ניו־יורק, 1992: חיוכו של סוכן
המגויס הנאצי מספר 865 נכנס אל בניין פרקליט המדינה במחוז הדרומי של ניו־יורק, עלה במעלית לקומה השביעית והתיישב בחדר ישיבות דומם, ששלושה סוכנים פדרליים המתינו בו. הוא חייך חיוך מתורגל, חיוך של חבר ותיק. שערותיו הכסופות הוברשו בקפידה מעל אוזניו, ושפם רב שנים נמתח מעל שפתו העליונה הדקיקה. הוא היה רזה כתוצאה משנים של תזונה מוקפדת ולילות מאוחרים במועדוני הריקודים במינכן אחרי המלחמה.
"מוכן?", אחד מעורכי הדין שאל.
הוא הנהן, צלול ויציב, והרים את ידו הימנית. "אני מצהיר שאומר את האמת".
מבטאו המזרח־אירופי התרכך עם השנים, והמילים נשמעו ליריות, הבטחה קלילה ורגועה. הוא היה מסייע אדיב, שבא כשנקרא לבוא, נוסע כל הדרך מבית צנוע על חוף אגם כרמל, כשמונים קילומטרים צפונה, שם המתינה לו הגמלאות בפיסת חוף קטנה לצד סירות הגומי הכחולות־דהויות שצפו במים.
אפילו שמו נשמע תמים. הוא קוצר לשלוש הברות קצרות כמה עשורים קודם לכן, כשעמד מול הדגל האמריקני ונשבע להגן על החוקה. ג'קוב ריימר, אזרח טרי של ארצות הברית, נתן לעצמו אז שם חדש: ג'ק.
מעבר לשולחן, איליי רוזנבאום הצליח להעלות על פניו חיוך קל. במסגרת עבודתו במשרד המשפטים האמריקני, רוזנבאום חקר והעמיד לדין עשרות פושעי מלחמה, שומרי מחנות ריכוז ובכירי משטרה נאצים, שחמקו אל תוך ארה"ב בחסות סיפורים בדויים על חוות ומפעלים שבהם העבירו כביכול את שנות המלחמה, הרחק מחוליות החיסול וממחנות ההשמדה באירופה הכבושה.
גם ריימר עצמו שיקר בקלות, והתחבא לעין כול במעמד הביניים האמריקני. כעת היו לו ילדים אמריקנים ואישה אמריקנית, מושב בכנסייה, מספר ביטוח לאומי ובית בן שתי קומות לחופי אגם כרמל, בכפר בן 8,000 תושבים. הזמן היטיב עם ריימר. כל שנה חדשה, כל עשור שחלף, הרחיקו אותו מהרובה הטעון ומהמדים הגרמניים הנושאים דרגת סמל בכיר.
אך רוזנבאום ידע. שבע קומות מעל רחובות מנהטן, 7,000 קילומטרים מפולין ו־47 שנים אחרי תום המלחמה, התובע בחן את משווק־החטיפים בגמלאות שישב מולו, וידע בוודאות שהאיש השתתף באחד המבצעים השטניים ביותר של השואה.
וושינגטון, 1988: סודות ושקרים
ארבע שנים לפני כן, באחר צהריים בסוף דצמבר, היסטוריון מלחמת העולם השנייה פיטר בלק ישב לבדו בשולחנו שבמשרד לחקירות מיוחדות (OSI) – יחידה במשרד המשפטים שתפקידה לזהות, לחקור ולהעמיד לדין פושעי מלחמה נאצים הנמצאים בארצות הברית. זה היה חודש קודר בוושינגטון, עם רוחות מקפיאות, והלילה ירד הרבה לפני ארוחת הערב. בלק היה טרוד במחשבות כשאחד מהתובעים ב־OSI, ברוס איינהורן, דפק על הדלת ונכנס, מחזיק בידו דף נייר. "תסתכל על זה", הוא אמר לבלק. "משהו הגיע".
כל כך הרבה מטרווניקי עוד לא הובן. האם חלק מהאנשים עבדו במחנות ההשמדה, ואחרים נשארו מאחור? האם חלקם שימשו רק כטבחים, מנהלי חשבונות ומלצרים, ואחרים כשומרים ורוצחים? מה שהיה ברור הוא שהגרמנים הצליחו להשמיד 1.7 מיליוני יהודים בפחות מ־20 חודשים
בלק סקר את הדף מלמעלה למטה, פעם ופעמיים. היה זה תיעוד של חלופת מכתבים בין מחלקת המדינה האמריקנית למשרד החוץ של ברית המועצות. ב־1980 מישהו ב־OSI ביקש מהסובייטים רשומות שקשורות לאיש העסקים הניו־יורקי ג'קוב ריימר. שמו של ריימר עלה במהלך חקירת הנאשם ג'ון דמיאניוק – שנושל מאזרחותו האמריקנית ב־1981 והוסגר לישראל ב־1986, לאחר שחי בארה"ב במשך למעלה משלושה עשורים. בזמנו חשבו שהוא שירת במחנה ההשמדה טרבלינקה בפולין הכבושה; לאחר מכן OSI גילה שהאיש שירת במחנה ההשמדה סוביבור ובשני מחנות נוספים. דמיאניוק נלחם בהאשמות עד מותו ב־2012.
מסמכים שהתגלו בחקירת דמיאניוק העלו כי הוא וריימר שהו בשנות המלחמה המוקדמות בכפר הפולני הקטנטן טרווניקי, שם הפעיל האס־אס מחנה אימונים לסייעני המשטרה, במפעל זיקוק סוכר נטוש. שני עורכי דין מטעם OSI חקרו את ריימר בעניין, אך התיק נסגר במהירות לאחר שהלה התעקש שמעולם לא הכיר את דמיאניוק, וכי היה לו תפקיד מנהלתי במשרדים בטרווניקי.
עכשיו בלק היה מסוקרן. מה היה כתוב בתיק החקירה, שאל איינהורן. בלק הרים את ידיו כלא יודע: מה לעזאזל עשינו איתו?
לא הייתה דרך קלה לחפש אחר התיק, מכיוון שלא היו אז מחשבים ב־OSI. בלק ואיינהורן חיטטו בארגזים ובארונות. דבר לא נמצא. בלק החליט לבקש מהסובייטים שישלחו שוב את התיק. פירוש הדבר היה שעליו לעבור נוהל מייגע: להגיש בקשה דרך מחלקת המדינה לשגרירות האמריקנית במוסקבה, ומשם לסוכנויות הסובייטיות ולארכיונים. לא היה לו מושג כמה זמן זה ייקח, או אם התיק באמת נשלח בזמנו. אך הוא ראה בעבר אזכורים של מחנה האימונים בטרווניקי, והדפוס היה חשוד מכדי להתעלם ממנו.
היסטוריונים תיארו כיצד האס־אס גייס אזרחים מזרח־אירופים וחיילים סובייטים שנפלו בשבי. בטרווניקי הם אומנו, ואז הוצבו בפולין הכבושה וסייעו בפעולות האלימות בגטאות היהודיים או במחנות הריכוז וההשמדה שהנאצים ניהלו. אך כל כך הרבה מטרווניקי עוד לא הובן: המשימה, האסטרטגיה, מהלך האימונים, היקף תפקידו של המחנה ב"מבצע ריינהרד", התוכנית הסודית לרציחתם של יהודי פולין הכבושה. האם חלק מהאנשים עבדו במחנות ההשמדה, ואחרים נשארו מאחור? האם חלקם שימשו רק כטבחים, מנהלי חשבונות ומלצרים, ואחרים כשומרים ורוצחים? בלק לא היה בטוח. מה שהיה ברור הוא שהגרמנים הצליחו להשמיד 1.7 מיליוני יהודים בתוך פחות מ־20 חודשים, שני קיצים פולניים, במיזם רצח המוני מקיף וחסר תקדים.
מלבד דמיאניוק וריימר, שלושה אנשי טרווניקי אחרים נתפסו עד אז על אדמת ארצות הברית. בשניים מהמקרים, נוכחותם בטרווניקי הייתה ראיה מסייעת, כלי שהממשלה השתמשה בו כדי לקשר בין הנאשמים ובין מחנה טרבלינקה. במקרה השלישי החוקרים זנחו את התיק, לאחר שהחשוד טען כי היה רק מלצר
בלק קרא את הדו"ח הידוע לשמצה שבכיר האס־אס אולידו גלובוצניק הגיש להיינריך הימלר ב־1944. גלובוצניק, קנאי נאצי שתכנן את מבצע ריינהרד ויישם אותו, הורה על גיוסם ואימונם של אנשי טרווניקי. הדיווח שלו להימלר מעורר אימה, אך המילים סטריליות, כמו בספר חשבונות. "פינוים של היהודים", כתב גלובוצניק, "יושם והושלם. הדרישה הייתה לתפוס את האנשים בפרוצדורה נכונה מתודית, בעזרת הכוחות החלשים שהיו זמינים, תוך צמצום הנזק הכלכלי לתעשיית המלחמה למינימום האפשרי. ככלל, המבצע הצליח".
הדו"ח כלל רשימת נכסים שנלקחו מהמתים, בשווי 180 מיליארד רייכסמארק. מעשה ביזה ושוד בהיקף עצום, חשב בלק בזמן שבחן את המספרים: 236 מטילי זהב, כמעט 400 אלף מטבעות זהב, 2,134 מטילי כסף, יותר מ־60 אלף שעונים, 1,900 קרונות רכבת מלאי טקסטיל, כמעט 16 אלף טבעות זהב ויהלומים, 1,716 זוגות עגילי זהב משובצים יהלומים, 3,240 ארנקי מטבעות, 627 זוגות משקפי שמש, 350 תערים חשמליים, 41 נרתיקי סיגריות מוכספים, שטרות כסף של ארצות הברית, קנדה, צרפת, ברזיל, טורקיה, שווייץ, דרום־אפריקה, מצרים, ארגנטינה, פרגוואי, שוודיה, פלסטינה־א"י, קובה ואלבניה. הרצח ההמוני של יהודים, ולצידם רבים מהצוענים בני הרומה, השבויים הסובייטים והאזרחים הפולנים, תוך קטלוג כל רכושם, דרש מבצע מאורגן היטב, בהשתתפות אלפים. צבא קטן.
מה בדיוק היה תפקידו של מחנה טרווניקי? כיצד האס־אס שכנע המון מתגייסים, נטולי השכלה ברובם, שבאו ממקומות שונים ולא בהכרח דיברו גרמנית – לתפקד כיחידה אחת, יום אחרי יום, חודש אחרי חודש? התשובות, חשד בלק, כנראה הסתתרו בתיקים נעולים בארכיונים הסובייטיים והמזרח־אירופיים.
הוא רצה לדעת עוד. מלבד דמיאניוק וריימר, שלושה אנשי טרווניקי אחרים נתפסו עד אז על אדמת ארצות הברית. בשניים מהמקרים, נוכחותם בטרווניקי הייתה ראיה מסייעת, כלי שהממשלה השתמשה בו כדי לקשר בהצלחה בין הנאשמים ובין מחנה ההשמדה והעבודה בכפייה טרבלינקה, שזוועות היומיום בו תועדו היטב על ידי היסטוריונים. במקרה השלישי החוקרים זנחו את התיק, לאחר שהחשוד, תושב מסצ'וסטס, אמר להם שהיה רק מלצר במזנון בטרווניקי. והיה גם ריימר, שהכחיש כי השתתף בפעולות האס־אס.
בראשית ינואר 1989 לקח בלק פתק צהוב קטנטן, הצמיד אליו את התכתובת הסובייטית שמצא ברוס איינהורן, וכתב בקשה שהופנתה לאיליי רוזנבאום: לפתוח מחדש את החקירה נגד ג'קוב ריימר.
וושינגטון, 1989: שבועות שווא
כמה חודשים לאחר מכן הגיע לארה"ב, מארכיון באוקראינה, תיקו האישי של ריימר. לתיק בן שלושת העמודים, שהיה חתום בחותם עגול ובחותמת סובייטית, צורף תצלום של ריימר הצעיר, בשיער שחור קצר ובחיוך שיכול להתפרש כזועף. בלק הביט בכותרת: פרסונלבוגן מס' 865.
מטופסי ההגירה של ריימר ידע בלק שהאיש נולד ב־1918 במושבה מנוניטית באזור כפרי באוקראינה, מצפון לים השחור. אלפי גרמנים אתניים – פולקסדויטשה – התיישבו בחבל הארץ הזה במאות ה־18 וה־19. בתחילת המלחמה גויס ריימר לצבא האדום, והתקדם לדרגת סגן־משנה. מחלקתו נלכדה בידי חיילים גרמנים ביולי 1941 סמוך למינסק, לא רחוק מקו המגע במזרח פולין.
3 מיליוני חיילים סובייטים מתו במחנות השבויים. אולם הגרמנים החשיבו את הפולקסדויטשה לגזע יקר ערך, ואזרחי אוקראינה והארצות הבלטיות, שבדרך כלל התנגדו לסובייטים, היו משאב יקר שיכול לשמש לניהול השטחים שהגרמנים תכננו לכבוש. בסוף קיץ 1941 שלף האס־אס את ריימר מבין החיילים השבויים, ושלח אותו לטרווניקי.
התיק האישי ששלחו הסובייטים תוארך ל־3 בספטמבר 1941. ממנו עלה כי ריימר הוצב בטרווניקי במשך שלוש שנים לפחות, וקודם לתפקיד מש"ק, מפקד שאינו קצין – חלק מהאליטה של טרווניקי – ככל הנראה בגלל שליטתו בשפה הגרמנית. בלק ראה את הפרטים האלו לפני כן. בשנת 1944 ריימר הגיש בקשה לאזרחות בגרמניה הנאצית, והזכיר את שירותו בטרווניקי. חוקרי OSI קיבלו עותק של הבקשה הזו ממאגר המסמכים הנאציים בברלין.
בלק המשיך הלאה ובחן את צידו השני של התיק האישי ששלחו הסובייטים. הוא הכיל את נוסח השבעתו של ריימר בפני האס־אס והמשטרה. "הנני מצהיר בזאת כי אני מתחייב לשירות ביחידות השמירה של נציב הרייכספיהרר של האס־אס ומפקד המשטרה הגרמנית, להקמת בסיסי אס־אס ומשטרה בשטחי המזרח שאך זה נכבשו".
גם השבועה לא הפתיעה את בלק. איש טרווניקי אחר, שזוהה באזור שיקגו שנים קודם לכן, חתם על אותה התחייבות.
בלק סרק את התאריכים הרשומים במסמך. בספטמבר 1942, לפי התיק, ריימר שובץ ליחידת צ'נסטוחובה. בלק נזכר: באותו חודש, יחידות אס־אס ומשטרה בעיר הפולנית הזו גירשו מהגטו 40 אלף יהודים למותם בטרבלינקה. ריימר חזר לטרווניקי, וב־19 באפריל 1943 יצא שוב, הפעם לוורשה: באותו יום, יהודים נואשים התקוממו שם מול כוחות גרמניים שהגיעו כדי לחסל את הגטו
בלק סרק את התאריכים והשיבוצים הרשומים במסמך. ריימר נשלח לפחות לשתי משימות קריטיות. בספטמבר 1942, לפי התיק, הוא שובץ ליחידת צ'נסטוחובה. בלק נזכר: באותו חודש, יחידות אס־אס ומשטרה בעיר הפולנית הזו גירשו 40 אלף יהודים מהגטו אל מותם בטרבלינקה. ריימר חזר לטרווניקי, אך ב־19 באפריל 1943 יצא שוב, הפעם לוורשה: באותו יום, תושבים יהודים נואשים יצאו בהתקוממות חמושה מול כוחות גרמניים שהובאו לחסל את הגטו.
אם ריימר מילא תפקיד מנהלתי בלתי מזיק בטרווניקי, בלק לא ראה שום סימן לכך. הוא שלף את תיק ההגירה שפתחו הרשויות האמריקניות לפני שריימר התיישב בעיר ניו־יורק בשנת 1952. בלק סרק את בקשת הוויזה, וחיפש אזכור של טרווניקי.ריימר, כך גילה, לא אמר דבר על המחנה. לפקידים האמריקנים הוא סיפר כי גויס לכוחות המזוינים הסובייטים, נלכד בידי הגרמנים ושימש כמתורגמן במנסרה ואז במחנות עבודה לאורך נהר הוויסלה בפולין. זה היה סיפור מתקבל על הדעת, אולם חוקרים מהמודיעין הצבאי האמריקני גילו שריימר קיבל כאמור אזרחות של גרמניה הנאצית בשנת 1944. ריימר הוזעק לתשאול, ומכיוון שבבקשת האזרחות הגרמנית שלו סיפר על טרווניקי, החוקרים שאלו אותו על המחנה. הוא הגיב לטענות בביטול.
"'הסובייקט' הצהיר כי סופח ליחידת שמירה ליד 'טרווניקי', וכי הקצין המפקח עליו היה חבר באס־אס. הוא טען שמעולם לא השתלב ביחידת אס־אס, אלא הוקצה כמנהל שכר ביחידת השמירה", נכתב בדו"ח החקירה. ריימר הוסיף הצהרה משלו על עבודתו במחנה: "אמרו לנו שאנחנו אזרחים", כתב, "מעולם לא סופחתי לאס־אס".
בקשת הכניסה שלו לארה"ב אושרה. בלק ידע מה הסיבות לכך: מפקח של הצלב האדום האמריקני בגרמניה תיאר את ריימר כאדם "ישר ואמין" שיהיה "אזרח אמריקני טוב", ולרשויות ההגירה האמריקניות היה אז מידע מועט על טרווניקי. כעת ב־OSI יכלו להפריך את טענתו של ריימר שלפיה שירת רק בתפקידי מנהלה. השבוי מהצבא האדום, כך נראה, נשלח לשני גטאות לפחות בזמן שעשרות אלפי יהודים רוכזו בהם לקראת גירושם להשמדה בטרבלינקה או לצורך רציחתם במקום. "הנה", אמר בלק לאיינהורן לאחר שסיפר על שקריו של ריימר, "יש לנו תיק".
פראג, 1990: בארכיון המאובק
סמוך לשעת חצות, בלק בקושי הצליח להבחין בשורות החנויות והבתים שהסתתרו באפלה. הלילה היה שקט – בלי אנשים, בלי מנועי מכוניות – והדממה הייתה מוזרה: עיר חסרת מנוחה שנאבקת לנער מעצמה את העבר ולהתקדם לעתיד לא ברור. בלק סבל מג'ט־לג ומרעב. יחד עם אליזבת "בארי" וייט, ההיסטוריונית האישה היחידה ב־OSI, ושני היסטוריונים נוספים, הוא נחת בפרנקפורט ונסע מזרחה לאורך גרמניה ברכב בעל הילוך ידני הפכפך, שצפצף ונהם על פני 500 קילומטרים מאובקים. הם חצו את הגבול לצ'כוסלובקיה והמשיכו לפראג, עד לדירה השכורה שחלקו במהלך ביקורם.
למחרת בבוקר יצאו ארבעת ההיסטוריונים באוטובוס עירוני מיושן לארכיוני הצבא בפראג. בלק חיכה שנים ליום הזה. שלא כמו ממשלת פולין, הממשלה הקומוניסטית בצ'כוסלובקיה דחתה בעקביות את בקשות המחקר של OSI. כעת, לראשונה, הוא יוכל ללמוד את הסודות שהרייך השלישי הסתיר בצ'כוסלובקיה בסוף המלחמה, תחובים בתוך רשימות סגל ומסמכים נאציים.
האוטובוס נעצר מול ארכיון הצבא, מבנה מפואר בעל חצר רחבה, סמוך לרובע העסקים של פראג. ההיסטוריונים הובאו לחדר התיקים. עשר שעות חלפו במהירות בעודם סוקרים מאות מסמכים שנתחבו באקראי לתוך ארגזים ותיקיות. הם יצאו עם כמה פיסות מידע, כולל דו"חות חקירה של האס־אס על אירועי ירי במחנות הריכוז, וציורים בשחור־לבן המתארים אסירים שנורו בעת ניסיון להימלט מעבר לגדר התיל.
כמה ימים חלפו ללא גילוי של ממצאים חשובים. ואז, ביומם האחרון בפראג, ארגן בלק ביקור בארכיון משרד הפנים. מחוץ לבניין הדירות שבו השתכנו, המתינה להם מכונית ממשלתית. וייט ובלק נכנסו פנימה. ההיסטוריון העיף מבט שקט אל סוכני הביטחון הצ'כים שישבו במושבים הקדמיים, אקדחים צמודים למותניהם. המכונית חמקה החוצה מן העיר, עוקפת את המכוניות הרבועות שגדשו את הרחובות הצרים.
לבסוף פנתה המכונית לסמטה מרוצפת אבנים ועברה שער עץ. וייט ובלק הובלו לחדר קר במרתף מחופה אבנים, שהדיף ריח של אבק וקרטון נושן. הם קיבלו רשימה ארוכה של הרשומות שניהל המשרד, מסמכים אקראיים על עובדים גרמנים בצרפת ועל אנשים שסייעו לממשלת הבובות בסלובקיה, או עבדו למען האס־אס ויחידות המשטרה בפולין.
כמה שעות לאחר מכן וייט נעמדה במקומה. בתיקייה צהובה דהויה היא זיהתה שם. מה אתה חושב שזה אומר, היא שאלה. בלק בחן את העמוד הראשון, סורק בעיניו עשרות שמות ו"ארקנוגסמרקן", מספרים אישיים. בעמוד השני היו עוד עשרות. בראש המסמך הופיע תאריך, 1945, והשם שתפס את תשומת לבה של וייט: גדוד אס־אס שטרייבל. קרל שטרייבל היה מפקד מחנה האימונים טרווניקי.
בלק קרא את הכותרות בחלקו העליון של הדף: דרגה, שם, תאריך לידה, מספר זיהוי. הוא התבונן ברשימת הסגל, שמות גברים ששירתו בגדוד בשעה שנסוג לאורך פולין בקיץ ובסתיו של 1944, לחם נגד תנועות התנגדות פרטיזניות וכפה על אזרחים פולנים לחפור תעלות נגד טנקים. לכל אחד היו דרגה, מספר זיהוי והצבה; בחלק מהמסמכים נרשמו תאריכי לידה, רובם בין 1915 ל־1925. השמות היו אוקראיניים, פולקסדויטשה, ליטאיים, רוסיים, פולניים.
רוזנבאום שלף את בקשת הוויזה שהרשויות האמריקניות חתמו עליה בשנת 1952. ריימר בחן את המסמך בדממה, ורוזנבאום תר אחר הבזקי פחד או חרטה. אבל ריימר נראה כמו שמרטף, לא כמו רוצח. "מחנה טרווניקי", אמר רוזנבאום בזהירות, "זה היה מחנה אימונים של האס־אס… נכון?"
בלק בחן את הדפים בזהירות. הוא נעצר לרגע כשראה את שמו של איש טרווניקי שנמצא בשיקגו, ליודאס קייריס, מספר זיהוי אס־אס 1628. מחשבותיו של בלק דהרו, תאריכים ואירועים הבהבו ברצף מהיר. קייריס קיבל קידום בטרווניקי; בסגל הוא נרשם כאוברווכמן, רב"ט שמירה. התאריך – נובמבר 1944 – בלט בעמוד.
קייריס שירת במחנה הכפייה טרבלינקה עד יולי 1944. אז, עם התקרבות הכוחות הסובייטיים, האס־אס ויחידות השמירה שאומנו בטרווניקי ירו בכ־700 אסירים יהודים לפני פירוק המחנה. ברור, חשב בלק, שקייריס הרוויח את קידומו.
בלק פנה לדף אחר. הופיע בו ולדאס זייאנקאוסקאס, איש טרווניקי שנמצא במסצ'וסטס. במסמך הזה הוא היה רשום כקצין אספקה – ולא כמלצר במזנון, כפי שטען פעם בפני עורכי הדין של OSI. עוד שקר.
בלק דפדף בחזרה לחזית המסמך, אל הדף הנושא את חתימתו של שטרייבל. הוא התנשם. על הדף הופיע שמו של ג'קוב ריימר, מספר זיהוי 865, אס־אס־אוברזוגווכמן, סמל בכיר – הדרגה הגבוהה ביותר שיכלו לקבל בוגרי ההכשרה בטרווניקי. "תראי, תראי", אמר לווייט. "הנה ריימר".
הוא שב והביט בתאריכים. מהתיק האישי ששלחו הסובייטים הוא ידע שריימר היה בטרווניקי משנת 1941 עד 1944. אבל המסמך שגילתה וייט הציב את ריימר כאיש אס־אס עד 1945, מה שאומר שהוא שירת שם לאורך כל המלחמה כמעט. אין פלא שהאס־אס העניק לריימר אזרחות גרמנית.
בלק לא ידע על שומר ששירת במחנה יותר זמן מריימר, והתקדם מגיוסו עד לדרגה הבכירה ביותר האפשרית בשביל איש אס־אס שאינו גרמני. ריימר לא היה מנהל בדרגה נמוכה במחלקת שכר; הוא היה חלק מהותי מטרווניקי, מראשית המחנה ועד סופו, בין המגויסים המהימנים ביותר במבצע. לאט־לאט בלק ספר את כל השמות במסמך. הוא נשען לאחור בכיסאו והביט בווייט. היו יותר מ־700.
ניו־יורק, 1992: "בכל דרך שאוכל לעזור"
האם יהיה משהו בעיניו של ג'קוב ריימר, רמז כלשהו בדרך הילוכו, שיסגיר את מה שהאיש היה פעם – מפקד ומשתף פעולה, נאמן לאס־אס עד כדי כך שהבטיח את עתידו בגרמניה הנאצית שלאחר המלחמה? בחדר הישיבות במשרד התובע האמריקני, איליי רוזנבאום הביט בריימר בלי להסיט את עיניו.
ריימר התחיל מאפס, בכפר חקלאי זעיר בספר האוקראיני, והפך את עצמו למנהיג מנוסה ומיומן, בתחילה כסגן בצבא האדום ואחר כך כמשתף פעולה עם הגרמנים, האויב שלחם מולו. הוא נטמע בקלות לאחר המלחמה. עם פניו הזוויתיות ושיערו הכהה הסמיך, ריימר השתלב בקהילת המהגרים של העיר ניו־יורק בשנות החמישים. הוא חי בארה"ב במשך כיובל, סוכן מכירות, איש משפחה. אחד מהאחראים לרצח ההמוני של יהודי פולין הורשה לשגשג במדינה שנלחמה לשחרורם.
פעמיים לפני כן התעקש ריימר כי מעולם לא השתתף ברדיפת יהודי פולין. רוזנבאום ציפה שהוא יספק סיפור טוב – איך בסך הכול טיפל בכספים במחנה האימונים טרווניקי, העדיף לשתף פעולה מאשר לרעוב בין השבויים הסובייטים. אך לבסוף נלכד ריימר בידי עברו, כפי שתועד בדו"ח ביוגרפי מפורט שפיטר בלק העביר לרוזנבאום לפני שיצא לניו־יורק יחד עם שני תובעים אחרים של OSI, ובהם מנהל המחלקה דאז, ניל שר. הדיווח של בלק על התפקיד האפשרי של ריימר בטרווניקי היה לא פחות ממצמרר. כ־5,000 שומרי טרווניקי שימשו ככלי רצח בפולין הכבושה, כאשר שירתו במחנות ההשמדה, בגטאות היהודיים ובמחנות העבודה בכפייה. וריימר היה שם כבר מההתחלה. תמורת שירותו קיבל קידום, חופשות, מדליות שירות ואזרחות גרמנית.
"הייתי רוצה שזה ילך חלק ככל האפשר", פתח רוזנבאום. "אבל אני אצטרך את האמת, מר ריימר, בסדר?"
"תראה, מר רוזנבאום", השיב ריימר. "תן לי לומר את זה. אשתי אומרת לי, 'אתה תמיד מטיף שעלינו לאהוב את העם היהודי, ומציקים לך'. אני אומר לה: 'תביני, אם שישה מיליוני פולנים חפים מפשע היו נרצחים, היית מרגישה בדיוק כמו שהעם היהודי מרגיש'. בכל דרך שאוכל לעזור, אשמח לעזור".
זה היה ריקוד מופתי, ורוזנבאום החליט להשתתף במשחק. "כל שעליך לעשות הוא לספר לי בדיוק מה קרה. כך תוכל לעזור לי, ואני חושב שתעזור גם לעצמך".
רוזנבאום שלף את בקשת הוויזה שרשויות ארה"ב חתמו עליה בשנת 1952. ריימר בחן את המסמך בדממה, ורוזנבאום תר אחר הבזקי פחד או חרטה. אבל ריימר נראה כמו שמרטף, לא כמו רוצח.
"מחנה טרווניקי", אמר רוזנבאום בזהירות, "זה היה מחנה אימונים של האס־אס… נכון?"
הריאיון נמשך והתארך. ריימר הודה שנשלח לצ'נסטוחובה ולוורשה. הוא הפתיע את התובעים והוסיף שהוצב בגטו היהודי בלובלין באביב 1942, כאשר אלפי יהודים גורשו למחנה ההשמדה בלז'ץ. הוא המשיך ותיאר כיצד ביום אחד של נובמבר 1943, האס־אס והמשטרה רצחו ביריות 6,000 אסירים יהודים במחנה כפייה סמוך לטרווניקי. ריימר הודה גם שירה באסיר יהודי ביער, במהלך רצח המוני. הוא התעקש שלא הייתה לו ברירה; הקצינים הגרמנים צפו בו.
"רצחת אותו", אמר רוזנבאום.
ריימר השתהה. "אני חושש שכן".
לאחר מכן, שוב בוושינגטון, רוזנבאום מצא את פיטר בלק ובארי וייט, וסיפר על הווידוי, הראשון מסוגו בתולדות OSI. "אנחנו הולכים להגיש את התיק הזה", אמר רוזנבאום להיסטוריונים. "ואנחנו הולכים לנצח".
יעבור עוד עשור עד שזה יקרה. ב־1998 הביאו חוקרי OSI את ריימר בפני בית משפט פדרלי, אך ארבע שנים יחלפו לפני שהשופט לורנס מקנה יגזור את דינו. הזמן תמיד היה האויב של OSI, וטחנות הצדק הטוחנות לאט הציבו מכשולים לא פחות מהסנגורים הטובים ביותר. עם זאת, העיכוב בפרשת ריימר היה חסר תקדים. כל יום ללא פסק דין הגביר את חששם של אנשי OSI שריימר יחמוק בשקט, כשימות על אדמת ארה"ב בלי להיענש.
בשנת 2002 הוציא סוף־סוף השופט צו ששלל מריימר את אזרחותו האמריקנית. אולם משתף הפעולה הנאצי לשעבר מת בפנסילבניה בשנת 2005, לפני שה־OSI ומחלקת המדינה יכלו למצוא מדינה שתסכים כי יגורש אליה.
עבודתם של אנשי ה־OSI נמשכת גם לאחר שהמשרד התמזג באגף לביטחון הפנים במשרד המשפטים האמריקני, והפך ליחידה חדשה שמשימתה רחבה יותר. באוגוסט 2018 גירשו רשויות ארה"ב את איש טרווניקי לשעבר יקיב פאלי, לאחר 14 שנים של ניסיונות שלא צלחו. פאלי חי את רוב שנותיו לאחר השואה ברחוב שקט בקווינס, ניו־יורק. "אם ענישה על רצח המוני ומעשי זוועה תהפוך לנוהג פוליטי ומשפטי במאה ה־21", אמר אז בלק, "אולי נוכל למנוע רצח המוני בעתיד". OSI עשה את שלו: מאז 1990 נשללה אזרחותם האמריקנית של יותר ממאה בני אדם שסייעו בעבר לנאצים, והם גורשו מאדמת ארה"ב – יותר מכל גזרי הדין הקשורים לנאצים בכל שאר מדינות העולם יחד.
תרגום: אלחנן שפייזר
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
