כשפרופ' יובל גדות התחיל ללמוד ארכיאולוגיה באוניברסיטה, בסוף שנות השמונים, הוא בחר בענף הכי לא פופולרי באותם ימים: ארכיאולוגיה מקראית. צמד המילים הזה, הטומן בחובו מלכים ונביאים, שבעה עממים ותריסר שבטים, נחשב אז באקדמיה הישראלית גם לשם קוד שמשמעותו צרות, סילופים וחוסר מקצועיות, תחום שכדאי לברוח ממנו ולהיאחז במהירות בכל שכבת קרקע אחרת, מוקדמת או מאוחרת יותר.
"צריך להבין שבשנות החמישים והשישים הארכיאולוגיה הייתה נאיבית מאוד", מסביר פרופ' גדות את הרקע לשבר. "נהגו אז לבדוק מה כתוב בתנ"ך, ולנסות למתוח קו בין הממצאים בשטח ובין הפסוקים. לא שאלו שאלות, פשוט הניחו שהתנ"ך הוא מעין ספר הדרכה, ואם תקרא בו בצורה נכונה תגיע לכל התשובות. אם מצאת מקום שבו הדברים לא מסתדרים – הבעיה היא אצלך. בכל עימות בין הממצאים בפועל ובין הטקסט המקראי, העדיפו את הטקסט.
"למערערים על סמכות ישראל לחפור כאן אני משיב: חברים, אחרי הכול זו עיר דוד, מקום חשוב שמבחינה אובייקטיבית נדרש בו מחקר. זה לא דומה לחפירה אקראית מתחת לכביש ביפו, שמתקיימת רק כי מישהו מעוניין להניח שם צינור ביוב. זו ירושלים, ואנשים מכל העולם מתעניינים במה שקורה בה. אנחנו עסוקים פה במחקר ולא בשום דבר אחר"
"בשנות השבעים והשמונים כבר החלו להעלות שאלות קשות, וזה יצר נתק הן מהשטח והן מהתנ"ך. מכיוון שהארכיאולוגיה בארץ מושכת המון הרפתקנים שמגיעים לכאן והכול מסתדר להם לפי התנ"ך, מי שלא רצה להצטייר כמותם פנה לקיצוניות ההפוכה. בשיאו של התהליך הזה, השדר באקדמיה הישראלית היה: בואו לא נתעסק בתקופת המקרא. עדיף לפנות לתקופה שאינה טעונה, למשל לברונזה הביניימית. היו שהתנגדו לעצם הגדרת התחום הזה כ'ארכיאולוגיה תנ"כית־ישראלית', וכינו אותו בשם ניטרלי דוגמת 'הארכיאולוגיה של הלבנט'. זה בהכרח מביא לתפיסה הגורסת שחפירות בירושלים חשובות בדיוק כמו חפירות בדרום אמריקה או ביישובי האינדיאנים בארה"ב, לא פחות מכך וגם לא יותר. אצלנו באוניברסיטת תל־אביב, לעומת זאת, אמרו: לא נלך לאנטי־תזה. נזיז הצידה את הקוריוזים, ונערוך מחקר רציני של התקופה".
הגישה הזו הקנתה לארכיאולוגים התל־אביבים תדמית של מנפצי מיתוסים ושוחטי פרות קדושות – אבל היא, דווקא היא, גם הביאה את גדות עד הלום, לתפקיד ראש המשלחת של אוניברסיטת תל־אביב לחפירות בעיר דוד, האתר הארכיאולוגי המקראי העשיר ביותר בממצאים, אולי, ובוודאי המסקרן ביותר. "בזכות המחקר הביקורתי של מה שכונה 'ישראל הקדום', התרחש אצל הארכיאולוגים בארץ תהליך של שיבה אל לב הזירה התנ"כית, אלא שכעת הם היו מצוידים בכלים לא נאיביים. למורת רוחם של רבים, הארכיאולוגיה הישראלית שבה אל תקופת המקרא בלי להתבייש בזה. גם בעולם וגם בארץ יש מי שלא אוהב את העובדה שכל המחקר הארכיאולוגי הישראלי סובב סביב ירושלים, אבל הגישה בחוג בתל־אביב הייתה שאם אתה מעוניין להישאר רלוונטי לתרבויות העולם, אסור לברוח מהעיסוק הזה".
כבר שנתיים חופר גדות במה שהיה פעם חניון גבעתי. המשלחת ששיגרה אוניברסיטת תל־אביב הצטרפה לחפירות באתר בהזמנת רשות העתיקות, אחרי שגדות כבר ניהל חפירה באזור אחר בעיר דוד. ברשות שמחו לקבל חסות אקדמית־מדעית למחקר מטעם גוף "ניטרלי", מעין תעודת כשרות נגד הטוענים שישראל חופרת באופן בלתי חוקי בשטח שאיננו שייך לה. בפיו של גדות, הדברים נשמעים דרמטיים הרבה פחות. "בדרך כלל העניינים מטושטשים", הוא מסביר על ההשקה בין המשלחת האקדמית באתר לבין רשות העתיקות. "כעיקרון, הרשות איננה גוף יוזם; תפקידה לחפור חפירות הצלה. אם סוללים כביש או מפתחים דרך לצורכי תיירות באתר שצפויות להימצא בו עתיקות – היזם צריך לשלם על החפירה המקדימה, והרשות היא שעושה את העבודה הזו, ובאחריותה לתעד את הממצאים ולדאוג שהעתיקות לא ייפגעו. האקדמיה הארכיאולוגית, לעומת זאת, עוסקת במחקר לשמו. היא מעלה שאלות ובוחרת מלכתחילה היכן לחפור.
"במציאות שנוצרה כאן, בגן הלאומי עיר דוד, היה ברור שרשות העתיקות ממונה על מלאכה ארכיאולוגית שהיא הרבה יותר מאשר אילוץ ותגובה לתוכניות פיתוח. מכאן עלה הצורך להכניס גם אותנו לעסק. נכון, בעולם המחקר הרחב הוטחה ביקורת על החפירה במתחם, נטען שהיא איננה מקצועית דיה, ונשמעו תלונות על עיכוב בפרסום הממצאים. היו גם מי שחלקו על עצם ההרשאה של ישראל לנהל כאן עבודות כאלה. לנו היה ברור מתחילת הדרך שבעיר דוד אי אפשר להסתפק באיסוף ובתיעוד, בתקווה שיבואו הדורות הבאים ויפרשו את הממצאים. כמות החפירות פה הלכה והצטברה, וכיום החומר מהן מגיע למאסטרנטים ולדוקטורנטים ומתפרסם, וכך גם צומח דור העתיד באקדמיה.
המאגר האדיר של הממצאים שמספקת הגבעה הקטנה אינו כלה. ספק אם קיימים בעולם כולו אתרים שנחפרים כך במשך דורות על גבי דורות – ועדיין רב בהם הנסתר. כשאני שואל את גדות כמה נותר לחפור עד שנמצה את מה שיש לעתיקות ירושלים הקדומה לספר לנו, הוא משיב שאין לדבר סוף
"למערערים על סמכות ישראל לחפור כאן, אני משיב: חברים, אחרי הכול זו עיר דוד, מקום חשוב שמבחינה אובייקטיבית נדרש בו מחקר. מהסיבה הזו אני גם משתדל להשתתף בכנסים אקדמיים בינלאומיים. ברור שזה לא דומה לחפירה אקראית מתחת לכביש ביפו, שמתקיימת רק כי מישהו מעוניין להניח שם צינור ביוב. זו ירושלים, ואנשים מכל העולם מתעניינים במה שקורה בה. אני מבהיר לכולם שאנחנו עסוקים פה במחקר ולא בשום דבר אחר".
ואתה לא חושב שהעדיפו להביא לכאן דווקא את אנשי החוג לארכיאולוגיה מתל־אביב, עם התדמית שלהם, כדי לנטרל התנגדויות?
"לא, אני חושב שאוניברסיטאות אחרות פשוט לא הרימו את הכפפה".
להטביע חותם קדום
עיר דוד הוא השם שניתן לגבעה הצרה והקדומה של ירושלים, זו שלמרגלותיה נובע מעיין הגיחון. הוואדי התלול של הקדרון מצד מזרח, וגיא הטירופיאון ("עושי הגבינות", כפי שכונה מאוחר יותר) ממערב, יצרו אזור מבודד שניתן להגנה משלוש רוחות. נקודת התורפה היחידה שלו הייתה הצפון, וממנו, כך אמר ירמיהו, תיפתח הרעה. כאן, בקרבת המעיין שמספק מדי שנה 600 אלף מטרים מעוקבים של מים, ייסדו היבוסים עיר שסיפורה נותר עלום. בשלב כלשהו נעלמו היבוסים, לא לפני שהותירו בשטח ביצורי ענק. לפי התנ"ך, דוד ושר הצבא שלו יואב בן צרויה כבשו את הגבעה הזו סביב שנת 1000 לפני הספירה, אך מהפסוקים לא ברור כיצד בדיוק הצליחו לעשות זאת. "כל מכה יבוסי וייגע בצינור", נכתב בספר שמואל ב' (ה', ח'). לנוכח הממצאים בשטח היו שסברו כי יואב חדר לעיר דרך מנהרה המוליכה מהגיחון אל תוככי ירושלים – מנהרה שנחצבה כנראה עוד בתקופות הקדומות ביותר של היישוב, ויכולה לענות להגדרה "צינור".
לאחר כיבוש המקום הפך דוד את הגבעה לבירתו, ובה ישבו גם צאצאיו, מלכי יהודה. אחרי חורבן בית שני חל מהפך במפת ההתיישבות באזור: הרומאים, שייסדו עיר חדשה ששמה איליה קפיטולינה, הותירו את הגבעה המקורית של ירושלים מחוץ לשטחה המוניציפלי של עירם החדשה. וכך, משנת 70 ועד להגעת יהודי תימן לכפר השילוח ב־1882, עמדה הגבעה הזו נטושה, בעוד העיר מגבילה את עצמה לאזורים הגבוהים יותר. שטח "ירושלים העתיקה" של היום משמר כמעט בדיוק את תוואי איליה קפיטולינה, כך שבאופן משונה, הוא איננו מכיל את עיר דוד, ירושלים הקדומה באמת.
את פרופ' גדות אני פוגש בספרייה במרכז המבקרים של עיר דוד, בדיוק בראש התל שהארכיאולוגית ד"ר אילת מזר טוענת שהוא ארמון דוד הקדום. מרכז המבקרים העכשווי הוא אתר מודרני, מזמין ונגיש, הכולל חנויות מזכרות, קפטריה, מרכז הדרכה וחיזיון אור־קולי. אלא שאם יורדים מעט במדרגות הספירליות אל הקומה שמתחת, חוזרים באחת כמעט 3,000 שנים לאחור. כמה בדיוק? על כך חלוקים הארכיאולוגים, שמחטטים בעתיקות עיר דוד כבר יותר מ־150 שנים. מצ'רלס וורן שפתח במסע הארוך הזה ב־1867, ועד ג'ו עוזיאל מרשות העתיקות ופרופ' גדות שממשיכים את פועלו ב־2020, העמיקו בקרקע הזו רבים־רבים.
המאגר האדיר של הממצאים שמספקת הגבעה הקטנה אינו כלה. ספק אם קיימים בעולם כולו אתרים שנחפרים כך במשך דורות על גבי דורות – ועדיין רב בהם הנסתר. כשאני שואל את גדות כמה נותר לחפור עד שנמצה את מה שיש לעתיקות ירושלים הקדומה לספר לנו, הוא משיב שאין לדבר סוף. "היכולות שעומדות לרשות הארכיאולוגיה כיום הן מסעירות. אנחנו חופרים הרבה יותר לאט מאשר בעבר – ומשיגים הרבה יותר מידע בעזרת פחות חומר ממשי. בימינו, אם מוצאים בחפירה כלי, שולחים אותו לבדיקה שעשויה לזהות גם מהו החומר שבתוכו אוחסן. אני מניח שבעוד 15 שנים יהיו לנו יכולות שכיום איננו מסוגלים אפילו לדמיין, בדיוק כפי שהיום אני מבצע פעולות מחקריות שבזמן כתיבת הדוקטורט שלי לא חשבתי שאי פעם יהיו אפשריות".
הוא בן 52, אב לשלושה, מתגורר במודיעין. אשתו לימור היא דוקטור לעבודה סוציאלית במכללה האקדמית ספיר. "היא מאושרת באושר שלי מהעיסוק בארכיאולוגיה. הסיכום בבית הוא שאם נוסעים לטייל – אז זה רק כדי לטייל, ולא כדי לראות עתיקות. ובכל זאת, עם השנים ירושלים ועתיקותיה נכנסו לסדר היום המשפחתי. הבת הגדולה שלי, שסיימה שירות צבאי, מצטרפת אליי לאתרי החפירה ואוהבת את החוויה".
במהלך לימודי התואר השני שלו בארכיאולוגיה, צורף גדות למשלחת החפירה במגידו, שהייתה אז מיזם הדגל של החוג התל־אביבי. עבודת הדוקטורט שלו, בהנחיית פרופ' ישראל פינקלשטיין, עסקה בסוף התקופה הכנענית ובראשית ישראל במישור החוף. "בשנים שלאחר מכן חפרתי ברמת־רחל, שם נמצא ארמון מהתקופה הפרסית שייתכן שבו התגורר נחמיה בן חכליה, מושל יהודה. בהמשך הייתי שותף בניהול החפירות בעזקה ובמיזמים ארכיאולוגיים נוספים".
במה העיסוק ב"ארכיאולוגיה מקראית" שונה מענפים אחרים?
"מי שיבחר לדוגמה להתמקד בתקופה הקלאסית, מטבע הדברים ילמד ויכיר לשם כך את הטקסטים הרלוונטיים ביוונית. אם אבחר לעסוק בארכיאולוגיה פרה־היסטורית ובראשית האדם, השאלות שידריכו אותי יהיו שונות לחלוטין, וישיקו בין השאר גם לביולוגיה ולסוציולוגיה. לא ידעתי זאת מראש, אבל בדיעבד גיליתי שהארכיאולוגיה המקראית והמוקדמת למקרא, שבחרתי לעסוק בה, היא התחום שלגביו ארכיאולוגים יכולים להטביע חותם משמעותי. במה שקשור לתקופות הקלאסיות קשה לחדש בקנה מידה גדול – הרי הסיפור ההיסטורי כבר נכתב בידי היסטוריונים בני אותו זמן. בתקופות הפרה־היסטוריות הקדומות אין כלל כתב, כך שגם אין ממצאים שאפשר ליצור מהם סיפור של ממש, והתחום כולו עוסק לפיכך בהתנהגות אנושית באופן כללי. מ־2000 לפנה"ס עד 500 לפנה"ס בערך, זו התקופה שקיים עליה מספיק ידע היסטורי – גם אם אפשר להתווכח לגבי המהימנות שלו – והארכיאולוג הוא הממונה על השלמת התמונה ועל התוויית הסיפור המלא. כאן העמיתים שלי ואני יכולים להיות שחקנים ראשיים".
להוציא את הפוליטיקה מהארכיאולוגיה
בסתיו 99' התפרסם בעיתון הארץ מאמר שהעלה על פני השטח את מלוא עוצמתו של הוויכוח הארכיאולוגי־אקדמי סביב אמיתות המקרא. "התנ"ך: אין ממצאים בשטח", הייתה הכותרת. פרופ' זאב הרצוג, איש אוניברסיטת תל־אביב, פרש מעל דפי העיתון את תמונת המצב הכוללת בארץ, לטענתו, או כפי שמיצתה זאת כותרת המשנה – "אחרי 70 שנות חפירה מאומצת בארץ ישראל, מגיעים הארכיאולוגים למסקנה מפחידה: לא היו דברים מעולם. מעשי האבות הם אגדות עם, לא ירדנו למצרים ולא עלינו משם, לא כבשנו את הארץ ואין זכר לאימפריה של דוד ושלמה".
כשאני שואל את פרופ' גדות אם היה חותם על מאמר כזה, הוא משיב: "בחיים לא. הכותרת ניתנה בידי העורך, ואני חושב שגם פרופ' הרצוג עצמו לא מיושר איתה. זה משפט שכל מטרתו היא שב־2020 תשאל אותי על כך. אם הכותרת הייתה נאמנה יותר לתוכן, ואומרת משהו כמו 'התמונה מורכבת', שנינו היינו שוכחים מהמאמר הזה. מבחינתי, העורך הפך את העניין הרציני הזה לקריקטורה. נכון, עד היום לא מצאנו עדות ארכיאולוגית ישירה על דוד ושלמה, אבל זה בוודאי לא עניין של שחור־לבן. לאורך השנים גם היו תגליות שגרמו לפרופ' ישראל פינקלשטיין – שסימל בעיני רבים את התפיסה הזו – לחזור בו מחלק מדבריו".
בשל אותה תפיסה המזוהה עם פרופ' פינקלשטיין ועמיתיו עודד ליפשיץ ונדב נאמן, היו מי שהדביקו לחוג לארכיאולוגיה באוניברסיטת תל־אביב את התווית הבוטה־משהו "מכחישי תנ"ך". גדות, שגדל בערוגות המוסד, מתחלחל מהביטוי: "הוא מתחבר תודעתית להכחשת שואה. זו אמירה מזעזעת". גם מבחינה מהותית, הוא משוכנע שלתיוג הזה אין שחר.
"המציאות הפוכה לחלוטין, ובכלל, אין דבר כזה 'תפיסת החוג לארכיאולוגיה בתל־אביב'. בחוג המקביל לנו באוניברסיטה העברית יושבים אנשים שהיחס שלהם לתנ"ך הרבה יותר ביקורתי משלי, ובחוג בתל־אביב, אגב, מצויים לא מעט סטודנטים חובשי כיפות. לא אדבר בשמם, אבל התחושה שלי היא שהם הגיעו בהבנה שבמקום הזה אין יחס ציני לתנ"ך. כשהוצע לי לחפור באתר הנוכחי, המורים שלי פינקלשטיין וליפשיץ עודדו אותי ואפילו דחפו אותי לזה. הם אמרו לי: אם מישהו צריך לחפור בעיר דוד, זו דווקא אוניברסיטת תל־אביב".
בעולם הרחב יש חוקרי ארכיאולוגיה שיאמרו בפירוש שאין כל עדויות לקיומם של סיפורי התנ"ך, וכי דין דוד כדין אברהם, דין זרובבל ועזרא כדין משה רבנו – כל אלו לא היו ולא נבראו.
"נכון, יש שטוענים שהתנ"ך הוא יצירה חשמונאית, שבוראת עבר לעם היהודי בבחינת יש מאין. או בגרסה מופרכת יותר: החשמונאים והציונים המציאו עבר ליהודים. אלו שטויות. אני לא חושב שמישהו בארץ אוחז בתפיסה קיצונית כל כך, ואני לא צריך להגן על תיאוריות שאיני מסכים עמן. אמנם הארכיאולוגיה עוסקת בעבר, וגם העבר הוא פוליטי, אבל ברגע שלוקחים את הארכיאולוגיה לפוליטיקה, כל היתרון המדעי הולך לאיבוד. ברגע שהוויכוח נכנס לזירה הזו, המדע הופך קרדום לחפור בו. אני אומר תמיד: אל תכניסו אותי לפוליטיקה. בואו נביט יחדיו על הממצא וננסה להבין אותו".
מחל לי על השטחיות: דוד המלך, היה או לא היה?
"ארכיאולוגיה לא תוכל לעולם להוכיח שאדם מסוים לא היה. הרי מישהו עוד יכול לסובב איזו אבן ולמצוא כתובת 'אני, דוד, בניתי זאת'. אני יכול רק לשאול הוא אם הייתה פה מלוכנות בתקופה שבה התנ"ך טוען שדוד שלט. האם אני רואה בתרבות החומרית מאותה עת בנייה ציבורית, כתב, מערכת מִנהל וכל דבר שדרכו בית מלוכה מבטא את עצמו? נראה שלא"
"ארכיאולוגיה לא תוכל לעולם להוכיח שאדם מסוים לא היה. הרי מישהו עוד יכול לסובב איזו אבן בעיר העתיקה ולמצוא כתובת 'אני, דוד, בניתי זאת'. כל שנותר לי לשאול הוא אם הייתה פה מלוכנות בתקופה שבה התנ"ך טוען שדוד שלט. האם אני רואה בתרבות החומרית מאותה עת בנייה ציבורית, כתב, מערכת מִנהל וכל דבר שדרכו בית מלוכה מבטא את עצמו? בתל דן אמנם נמצאה כתובת שמייחסת את מלכי יהודה ל'בית דוד', אבל זו לא כתובת שמדברת על דוד עצמו.
"לדעתי היה קיים מישהו בשם דוד, שהקים את השושלת ששלטה ביהודה עד חורבנה. האם הוא היה מלך גדול כפי שמתואר? נראה שלא. אבל בסופו של דבר מתהווה פה ממלכה ששמה יהודה, וכנראה עוד קודם לכן ממלכה ששמה ישראל. שינוי גדול מתרחש סביב 800־900 לפנה"ס: אם עד אז הארץ נחלקה לערי ממלכה, דוגמת שכם וירושלים, כעת נוצרו לראשונה ממלכות טריטוריאליות. עמרי, למשל, מייסד את ממלכת ישראל שעיר הבירה שלה היא שומרון. כלומר, הוא מבטל לראשונה את הממלכות המקומיות ויוצר מערכת שלטון רחבה יותר, שכוללת את מגידו, בית־שאן ולפרקים חצור, ומגיע גם לעבר הירדן. בשלב מסוים זה מה שקורה גם בממלכת יהודה. המחלוקת בין פרופ' יוסף גרפינקל מהאוניברסיטה העברית (שאותו נהוג למנות עם המצדדים באמינות התנ"ך – א"ס) ובין פרופ' פינקלשטיין מתמצה בסך הכול בשאלה אם התהליך הזה מתרחש בימי דוד, או כמאה שנים אחר כך. הרי תמיד היה בירושלים שליט, השאלה היא מתי הוא שלט מכאן גם על השפלה, למשל".
כשהכנענים הפכו ליהודים
עיר דוד עצמה ממחישה שהפערים בין הצדדים בפולמוס התנ"כי אינם דרמטיים במיוחד. גדות וחבריו באוניברסיטת תל־אביב מכירים למשל במלך יואש כדמות היסטורית: הם מסכימים שהוא מלך בירושלים בין השנים 836־797 לפנה"ס, ומייחסים לו חלק מהמבנים באתר, בעיקר באזור הגיחון.
איך אתה רואה את המבנה של ארמון דוד, שנמצא ממש מתחתינו?
"אני כלל לא משוכנע שזהו מבנה אחד, או שזה מבנה ציבורי יוצא דופן, וגם אם כן – איני בטוח שהוא הוקם בימי דוד. את המאה התשיעית לפנה"ס אנחנו רואים בשטח. אני לא רואה עדיין את המאה העשירית. בוודאי הייתה אז ירושלים, והיה שליט שאפשר לייחס את דמותו לדוד. אין סיבה לחשוב שהמציאו את האדם הזה, אבל הטקסט המקראי יוצר האדרה של דמויות, והיא כבר קשורה יותר לאידיאולוגיה ותאולוגיה, ופחות למה שהתרחש במציאות".
איזו עיר הייתה ירושלים לפני המאה התשיעית? יבוסית, כנענית, יהודית?
"עיר ששולטת על פריפריה", גדות מסרב להשיב ישירות, כנראה מפני שלדעתו הזהות הישראלית היא עניין שהתפתח. הכנענים לתפיסתו ישבו כאן תמיד, ואט־אט הפכו לישראלים וליהודים, כך שאין צורך להכניס לקורותיה של הארץ את סיפור יציאת מצרים וההליכה במדבר. "הדגם הזה של ערי מדינה שעולות ויורדות ומתחרות זו בזו קיים בארץ ישראל מ־3,500 לפנה"ס בערך", הוא אומר.
אני שואל אותו על המזבח בהר עיבל, שהתגלה על ידי פרופ' אדם זרטל ז"ל ויוחס למסופר בספר יהושע. אגב, זרטל כתב את הדוקטורט שלו באוניברסיטת תל־אביב, מה שמערער מעט על החלוקה השטחית בין "תנ"כיסטים" ל"כופרים תל־אביבים". גדות מצידו דוחה את הזיהוי הזה מכול וכול. "אינני מקבל זאת. יש להסתכל קודם כול על העדויות בשטח, ולא לעשות את מה שזרטל עשה – לקרוא בספר יהושע ולפרש לפיו את מה שרואים. זרטל אמר לעצמו מן הסתם, 'כל עוד לא מצאתי שרידים שמוכיחים אחרת מהמקרא, אקח את התנ"ך כפרשנות לגיטימית'. אני לעומת זאת סבור שכל עוד דברי המקרא לא הוכחו כנכונים – הם בחזקת לא נכונים. הדברים משתנים לפי הממצא בשטח, לכן התשובות שלי אינן ודאיות. נכון לעכשיו, התמונה המצטיירת היא כזו. מחר היא אולי תהיה אחרת.
"בהר עיבל יש אמנם מזבח, אבל הרים גבוהים תמיד שימשו לפולחן. התאריך של המזבח הזה יכול להיות בין המאות 10־12 לפנה"ס, אין שם ממצאים שמאפשרים תארוך מדויק. אולי כותב ספר יהושע הכיר את האתר שם כמוני וכמוך, ופשוט ניסה להסביר אותו תוך 'הלבשתו' על יהושע בן נון? ובכלל, ספר יהושע לא נועד לשמש ללימוד היסטוריה, ומי שחיבר אותו לא התכוון לכתוב סיפור על ראשית ישראל. זה ספר אידיאולוגי. הוא עוסק ללא הרף בשאלה אם מותר או אסור ליטול מהשלל, ויש שם המון התייחסות לנושאים תיאולוגיים. נכון, הספר משתמש במטאפורות היסטוריות כדי להמחיש מה קורה למי שפועל לפי החוקים, ומה גורלו של החוטא. הארכיאולוגיה הראתה שהעיר יריחו לא הייתה קיימת כלל בתקופה שהייתה אמורה להיכבש לפי ספר יהושע. לא היו בה חומות ולא אנשים ב־1200 לפנה"ס".
"לפני חמש שנים פורסם מאמר שמציע שירושלים הקדומה קיימת בכלל בתוך תחומי הר הבית. לדעתי הכותבים התעלמו ממוקד המשיכה החשוב ביותר של עיר דוד – מעיין הגיחון. נכון שארכיאולוגים תמיד נוטים לחשוב שהנקודה שהם חופרים בה היא מרכז העניינים", צוחק גדות על עצמו, "אבל זו הסיבה לכך שאנשים הגיעו לאזור הזה: המים"
מה זאת אומרת "לא קיימת"? לא מצאו עד כה שרידים מיריחו, אבל אולי יימצאו כאלה בעתיד.
"אבל אנחנו רואים גם שהעי הפסיקה להתקיים אלף שנים קודם לכן, ב־2200 לפנה"ס. חצור חרבה בערך ב־1250 לפנה"ס, מגידו סביב 1100 לפנה"ס, ולכיש – 1130 לפנה"ס. כלומר, יש פה תרבות שנחרבת לאיטה, שלא כפי שמתואר ביהושע. סיפורים היסטוריים ממשיים אפשר למצוא בספר שופטים יותר מאשר בספר יהושע. גם שם צריך לברר כל סיפור לאשורו, ולבדוק איזו מציאות הוא מתאר".
זאב ח' ארליך (ז'אבו), חוקר ארץ ישראל, סבור כי בניגוד לתפיסה שמציג פרופ' גדות, המזבח שאיתר פרופ' זרטל בהר עיבל מתאים מאוד לתיאור המזבח שהקים שם יהושע בן נון. "אמנם אין לכך הוכחה חד־משמעית, כי לא נמצאה שם חתימה של יהושע, אבל זה זיהוי סביר מאוד מבחינת הניתוח הארכיאולוגי – הממצא, החרסים, העצמות, המבנה כפי שהוא מונח. לכך מצטרפת גם ההתאמה מצד הניתוח המקראי – מיקומו של הר עיבל ו'דרך מבוא השמש' שמוזכרת בתורה, כתיאור האתר שבו יש לבנות את המזבח הזה. בגדול, כל הנתונים שעולים מהפסוקים מסתדרים עם הממצא הארכיאולוגי בשטח.
"זרטל הזמין את החולקים עליו, עוד בחייו, לכתוב מאמר מדעי שינמק מדוע הזיהוי שגוי, וכל עוד בחוגים בתל־אביב ושמאלה משם לא טורחים לעשות זאת – הם ברמה של דובי לא־לא. כשמלמדים באוניברסיטת תל־אביב או באוניברסיטת חיפה על התקופה הזו, נמנעים במודע מלהזכיר את המזבח בהר עיבל ומלהתעמת איתו, כאילו אינו קיים כלל. השיטה הזו, של התעלמות מממצא שאינו מתאים לתפיסה מסוימת אינה מקובלת.
"הצביעות הגדולה היא שאתר שחפר עמיחי מזר בצפון השומרון, ולא נמצא בו כמעט כלום להוציא איזו צלמית קטנה של פר, נידון בחוגים הללו בהרחבה. באוניברסיטאות שבהן נמנעים מללמד על המזבח בהר עיבל, על אף שהוא קדום יותר ומובהק יותר, מתייחסים ל'אתר הפר' כאילו הוא ראיה מרכזית למציאות של אותה תקופה. הכול כמובן תוך דגש על ההיבט הפולחני, שמועדף שם מכיוון שלא מדובר באלוהי ישראל אלא בעבודת אלילים. הם לא נוקטים בדרך הזאת מתוך בורות, אלא מתוך בחירה. זה נגוע עמוקות בפוליטיקה של אתמול, בפוליטיקה של היום ובפוליטיקה של מחר".
אשפה כתמונת ראי
אני אומר לפרופ' גדות שיש תחושה שהאוחזים בתפיסה הביקורתית ביחס לתנ"ך דווקא מקבלים ללא עוררין מקורות אחרים מאותן תקופות. הוא מתנגד לכך נחרצות: "האמינות היא לפי היותם של המקורות בני הזמן הרלוונטי. היחס המפקפק אינו נובע מכך שמדובר בתנ"ך דווקא, והוא גם לא גורף ביחס לכל התנ"ך. ירמיהו, שמשמיע נבואות חורבן ובורח למצרים – אין ספק שהוא דמות היסטורית, ושהוא הסתובב בעיר דוד באותה תקופה. לכן לעדויות הנכללות בספר נקנה מהימנות רבה יותר. לעומת זאת, כשספרים אחרים בתנ"ך מעידים על מה שקדם ב־008 שנים לזמן כתיבתם, החוקר נדרש לשאול על אמינות הטקסט. כשאני רוצה לערוך שחזור היסטורי, אני ניגש למקורות שלפניי ושואל מי כתב אותם, מתי הוא עשה זאת ומדוע, האם הם נכתבו בידי אדם אחד ומאין הגיעו. הרי נוח לנו מאוד להעלות את השאלות הללו כשזה נוגע לעיתון. כולם יודעים לומר שבמקור ראשון כותבים מזווית מסוימת, ששונה מנקודת המבט של גדעון לוי בהארץ, לדוגמה. כשזה נוגע למקרא, לעומת זאת, זה פחות מתקבל".
האם ייתכן שההתמקדות הארכיאולוגית בעיר דוד היא תחליף נוח לחפירות שהיינו צריכים לקיים בהר הבית, שאיננו יכולים לחקור כיום?
"כיוונת לדעת גדולים. לפני חמש שנים התפרסם מאמר של הפרופסורים פינקלשטיין וליפשיץ וד"ר עידו קוך, שמציעים שירושלים הקדומה קיימת בתוך תחומי הר הבית, ומראים שהשטח שם מספיק לתל של העיר הקדומה. לדעתם, תקופות שמתועדות מבחינה היסטורית אך לא מצאנו אותן בחפירות בעיר דוד – יש לחפש שם, בתוך תחומי ההר".
גדות עצמו אינו ממהר לאמץ את הפתרון של מוריו ורבותיו: "לדעתי קיימת בעיה בהצעה שלהם, והיא ההתעלמות ממוקד המשיכה החשוב ביותר של עיר דוד – מעיין הגיחון. נכון שארכיאולוגים תמיד נוטים לחשוב שהנקודה שהם חופרים בה היא מרכז העניינים הקדום", הוא צוחק על עצמו, "אבל זו הסיבה לכך שאנשים הגיעו לאזור הזה: המים".
ואם כבר נגענו בנושא, לגדות יש הרהור הכופר בהנחה המקובלת במחקר שיוזם חציבת נקבת השילוח היה המלך חזקיהו. גדות מסכים שמלאכת החציבה, לצורך העברת מי הגיחון מצד אחד של עיר דוד לצידה האחר, נעשתה בסביבות שנת 700 לפנה"ס, אבל הוא סבור שלאו דווקא חזקיהו היה אחראי לכך, אלא אולי בנו מנשה. "מפעל גדול כמו הנקבה, סביר יותר שייעשה בתקופה רגועה, ויסתמך על הרבה מאוד ידע ומשאבים. זה מתאים יותר לימי מנשה, שמלך במשך 55 שנים, מאשר לחזקיהו שעלה לשלטון חמש דקות לפני שהאשורים הגיעו. על חזקיהו אמנם מסופר בתנ"ך שהוא הטה את המים ממקום אחד לאחר, אבל לא מפורט מה בדיוק עשה, וקיימים בעיר דוד מספיק מפעלי מים שאפשר לייחס לו".
"בעקבות חפירה שניהלנו בבורות ניקוז של שירותים מהתקופה העבאסית, הצלחנו לאבחן את מחלות המעיים שאנשים סבלו מהן לפני אלף שנה. הטפיל התאבן, נשמר וזוהה בעזרת אמצעים מתקדמים. יותר מכך, הצלחנו לזהות שם את השרידים של צמחי המרפא שאנשים נטלו כדי להבריא מהמחלות הללו"
בין שאר פעולותיו בעיר דוד, ערך גדות חפירה בריכוז אשפה מהתקופה הרומית המצוי בקדרון. "אשפה היא תמיד תמונת הראי של מה שהיה בבית, ואתה יכול למצוא שם הכול בכמויות אדירות", הוא נלהב. "בכלל, אחרי שבע שנים בעיר דוד אני חש שקיים כאן פאזל עצום, ואט־אט מצטרפת פיסה לפיסה, תובנה פה ותובנה שם. מצאנו למשל בולה, חותמת, ששייכת לנתנמלך עבד המלך – דמות מהתנ"ך שנמנית עם אנשיו של יאשיהו. ראיינה אותי לא מזמן עיתונאית מהניו־יורק טיימס, ואמרתי לה שאני מתרגש מהבולה הזו בדיוק כפי שאני מתרגש מחפירה שניהלנו בבורות ניקוז של שירותים מהתקופה העבאסית. בעקבות החפירה והבדיקה שם, הצלחנו לאבחן את מחלות המעיים שאנשים סבלו מהן לפני אלף שנה: הטפיל התאבן, נשמר וזוהה בעזרת האמצעים המתקדמים העומדים כיום לרשות הארכיאולוגיה. יותר מכך, הצלחנו לזהות שם את השרידים של צמחי המרפא שאותם אנשים נטלו כדי להבריא מהמחלות הללו. העיתונאית כתבה עליי בשל כך שאני 'אדם שאינו רגשני', אבל אני התכוונתי לומר את ההפך – שאני בהחלט מתרגש גם מהבולה וגם מאותו טפיל שאותר בבורות השירותים".
גולת הכותרת של הממצאים בחניון גבעתי, לדעת גדות, היא בניין גדול שחרב עם חורבן בית ראשון, בשנת 586 לפנה"ס. "קיים שם פאר שאיננו מכירים מאף מקום אחר בירושלים, והחורבן ניכר באופן עוצמתי. קורות עץ נפלו על רצפת הטיח, שנבנתה ברמה גבוהה כמעט כזו של ימינו".
אחרי כל ההסתייגויות שהבעת, כשאתה רואה המונים נוהרים לכאן בהתרגשות עצומה כדי לצפות במה שהם מאמינים שהוא ארמון המלך דוד, מה היית רוצה לומר להם?
"אני אדם חילוני, אבל בליל הסדר אני יושב בבית כמו כולם וקורא את ההגדה, ואני לא אומר לילדים שלי שאולי כל סיפור יציאת מצרים לא התרחש כלל במציאות. זו תרבות, והיא קשורה להיבטים אחרים לגמרי מאשר לאמת ההיסטורית. זו הזהות שלנו ומה שאנחנו מעבירים הלאה, לדורות הבאים. אני חי בשלום עם השניות הזו.
"המונים ימשיכו להגיע לעיר דוד, כי שם נמצא ערש התרבות שלהם – בין שהם נוצרים ובין שהם מוסלמים או יהודים – וזה מצוין. אין כל סיבה לדכא את ההתלהבות הזו. לנו הארכיאולוגים קריטי מאוד לדעת אם דוד היה או לא היה, אבל כשברור שבשנת 800 לפנה"ס כבר בונים בירושלים. האם מעט השנים השנויות במחלוקת הן מה שיהפוך את המקום הזה לרלוונטי או ללא רלוונטי? בכל מקרה הוא רלוונטי בהחלט".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
