בלתי נמנעות: מדוע נשכח המוסד החלוצי הזה? מי קבע שההיסטוריה של האמנות הארץ־ישראלית מתחילה רק עם הקמת בצלאל בשנת 1906, ולא בייסוד בית הספר של אליאנס, כמה עשורים קודם לכן? והאם ניתן בכלל לשמר את זכרו של בניין שנהרס, לאחר שמבנה עצום קם על חורבותיו?
אמנות שימושית
מי שגאל את בית הספר ההוא מתהום הנשייה ההיסטורית הוא חוקר האמנות ד"ר גדעון עפרת, שלפני שנים אחדות פרסם מאמר בשם "ההתחלה הראשונה: תורה ומלאכה". המוסכמה שלפיה סיפורה של האמנות הארצישראלית נפתח בבצלאל ובמייסדו בוריס שץ, קבע עפרת, הינה שגויה. "שנים רבות לפני בואו של שץ", כך כתב, "כבר פעל בירושלים בית ספר לאמנות ואומנות, שחינך צעירים רבים בתחומי יצירה שונים וסיפק מוצרים אומנותיים למיניהם, הלא הוא 'תורה ומלאכה'".
אגודת Alliance Israélite Universelle, או "כל ישראל חברים" (כי"ח), נוסדה בצרפת ב־1860 במטרה ליצור מסגרות חינוך מודרניות בקהילות יהודיות. בתוך זמן קצר התפשטה הרשת ברחבי העולם היהודי, ובתי ספר הנושאים את שמה נפתחו בזה אחר זה במזרח אירופה ובארצות האסלאם. ב־1867 נעשה ניסיון ראשון להקמת בית ספר של כי"ח בירושלים, אך רק 11 שנים לאחר מכן יצא הדבר אל הפועל, כשאליאנס רכשה קרקע בדרך יפו והקימה עליה את בית הספר לבנים תורה ומלאכה. מנהלו היה נסים בכר, נשיא ועד העדה הספרדית בירושלים ואיש חינוך וניהול מנוסה.
מתן ישראלי, חבורת "מוסללה": "ההבחנה בין 'אמנות' ו'אומנות' הייתה פחות מפותחת אז. המטרה של התלמידים הייתה להתפרנס, ואפשר גם להתפרנס משטיח קיר רקום שמוכרים לתיירים, או מעריסת ברזל לתינוק, ובמקרים מסוימים גם מאבנט לכוהן הגדול. תוצרי בית הספר נועדו להימכר"
המימון לפעילות בית הספר, שרוב תלמידיו נמנו עם העדה הספרדית בעיר, הגיע מארגון אליאנס וממשפחת רוטשילד. השיעורים התנהלו על פי רוב בצרפתית, אך גם בטורקית, בערבית ובעברית. במשך זמן מה המורה לעברית היה לא אחר מאשר אליעזר בן־יהודה, מחיה השפה, ובכיתות אפשר היה למצוא גם את בנו, בן־ציון (איתמר), "הילד העברי הראשון". השיעורים בתורה ומלאכה כללו, בין השאר, אריגה, צביעה, עיצוב, פיסול, נפחות וצורפות. בהמשך נכנסה מגמה נוספת: "וסיתות האבנים אשר יצטיינו בהן התימנים, הנה החלו רבים מהם ללמוד גם יתר המלאכות בבית ספרנו", כותב נסים בכר בדו"ח שחיבר ב־1887, חמש שנים אחרי הקמת בית הספר. הסופר הירושלמי פנחס גרייבסקי סיכם בהתלהבות: "הנכנס בבית המלאכה הזה כאילו נכנס לאחד מבתי חרושת המעשה הגדולים אשר באירופא".
מראשית דרכו כיוון תורה ומלאכה ליצור אמנות שימושית. "ההבחנה שקיימת היום בין 'אמנות' ו'אומנות' הייתה פחות מפותחת אז", אומר מתן ישראלי. "המטרה של התלמידים הייתה להתפרנס, ואפשר גם להתפרנס משטיח קיר רקום בדמות הלורד בלפור, שיימכר לתיירים, או מעריסת ברזל לתינוק, ובמקרים מסוימים גם מאבנט לכוהן הגדול. בסופו של דבר, תוצרי בית הספר נועדו להימכר. המודל היה שהתלמידים מפיקים את מחייתם מתוך כך שהם לומדים ומוכרים, וגם בית הספר עצמו מרוויח".
ב־1897 התרחב בית הספר ובנה לעצמו במגרש הסמוך בניין נוסף, שנועד לשמש כפנימייה. הבניין הזה עומד גם היום מאחורי שוק מחנה־יהודה, ומשמש את מרכז התרבות הירושלמי "בית אליאנס". באותה תקופה גם הוחלפה שפת הלימוד לעברית, ותלמידי בית הספר השתלבו בפיתוח שכונות ירושלים ההולכות ונבנות. המחנך דוד ילין העיד שהנערים הצטרפו גם לשיפוץ כיפת הסלע בהר הבית. "חלק מהתוצרים של בית הספר נמצאים עד היום במרחב הציבורי", אומר ישראלי. "יש מכסה בור מים בשכונת בתי ראנד בנחלאות, שכתוב עליו 'אליאנס'. יש עמודי תאורה ברחוב יפו, ועוד ועוד. לפעמים לא ברור אם יצירה מסוימת מקורה בתורה ומלאכה, ואפשר רק לשער. התפיסה של בית הספר לא הייתה מוכוונת אגו – בניגוד למקובל בעולם האמנות, שבו כל אמן חותם את שמו על היצירה שלו. אלה היו אנשים שראו עצמם כפועלים בסדנה המייצרת מוצרים שימושיים".
אולי בגלל זה היה קשה יותר לתפוס את תורה ומלאכה כבית ספר לאמנות?
"צריך לזכור שגם האוריינטציה של בצלאל, בתחילת הדרך, הייתה פונקציונלית. ומעבר לכך, זה תלוי איך מגדירים 'אמנות'. שטיח עם רקמה של בלפור הוא ללא ספק יצירת אמנות, שיכולה לככב היום בכל תערוכה בנושא 'ראשית האמנות בארץ ישראל'. נכון שלא יצרו שם ציורים אימפרסיוניסטיים, ולא היה דחף לחדש משהו בעולם האמנות, והכול היה קשור לצורך להתפרנס. הרבה יותר קשה לעסוק באמנות אוונגרדית כשהמטרה שלך היא להביא לחם הביתה. כשאתה מייצר את מה שאנשים צריכים, הסיכוי שתצליח לכלכל את משפחתך גדול יותר".
לא רק הלורד בלפור זכה להנצחה בחוטים צבעוניים: תלמידי בית הספר ארגו שטיחים המציגים את הרצל הנשען על מעקה המרפסת בבזל, הרברט סמואל, מקס נורדאו, חיים ויצמן ועוד. גם תמונת קבר רחל קישטה כמה שטיחים, שאחד מהם נמצא היום במוזיאון היכל שלמה בירושלים. באותו מוזיאון, מספר גדעון עפרת במאמרו, מצויים גם צדפים שטוחים הנושאים תבליטים של מערת המכפלה, מגדל דוד וקבר רחל – וסביר מאוד להניח כי נוצרו בתורה ומלאכה.
בצל בצלאל
בוריס שץ, מייסד בצלאל, הכיר היטב את "תורה ומלאכה" וגילה כלפיו עוינות למן הרגע הראשון. בחוברת שפרסם ארבע שנים אחרי הקמת בית ספרו כתב שץ: "ועוד בזמן הראשון בקושרנו מלחמה, לא היה זה עם אלה הקנאים אלא דווקא עם ראשי מוסדות אחרים הרוצים להפיץ כאן תרבותם כביכול". שץ אף סירב למנות את המנהל השני של תורה ומלאכה, אברהם אלברט ענתבי, ליועץ המסחרי של בצלאל.
שץ עצמו, מהדמויות הצבעוניות בהיסטוריה הציונית, נולד בליטא ב־1867. הוריו שלחו אותו ללמוד בישיבה, אך הוא עזב אותה ויצא ללמוד ציור ופיסול בפולין. יצירתו הידועה ביותר, הפסל "מתתיהו החשמונאי", הוצגה בתערוכה בינלאומית בפריז. ב־1903 פגש שץ את הרצל והפך לציוני, ושלוש שנים אחר כך הקים בירושלים את בית הספר בצלאל. הנהגת התנועה הציונית בגרמניה תמכה במוסד החדש, וצירי הקונגרס הציוני השביעי בבזל עודדו אותו.
בשנותיו בירושלים נהג שץ להתהלך ברחובות כשהוא לבוש גלבייה לבנה. בחיבור האוטופיסטי "ירושלים הבנויה" הוא תיאר את ירושלים של שנת 2018 כעיר שבמרכזה בית מקדש שאינו אלא מוזיאון לאמנות. "שץ הוא אוטופיסט, ותורה ומלאכה היו אנשים ריאליים", אומר ישראלי. "הם לא דיברו על הקמת מדינה או בית מקדש לאמנות, אלא על כך שהיהודים צריכים לכלכל את עצמם. הייתה ממש תחרות בין המוסדות, ושץ הבין שהוא צריך לייצר מיתוס שלפיו 'בצלאל' המציא את האמנות בארץ ישראל. זה דומה לסיפור של תל־אביב, שכביכול הגיחה מהחולות; למעשה יפו הייתה לפני כן, אבל היא לא התאימה לסיפור. במקרה של תורה ומלאכה, המחיקה הושלמה כשהבניין עצמו נהרס".
בית הספר של אליאנס נקלע לקשיים ב־1914, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה. צרפת הפכה אז לאויבת של טורקיה, והשלטונות העות'מאניים עקבו מקרוב אחר המוסד הירושלמי בעל הרוח הצרפתית. ב־1916 גורש המנהל אברהם ענתבי לגלות בדמשק, ומת שלוש שנים לאחר מכן. בית הספר נסגר סופית ב־1927, ואליאנס השכירה את המבנה לבית היתומות ויינגרטן. בשנות החמישים הפעילה שם אליאנס את בית הספר התיכון "גימנסיה כרמיה", על שמו של אדולף כרמיה, שר המשפטים של צרפת ומי שעמד בראש כי"ח בשנותיו הראשונות.
חני ממרם, חברת הנהלת כי"ח: "ארגון אליאנס לא היה ציוני. הוא תמך ביישוב היהודי בארץ וכמובן גם במדינה, אבל מלכתחילה סבר שאפשר להיות יהודי בכל מקום בעולם. זה לא הסתדר עם האתוס המקומי, וזו אחת הסיבות לכך ש'תורה ומלאכה' נשכח"
בתחילת שנות השבעים עבר בית הספר לשכונת מעלות־דפנה, ושינה את שמו ל"רנה קסין" – על שם שמואל (רנה) קצין, משפטן צרפתי־יהודי ציוני, שזכה בפרס נובל לשלום על תרומתו לניסוח "ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות אדם" בתום מלחמת העולם השנייה. הבניין ההיסטורי ברחוב יפו נהרס, ובמקומו נבנה "מרכז כלל", בתכנונו של האדריכל דן איתן. את הפרויקט יזם הקונצרן הישראלי כלל, כיום חלק מ"אי די בי חברה לפיתוח". "המבנה ישב במיקום שבסוף המאה ה־19 היה אולי שולי ומרוחק, אבל בשנות השבעים הפך ללב של ירושלים", אומר ישראלי. "בניין כלל ענה על הצורך להביא את תושבי ירושלים למרכז העיר, וכך הוצדקה כביכול המחיקה הזו".
זה מזכיר את מגדל שלום מאיר בתל־אביב, שקם על חורבות הגימנסיה הרצליה – המבנה ההיסטורי החשוב ביותר בעיר הישנה.
"בכל העולם נמחקו בתקופה ההיא בניינים שהיו יצירות מפתח בהיסטוריה העירונית, והוחלפו ברבי־קומות שנועדו להביא חזון חדש לעיר. ברוב המקרים, זה לא עבד".
"לא רק בית הספר תורה ומלאכה לא קיבל את המקום הראוי לו, אלא גם ארגון אליאנס בכללותו", אומרת חני ממרם, חברת הנהלה ב"כל ישראל חברים". "זה קשור בראש ובראשונה לכך שהארגון, בהגדרתו הרשמית, לא היה ציוני. הוא תמך כמובן ביישוב היהודי בארץ ישראל ובעלייה לכאן, ואחר כך גם במדינת ישראל, אבל מלכתחילה סבר שאפשר להיות יהודי בכל מקום בעולם, לא בהכרח בארץ ישראל. זה לא הסתדר עם האתוס המקומי.
"השכחה של תורה ומלאכה קשורה גם לאתוס המזרחי. אליאנס עודדה השכלה בארצות האסלאם ובצפון אפריקה, וזה לא הסתדר עם התפיסה הרווחת במדינת ישראל הצעירה, שראתה את בני עדות המזרח כאנשים שבאו מכלום. שני הגורמים האלה יחד הביאו לדחיקת בית הספר מן הזיכרון ההיסטורי".
"יש כמה סיבות לכך שבצלאל זכה בבכורה, ואי אפשר לדעת מהו הגורם המכריע", אומר ישראלי. "קשורה לכך גם העובדה שהבניין של תורה ומלאכה לא קיים עוד, אבל בצלאל ניצח גם כי ממנו יצא 'בית הנכות', הבסיס למוזיאון ישראל שבו נכתבת ההיסטוריה. כשדיברנו עם המוזיאון, הבנו שאין להם מושג אם מוחזקים אצלם בכלל חפצים מתורה ומלאכה. מבצלאל יש להם ארכיונים שלמים. ההיסטוריה נכתבה בידי בצלאל".
גם הוא סבור שיש כאן סיפור עדתי: "מלכתחילה החשיבו יותר את בצלאל האשכנזי והאירופי, ולא את תורה ומלאכה הספרדי. תוסיף לכך את העובדה שאין חתימות על היצירות, ולכן קשה לייחס אותן ליוצרים. סיבה מרכזית נוספת לזכייה של בצלאל בבכורה היא הקשרים של בוריס שץ עם כל הדמויות החשובות בתנועה הציונית. לבכר וענתבי, מנהלי תורה ומלאכה, כנראה לא הייתה הכריזמה שהייתה לו. גם היום לא עורכים כנסים לזכרם או מדפיסים את הכתבים שלהם, למרות שהם הקימו מוסד ענק שהיה התשתית לתעשייה ולאמנות בארץ".
תחת שני גגות
כשחברי קבוצת "מוסללה" הבינו שמשכנם הנוכחי קם על חורבותיו של מוסד חשוב כל כך, הם שאלו את עצמם איך אפשר להחזיר את תורה ומלאכה אל התודעה. כך נולדה התערוכה "ארכיון חסר", המוצגת כעת במסגרת הביאנלה של ירושלים. היא מבוססת על תחקיר מקיף שערכו אנשי "קופסה שחורה", אסף כהן ויצחק מזרחי, מנהלי גלריית רחוב יפו 97 ירושלים, שהצליחו לאתר חפצים מתוצרת תורה ומלאכה.
במקביל הוצבו בתוך בניין כלל עצמו שלוש יצירות אמנות שמתכתבות עם בית הספר החרב. אחת היא "כל ישראל חברים" של הדס עפרת, עבודה שתלויה על קיר המעלית השקופה ומשחזרת את סמליל כי"ח – שתי ידיים שלוחצות זו את זו, האחת מסמלת את התורה והאחרת את המלאכה. העבודה "מסע", של ג'ניה קריס ולולה גאינוטדינובה, מציגה מעין עקבות של בית הספר הנעלם, שנחצבו בקירות בניין כלל. העבודה השלישית היא "גג", של האדריכל והאמן רועי פביאן: בהזמנת מוסללה הוא יצא למחקר מקיף על בית הספר החרב, שִחזר את המתווה המדויק של גג המבנה, ומיקם אותו בתוך בניין כלל. מי שייכנס לשם כיום יראה שאת החלל המרכזי, האטריום, מקיפה שורת מוטות במבוק בצבע אדום, שמדמה את גג הרעפים של תורה ומלאכה.
פביאן, שביצירותיו עוסק בקשר בין אמנות והתפתחות עירונית, התחיל את המחקר שלו משיטוט בבניין כלל. "הסתובבתי, צילמתי, שוחחתי, ניסיתי להבין איך המקום פועל, איך אנשים נעים בו, מה הם עושים שם", הוא מספר. "במקביל הלכתי לארכיונים והתחלתי לעבור על מסמכים. לא ידעתי מה אני מחפש. כשאני מנסה להבין מקום, חלק מההבנה היא בהווה, וחלק בעבר. אחרי שאני מייצר ארכיון קטן על המקום, יש בדרך כלל שלב של קפיצת דרך.
מייסד בצלאל הכיר היטב את תורה ומלאכה, וגילה כלפיו עוינות למן הרגע הראשון. בחוברת שפרסם ארבע שנים אחרי שהקים את בית ספרו, כתב בוריס שץ: "ועוד בזמן הראשון בקושרנו מלחמה, לא היה זה עם אלה הקנאים אלא דווקא עם ראשי מוסדות אחרים הרוצים להפיץ כאן תרבותם כביכול"
"במקרה של תורה ומלאכה, אין לנו דרך לעמוד ממש על הקרקע של הבניין המקורי, משום שהמחיקה הייתה טוטאלית: לא רק שהרסו בניין ובנו חדש, אלא גם חפרו חניון של כמה מפלסים. אין כל סיכוי לאתר חלקיק של יסוד, ואי אפשר לשחזר כלום. לאורך כל תהליך העבודה לא הצלחתי גם לאתר את התוכניות של הבניין המקורי שנהרס. ידעתי שכדי להבין טוב יותר מה הוא היה ואיך הוא שירת את החברה, צריך להשיג את התוכניות האלה".
לצורך המחקר הוא למד גם על אליאנס ועל התפיסה האוניברסלית של היהדות שהיא קידמה. "לארגון לא הייתה שאיפה מובהקת להקים בית ספר ומוסד בארץ ישראל. לאנשים מסוימים בארץ היה עניין ליצור זיקה עם אליאנס, הם משכו לכאן את הארגון, וכך קמו 'מקווה ישראל' ותורה ומלאכה. ברגע שהוחלט להקים את בית הספר, הנטייה של הדתיים האשכנזים הייתה לשלול אותו ממניעים אידיאולוגיים, והקהילה הספרדית אימצה אותו. הבניין הזה שיקף מאפיינים מהותיים וחשובים בחברה היהודית של ירושלים בסוף המאה ה־19, כמו למשל הבדלי הגישה בין העדות, ולכן לו עצמו יש ערך סימבולי".
רגע לפני שטס לארכיון ההיסטורי של אליאנס בפריז, הצליח פביאן לאתר את התוכניות המקוריות בקובץ אקראי שקיבל מגנזך המדינה, בין גיליונות ציונים ומסמכים מנהליים של בית הספר. השלב הבא היה להלביש את השרטוט של תורה ומלאכה על גבי התוכניות של בניין כלל, וכך לראות איפה, בערך, עמד בית הספר. התוצאה הדהימה את פביאן: "קיבלנו את התנוחה הכמעט מדויקת של הבניין ההיסטורי, וגילינו שזהו האטריום, החלל המרכזי, של בניין כלל הנוכחי. אחרי התגלית הזו עלתה השאלה מה עושים. בית הספר לא היה יצירת מופת, אבל הוא בהחלט היה בניין יפה. מאחר שהמשמעות שלו הייתה סימבולית, לא רצינו להסתפק בשלט זיכרון, וחיפשנו דרך לייצר את המרכיבים הבסיסיים שיאזכרו את הבניין, יעלו אותו באוב.
"הייתה מחשבה ליצור את היסודות של הבניין, או לשחזר את אחת הכיתות. ואז עלה הרעיון של הגג. לבית הספר המקורי היה גג רעפים בצורת ח', ויש משהו מאוד טוטאלי בגג כזה, שנותן את סך כל הצורה של הבניין במהלך גיאומטרי פשוט וברור מאוד. הבנתי שאם אני מצליח לשחזר אותו, אפשר יהיה לראות את המתווה של הבניין המקורי. שחזור גג הוא מהלך יקר מאוד, והיה בזה משהו שאפתני שהנחתי שהוא לא אפשרי. לפני שנה וחצי עלה לי הרעיון לשחזר את הגג באמצעות מובייל תלוי תלת־ממדי. זה אמנם לא ייתן את תחושת העוצמה של הגג, אבל כן יאפשר לי למקם אותו, ליצור מעין סקיצה שלו. מבחינת סוג העבודות שאני עושה כאמן, העבודה הספציפית הזו לא מאוד מתוחכמת – יש התחקות אחרי תוואי של בניין שנהרס, אבל לא הרבה מעבר לכך. ובכל זאת הרגשתי שהדבר החשוב הוא לומר שהיה כאן בניין, בתקווה שאנשים יסתקרנו וירצו ללמוד עליו מתוך המחווה הבסיסית הזו".
מה זה עושה לבניין כלל, כשמכניסים לתוכו את המבנה שעמד כאן לפניו?
"כשאתה עומד בקומה העליונה של מרכז כלל ורואה את כל החלל מולך, אתה יכול לעקוב אחר המתווה של הגג ולמעשה לתצפת על הבניין ההיסטורי, שהגג הפך למעין אנדרטה שלו. אתה מבין איך הבניין המקורי עמד, ואיך הוא יושב היום, בתוך הבניין הקיים. כשאתה הולך במסדרונות ומעליך הגג הזה, אתה חווה חלל שמחקה צורה של חלל קודם, פרגולה בתוך מבנה".
חני ממרם מ"כל ישראל חברים" מרוצה מכך שבית הספר חוזר לתודעה ותופס מקום בתולדות האמנות הארץ־ישראלית. "זה מבורך", היא אומרת. "במשך הרבה שנים היה חור שחור בתודעה הירושלמית, וצריך להאיר את הפינה ההיסטורית הזו. בעיניי חשוב גם להזכיר את האלמנט החינוכי האדיר של המוסד שהיה כאן. שיעורי העברית הראשונים בארץ התקיימו בתורה ומלאכה".
מתן ישראלי רואה בהפניית הזרקור הזו אל העבר הזדמנות להשפיע על הנעשה כיום במרכז ירושלים. "אנחנו רוצים להבין מה רלוונטי לימינו במה שקרה בבית הספר, וליצור הקשר לאמנות ומלאכה בעיר", הוא אומר. "אנשי מלאכה ואומנים ירושלמים נמצאים בדרך כלל בתלפיות, לא בלב הפועם של העיר. יש מהלך שלם שבו החברה הופכת להיות חברת אינסטנט, וכל מה שאנחנו צורכים מיוצר בסין ועשוי מפלסטיק. המגע שלנו עם החומר נעלם, ואנחנו לא חשופים לתהליך היצירה. הרעיון של מוסללה הוא להקים בבניין כלל סטודיו ציבורי, שבו הסדנאות משותפות ופתוחות לקהל, והבניין עצמו הופך ליצירה. התגבשה כאן מין גלריה ציבורית, מוזיאון רב־שכבתי שעוד ועוד אמנים תורמים לו את העשייה שלהם.
"אני חושב שזה מחזיר לכאן משהו מהרוח של תורה ומלאכה. כשאתה הורס מרכז אמנות ותרבות, אתה פוגע במרקם העירוני, ועל אחת כמה וכמה כשבמקום בית ספר לאמנות אתה מקים מבנה שלא מתפקד היטב. אנחנו מנסים ליצור תהליך התחדשות שלוקח את השורשים ההיסטוריים ומכניס אותם להקשר רלוונטי להיום – למשל, לאפשר לאמנים לחזור למרכז העיר ולהתפרנס מיצירתם".
פגשת מישהו שלמד בבניין המקורי?
"כל הזמן באים אלינו אנשים ומספרים שהם למדו כאן. אחד סיפר שהייתה כאן מגמת אווירונאוטיקה, עם מודל ענק של אווירון. יש די הרבה צילומי ארכיון, אבל חסר כיום גוף ידע שיוכל לחבר הכול ולכתוב את הסיפור המקיף של תורה ומלאכה ושל הבניין.
"באופן מעניין, רוח בית הספר השתלבה גם בתוך מרכז כלל. יש בבניין הזה תופעה מיוחדת: עובדים כאן כמה וכמה בעלי מלאכה, מהסוג שכבר כמעט לא רואים במרכז העיר. זה משמר במשהו את המרחב שהיה כאן קודם, ומאפשר לעצום עיניים ולדמיין איך באמצע רחוב יפו עומד בית ספר ובו סתתים, נגרים, ציירים ופסלים".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
