בית חיל האוויר בהרצליה הוא מבנה רחב ידיים, מעוצב באיפוק יוקרתי. ביום שלישי שעבר עמלו בו לקראת טקס מרגש: הענקת "כנפי זהב" לטייסים מקורסים מספר 56, 57 ו־58, חמישים שנה לאחר מסדרי הכנפיים המקוריים שלהם. הצלחות שהוצבו בבופה היו "צלחות מתכלות מעלי דקל שנשרו לאדמה", כפי שצוין על האריזות. טוב מאוד, ובה בעת מקומם. אפשר רק לנחש שבבית חיל התותחנים, האוכל מוגש בצלחות זולות בהרבה. אבל לא באנו כדי להתמרמר, אלא כדי לשמוע חוויות של שני טייסים ונווט, בוגרי הקורסים ההם של תחילת שנות השבעים.
בשנים ההן הייתה המלחמה בשחקים שונה מאוד מכפי שהיא היום. אחרי תצוגת התכלית של חיל האוויר במלחמת ששת הימים, אויבי ישראל הצטיידו בכלי משחית מתקדמים: סוללות נ"מ מתוצרת סובייטית שהגנו על שמי סוריה ומצרים, והפילו מטוסים צה"ליים רבים. "חלק מהחבר'ה לא שרדו", מספר סא"ל בדימוס שלמה עובדיה, בן 74. הוא יליד חיפה, בוגר בית הספר "יבנה" בעיר ותנועת בני עקיבא, אב לארבעה וסב לשמונה, מתגורר ביבנה. את קורס טיס 56 הוא סיים כנווט, ובין מגוון תפקידיו שירת כמדריך ניווט בחצרים, נווט בטייסת קרב 107 בחצרים, ונווט תובלה. ב־1976 פיקד על גף נווטים בטייסת התובלה 131, והשתתף במבצע המפורסם ביותר של ההרקולסים של יחידתו: הטיסה לאנטבה. לאחר שחרורו מצה"ל היה מנכ"ל איגוד ערים לאיכות הסביבה בנפת אשקלון. "אני גאה לעמוד כאן חמישים שנה אחרי קורס טיס ולספר על המבצע שהשתתפתי בו", אומר עובדיה, "ואני מקווה שגם בעוד 25 שנה אשרוד כדי לספר".
סא"ל בדימוס איתן לוין מעריך כי 20־25 אחוזים מבוגרי הקורס שלו, מספר 57, לא שרדו. "חלקם נפלו באימונים, רובם במבצעים", הוא אומר. "כל תקופת השירות בחיל האוויר הייתה סוערת, מלאה חוויות חיוביות – וגם שליליות". הוא בן 70, תושב רעננה, נשוי לליאורה, אב לשלושה וסב לשישה. בתו הגדולה, שרון, הייתה פקידת מודיעין בטייסת 105. במלחמת יום הכיפורים היה לוין בין מפציצי מרכז הקשר בבנהא, בדלתא המצרית. כמה ימים קודם לכן השתתף במבצע "דוגמן 5", שנועד לחסל סוללות נ"מ ברמת הגולן הסורית. "כשטסתי, לא רק ישבתי בתוך הגוף של המטוס, אלא ממש לבשתי אותו", נזכר לוין בחוויית הטיסה הקרבית בימים ההם. "הייתי חלק ממנו. הייתי כמו ציפור. אני הייתי המטוס".
סא"ל בדימוס אליעזר אדר מסכים שהחוויה הייתה שונה, ולא רק מבחינה פיזית. "היינו הדור שבנה את חיל האוויר, הדור שלנו לחם הכי הרבה", אומר אדר. הוא בן 74, תושב חרב־לאת, אב לארבעה וסב לעשרה. גם הוא בוגר קורס 56, ובחיל האוויר התקדם עד לתפקיד סגן מפקד טייסת 117, השתחרר, התגייס מחדש, פיקד על טייסת 69 וחזר לטייסת 117, הפעם כמפקדה הבכיר. לאחר שהשתחרר בשנית חזר לשירות שוב, והיה מפקד "טייסת התחזוקה" שהקימה את בסיס רמון – שנקרא אז מחנה טלי, על שם בתו של אדר שנולדה באותה תקופה. לאחר מכן פיקד על בית הספר לטיסה, משנת 2003 עד שחרורו השלישי והאחרון ב־2011. כיום הוא עוסק בכימיה פיזיקלית, בתחום המתכות המתקדמות.
בסך הכול שירת אדר במשך 43 שנים, הטיס עשרה מטוסים שונים, וגם היום, שנים רבות אחרי שהפסיק לטוס, רשום על שמו שיא עולמי ייחודי: הוא יצא ל־691 גיחות, יותר מכל טייס על הגלובוס. בין השאר, ב־1981 היה אדר מעורב בתאונת אימונים שבה התנגש הפנטום שלו במטוס אף־16, והוא והנווט שלו, דן וייס, נאלצו לנטוש את מטוסם. אדר חולץ בשלום, אך גופתו של וייס לא נמצאה עד היום. טייס האף־16, אודי בן־אמיתי, נהרג גם הוא בהתנגשות. "רואים את השריטות על הפנים", אומר לוין. "כן", מחזיר אדר, "יש לנו הרבה שריטות".
"אדום־אדום־אדום"
זה היה ריאיון יוצא דופן. לא הייתי צריכה לשאול הרבה, רק לעצור מדי פעם את שטף העלאת הזיכרונות של החברים, בני שבעים שמכירים זה את זה כבר יובל שנים. שלושתם אדיבים, נוסטלגיים, כלל לא יהירים, אבל לכל אחד מהם תחושה אחרת כלפי החיל וכלפי האוויר. "בשבילי חיל האוויר היה מתנה", אומר לוין. "לא הייתי מאלה שחלמו לטוס. נבחרתי. מעולם לפני כן לא הסתכלתי לשמיים ועקבתי אחרי מטוסים. מבחינתי זאת הייתה תקופת חיים מיוחדת, וכיף לי שאני יכול להביא את המשפחה לאירוע המרגש הזה. הבן שלי הגיע במיוחד מאירופה, עד כדי כך זה היה חשוב לי. גם אשתי כאן והנכדים". עובדיה מסכים: "ישנם החיים הרגילים של כולנו, וישנם החיים בחיל האוויר. בשבילי זה עולם נוסף". אדר דווקא לא רצה לבוא: חודשיים לפני הטקס הוא התקשר למפקד חיל האוויר ואמר לו שהאירוע לא מעניין אותו במיוחד. "אבל מה, הילדים לוחצים", הוא מתרץ את כניעתו. "זה חשוב למשפחה, וזאת הזדמנות לילדים ולנכדים לראות את חיל האוויר, שגם הוא משפחה".
סא"ל איתן לוין: "לחצתי על 'כפתור פאניקה', שמשליך את נושאי הפצצות ואת מכלי הדלק הרזרביים כדי שהמטוס יהיה חלק ואווירודינמי. ככה עושים כשנכנסים לקרב אוויר, הופכים את המטוס להכי ספורטיבי שאפשר. זה כמו להוריד את הז'קט ולהישאר בבגד ים. אבל אז המטוס פתאום התהפך"
לוין: "הקורסים שמקבלים את כנפי הזהב היום הספיקו לחוות את סוף עידן התעופה של מלחמת העולם השנייה, את מלחמת ששת הימים ואת מלחמת יום כיפור. חיל האוויר אז היה קטן, וכולם הכירו את כולם. כשהתחתנתי, היה ברור שמפקד חיל האוויר יגיע, ולא משנה מה הדרגה שלי". את ליאורה אשתו, אגב, הוא הכיר בחיל האוויר, בבסיס חצרים, למרות שגרו לא רחוק זה מזה בתל־אביב. "היא הייתה צלמת אוויר אבל גם ידעה לשיר, והייתה ממייסדי הלהקה של החיל".
לשירה עוד נחזור: יש לה מקום של כבוד בסיפורי הטייסים בדימוס שלנו, שזוכרים היטב כל גיחה וגיחה. "הסתכלתי אתמול ב'נוטבוק' שלי, ספר המבצעים", מספר אדר. "הכול אדום, אדום־אדום־אדום. אם חצית קו גבול – זה מסומן באדום. טסתי גם את הטיסה לטווח הארוך ביותר בתולדות הפנטומים. זה היה בהכנות להפצצת הכור הגרעיני בעיראק, ב־1981. היינו צריכים לתדלק בדרך, באוויר. זה קשה. אתה במרחק של מטרים מהמטוס המתדלק. הרבה טייסים לא מצליחים לעשות זאת".
אזכור התדלוק האווירי מעורר בלוין זיכרונות מטאורולוגיים דווקא. "הייתי חבר בצוות שהתאמן לקראת תקיפה בלוב, כי היו דיבורים על כוונה של קדאפי להקים כור גרעיני", הוא מספר. "התאמנו על תדלוק, ופעם מטוס שתדלק אותנו הכניס אותנו לענן קומולונימבוס. במזל, כל אחד שבר הצידה ולא נכנסנו לענן".
אדר: "אני רוצה להסביר לך מה העוצמה של הענן הזה. יום אחד הייתה הזנקה משארם א־שייח'. אני והחבר שלי טסנו, וכשיצאנו מהענן לא היו לנו טילים. הכול התקלף מהמטוס. יש ברד בפנים, רוחות אנכיות של מאה קשר, מפלים".
עובדיה: "כנווט התמצאתי מאוד במטאורולוגיה. במבצע אנטבה טסנו, רביעיית הרקולסים, ואני הייתי הנווט המוביל של הכוח. כשהגענו לאתיופיה נתקלנו בגוש עננים אדיר. נאלצנו לעקוף אותם תוך שאנחנו מקפידים לא להתרחק מהנתיב, כדי שנוכל לחזור אליו. מטוסי הנוסעים עולים גבוה יותר, מעל הענן, ועדיין מרגישים אותו. למטוס תובלה עמוס אין יכולת לטפס מעליו".
אני מבינה שהייתם עמוסים בחטופים־משוחררים בדרך חזרה, אבל למה הייתם עמוסים בדרך לאוגנדה?
"לקחנו איתנו חמישים חיילים עם כל הציוד, וגם מרצדס ושני לנדרוברים, כי ככה אידי אמין היה נוסע". ההתחזות לנשיא אוגנדה הייתה גורם ההפתעה העיקרי במבצע. "אם לא היינו מסוגלים לנחות בהפתעה – המשימה הייתה מתבטלת".
הצלחתם לנחות בלי אורות על המסלול. איך אפשר לעשות את זה?
לוין: "אפשר, אם יש ירח. העיניים מתרגלות".
היה ירח?
עובדיה: "לא".
"הבנתי את הקמיקזה"
לכל אחד מהמשתתפים במבצע אנטבה יש סיפור משלו על ההכנות ועל ההוצאה לפועל. עובדיה מספר שביום חמישי, 1 ביולי – ארבעה ימים לאחר החטיפה של מטוס אייר פראנס לאוגנדה – לקחו אותו לבור בקריה ותדרכו אותו. "אמרו לנו שבעוד יומיים, בחצות הלילה, אנחנו באנטבה. חזרתי הביתה ואמרתי לאשתי שאני טס ללונדון בשבת. היא אמרה 'איזה יופי', וכתבה רשימה של דברים שהיא רוצה שאביא לה".
במקום להתכונן לשופינג החל עובדיה להתאמן להנחתת המטוסים בשדה התעופה האפריקני החשוך. אחת מטיסות האימון האלה התקיימה ביום, וכדי לדמות פעולה בחושך מלא, הסיטו את הווילון בינו ובין הטייס. הרמטכ"ל מוטה גור הצטרף לאחת הטיסות, ורק כשראה שעובדיה יכול להנחית את המטוסים בחושך גמור – אישר את המבצע.
איך זה נגמר בסוף? כולם יודעים. ההרקולסים המריאו מאופירה בשבת, 3 ביולי, והאישור למבצע ניתן כשהם היו כבר בשמיים. עובדיה הנחית בשלום את המטוס הראשון, בפיקודו של הקברניט ומפקד הטייסת יהושע (שיקי) שני. כוחות הצנחנים ירדו ממטוסו בעודו בתנועה על המסלול, וסימנו את הנתיב החשוך עבור המטוסים הבאים. כמעט כל החטופים חולצו ושבו הביתה ללא פגע, עם רוב כוחותינו עטורי התהילה. "בסוף אשתי לא קיבלה כלום", מסכם עובדיה. "כשחזרנו, השכן צעק לה: 'מלכה! הוא לא מביא לך שום דבר מלונדון! הוא חוזר עכשיו מאנטבה!'"
לדברי לוין, לכל אחד מהטייסים יש "אנטבה" משלו, טיסה מכוננת שנחרתה עמוק בזיכרון. "אצלי זו משימה שקיבלנו ביום השישי של מלחמת יום כיפור, 11 באוקטובר: לתקוף שני גשרים בבנהא, במרכז הדלתא של הנילוס", הוא מספר. "היינו שמיניית פנטומים, בהובלת אמנון גוריון. אני הייתי מספר שלוש, מוביל משנה, ומאחורינו – רביעיית ליווי. זאת הפעם הראשונה שעשו ליווי, היום זה כבר תקן. מכיוון שהמשימה הייתה חשובה כל כך, היה קריטי להגן עלינו".
הגיחה הזאת, הוא אומר, הייתה ייחודית מראשיתה: הפקודה הגיעה בג'יפ שיצא מהמטה הכללי, והביא לטייסת אנשי מודיעין "ירוקים", מצבא היבשה. "לראשונה בתולדות הטייסת סגרו דלתות בפני כל מי שאינו שותף למשימה. בניגוד לתדריכים האחרים, שכל טייס היה יכול להיכנס ולשמוע – כאן לא. סודי ביותר".
ההפצצה בבנהא, 45 ק"מ מצפון לקהיר, הייתה קריטית לא בגלל הגשרים עצמם, אלא מכיוון ששם היה צומת קשר של הכבלים הפיזיים בין המטכ"ל המצרי ובין החזית. "התקשורת עברה בכבלים האלה, שלא יכולנו לצותת להם, ולכן היה מעט מאוד מודיעין על מה שמתרחש שם. ניתוק התקשורת בכבלים היה מעביר את התקשורת לגלי האתר, והמודיעין היה יכול להתחבר אליהם".
מפקד חיל האוויר, שישב בחמ"ל בזמן המבצע, הודיע לשמונת הטייסים כי הם התגלו בידי המצרים מיד כשחצו את הגבול. "בכל גיחה יגידו הטייסים שיש חשש ופחד, אתה יודע שאתה נכנס לגוב האריות", אומר לוין. "אבל בטיסה הזאת, ברמה האישית, אפס חשש ופחד. הסבירו לנו שזאת משימה שיש לה חשיבות לכל צה"ל. הבנתי את הקמיקזה היפני, ש'הולך' בנפש חפצה. ידעתי שהסיכוי שאחזור קטן מהסיכוי שאפול, ולמרות זאת הרגשתי חופשי לגמרי לעשות את הכי טוב שאפשר".
הם טסו נמוך, "בגובה המפרשיות שעל הנילוס", ובמהירות קרובה למהירות הקול. הפצצות שוחררו, ופגעו. "ארבעה 'בולים' מהסרטים", אומר לוין. שני הגשרים הושמדו, והמטוסים פנו לחזור לישראל. "הדלתא של הנילוס היא פלאטו, מישור חלק לגמרי, עם המון תעלות, פסטורלי מאוד. הפצצות שלנו נראו כמו פצצות אטום על הרקע הזה. המיגים המצריים קלטו אותנו. עשרים שניות אחרי ההפצצה אנחנו שומעים 'שבור' ומבינים שתפסו את הרביעייה האחורית, של איתן בן־אליהו, ושהחל קרב אוויר".
הקרב התחולל מעל אל־מנצורה, בערך 70 ק"מ מנקודת ההפצצה, במחצית הדרך מבנהא אל הים התיכון. "לחצתי על 'כפתור פאניקה', שמשליך כל מה שמיותר – את נושאי הפצצות ואת הבידונים, מכלי הדלק הרזרביים – כדי שהמטוס יהיה הכי חלק ואווירודינמי. ככה עושים כשנכנסים לקרב אוויר, הופכים את המטוס להכי ספורטיבי שאפשר. זה כמו להוריד את הז'קט ולהישאר בבגד ים. אבל ברגע שהשלכתי, במהירות גבוהה מאוד, המטוס פתאום התהפך. הייתי בטוח שפגעו בי, כי ברקע שמעתי את יונתן אופיר, חבר שלי, אומר שהוא נפגע. התחלתי גם להיחנק, כי החיבור של צינור החמצן לכיסא התנתק, והראש שלי נחבט במטוס מהסיבוב".
לוין הצליח להשתלט על המטוס, סובב אותו בחזרה, והבין שמשהו בשחרור הבידונים לא עבד: אחד מהם נשאר תלוי בצד המטוס ושיבש את איזונו. "אמרתי לנווט שלי שייקח את המטוס רגע, כי אני צריך שתי ידיים כדי לחבר את הצינור, כך שאוכל לנשום ולדבר בקשר. לא נכנסתי לתוך הקרב, כי להיכנס לקרב עם בידון בצד זה כמו להתאבד: אני לא מאוזן, וגם יש לי פחות דלק מכולם. אולי הייתי מצליח להפיל איזה מטוס, אבל לא היה לי דלק לחזור הביתה. בקיצור, חזרתי צפונה, ובדרך שמעתי שעוד מטוס נפגע.
"מתוך ארבעת אנשי הצוות של המטוסים שהופלו, שניים נהרגו (הטייס יונתן אופיר נרצח כנראה בידי מקומיים, ומקום קבורתו אותר ב־1982, אחרי הסכמי השלום; הנווט ערן כהן נהרג בהתרסקות המטוס, וגופתו נמצאה והושבה רק ביוני 1995 – ק"א) ושניים נפלו בשבי. זאת טראומה לא פשוטה. ידעתי ששני מטוסים שלנו לא חוזרים, וקרה לי דבר מוזר. כשטסתי ליד אלכסנדריה התחלתי לשיר. התפרקתי. גם הנווט שלי התחיל לשיר. וזה הפוך על הפוך – ארבעה חברים שלנו נשארים שם, ואנחנו שרים".
בבסיס קיבל את פניהם רון חולדאי, ראש עיריית תל־אביב היום, שהיה אז ממלא מקום מפקד טייסת 201. "שאלתי אותו בכעס: תגיד, המשימה הזאת הייתה שווה ארבעה אנשים? הוא חיבק אותי ואמר: גם אם כולכם הייתם נשארים שם, זה היה שווה. אום־חשיבה, בסיס המודיעין שלנו בסיני, שלא היה יכול לעשות כלום עד אותו רגע, פתאום קלט את כל התשדורות של הצבא המצרי. לא שזה הרגיע אותי, אבל לפחות הבנתי שהמשימה הצליחה".
שירה הייתה גם חלק מה"אנטבה" של אדר. במקרה שלו מדובר בטיסת צילום שערך כחלק מההכנות לתקיפת הכור העיראקי. הוא פיקד אז על טייסת 69 – "פנטומים, טייסת צילום טקטי. היום זה מגוחך, כי יש מזל"ט שמצלם, אבל אז היו צריכים טייסים. חמש פעמים ניסינו להגיע לכור, ותמיד התגלינו, כי טסנו בגובה. ואז הציעו לטוס נמוך, מה שאומר שגם התדלוק יתבצע בגובה נמוך, בערך 100 מטר מעל האדמה. את ה'קרנף' עם הדלק זיהינו לפי האבק שהוא העלה. אף אחד לא מכוון אותך, כי לא מדברים, יש דממת אלחוט. תדלקנו שלוש פעמים עד שהגענו. אם אתה לא מתחבר לדלק – לא תחזור.
"אחרי שנחתנו, אמרתי שהצל"ש מגיע לא לטייסים, אלא לאגף הטכני. למה? כי זאת לא בעיה לשחק בסטיק, זאת רק מיומנות. השאלה היא אם המצלמות יעבדו. טסת שעות, הגעת לבגדד, כולם רואים אותך, עיראק באמצע מלחמה עם איראן, יש שם מטוסים איראניים וסוריים, ואתה חוזר – ויש צילום! זה פלא!
"היו שני דברים מלחיצים בטיסה הזאת. אתה צריך להיות בטוח שאתה בנתיב, כי אתה טס מעל הרבה מאוד חול, הכול דיונות שם, ואין לך במה להיאחז. דבר שני, אתה לחוץ שהצוות השני לא יפשל וישבור את דממת האלחוט. היו מקרים שפתאום שתיים פתח את הקשר ואמר משהו כמו 'אין דלק'. גם שבר דממת אלחוט, וגם אין דלק, צריך לחזור. אבל בטיסת הצילום הייתי פנאן, כמו לוין בטיסה שלו. הרשיתי לעצמי גם לשיר. שרתי הרבה בטיסה, עזר ויצמן קרא לי 'הטייס המזמר'".
"הם מתפוצצים מתחתיך"
טייסי הקרב של אז התמודדו עם שינוי עצום בשמיים. הטכנולוגיה עמדה אז בצד של מפילי המטוסים, ולא של הטייסים. "פעם היית טס, מתקרב לתעלת סואץ או לרמה הסורית, מפציץ, רואה בומים שחורים כאלה – ואז אתה רואה את אש הנ"מ, ויודע שזה עניין של סטטיסטיקה: יפגע, לא יפגע", מסביר לוין. "במלחמת ההתשה וביום כיפור נעשתה התפנית: נכנסו טילי קרקע־אוויר רוסיים, ובניגוד לפגזים, אלה טסו הרבה יותר מהר, וננעלו על המטוס בעזרת מכ"מ. אחר כך, כשהוא קרוב, הטיל חש את החום של המנוע שלך, ומתפוצץ קרוב אליך אם אתה לא מצליח 'לשבור'". איך בורחים מזה? אפשרי, אבל לא קל. "עזר ויצמן אמר ש'הטיל כופף את הכנף של המטוס'. הטילים הפכו את התפקיד להרבה יותר קשה".
אדר מתווכח: "זו אמירה אומללה. הטיל לא כופף את הכנף של המטוס, ואגיד לך למה. כבר ב־1981 הייתה צריכה לפרוץ מלחמת שלום הגליל, אבל היא בוטלה. ראש הממשלה בגין הופיע בטלוויזיה ואמר: ביטלנו את המבצע בגלל מזג האוויר. הייתי אז מפקד טייסת פנטום, ואנחנו אלה שהיו צריכים לבצע את זה. התקשר אליי דוד עברי, מפקד החיל, ואמר לי שאני צריך ללכת להתראיין בידיעות אחרונות ולהזים את הסיפור של בגין.
"הלכתי והסברתי בכתבה שמיום הופעת הדינוזאורים העולם מתחלק לשניים: יש מי שידברו עם הדינוזאור, יביאו לו מנחות, יקריבו מישהו – ויש מי שיילחמו בו. זה ערך הלוחם. הלוחם לא יכול להרשות לעצמו שיכופפו לו את הכנפיים. תמיד הלוחם ימצא פתרון. גם לדינוזאורים. הטיל הוא כמו מה שאמרו כשהמציאו את הרובה: אמרו שמי שיש לו רובה הוא מלך. אבל יש ערך גם למהירות, להסוואה, לתנועה, למיגון. רובה לא מכתיב שום דבר.
"טילים לא נועדו להפיל מטוסים. הם נועדו להגן על שדה הקרב מפני המטוסים. זה הבדל מהותי. כי ביום שהמטוסים יכריזו מלחמה על הטילים – לא יהיו טילים. כשאמרתי את זה אמרו: מה זה השחצן הזה, מה הוא מקשקש? אבל הנה, תראי, בשלום הגליל לקח לנו חמש דקות להשמיד את הטילים".
לוין מתעקש שהטילים שינו את הטיסה, פשוט משום שהם מכונה המתמודדת נגד אדם שיכולותיו מוגבלות. "כשחזרתי במלחמת יום כיפור מהתקפה בשדה התעופה חולחולה בסוריה, מעל ירדן ראיתי שתי אבוקות כתומות של טילי SA6 שנעולים עליי", הוא מספר. "כבר פיזרתי את המוץ (אמצעי להטעיית טילים, ק"א) בזמן ההתקפה, אז נותרו לי שתי אפשרויות: לעשות תמרון או להכניס את הטיל לאדמה. בסופו של דבר שני הטילים נכנסו לאדמה – ואם הם לא היו נכנסים לאדמה, שנייה אחר כך אני הייתי נכנס לאדמה. אבל מה שאני מנסה להדגיש הוא שהגענו לגבול היכולת של הטייס. לאדם יש מגבלות של מהירות חשיבה, של כושר פיזי. אנחנו לא יכולים לסבול עומס של יותר מתשעה ג'י, טיל יכול להחזיק יותר מעשרים ג'י. פתאום היינו על הקשקש, כל הזמן, כי הטילים הפכו להיות הרבה יותר יעילים טכנולוגית".
ומה זה עושה לטייס?
"זה מכניס אותו ללחץ. ברור".
אבל אדר מסביר שגם על הטילים אפשר לעבוד. "הטיל לא עוקב אחריך כמו כלב, אלא מחשב לאן אתה הולך ויוצא לנקודת המפגש איתך, נגזרת של מהירות הטיסה וכיוון האף. הוא הולך בדרך הכי קצרה. אמרתי את זה גם באחד מהתחקירים ביום כיפור. קיבלנו משימה לצאת לדמשק ב־16 באוקטובר 1973, לנקות את מערך הנ"מ. היינו שני מיראז'ים. התחיל מטח טילים, וזאת לא הייתה בעיה בכלל, כי היה לנו גובה. אתה מתרגל את זה, ומוריד את האף במבנה, כולם ביחד. ואז, כשהטילים קרובים, אתה פונה בעדינות. לא צריך לשבור. הם מתפוצצים מתחתיך. לפעמים אתה מרגיש אותם מתפוצצים. ירו עלינו 31 טילים כאלה. זאת ההתמודדות עם טילים".
אבל לפעמים האויב הוא אדם, והוא נמצא ממש לידך. "יש שאננות כזאת כשחוזרים ממשימה, אתה טס ככה רגוע", מספר אדר על שובו מהפצצה אחת. "ופתאום – טק! מיגים. הבקר שכח להגיד לך שיש קרב אוויר. הם משגרים טילים, ומיד אתה שובר כי שיגרו עליך".
איך הרגשת כשהמיגים היו לידך?
"יוצא מן הכלל".
מה זאת אומרת, יוצא מן הכלל? ראית את העיניים של טייס המיג?
"כן".
שנאת אותו, ריחמת עליו? מה הרגשת?
"האמת היא שריחמתי עליו. ידעתי שהוא לא במקצוע הנכון ושהוא לא יצא מזה. הוא הלך לתחום שלא בשבילו. הוא לא היה טייס, הוא היה נהג של מיג".
הטייסים בדימוס גאים מאוד בכך שהם היו טייסים, לא נהגים. ולא רק מול עגלוני המיגים של האויב. "הטייסים של היום, גם בטייסות הכי מתקדמות, מקנאים בנו", אומר לוין. "היום 'מגהצים' את השמיים. לא עושים תמרונים. חיינו בתקופת המערב הפרוע. לקרבות אוויר קראו 'טקסס'. לקחנו את המטוס לקצה שלו, ממהירות 120 קשר בפנטום, שזו מהירות נורא נמוכה, ועד 2.1 מאך, פי 2.1 ממהירות הקול, 600 מטר לשנייה, שזאת חוויה בלתי רגילה. נהנינו לשחק עם המטוס".
אדר: "אז לא היו לנו שום מכשירים במטוס. זה היה חיל האוויר, הכול היה מגרוטאות. גדלנו ספרטה, מי ששרד – נשאר. נפלו המון. מכל קורס, בערך שליש 'הלכו'. ולכן הטייסים הצעירים של היום מכירים אותנו. הם לא זוכרים את שמות מפקדי החיל, אבל אותנו זוכרים".
"אש במנוע – קפוץ"
חוויה מכוננת אחרת של לוין הייתה השתתפותו במבצע דוגמן 5. המבצע, שנחשב לכישלון, שלח מטוסים רבים לעומק סוריה כדי להשמיד את מערכי הנ"מ הסוריים ולהבטיח חופש פעולה לחיל האוויר הישראלי בשמי רמת הגולן. זה היה ביום השני של מלחמת יום כיפור, ובסופו של חשבון הושמדו רק שתי סוללות נ"מ סוריות, בעוד מצידנו נפלו שישה מטוסי פנטום. הכישלון נבע מתקלות מודיעיניות ומבצעיות, מסביר אדר: "דוגמן 5 תוכנן בעת שלום, בהסתמך על מודיעין שלפני המלחמה. כשהמטוסים הגיעו לסוללות הנ"מ הן פשוט לא היו שם. הן נסעו. מלחמה היא דינמית".
שלמה עובדיה: "אמרו לנו שבעוד יומיים, בחצות הלילה, אנחנו באנטבה. חזרתי הביתה ואמרתי לאשתי שאני טס ללונדון בשבת. היא אמרה 'איזה יופי', וכתבה רשימה של דברים שהיא רוצה שאביא לה. בסוף היא לא קיבלה כלום. כשחזרנו השכן צעק לה, 'מלכה! הוא לא מביא לך שום דבר מלונדון! הוא חוזר עכשיו מאנטבה!'"
לוין היה אחד מהטייסים ברביעיית המטוסים הראשונה, שחדרה לעומק סוריה יותר מכל שאר המטוסים. "טסתי בגובה נמוך, וחצי דקה לפני ההפצצה עברתי מעל חטיבה סורית בתדריך. שאלתי את עצמי, איתן, אתה עכשיו משנה משימה ומשמיד כאן חטיבה, או שאתה ממשיך במשימה שלך? מהר מאוד עניתי לעצמי שאסור לי. עמוס לפידות, מפקד הבסיס, נתן פקודה ואמר: 'מי שלא יפגע במטרה שלו – חברים אחרים שלו ייפגעו'. עד היום, בדיעבד, אני מצטער שלא הלכתי על החטיבה הסורית.
"בזמן ההתקדמות ירו בי קליע 0.5 מתוך מסגד, ופגעו באחד המנועים. עם מנוע בוער המשכתי להפציץ, ועל מנוע תקין אחד חזרתי. רציתי לקפוץ כשראיתי שאני חוצה את ציר הנפט. אז ידעתי שאני כבר בישראל. בפנטום יש הוראה מפורשת: אש במנוע – קפוץ. למזלי לא קפצתי. שלושה חברים אחרים שלי, שקפצו, נפלו בשבי, כי הגולן כבר נכבש בידי הסורים. הגעתי לרמת־דוד, נחתי, ופתאום אני רואה גוש אש מתקרב אליי: זה היה גדי סמוק מהטייסת שלי, שחטף פגז. הוא כמעט נכנס בי. הוא עשה איזה גראונד לופ, תמרון על הקרקע, ורק בזכות זה לא נהרגנו שנינו. הוא נהרג שמונה ימים אחר כך במשימה במצרים, עד היום גופתו לא נמצאה. המלצתי שהוא יקבל צל"ש רק על תמרון הקרקע הזה.
"התקופה שלנו לעומת היום, זה כמו תקופת האבירים לעומת הלחימה בנשק החם. זוכרת את האבירים עם הכידונים? אלו היו חוד החנית. אלו עשו את המלחמות. ופתאום הם נעלמו. למה הם נעלמו? כי המציאו את הרובה. גם הטייסים: אנחנו היינו במערב הפרוע, כמו שסיפרתי. לבשנו את המטוס, לקחנו אותו לקצה גבול היכולת. ומאז זה דועך ודועך. עוד מעט לא יצטרכו טייסים. כי המערכות הטכנולוגיות כל כך השתפרו שכמעט הכול אפשר לעשות במל"ט".
אז אתם אחרוני המוהיקנים?
"ככה נראה לי. כמו האבירים של אז, עוד מעט ידברו על הטייסים".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
