את הכניסה ליישוב הר־אדר מקשטת עמדת שמירה קטנה ולבנה. למרגלותיה שער חשמלי, ולצידו שומרת שנראית ערנית למדי בשעת הצהריים המנומנמת. אחרי מבט חטוף לעבר המכונית היא מרימה את המחסום, ומסמנת לי בתנועת יד קלה כי אני רשאי להמשיך הלאה ופנימה. ההליך השגרתי הזה קיים בכניסה לרבים מהיישובים בישראל, ודאי במציאות הביטחונית הנוכחית ובאזור הזה של הארץ. אלא שהפעם קשה לחמוק ממחשבה צינית: כדי להיפגש עם אבישי בן־חיים, נושא הדגל של התזה החברתית המדוברת ביותר בסיבוב הבחירות הנוכחי – ישראל השנייה נגד ישראל הראשונה – יש צורך לעבור בחינה סלקטיבית מול השער הסגור.
אחרי שלוש נקישות נפתחת הדלת אל תוך הבית היפה והמעוצב היטב של משפחת בן־חיים. אבישי מקבל את פניי בחום ובחיוך. הוא נועל מגפי בוקרים בצבע חום עם אבזם בוהק בצד, ולובש ג'ינס ליווייס רחב מהדגמים של טרום עידן הסקיני, וטי־שירט חומה ורחבה. לראשו מתנוסס הקוקו שהפך לסמלו המסחרי, ומעליו הכיפה הסרוגה. חסרה רק קופסת מרלבורו אדום כדי שבן־חיים ייראה כמו הסטריאוטיפ הגברי מהפרסומות, זה שכבר מזמן לא מייצרים בעולם הפוסט־מודרניסטי שלנו. את הפיניש לדמות ההולכת ונבנית מספק בעל הבית כשהוא מבקש שאחכה עוד רגע, ואז ניגש לגינה לקטוף כמה עלים לקנקן התה שילווה אותנו בשיחתנו. אחר כך הוא מוביל אותי למרתף, שם נמצא משרדו העמוס תמונות וספרים, וכן ארכיון פרטי מרשים של עיתונות חרדית.
כשמכשיר ההקלטה יתחיל לרוץ, המחסום בשער הכניסה ליישוב והמעטפת החיצונית הזכרית של בן־חיים יישארו מאחור כלא יותר מאנקדוטות. אל הפרסונה של המאצ'ו מהסרטים יתווסף בן־חיים העיתונאי, זה שמסקר כבר יותר משני עשורים את החברה הדתית והחרדית, והפרסונה הפילוסופית שלו כדוקטור למחשבת ישראל. אך למרות החיוך והאווירה הנעימה, התמונה המלאה שהוא מציג אינה משעשעת אלא מדאיגה וכואבת. מדינת ישראל 2020 ניצבת – כך לדבריו – בפני אחת ממערכות הבחירות הגורליות בתולדותיה, בכל הקשור ליחסי הפנים בחברה הישראלית. והוא עצמו, בתוך הסצנה הזו, הילד שמחזיק אצבע בחור הסכר, רגע לפני שהשיטפון יתפרץ על כולנו.
"אתה זורק גפרור, מתכוון ליצור שרפה רעיונית קטנה שתשעשע או תרגיז ויהיה לה מחיר מסוים, ולפעמים האש עולה ואתה מנסה לעצור אותה. אני לא מפחד יותר מדי, ההשפעה שלי לא יכולה להגיע לממדים בעייתיים. אבל יש לי אפשרות לעורר, אולי גם קצת להרעיד את הכיסא הבטוח של ההגמוניה, ולהגיד לה: הופה"
"ככתב ופרשן בחדשות 13, אני מנסה לעשות בעיתונות משהו. להכניס נושאים לתוך השיח הציבורי ולדחוף אותם, אפילו בכוח. ואחד הנושאים המרכזיים מבחינתי הוא הלגיטימציה למזרחיות ולמסורתיות המזרחית", הוא מניח כבר במערכה הראשונה את האקדח על השולחן. "אני אגרום לכך ש'מסורתי' תהיה מילה כיפית ומגניבה. אני חושב שהייתה לי – יחד עם קבוצה קטנה של אינטלקטואלים מזרחים, כמו מורנו הגדול ד"ר מאיר בוזגלו – הצלחה גדולה בהעלאת הסוגיות האלה.
"זה יוצא משליטה לפעמים, אני מודע לכך. אתה זורק גפרור, מתכוון ליצור שרפה רעיונית קטנה שתשעשע או תרגיז ויהיה לה מחיר מסוים, ולפעמים האש עולה ואתה מנסה לעצור אותה. אני לא מפחד יותר מדי, ההשפעה שלי לא יכולה להגיע לממדים בעייתיים. אבל יש לי אפשרות לעורר, אולי גם קצת להרעיד את הכיסא הבטוח של ההגמוניה, ולהגיד לה: הופה, יש כאן עוד אנשים. אנחנו בדור של התרסקות התזות המערביות המוחלטות. הן מקסימות, שלא תבין אחרת, אבל זה לא עובד. אני רוצה לצעוק שיש עוד אופציה. המסורתיים המזרחים שביזיתם כל השנים נותנים לנו עוד אפשרות נהדרת".
אפשרות למה? תחליף לאורתודוקסיה הקיימת? לחילוניות?
"המסורתיות נותנת דרך להתמודד עם חילון, והיא נותנת לנו אופציה לזהות יהודית בעידן פוסט־מודרני, כי היא מאפשרת הבנה למורכבות. זו אופציה לקיים מרחב דתי־חילוני משותף במודל של המשפחה המזרחית המסורתית, שבה האמא אומרת: 'אני רוצה לשמור על שלמות המשפחה, ולצורך כך אני מעלימה עין מדברים שלא מוצאים חן בעיניי'. במקום גישת בג"ץ מול האורתודוקסיה, כשני צדדים שרוצים רק לחדד מסרים, אני שואל – למה לחדד? למה לא לרכך?"
בכי מול הכלא
כשבן־חיים מדבר על המסורתיות המזרחית, הוא מכוון גם לתפיסת העולם שהוא מאמין בה וחי אותה. להליכה לבית הכנסת בג'ינס, או לאמפתיה כלפי אדם שחובש כיפה כל השבוע, ורק בשבת הוא מסיר אותה, כי לא נעים לו לנסוע באוטו כשהיא עליו.
הוא נולד בירושלים, אחד מחמישה אחים. עבר בתחנות מיתולוגיות של הציונות הדתית, כמו תיכון הימלפרב וישיבת נתיב מאיר. אחר כך התגייס לצנחנים, יצא לקורס קצינים והגיע בשירות המילואים עד לדרגת סגן־אלוף. הוא נשוי למרב, קרימינולוגית קלינית ראשית בחטיבה לפסיכיאטרייה במשרד הבריאות, ואב לשלושה – הבכור בן 14, ואחריו תאומות בנות 7 וחצי.
החלוקה הפוליטית שמציג בן־חיים לצופים בדיווחיו ובפרשנויותיו שונה מהמקובל בשיח הישראלי, ולא מתבססת על ימין ושמאל מדיני. לשיטתו, המאבק האמיתי המתחולל כאן הוא קודם כול סוציולוגי. מאבק בין ישראל הראשונה, הלבנה, שחולשת על מוקדי הכוח, ובין השבט המזרחי המסורתי. וכדי להבין את השבט הזה ואת המאבק שלו, חייבים להבין את מפלגת ש"ס, המכונה בפיו "תנועת המהפכה החשובה בדורנו". הרב עובדיה יוסף ותלמידו אריה דרעי, אומר בן־חיים, חתומים במו ידיהם על הפיכת האידיאה הספרדית למציאות חיה ובועטת בחברה הישראלית. הוא מבכה את תגובת האליטות המקומיות, ובראשן התקשורת ומערכות שלטון החוק, לצמיחה של התנועה הספרדית. לדבריו זו טרגדיה היסטורית, בלי שום הפרזה. הדבר הטוב ביותר שיכול היה לקרות ליהדות בתקופתנו פשוט הוחמץ.
"כשש"ס רק קמה, וזה נראה לא מזיק, האליטות עוד אמרו 'מה אכפת לנו'. ברגע שאנשי המפלגה עשו את המעשה האסור, כלומר לגרום למזרחים להצביע בשביל עצמם, התחילה התגובה הקשה. עשו קרימינליזציה לכל הסיפור של ש"ס, וגימדו את הניסיון לראות בה תנועת תחייה חברתית", הוא אומר בתסכול.
את השלכות משפטו של דרעי ראה בן־חיים מקרוב. הוא שימש אז כתב לענייני חרדים בעיתון מעריב, סיקר את הפרשה לאורכה ולרוחבה, וליווה את הכניסה המתוקשרת והדרמטית של דרעי לכלא. "אנשים התייחסו לזה כאילו – יאללה, מה קרה, אז שישב בפנים", אומר בן־חיים ולוקח כמה שניות של הפסקה לפני שימשיך. "אני ראיתי שם את הילדים והמבוגרים שעמדו על הגדרות של מעשיהו. הם צעקו בבכי אמיתי: 'רבי אריה, מה הם עושים לך, עולם התורה זקוק לך'. ראיתי את זה בעין, את חוסר האונים.
"לפרשה הזו הייתה משמעות היסטורית, לא פחות. דרעי הוא המנוע של הרב עובדיה. יש לו כישרון פוליטי יוצא דופן, והוא הצליח לחולל תנועה בעלת מומנטום אדיר של תשובה וחזרה למסורת רכה. ההרחקה שלו מהמערכת הפוליטית שינתה את מהלך ההיסטוריה. דרעי הוא כמובן רק גולת הכותרת: מכיוון שהוא הכוח המניע של המהפכה, התרכזו בו. הרעיון היה לצייר את התנועה המדהימה הזאת כאירוע עברייני".
"חלק מהגדרת התפקיד שלנו בעיתונות היה לבוא לשיעורים של הרב עובדיה יוסף בכל מוצאי שבת כדי 'לחפש אותו'. נכון, זכות הציבור לדעת ולהתעצבן, אבל אם איש הרוח היחיד שאתה עושה לו את זה הוא מי שהצליח להוביל את המהפכה המזרחית, ואם לא שלחת כתבים שיקשיבו לשופט מישאל חשין או למרצים באוניברסיטה, זה מראה שיש כאן מהלך"
אשאל משהו שבדרך כלל שואלים את הימין כשהוא מתלונן על שליטת השמאל בתקשורת: אתה מאמין שיש ועדה שישבה אי שם והחליטה לחסל את ש"ס?
"אני חושב שמה שההגמוניה הוותיקה עושה מאז 1977 זה למנוע מזרמים אחרים בעם היהודי להשתתף במשחק הדמוקרטי. הם עושים את זה אינסטינקטיבית ולא קונספירטיבית, אבל זה עדיין מכוער. זה לא רק ביחס לישראל השנייה. באותה תקופה גם גוש אמונים הצטרף למשחק, וגם הרב שך החליט – קדימה, נכנסים לממשלה, אחרי שהחרדים לא היו בקואליציה מאז 1952. כולם אמרו 'יאללה, איזו מגניבה הדמוקרטיה הזאת, בואו נתחיל גם אנחנו לשחק בה'. בתגובה, ישראל הראשונה התייאשה מהמערכת הדמוקרטית, ובנתה לה מסלול עוקף. מערכת המשפט הפכה למוסד המקודש שלהם, והיא משמשת אותם כדי לשמור על ההגמוניה ולדכא את האפשרות של כניסת כוחות חדשים. כדי שזה יקרה, העבירו דה־פקטו סמכויות למקומות אחרים, ובנוסף ייצרו קרימינליזציה של כל מאבק מזרחי. תמ"י, ש"ס, עוזי משולם, סערת ילדי תימן – כל ניסיון להשפיע נגמר כאירוע עברייני".
נדבך נוסף בגישה הזו, אומר בן־חיים, הוא החלשת המערכת הפוליטית כולה. "אם בית המשפט קדוש, החלשת המערכות האחרות לא נתפסת כדבר רע. זה מזכיר מאוד את מאבק האינווסטיטורה בימי הביניים, ששיאו היה ההליכה לקנוסה. מצד אחד עמד אז הקיסר, שהוא המדינה, ומצד שני האפיפיור, שהוא מערכת החוק. גם אצלנו מדובר במאבק בין הגמוניות – על כוח, שלטון, כסף, סמכות, על אמירה בענייני חוץ וביטחון, על הכרעות תרבותיות של העם היהודי".
גם אהוד אולמרט ואברהם הירשזון הועמדו לדין והורשעו. זה לא מוכיח ש"מחפשים" גם פוליטיקאים אחרים, ולאו דווקא את ש"ס?
"כתוב 'כי תצא אש ומצאה קוצים – ונאכל גדיש'. ההרשעה של אולמרט מסתדרת לי, כי אני סבור שזה לא קונספירטיבי. אתה משחק כדורסל עם החבר'ה ביום שישי, מצטרף מישהו יותר טוב ממך, אז מתישהו יגיע הפאול שתעשה עליו".
מתינות היא כוח
לשאלה היכן מדינת ישראל הייתה היום אם דרעי לא היה נכנס לכלא אין לבן־חיים תשובה חד־משמעית. "פסיקת ההלכה והתפיסה של הרב עובדיה יוסף הן אירוע מתגלגל. הסיסמה הגדולה שלו היא 'כוח דהיתרא עדיף'. זה אומר למשל שאם יש שני רבנים, שאחד פוסק להקל והשני להחמיר, אני הולך עם הראשון. אני סומך עליו, כי קשה יותר להקל. בא הרב עובדיה, הולך צעד קדימה ומציג את זה כאידיאל. כדי לשמור על הדור הזה, כדי לא לאבד את העם שלנו, אנחנו צריכים להקל. זאת בשורה מטורפת".
מה בין התפיסה המתונה שאתה מדבר עליה כאן ובין המקום הנוכחי של ש"ס בפוליטיקה הישראלית? אם ניקח למשל את חוק המרכולים, שדרעי הוביל, זה הרי ההפך הגמור.
"צריך להבין שה'כוח דהיתרא' אומר עוד דבר: כדי שנוכל לבטא את הדעות שלנו, אנחנו צריכים ידע וכוח אינטלקטואלי בעל השפעה. אנחנו צריכים את תומאס הובס ופרנסיס בייקון שלנו. אם יהיה לנו כוח כזה, אפשר יהיה לממש את הבשורה הספרדית המתונה. בשביל להחמיר לא צריך כוח, בשביל להקל צריך".
הוא ניגש להביא ספר של הרב עובדיה יוסף, כדי להראות "את הקסם והאומץ" דרך היתר הלכתי להתגלח. "באירוע האחרון של הרב עובדיה בבנייני האומה ראיתי את קהל האלפים, חולצות לבנות, חליפות יפות, הראש למעלה. אתה מסתכל עליהם וחושב: על איזה ברזלים הם היו יושבים אם לא הרב עובדיה. הרב אמר להם: 'כשנפוליאון היה עומד מול החיילים שלו, הוא היה מודיע להם שמי שלא רוצה להיות גנרל, שילך עכשיו. ואני אומר לכם שמי שלא מאמין בעצמו שהוא יכול להיות גדול הדור, שילך מפה. תאמינו בעצמכם שאתם מסוגלים'. דרעי אמר: 'למה לא לימדנו ליבה – כי לפני שמלמדים את הילדים שלנו מתמטיקה ואנגלית, היינו צריכים ללמד אותם שיאמינו בעצמם'. הרב עובדיה ודרעי הם לוחמי זכויות אדם מהחשובים שהיו בעם היהודי. אנשים אשכרה לא מבינים את זה".
ובכל זאת, איך זה מסתדר עם חקיקה דתית?
"הדיכוי חוסם את ההתפתחות של המתינות, ואני יכול להוכיח את זה אמפירית. חוק המרכולים הוא דוגמה טרגית. זאת התפתחות לא טבעית של ש"ס. אם לוקחים ממנה את הכוח הפוליטי, היא נחלשת גם בהיבט של הפסיקה המתונה. אני מראה בדוקטורט שלי איך בזמנים שהרב עובדיה מרגיש שיש לו תמיכה רחבה, הוא הולך רחוק בפסיקות שלו. כאשר הדיכוי לוחץ, יש נסיגה; ברגע שלא – ההתפוצצות ההלכתית שלו יוצאת. רק תעזבו אותו, תורידו לש"ס את המגף מהצוואר, ותראו מה תקבלו.
"זה כבר היה לנו בידיים. היה פה גדול דור, דמות רוחנית ענקית, ותראה מה עשו לו. אתה יכול לתת לי דוגמה של איש רוח שנרדף בצורה כל כך מאסיבית? לא היה כזה. חלק מהגדרת התפקיד שלנו בעיתונות היה לבוא לשיעורים שלו בכל מוצאי שבת כדי 'לחפש אותו'. נכון, תפקידה של העיתונות לדווח, זכות הציבור לדעת ולהתעצבן, ויש בזה גם סקרנות אינטלקטואלית. אני בעד. אבל אם איש הרוח היחיד שאתה עושה לו את זה הוא מי שהצליח להוביל את המהפכה המזרחית, וכלפי אחרים אתה לא נוהג כך – זה אומר שהיה פה מהלך. אם לא שלחת כתבים שיקשיבו לשופט מישאל חשין בבית המשפט או למרצים באוניברסיטה, זה מראה למי אתה מנסה להוריד את הראש. את מי אתה רוצה לדכא, ואת מי לא".
ואז ישראל השנייה והחבוטה – ואני לא ציני – ממליכה עליה פוליטיקאי שמגיע מהמקום הכי רחוק מהמזרחיות שאתה מתאר. יש לך הסבר לתעלומה הזו?
"בנימין נתניהו הוא חלק מהסימבולים של הדת העממית. לא כדמות רוחנית, לא כמנטור, אלא כמו שאנשים מתרגשים מנגינת התקווה ומדגל המדינה. הלאומיות היא אחד הדברים היפים בדת העממית. נתניהו הוא סימבול עבור ציבור ענק, זה הדבר הכי קרוב למנחם בגין, ויש לי כמה חברים שאומרים שיותר מבגין. אז אני שואל את ישראל הראשונה: אתם מבינים מה המשמעות של להכניס את בגין לכלא? זה מה שאתם רוצים לעשות? אני לא מצליח להבין מה אתם עושים. די, החסינות היא כבר מזמן לא של נתניהו, היא של הציבור שמאמין בו.
"גם כשבן־גוריון היה ראש ממשלה, אצל המזרחים הוא נתפס כדמות נערצת. וגם הרצל: תמצא לי ישראלים לא־מזרחים שנקראים בשם הזה. יש בדיחה שאומרת, איך יודעים שמנחם בגין באמת היה מרוקאי? כי היה לו אח בשם הרצל. כל אלו הם סמלים לאומיים, ולמקום הזה נכנס גם נתניהו. וזה עוד לפני שאני מדבר על הקבוצה של ישראל השנייה שאומרת: אני רוצה שההוא מהאליטות, זה שנראה כמותם והוא אפילו הכי משוכלל שיש מהדגם שלהם – הוא ייאבק נגדם עבורי. אתה מבין מה זה שהנציג שלנו, של ישראל השנייה, מפרק באנגלית את בני גנץ, הנציג של ישראל הראשונה? זה ממש היפוך קופרניקאי".
חשוב לו להדגיש שפוזיציית התמיכה שלו בנתניהו לא מגיעה מתוך מה שמכונה ביביזם. "אני לא בלופ הזה, ובכלל לא נכנס לדיונים על התפקוד שלו", הוא אומר. "היו שני אירועים שלימדו אותי שאי אפשר לפטור את ישראל הראשונה מאשמת התנהגות ברוטלית ואלימה: ההתנתקות ופרשת דרעי. ועכשיו זה הולך לסיבוב נוסף. גם כאן אין מה שמכונה 'דיפ סטייט', אלא אינסטינקט מובנה של האליטות. הם רוצים את נתניהו בכלא, הם רוצים לראות את הדמעות. ואני מרגיש שאנחנו הולכים לטראומה לאומית.
"הדיון הציבורי החשוב בנושא האלימות הפוליטית בישראל, לא יכול להצטמצם לאלימות משולי הימין, משולי העולם החרדי והדתי. הוא מחייב לעסוק – גם אם כהערת שוליים, באופן יחסי – באלימות הלגאלית המופעלת על ידי הזרם המרכזי באליטה הישראלית. לא על ידי שוליו, שליסליו ונערי גבעותיו. מדובר באקטים אלימים גדולים ומשני היסטוריה. האלימות הזו מעוגנת בחוק, אבל היא אלימות".
לחצים מחוץ למערכת
מערכת היחסים של בן־חיים עם התקשורת עונה בהחלט להגדרה "אמביוולנטית". הוא מאמין בכל ליבו בחשיבותה של העיתונות עבור מדינה חפצת חופש ואוהבת דמוקרטיה; מצד שני, הוא מדבר על נרטיב ששולט בתקשורת הישראלית, ושהופך את המשחק ללא הוגן ואנטי־דמוקרטי. אחד משיאי הקונפליקט הזה הגיע בעקבות הפגנת התמיכה בראש הממשלה, שהתקיימה ברחבת מוזיאון תל־אביב בסוף נובמבר 2019. רוב הדיווחים מהשטח עסקו בקללות שהוטחו בשמאל ובכתבים, ומבחינת בן־חיים זו הייתה נקודת מפנה בעלילה.
"כלי תקשורת אחרים הציגו משהו שלא היה שם, את השוליים ממש. דמויות מזרחיות נלעגות, אלימות, מפחידות. עכשיו, גם אני הייתי שם, ובעיניים שלי ראיתי. אומר לי אדם שהוא בן 60 ובחיים שלו לא היה בהפגנה, אבל הפעם הוא הרגיש שצריך לבוא לעזור לביבי. היו שם כאלה בערמות. ואז אתה רואה את הדיווחים מההפגנה, ואתה מבין איך התהליך עובד. במדינה מתוקנת כתבות כאלה היו נפסלות, מכיוון שהן מעודדות סטריאוטיפיזציה וחשיבה גזענית. יושב הילד המזרחי בבית, רואה את הכתבות שמציגות את קלסתר הפנים של אבא שלו, את הפנים שלו־עצמו כשיגדל, והוא אומר 'זה לא יכול להיות מנהיג'. מי שיכול להנהיג הוא רק מי שהתקשורת מציגה כדמות יפה. הפנמת הדימוי היא משימה מרכזית של הדיכוי".
אתה יושב דווקא במערכת חדשות 13, שמזוהה עם הצד שמאלי ועם החילוניות הרדיקלית אפילו יותר מכלי תקשורת אחרים. זה יוצר אצלך קונפליקטים?
"לפעמים אתה נשאב לתוך המערכת, זה חזק ממך", מודה בן־חיים בכנות. "לפני כמה ימים, בהילולה של הבבא סאלי, יצא לי לחשוב על כך שהמיסטיקה היא הנשק של החלש. המיסטיקה העניקה למזרחים הון סימבולי, כמעט מדומיין. הקמת החצר של משפחת אבוחצירא וחצרות אחרות הייתה עוד ניסיון להשתתף במשחק הפוליטי, וגם כאן התגובה הייתה ביזוי ויצירת אווירה עבריינית סביבם: 'מה הם עושים? הם לוקחים כסף!'. יש כאן התרחשות מקסימה, חברתית, אופטימית – יש בה גם דברים רעים, לא אגיד שלא – והמסגור הכללי שנותנים לה הוא: תראו את הפגאנים האלו, מה הם עושים לנו. ככה יצרו לזה דה־לגיטימציה.
"החוק שאוסר על מפלגות לחלק קמעות הוא מכוער, ומטרתו לחסום את המזרחים ולוודא שרק מפלגות מערביות, 'רציונליות', יוכלו לפזר הבטחות שלא יעמדו בהן. הבטחות שווא של 'אנחנו נביא לכם שלום, ביטחון, שגשוג' – להם זה מותר. מזרחי שנותן קמע ואומר 'בעזרת השם יהיה טוב' – זה אסור. אני מתייחס לחוק הזה כאחת הפעולות הכי אלימות במסגרת הדיכוי. זאת הדעה שלי. אבל הנה, ב־2015 חשפתי אצלנו במהדורה שש"ס מחלקת קמעות. עבדתי לפי הנרטיב 'שלהם', דיווחתי על זה כאירוע עברייני. זה כמעט מייאש".
בימים אלה חברת החדשות של ערוץ 13 משיקה אולפן חדש בנווה־אילן, ומשאירה מאחור את מתחם הנוחות בגבעתיים בואכה פאתי תל־אביב. על שינוי תפיסתי עדיין מוקדם לדבר, אך בן־חיים רואה נקודות אור: "כשקולות כמו שלי נשמעים במהדורה מדי ערב, בסופו של דבר זאת תעודת כבוד עבורה. אני הרי לא מושיב שם את עצמי. יש עורך שנותן לי גב, שאומר לי: 'אבישי, לך על זה, תגיד את הדברים באולפן, הם צריכים להיאמר'. יש לחצים להשתיק אותי, אבל הם אף פעם לא פנים־מערכתיים, אלא מגיעים מבחוץ.
"הבטחות שווא של 'אנחנו נביא לכם שלום, ביטחון, שגשוג' – זה מותר למפלגות המערביות. מזרחי שנותן קמע ואומר 'בעזרת השם יהיה טוב' – זה אסור. איסור הקמעות הוא מהפעולות הכי אלימות במסגרת הדיכוי, אבל ב־2015 חשפתי במהדורה שש"ס מחלקת קמעות. עבדתי לפי הנרטיב 'שלהם'. זה כמעט מייאש"
"דבר נוסף שחשוב לי בעבודה הוא לטפל בהצגת החרדים כאיום. הם בונים חברה שרוצה שכולם ילמדו תורה כל החיים, כל הזמן – ואני אומר: איזה קסם זה. זאת חברת פילוסופים מושלמת. כמה מאתגר וכיפי שיש לי דבר כזה בחברה הישראלית".
לפני שבוע שוב העפיל השד העדתי לכותרות, בעקבות ריאיון של יועז הנדל לרוית הכט בעיתון הארץ. חבר הכנסת ממפלגת כחול לבן דיבר על העליות שהגיעו ארצה, וחילק אותן ל"מנטליות של דרבוקות" ו"מנטליות של קונצרט בווינה". ההתבטאות הזו גררה גינויים מימין ומשמאל, והליכוד אף ניסה לנצל את המומנטום ולהשוות את הדברים ל"נאום מנשקי הקמעות" המפורסם של יאיר גרבוז. אפשר היה לצפות שבן־חיים יספק תגובה חריפה, שהרי יש כאן עוד הוכחה לתזת ישראל הראשונה מול ישראל השנייה, אבל הוא דווקא לא קפץ על העגלה. ציוץ שפרסם קישר אמנם בין הריאיון לטיעון הכללי שלו, אך גם הסתייג מהניסיון "לעשות סיבוב על יועז".
בכלל, קשה לגרור את בן־חיים למריבות אישיות. גם דיונים עוקצניים בטוויטר מוציאים ממנו אמירות כמו "מתוק אחד" לעיתונאים ומגיבים שמנסים לתקוף אותו, ותשובות ענייניות למי שמנסה להגחיך את התזות שלו ואת הפן האקדמי שהוא מביא אל האולפן. רק כשאנחנו מדברים על מקומה ובחירותיה של הציונות הדתית במאבק הזהויות הישראלי, אפשר להרגיש שהשריון הממתן של בן־חיים כמעט נסדק. גם כאן אי אפשר להוציא ממנו חיצים המכוונים לאנשים ספציפיים, אך הבטן והראש מלאים.
הוא ממש מבקש לפתוח דווקא בזווית של השוטר הטוב. "צריך להיות עיוור כדי לא לראות אצל המגזר הזה מהלך של שינוי בַּיחס למזרחיוּת ולמזרחים. אני חושב שאני המעורר הגדול בנושא. אני אומר מההתחלה שמדובר באליטה שקשובה לעם ישראל. זה בדי־אן־איי שלה, לבדוק כל הזמן מה קורה כאן ומה אומרים".
אבל, הוא מוסיף, "האליטה הזאת היא אויבת מרה של המזרחיות. יש לה חלק היסטורי בדיכוי, והיא עושה שימוש ציני במצביעי הליכוד. במשך שנים המאבק הזה לא הסתדר לי, עד שבשלב מסוים נפל האסימון: השייכות הנפשית של הציונות הדתית היא קודם כול לישראל הראשונה. עם המזרחים, מה לעשות, הם תקועים באותו מחנה פוליטי.
"היום אין לבית היהודי אפשרות מוסרית להפנות עורף למחנה הלאומי ולהצטרף לגנץ אחרי הבחירות. עזוב רגע את הטיפשות הפוליטית שבמעשה כזה, מוסרית זה יהיה רקוב וייצור שבר ענק בעיקר אצל הבייס של נתניהו, שהוא ישראל השנייה. הקולות האלו שימשו לאורך שנים את האידיאולוגיה הציונית־דתית – ומצידי בכיף. אבל עכשיו יש אירוע שבו ישראל השנייה צריכה את הציונות הדתית שתיתן לה יד, שלא תנטוש אותה. אסור לה לתת לאלימות הלגאלית לנצח את נתניהו".
אתה מתעלם מכך שהברית הפוליטית שירתה את שני הצדדים. הציונות הדתית נשכבה על הגדר בשביל נתניהו והליכוד לא פעם. והיא חוטפת אש, זה הציבור הכי מושמץ בתקשורת.
"אתה מנהל שיח של אליטות, בין הנסיכים של הליכוד לאליטה של הציונות הדתית. אני לא שם, כל המטרה שלי היא להכניס עוד קבוצה למשחק. תן לי דוגמה למאבק חברתי שהסרוגים הובילו למען ישראל השנייה. כשבארץ נהדרת העלו את המערכונים של 'כמעט שבת שלום' עם ראובן ואסתי, וביזו את המזרחים, בציונות הדתית עפו על זה. נפתלי בנט ואיילת שקד עשו לזה הומאז'. אתם לא מבינים שכל הרעיון פה הוא לבזות את התפיסה המזרחית המסורתית?
"אל תגיד לי עכשיו 'איפה ישראל השנייה הייתה בהתנתקות', כי זה משגע אותי. אני הייתי בשדרות, רוצה שאוציא לך את הכתבה שלי משם? ראיתי איך ראש העיר אלי מויאל פותח את העיר בכבוד, עם שלט ענק של תמיכה במפגינים למען גוש קטיף. ראיתי איך נשים יוצאות אליהם עם סירי קוסקוס. אז מאיפה מביאים את השטות הזאת? מי ניצח בשביל גוש קטיף את משאל מתפקדי הליכוד? זאת חתיכת עלילה. בנשמה המזרחים היו איתם, עזרו להם וכאבו איתם. אלה לא האנשים שגרו מול עזה ואמרו 'אנחנו מחנכים את המתנחלים'. אתה חושב שתמצא בית מזרחי ששמח לאידם? אין חיה כזאת".
בנקודה הזו בן־חיים משתתק לרגע, וממלמל שהוא חייב לספר לי סיפור, אבל תוהה בינו לבין עצמו איך "לא לסבך אותו". לסבך את מי, אני שואל, והוא מתחיל לדבר. "אתה חייב להבין, אם תוריד לי את החולצה, תראה שהלב שלי עדיין שותת דם מההתנתקות. הרב רפי פרץ – גילוי נאות, הוא בן דוד שלי – חוטף עד היום ביקורת קשה על ההתנהגות שלו שם, על כך שחיבק את החיילים שפינו את המכינה שלו. אני רואה כל מיני פרשנים שמציינים בהקשר הזה את תורת הר המור והרב קוק, אבל הם לא מבינים שום דבר. הדבר הזה, לחבק חיילים שבאים לפנות אותך, זו עמדה מזרחית. את זה הוא לא למד בהר המור ולא במרכז הרב, אלא אצל סבא רפאל וסבתא גרציה. משם זה בא".
הדלק של בני עקיבא
גם בציונות הדתית ייאלצו להודות שעד כה, כל ניסיון לכרות ברית פוליטית או דתית עם הציבור המסורתי נחל כישלון. "הבה נפיץ את האור הגדול", שר בן־חיים בסרקזם את אחד מפזמוני בני עקיבא. הבעיה העמוקה, הוא אומר, היא "מה שהרב מנחם פרומן קרא 'היכולת להכיר בשביל נוסף כשביל קסום'. הציונות הדתית, בגלל התפיסה העצמית שלה שהיא היהדות היפה, כמעט לא יכולה להכיר בכך שלידה צומחת עוד יהדות, שביל יותר יפה. זה לא מסתדר, זה סותר. לזה הרב פרומן קרא 'הדשא של השכן צהוב יותר'.
"הרב רפי פרץ – גילוי נאות, הוא בן דוד שלי – חוטף עד היום ביקורת קשה על ההתנהגות שלו שם, על כך שחיבק את החיילים שפינו את המכינה שלו. הדבר הזה, לחבק חיילים שבאים לפנות אותך, זו עמדה מזרחית. את זה הוא לא למד בהר המור ולא במרכז הרב, אלא אצל סבא רפאל וסבתא גרציה. משם זה בא"
"הייתה ברית היסטורית בין מפא"י למפד"ל, שאמרה: אתם, הציונות הדתית, נותנים לנו את היהדות היפה והלבנה, ואילו המזרחים הם היהדות השחורה, הפגאנית, עבודת אלילים. זה היה הדיל, ובגדול הדיל הזה נמשך עד עכשיו. בכל פעם שמתנפלים על ש"ס, מיד תוכל לראות את הכתב הדתי שממהר להציג את היהדות היפה שלו, ורוכב על השפלת ש"ס כמדרגה למטרה הזו. כואב לראות, אבל זה דבר קבוע: דריכה על ש"ס ככלי להצגת הקסם של הציונות הדתית. נכון, באמת יש בה בשורה יפה וקסם גדול, אבל אתם לא היחידים.
"ברגע שהאליטה של הציונות הדתית עלתה לעמדות מפתח, בעיקר בתקשורת, היא עשתה לש"ס את מה שעשו לציונות הדתית קודם. עיתונאים ימנים או דתיים – לא פובליציסטים – צריכים לעשות חשבון נפש ולשאול את עצמם: האם במהלך הקריירה שלי שירתי את אבא ואמא, או שאולי שירתי את האח הגדול, האליטה. כשיעשו רשימה של האייטמים שפרסמו, הם יגלו שהתשובה ברורה: לא אבא ואמא. זה הורג אותי, איך הם לא מבינים".
ולש"ס אין חלק בעימות הזה?
"אני יודע שדרעי רצה להסדיר את המריבה עם ציבור המתנחלים – אבל היד המושטת שלו נשארה באוויר. אותו הדבר היה עם הרב חיים אמסלם. לפני ההצטרפות שלו לבית היהודי, הוא בא אליי ואמר: אני מתחיל איתם משא ומתן, תן לי פרשנות. אמרתי לו: שמע, לא נעים, אבל אתה הולך להיפגע. הם לא יכולים לקבל אותך כמי שמגיע מעמדה שוויונית מולם. אם תבוא ממקום של נהג מונית או מוכר בשוק שרוצה שילטפו לו את הראש, זה בסדר בשבילם, אבל אתה לא מתאים לזה, והם לא ידעו איך לאכול אותך. אחר כך הוא אמר לי 'צדקת'".
הדתיים־הלאומיים, ממשיך בן־חיים, מנסים תמיד לטעון שהחרדיות של ש"ס היא בסך הכול חיקוי של האשכנזים. "אני אומר – סליחה, מה פתאום חיקוי? ש"ס אימצה את חוקי האורתודוקסיה של היהדות האשכנזית, ויצקה אליהם תוכן מזרחי בכמויות מדהימות. הרב עובדיה חידש חידושים ענקיים, הוא דחה מוסכמות יסוד שהיו ביהדות החרדית, כמו ההתבדלות. הוא בא ואמר: אנחנו צריכים את המסורתיים איתנו. והרב עובדיה דוחה כאמור גם את אידיאל ההחמרה – שזה הבסיס של האורתודוקסיה כולה, לא רק של החרדיות. לא תמצא בכל העולם מנהיג דתי שמצליח לכונן תנועת המונים, כשהדגל שלו הוא המתינות, 'כוח דהיתרא'. אלו בשורות עצומות, אבל בטרמינולוגיה הדתית־לאומית הפכו את זה למשהו בזוי, לחיקוי. זה נראה לך הגיוני?
"הרי אפשר להגיד אותו הדבר עליהם, שהם בסך הכול חיקוי של הציונות החילונית. אני לעומת זאת מתייחס לציונות הדתית כבשורה עצומה של הדור שלנו. אתה רואה איך כל אתגר שמציב העולם הנאור החילוני, הציונות הדתית נענית לו, לוקחת מהתורה המתוקה ויוצקת לתוכו. אמרתם פמיניזם? אכניס לתוך הפמיניזם את התורה. גם לתוך החילוניות ניצוק את תורתנו, ונעשה סינתזה. יכולתי לבוא בנבזות ולהגיד 'וואלה, חקיינים'. גם ש"ס עושים סינתזה, מהכיוון שלהם. הם אימצו את כללי האורתודוקסיה של החרדיות האשכנזית כדי להימלט מציפורני החילוניות. כולנו אימצנו אידיאולוגיות מערביות, אבל רק אצל המזרחים, כדי לדכא את הצמיחה, להשפיל ולעלוב, קוראים לזה חיקוי.
"אדם שלא מבין איך נוצרות סינתזות חברתיות הוא טיפש מטופש. המסורתיות המזרחית היא מענה מדהים לאתגרי המודרנה והחילון בדור שלנו. היא ממש זוהרת כאופציה לניהול חברה. אגב, היא גם יכולה לתרום בהקשר של קיום המרחב היהודי בתוך המרחב הערבי במזרח התיכון, אבל זה צד שאני פחות עוסק בו בימים האלו. אם רב יבוא ויגיד לי שהמסורתיות לא מתאימה לכל אחד, אני מקבל את זה. אבל למה המסורתיות היא לא רפורמה ולא קונסרבטיביות? כי היא לא אומרת שאפשר להגיע לאידיאולוגיות מוחלטות. היא מודה במורכבות, וככה מצליחה להתמודד עם סתירות בטקסטים, או עם פערים הולכים ומתרחבים בינם ובין ערכי החברה המודרנית. אם תהיה אידיאולוג שהולך עם הראש בקיר ואומר 'הכול או כלום', לא תשרוד. המזרחי מלמד אותנו שלא עוזבים ולא בורחים, גם אם יש משהו שלא מבינים".
בשלב הזה בן־חיים אומר שהוא הולך להביא שתייה, וחוזר עם קולה זירו. הרסת את הדימוי של הקאובוי, אני אומר לו. מה שווים מגפי הבוקרים עם קולה זירו? ובעצם, אני אומר לו, לא דיברנו על מי אתה בכלל. הכיפה הסרוגה שעל הראש שלך, את מי היא מייצגת? והכי חשוב, מאיפה הלהט הזה לנושא? איפה זה התחיל אצלך?
"עזוב אותי, אני לא מעניין", הוא פוטר בהינף יד. "אני מזרחי מסורתי, ששומר מצוות יותר מהסטנדרט. זה היופי במסורתיות, אני לא צריך להיכנס למשבצת. אבל תזכור תמיד, אם אתה רואה מישהו דלוק אידיאולוגית כמו שאני, דע שהוא גדל בבני עקיבא. משיחיות היא דבר טוב במובן הזה. מי שגדל שם קיבל את זה בוורידים. בכל מקום שתראה מתקני עולם – בשלום עכשיו, בתנועות פמיניסטיות, אצל הרדיקלים המזרחים – תמיד תשאל אותם: באיזה שבט היית?"
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
