בערב האחרון לפני שעזבה בסערה השמימה, הגיעה אורי אנסבכר הביתה באופן לא צפוי. "מאז שהתחילה את השירות הלאומי, בדרך כלל היא הייתה חוזרת רק בסופי שבוע", מספרת נעאה, אמה של אורי. "אבל באותו יום רביעי היא שלחה לי הודעה, שאלה אם אני יכולה לבוא לקחת אותה, כי היא צריכה בית ואמא. נסעתי להביא אותה מהדירה בירושלים, ואז ישבנו במטבח רק אני והיא. אורי סיפרה לי על מסע של יומיים שהיא בדיוק חזרה ממנו, על כל מיני חוויות טובות וחוויות קשות. אני זוכרת שישבתי מולה ואמרתי לעצמי 'וואי, אני ממש מבורכת שיש לי אותה'".
פניה של נעאה מתמלאות אור מהזיכרון הזה. "פשוט היינו ביחד, בקרבה גדולה, בשיתוף. הלכנו לישון, ובחמישי בבוקר היא קמה ואמרה 'אין לי מה ללבוש'. בתחילת תקופת השירות שלה לא אהבתי לתת לה את הבגדים שלי, כי היא תמיד הייתה חוזרת עם ריח של מדורות. אחר כך זה כבר הפך לריח אהוב, כי הוא היה שלה. אז ביום חמישי הזה אמרתי לה 'יאללה, קחי ותחזירי לי'. היא לקחה את הבגדים, והתחבקנו. חיבוקים עם אורי זה משהו מיוחד. כולה בתוך החיבוק. עטפתי אותה והיא אמרה לי 'איזה כיף שהייתי בבית'. ואז היא יצאה, בידיעה ברורה שלי ושלה שהיום היא תחזור הביתה.
"יצאתי לבית הספר בתקוע, שם אני עובדת כיועצת. בצהריים השתתפתי בישיבת הנהלה, ופתאום הטלפון שלי צלצל. על הצג הופיע השם 'איתן יוגב', המנהל של אורי. לפני כן לא דיברנו מעולם. ראיתי את השם הזה ואמרתי 'אוי לא, משהו קרה'. יצאתי מהחדר כדי לדבר איתו, והוא אמר לי: 'אורי יצאה להסתובב כבר לפני שעתיים וחצי. אנחנו לא מוצאים אותה, אנחנו דואגים ורוצים להזמין משטרה'. שאלתי אותו למה הוא דואג, הרי זו אורי. מסתובבת עם אוזניות, רחפנית, כותבת. הוא אמר שיחכו עוד רבע שעה. כשהשיחה הסתיימה, מיד התקשרתי אליה. הטלפון שלה היה מנותק. שלחתי הודעה והופיע סימון אדום של 'נכשל'. החרדה התחילה.
"נסעתי מיד לעין יעל, שם כבר היו שני שוטרים. יצאנו ליער והתחלנו לחפש אותה. המנהל ואני והחברות שלה תאיר ורעות, הולכים וקוראים 'אורי, אורי'. לאט־לאט, עם הצעדים שלי על האדמה, הרגשתי אימה מתחילה לזחול לתוכי. כל הגוף שלי נהיה קר. חיפשנו אותה כמה שעות, הגיעו עוד אנשים וצוות חילוץ. באיזשהו שלב אמרתי 'חייבים למצוא אותה לפני החושך', כי הרגשתי… הגוף שלי כבר הבין, גם אם הראש לא רצה להאמין".
ופתאום היא ראתה את אנשי צוות החילוץ רצים לנקודה מסוימת ביער. ביקשו ממנה לחזור לעין יעל. "אחר כך לקחו אותנו למשטרה, ואני בשלב הזה כבר איבדתי את תחושת הזמן, זה נראה לי כמו נצח".
זה כל כך כואב. ועדיין, יש משהו מדהים בזה שבאותו לילה אחרון היא הגיעה הביתה.
"היא נתנה לי מתנה, ערב אחרון שלי איתה לבד. הנשמה שלה כנראה ידעה".
היא נתנה לך להיפרד ממנה.
"אני מרגישה שלא נפרדתי. אני לא יודעת איך עושים את זה".
הריאיון המלא יתפרסם מחר (ו') במוסף 'דיוקן' של מקור ראשון
