"הטעות של רוב האנשים היא שהם כותבים לעצמם כותרות גדולות"

הדירה הנאה, אך הצנועה במרכז תל-אביב, אינה יודעת לרמז על בעליה, שהפך בשנים האחרונות לאימפריה של הגשמת חלומות. טוב, אולי מלבד השלט שעל הדלת בחוץ: אברמוביץ' אימפריה. גם הספרים הרבים שיובל אברמוביץ' הוציא בארץ ובעולם נמצאים באיזו כוננית נמוכה, נחבאת אל הכלים, ואינם מקשטים את כל מדפי הסלון. לכאורה עובדה שעומדת בסתירה לדמות שהפכה בשנים האחרונות את ההצלחה לשמה השני, ואמורה לנפנף בה. אלא שאת אברמוביץ', שמשדר פשטנות נטולת פוזה, ההצלחה לא סחררה, אולי להפך. על פי מה שהוא כותב כבר בתחילת ספרו החדש, "ההזדמנות", היא דווקא הביאה אותו למחשבות אובדניות.

איך אדם שדלתות רבות נפתחו בפניו, שהוא עושה בערך כל מה שהוא רוצה ומתפרנס יפה מעיסוקו, מגיע למצב כזה? "יש מחירים מאוד גבוהים להצלחה ולפרסום", אומר אברמוביץ'. "כל חיינו מלמדים אותנו איך להתמודד עם כישלון. ילד נכשל במבחן, אומרים לו – תתכונן ופעם הבאה תלמד יותר. האם פעם לימדו אותנו משהו על התמודדות עם הצלחה? יוצאים מנקודת הנחה שזה כיף. בתקופה ההיא שעליה כתבתי בספר התארחתי בצרפת, בסוויטה שארגנה לי הוצאת הספרים. אני זוכר שהסתכלתי על הרחוב וחשבתי על מייק ברנט. זה לא שרציתי לקפוץ, אבל אמרתי לעצמי – אני יכול להבין למה הוא קפץ מהחלון. הרגשתי מאוד-מאוד בודד באותה נקודת זמן. לא היה לי אפילו עם מי לחגוג".

כשאתה מצליח, לא כולם רוצים להיות בקרבתך?
"כן, הרבה אנשים רוצים להיות איתי בקשר, אבל זה מורכב. לפעמים יש לאנשים אינטרסים. הייתי השבוע בהצגה על נעמי שמר, 'סימני דרך'. אמנם קטונתי, אני לא נעמי שמר, אבל בהצגה הדמות שלה מדברת על הבדידות, על המחירים שהיא שילמה, ויש שם איזה סצנה שהיא בדייטים בגיל 40 וכל מי שיושב מולה מתייחס אליה כנעמי שמר, ואף אחד לא שואל אותה על עצמה, אלא על 'ירושלים של זהב', למשל. זה קורה גם לי, אנשים ביומיום רוצים להיות חברים שלי ואני מאוד שמח על כך, אבל בסופו של יום השיחות סובבות סביב העשייה שלי. באיזשהו מקום 'הרשימה' פתחה בפניי את העולם אבל גם קצת בודדה אותי מהעולם. אבל אני לא בוכה על מר גורלי, חיי טובים בסך הכול".

איך יצאת מהתחושה הקשה שבה היית במלון בצרפת?
"מאותה נקודת זמן פשוט ישבתי במשך כמה חודשים ועשיתי רשימות עם עצמי, בעד ונגד, האם אני רוצה ללכת עם זה עד הסוף או לא. דיברתי עם פסיכולוגית, עם משפחה, עם חברים. בסוף הבנתי שקיבלתי הזדמנות, ושזה דבר שלא קורה לכל אחד בכל יום. ואם הדבר הזה קורה לי, יש לו ביקוש, אני נהנה בסך הכול, וזה מנקז לתוכו את כל היכולות שלי כשחקן, כעיתונאי, כסופר וכאיש עסקים – אז בוא נלך על זה. ברגע שעשיתי את השינוי התפיסתי, הכול נראה אחרת.

"כשאדם נמצא באיזה צומת דרכים וקשה לו, הוא צריך לעצור ולחשוב, במקום לקטר ולהיכנס ללופ של מרמור. אם למשל אתה לא מרוצה בעבודה – אז צא מהלופ. לא מרוצה מהמערכת יחסים הזוגית? צא מהלופ. קשה לי נורא שאנשים לפעמים מקבלים את החיים כפי שהם, ולא שואלים שאלות. אני התלבטתי, ובסוף הגעתי להחלטה שאני לוקח את ההזדמנות. יכול להיות שבעוד שנה אני אודיע: זהו, פרשתי. אבל כרגע אני ממשיך".

מאז המהפך שהביאה לחייו 'הרשימה' לפני כשבע שנים, אברמוביץ' עוזר להרבה אנשים להגשים חלומות. כן, אפילו אמא שלו החלה לדגמן בגיל 60 בהשפעת ספריו. אני שואל אותו האם הוא חש באחריות העצומה שמונחת על כתפיו? הרי הרבה אנשים עלולים להתאכזב ולקחת כישלונות למקומות קשים. "בוא ניכנס לפרופורציה, זה לא שאני עכשיו אומר לאנשים: אני אושיע אתכם ממחלות קשות, או שחייכם ישתנו. אני אומר בסך הכול, בואו תנסו. אם החלום שלך הוא לפגוש את הזמרת אדל וזה לא קרה – אז זה לא קרה. אני בהחלט מקבל מדי יום מיילים, מאנשים שחלקם באמת מקווים שבספרים, בהרצאות, בפעילויות שלי, תהיה להם תשובה לדברים שהם לפעמים מעבר ליכולות שלי".

אתה מתכוון למה שהזכרת בספר הנוכחי – שפונים אליך אנשים עם חובות של מאות אלפי שקלים או כאלו שרוצים להתאבד?
"מקרה של התאבדות שמגיע אליי הוא נדיר, אבל אם אני מקבל הודעה כזו ממישהו, אז אני באמת תוהה איך להתמודד איתה עכשיו, ולמי לפנות לעזרה. דווקא למישהו שיש לו חוב גדול, יש פתרונות. כולנו חיינו בתקופות מסוימות מהמינוס למינוס ולכולנו היו טעויות עסקיות. גם לי זה קרה, והתנהלתי בטיפשות כמו כל צעיר שיש לו כסף ביד. אבל יש לזה הרבה פתרונות שאנשים לא מודעים אליהם – למשל ללכת לבנק ולבקש פריסת חובות, לקבל כסף ממלגות או קרנות. אנשים פשוט לא חוקרים, הם מחפשים שמישהו יביא להם פתרון קסם, ואין כאלה".

בספר אתה מדבר הרבה על יצירת הזדמנויות ומביא כדוגמה את ההזדמנויות שאתה יצרת לעצמך. אנשים יכולים לומר לך: בטח, אתה מקושר ומוכר, ולך הרבה יותר קל לייצר הזדמנויות, אבל במציאות האפורה שלנו זה קשה. מה אתה עונה להם?
"אז קודם כול, לא כל חיי הייתי מוכר. הזדמנויות יצרתי כבר בגיל 17. הספר שלי עומד לצאת עכשיו בקוריאה ובאיטליה, אני לא חושב שזה קשור לעובדה ששיחקתי ב'השיר שלנו' או ב'השמיניה', או שבישראל מכירים אותי. בוחנים בארצות האלו את התוכן שלי הכי נקי שיש".

אבל זה קרה אחרי שהם ראו שמכרת הרבה ספרים בישראל ויש לך קבלות.
"אתמול מישהי עצרה אותי ברחוב ואמרה לי שבהשראת הספר 'ההזדמנות' היא רוצה לעשות פרויקט יינות. היא קראה איך אני יצרתי לעצמי קריירה בעולם באמצעות מיילים ששלחתי, והיא פשוט ישבה, שלחה מיילים וקיבלה הזמנה לפגישה במקום מאוד נחשב בתחום הקולינרי בצרפת. מישהי נוספת שאני מכיר בתחום הדיאטות עשתה אותו דבר: שלחה מיילים לאנשים רלוונטיים, ואחרי שבוע השיגה פגישה וחתמה על עסקה גדולה מאוד. נורא קל להגיד שדברים קורים בגלל שאתה מקושר, אבל אלו תירוצים של אנשים שמסתכלים מהצד ונוח להם לראות את זה ככה ולהאשים את כל העולם".

ואם דיברנו על האשמות: אתה כותב שאמנים שלא מצליחים לייצר הזדמנויות וזורקים את כל האשמה על הסוכנים שלהם – הם עצלנים. פתחת פה חזית.
"היה לי השבוע 'ויכוח' בפייסבוק עם סופרת שכעסה על זה שהיא לא מקבלת תמלוגים מספריות על השאלת ספרים שלה. אמרתי לה – אולי את לא רשומה במאגר? אולי המו"ל שלך לוקח את הכסף וגוזר עמלה? כדאי לך לחקור, לבדוק. ומה היא ענתה? שאין לה זמן לזה, כי היא עסוקה בלכתוב. הסברתי לה שזאת הטעות שלה. אני בטוח ששייקספיר היה מנהל את העסק שלו שנקרא לייצר מחזות, והלך ומכר את המחזה שלו לתיאטרון, ואת המחזה הבא מכר כבר ביותר כסף. אתה לא יכול להיות רק 'אמן' ולומר: אני רק שר, אני רק רוקד, ושמישהו ינהל לי את העניינים. כי אף אחד אחר לא יתעסק באותו להט בדברים שחשובים לך".

מאיפה מגיעה הטעות הזאת שאמן צריך להתעסק ביצירה ולחיות בדלות?
"זו מין תפיסה רומנטית, שאמן יתעסק באמנות ומישהו אחר ינהל לו את העניינים. כשאני מעביר סדנאות כתיבה, אני אומר לתלמידים שמדברים איתי על מוזה והשראה, שלא זכור לי אי פעם שכאשר דיברתי עם בנקאי, הוא קם עם מוזה להחתים אנשים על הלוואות. זאת עבודה! העבודה שלך היא לקום בבוקר ולכתוב".

הרעיון המרכזי בספר "ההזדמנות" הוא לפרק כל חלום למשימות ואז לבצע אותן. לכאורה, רעיון פשוט, איפה אנשים נופלים?
"הטעות הבסיסית של רוב האנשים, היא שהם כותבים לעצמם כותרות גדולות – להוריד במשקל, להתחתן, לקנות בית, לטוס לחו"ל, ואז מסתכלים ואומרים איך זה יקרה? שם הם נתקעים. אין להם מושג מה הדרך והם מתייאשים עוד לפני שניסו. ככל שאנשים ירשמו יותר צעדים ברשימה שלהם, אפילו 30 צעדים קטנטנים, זה יהפוך למשהו שאפשר לעשות על הדרך ולהתקדם לקראת המטרה. כשאתה מפרק את הרשימה לצעדים קטנים, אתה רואה את זה מול העיניים ומבין שזה 'בקטנה'. מחר אני מתקשר להוא, והיום אני אעלה פוסט לפייסבוק. זה כמו חדר כושר: בהתחלה זה נראה גדול עלינו, אבל פתאום אחרי שבועיים יש תוצאות, ואז אתה מתחיל לקבל חיזוקים, ויש לך דרייב להמשיך הלאה. אתה אפילו מתמכר לספורט. אותו דבר עם הפירוק של הרשימה. כשאתה עושה את הצעד הראשון, אתה פתאום רואה את האור בקצה המנהרה. וזה עובד".

הבאת בספר את הסיפור של הפזמונאי נעם חורב ("מתנות קטנות"), שהצליח לפרוץ רק אחרי שנתיים מאומצות מאוד ומתסכלות מאוד, וכמעט שנשבר בדרך. הרבה אנשים שניסו כמוהו נשברו הרבה יותר מוקדם. מה היית מייעץ להם?
"הייתי מייעץ לבחון את הפעולות שהם עשו, ולהבין שאם הן לא הניבו תוצאה, יכול להיות שצריך לפעול בצורה שונה: אולי להציע את הטקסים לזמרים בצורה אחרת, אולי להתחבר למלחין ולשלם לו כסף, ואז להציע את זה לזמרים. יש כל מיני אפשרויות פעולה. מצד שני, יכול להיות גם, שהם לא מצליחים, פשוט כי הטקסטים שלהם לא מספיק טובים. פעם מישהי אמרה לי שהחלום שלה הוא להיות דוגמנית, וזו בחורה שנראית נאה מינוס. זה כמו שאני אגיד שאני רוצה להיות דוגמן. אני יכול להיות הרבה דברים – אבל לא דוגמן. אז צריך גם עניין של מודעות".

 

גילה את אמריקה

הספר 'הרשימה' יצא לאור בכל אירופה. אברמוביץ' מספר ב'ההזדמנות' על המסע הבלתי אפשרי שלו לכיבוש השוק האמריקני, שבסופו של דבר נחל הצלחה: הספר יצא שם לאור באפריל 2017. אני שואל אותו למה היה לו כל כך חשוב להשיג את החוזה בארצות הברית? "האמת", הוא אומר, "בעיקר בגלל קלישאת 'החלום האמריקני'. אני לא אוהב את ארצות הברית לא כתייר וגם לא כמי שעובד שם כמרצה. היא גדולה לי מדי, מהירה לי מדי, ואני לא מתחבר למנטליות. אבל אפרופו גל גדות שמצליחה בקולנוע ושירי מימון שהולכת לשחק בברודווי (בתפקיד הראשי במחזמר 'שיקגו' – א"מ), יש תחושה שאם עשית את זה שם, אז זו הצלחה גדולה וחשובה. אז עשיתי את זה שם, אבל זה לא מסעיר אותי".

הצלחת להגיע לשוק האמריקני רק אחרי שלושה סבבים של ניסיונות. בשני הסבבים הראשונים נכשלת. למה התעקשת להמשיך? איך לא נשברת?
"כשיש לך מטרה ותשוקה מול העיניים אתה לא נשבר. התעקשתי כי שמתי את זה כיעד, וחשבתי שזה יהיה מגניב. כשהגעתי לזה, גיליתי שזה לא כזה מגניב. אני בקשר עם אנשים בארצות הברית, וקיבלתי הצעות לעבור לגור שם. אבל הבחירה שלי נכון להיום, לא לעשות את זה, כי זה לא מתאים לי. יכול להיות שבעוד חמש שנים אני אחליט אחרת. וזה גם מה שיפה בחלומות, שהם משתנים ומתעדכנים".

'הרשימה' עומד לראות אור בקרוב בקוריאה ובסין. איך שמעו על זה שם?
"העולם שלנו הוא קטן ודברים מתגלגלים מהר. אדם מספר לאדם. אני בכלל לא חשבתי לצאת עם הספר לעולם הרחב. הרעיון נולד מזה שהתחלתי לקבל מיילים מאנשים בעולם שחברים שלהם מישראל סיפרו להם על הספר, והם שאלו אם זה הולך לצאת באנגלית. קיבלתי מייל ממאמן קבוצת כדורסל ב-NBA, ששמע על הספר מחבר ישראלי. הוא כתב לי שחבל שאין תרגום שלו באנגלית, כי הוא היה רוצה לתת אותו לשחקנים שלו. כשהתחלתי לקבל הרבה פניות כאלה, אמרתי – בוא נתרגם".

אברמוביץ' לא עוצר במזרח. ספרו 'הרשימה' עתיד לראות אור גם בחלקים בעולם הערבי. "מתרגם ספרים בערבית שמדבר עברית יותר טובה משנינו, התחיל לגלגל את זה בכל מיני הוצאות ספרים במצרים ובעיראק, והם הביעו עניין. הייתה לי גם פנייה הזויה מאוד מאיראן לפני שנתיים. ראיינו אותי לאתר הממשלתי של איראן, שלחו לי שאלות ומישהי תרגמה. אחת השאלות הייתה – אתה מדבר על חלומות, אבל אתה חי במדינה שהשליט שלכם לא מרשה לכם לחלום חלומות…"

אפילו באיראן הביעו התעניינות. ספרי הרשימה

מה זה כסף

אברמוביץ', בן 41, אב לשירה ולנוגה, נולד בבת-ים, לאמא גננת ולאבא אופטיקאי. בתיכון למד במגמת תיאטרון. בגיל 16 החליק על כתם שמן במסעדה שבה עבד והפך לנכה המרותק לכיסא גלגלים. הרופאים לא נתנו לו סיכוי לחזור ללכת, אבל כעבור שנה וחצי במה שהוגדר כ"נס רפואי", הוא חזר לעמוד על רגליו וגם ללכת. זמן לא רב אחר כך התגייס לצבא ושימש כמפקד קורס מפקדים בבסיס 'עובדה' של חיל האוויר. לאחר מכן למד משחק ב"בית צבי", פיתח את קריירת המשחק שלו, השתתף בתוכניות טלוויזיה ובמקביל כתב בעיתונים שונים.

את פרויקט הרשימה התחיל ב-2011 בתור בלוג בינלאומי תמים. הוא קרא בו לאנשים לצעוק את החלומות שלהם ולנסות להגשימם. הוא לא שיער את עוצמת התגובות שיקבל, ולא חלם שחייו ישתנו בזכות הפרויקט הזה. הבלוג הפך לספר ב-2014 בעזרת מימון המונים בסכום של יותר מרבע מיליון שקל שגייס. הספר היה לרב-מכר היסטרי, הפך להרצאה, תורגם לשפות זרות, זכה לספרי המשך, כולל 'הרשימה' לילדים, ועדיין ממשיך להכות גלים.

בשל ההתמסרות שלו לפרויקט 'הרשימה', אברמוביץ' כבר לא מופיע בסדרות טלוויזיה או בתיאטרון, אבל את עולם המשחק, לדבריו, הוא לא עזב. "ההרצאה שלי היא שואו. אני קורא לה הצגה, כי זה לא סתם הרצאה שאני מריץ בה שקופיות. ביום שישי האחרון זו הייתה הופעה חגיגית. קשה לי מאוד להתחייב לפרויקטים גדולים של הצגות בגלל המחויבות לרשימה, וגם כלכלית לא בטוח שזה משתלם, ובכל זאת, אני כותב שני מחזות, הראשון הוא רב משתתפים והשני הוא מחזה יחיד עבורי. כשזה יבשיל אני אצא עם זה. וזה הדבר הכי משמעותי שקרה לי בקריירה – אני לא תלוי באף אחד. אני רוצה להוציא ספר – אני מוציא. רוצה להופיע ב'הבימה' – אני שוכר את האולם ועושה את זה. אם מחר ארצה לעשות הצגה – אעשה הצגה. אני לא תלוי, ולא בגלל שאני מיליארדר, אלא בגלל שתפיסת החיים שלי השתנתה. אני לא תלוי בחסדים של אף אחד".

איפה חל השינוי הזה בתפיסה?
"כשהרשימה החלה כבלוג ותפסה תאוצה, התחלתי לעשות הרצאות ממש בקטנה, בסלון, ל-20 איש. ואז מישהי אמרה לי: עלית על משהו, אתה הולך לפרוץ בענק ולהיות מיליונר. התשובה שלי הייתה שלא מעניין אותי הכסף ואני גם לא מבין בזה. בשבועיים שבאו אחר כך שמעתי את המשפט הזה שהיא אמרה כמה פעמים בכל מיני מפגשים עם חברים וקרובים. ואז מישהי ששמעה אותי אומר שזה לא מעניין אותי, אמרה לי: מה זאת התשובה הזאת? קודם כול תגיד תודה כשמישהו אומר לך את זה, ואחר כך תפעל כדי להיות שם. אני זוכר שחזרתי הביתה, חשבתי על זה והבנתי שהתגובה שלי באמת הייתה מטופשת. ואז ישבתי ושאלתי את עצמי מה זה כסף, למה כסף חשוב ואיך עושים כסף. לא היו לי תשובות, אז עשיתי רשימה של מיליונרים שאני מכיר – חלק באופן אישי וחלק דרך חברים, ונפגשתי איתם. שאלתי כל אחד – איך נהיית מיליונר? איך עשית את המיליון הראשון? למה כסף חשוב, מה צריך לדעת? אחרי ששמעתי והבנתי את העקרונות, התפיסה שלי השתנתה.

"הבנתי שכסף זה לא דבר רע וזה לא דבר מלוכלך או מושחת, כפי ששמענו מדור ההורים. הבנתי שזו שאיפה לגיטימית שיהיה לך כסף, לא בשביל לקנות יאכטה או בגדים יוקרתיים, אלא כדי לממן איתם את החלומות שלך. כדי שאם עכשיו ארצה להוציא ספר באיכות גבוהה, אני אוכל לעשות את זה. ואם ארצה לנסוע לחו"ל, במיוחד כדי להיפגש עם אנשים שיעזרו לי לחתום על חוזה – אני אוכל לעשות את זה".

אם אתה כל הזמן רץ לממש את החלומות שלך, מתי אתה חי?
"דווקא עכשיו אני בתקופה מאוד רגועה ונינוחה. אתמול ושלשום לא עשיתי כלום, ופגשתי חברים. יש תקופות, כמו בכל דבר, שאתה מחליט להוריד הילוך, ואז אחרי שנחת אתה חוזר ומסתער על הכול. בספר 'ההזדמנות' כתבתי על מרחבי הזדמנויות שאתה יוצר לעצמך. פעם אחת כשהייתי בארצות הברית הלו"ז שלי קרס, וחברה אחת אמרה לי: זה ממש לא נורא שנשאר לך חצי יום פנוי, כי עכשיו אתה יכול לתמרן יותר ולתת לדברים לקרות. וזה מה שהיה. אז יש לי יום בשבוע שאני לא עובד, ואני מאוד משתדל לא לעבוד בשישי-שבת.

"אם היו תקופות שהייתי עושה ארבע-חמש הרצאות ביום, אז היום לא יותר מאחת, אולי שתיים. אני מתחיל לייצר איזון. אם אני מסתכל לאחור, בעיקר על שלוש השנים האחרונות שבהן הרשימה הפכה להיות עסק, לא ראיתי בעיניים. אני חושב שזה לגיטימי להגיד שעכשיו, אחרי שעליתי מדרגה, אני נח. אם נגיד בשמונה השנים האחרונות הוצאתי שני ספרים בשנה בממוצע, עכשיו אני מוציא פעם בשנה וחצי ספר".

על איזה דלק אתה חי?
"מהתשוקה שלי לדברים, ותודה לאל ולקהל – מהפידבק שאני מקבל מהם. מצד שני, ברגע שאתה עושה משהו ומקבל מהקהל פידבק, אתה הופך קצת להיות עבד שלו: אנשים קוראים את הספר ורוצים עוד אחד. אז לאחרונה נרגעתי, ואני אומר: 'הם יחכו'. פעם ראיינתי את וודי אלן, ואמרתי לו: אתה מוציא סרט בכל שנה, לפעמים יוצא מעולה, לפעמים גרוע. למה להוציא כל שנה? אז הוא אמר לי: 'תראה, אני בן 75. אם אני לא אקום בבוקר, אפתח את המחשב, אכתוב שתי שורות בתסריט ואחשוב מה מצלמים ואיפה – על מה אני אחשוב? על זה שכואב לי הגב והשיניים'.

"עכשיו הייתי מושבת שבועיים בגלל שפעת מאוד קשה. הייתי במיטה ובבית חולים, ובאותו זמן חדרו לי לראש המון מחשבות אפורות ושחורות ולא בריאות. כל מיני דברים מטופשים, לא רציונליים. עשייה שומרת על הבריאות הנפשית שלנו, אבל אני לא אובססיבי. אני לא עובד מהבוקר עד הלילה".

אני מבין שלא שייך לשאול אותך 'מה החלום שלך', כי אצלך זה לא חלום – זה חלומות. אבל יש לך איזה חלום-על גדול שהיית רוצה להגשים?
"החלום שלי הוא למצוא את האיזון בחיים, בין הקריירה המאוד תובענית, לבין החיים הפרטיים. שיהיה לי זמן לחברים, למשפחה שלי, לעצמי. אני בן 41 והגשמתי המון דברים. אני לפעמים מרגיש שחייתי כבר חיים של שלושה אנשים, שאני בן 90. אמרתי את זה לפסיכולוגית שלי והיא אמרה לא נורא, יש לך עוד 50-40 שנה. אז אמרתי: וואו, זה נורא מעייף להמשיך ככה עוד 50 שנה. לכן החלום שלי הוא איזון, ואפשר להגיד שאני בדרך אליו".