למעלה מ־400 בני אדם הגיעו לערב השקת הספר "מפלגת בג"ץ – כיצד כבשו המשפטנים את השלטון בישראל". אנשי משפט, תקשורת ופוליטיקה, קהל גדול ומגוון, נקבצו ובאו לבית ציוני אמריקה בתל־אביב. בין הדוברים היה גם שר המשפטים אמיר אוחנה, שחשף בפני המשתתפים את המידע המפתיע הבא בנוגע למחבר הספר, עו"ד שמחה רוטמן: "כשמוניתי לתפקיד שר המשפטים שקלתי מאוד ברצינות – ולא כאן המקום להרחיב למה זה לא קרה בסוף – אבל שקלתי מאוד ברצינות למנות את שמחה למנכ"ל משרד המשפטים".
"זה באמת היה על הפרק, ובאופן רציני מאוד", אומר לנו רוטמן, אבל כמו השר, גם הוא לא שש להרחיב על הנסיבות. "שמחתי לתת יד לשר אוחנה בעצות לקראת כניסתו לתפקיד. אני מרוצה מאוד מהמקום שבו אני נמצא כרגע, ושמח לסייע בקידום המשילות, יחד עם התנועה".
התנועה שרוטמן מתייחס אליה היא "התנועה למשילות ודמוקרטיה", שהוא היה ממקימיה. לאחר שבע שנות פעילות כבר אפשר למנות אותה בין מובילי השינוי בשיח הישראלי בנוגע למערכת המשפט. ונניח שאכן היית נמצא עכשיו בעמדה שמאפשרת לך לשנות את הדברים בפועל, אני שואל אותו, מהי הבעיה העיקרית שצריך לטפל בה? "מערכת המשפט היא גוף עם אפס בקרה", הוא משיב. "אין שום איזון או בלם, ואין אחריות. קח דוגמה טרייה: שופט בירושלים חתם על צו שאפשר למשטרה לבצע חיפוש באישון לילה בביתו של חבר הכנסת לשעבר יהודה גליק. אני לא יודע אם הצו מוצדק או לא, ייתכן שהכול בסדר ואין שום מקום לתלונה. אבל בוא נניח שיתברר בדיעבד שהצו לא מוצדק – מישהו יפטר את השופט? הוא יצטרך לשאת באיזה אופן באחריות להחלטה שלו? זה לא יקרה. יטילו אחריות על השוטר שביקש צו חיפוש, הוא יקבל נזיפה, אולי הקידום שלו יעוכב, תהיה עליו ביקורת ציבורית. לשופט לא יעשו כלום. זה אפילו לא יירשם בתיק שלו, ולא יעמוד לנגד עיניו של מי שידון בקידום שלו מבית משפט השלום לבית המשפט המחוזי.
"המציאות היא שקבוצת אנשים מחזיקה כוח גדול שאין עליו שום בקרה. וכבר אמר ההיסטוריון הבריטי לורד אקטון: 'כוח נוטה להשחית, וכוח מוחלט משחית באופן מוחלט'. יש שחיתות ציבורית בתפיסה שאומרת – אנחנו ניקח לידינו כוח, אבל לעולם לא נשלם את המחיר על ההפעלה שלו. התוצאה היא החלטות הזויות שלא היו מתקבלות אילו השופטים היו יודעים שיש מישהו שמבקר את המעשים שלהם".
"בכל תקופת קיומה, נציבות הביקורת על שופטים פרסמה רק 12 המלצות להעמיד שופטים לדין משמעתי – וזאת מתוך מאות רבות של תלונות שנמצאו מוצדקות. בפועל גם לא כל השופטים הללו באמת הועמדו לדין, אתה יכול לספור על אצבעות יד אחת את מספר הפעמים שזה קרה. שופט צריך פחות או יותר לרצוח כדי שידיחו אותו"
איפה הבקרה הזו צריכה להתרחש?
"קודם כול בהליכי המינוי. אם שופט מכניס את השקפת עולמו לתוך הפסיקה שלו, המינוי צריך לשקף את זה בהתאם להשקפות הציבור. כשחמישה מתוך תשעת חברי הוועדה שבוחרים את השופטים הם כביכול 'אנשי מקצוע', זה אומר שיש שם רוב מוחלט לאנשים שאינם מבטאים את עמדות הציבור, אלא את העמדות של הקליקה, החונטה או האוליגרכיה – איזה שם שלא תרצה לתת למי שמינה אותם. זה בשלב המינוי. מה שיותר חשוב זו הפסקת הכהונה. אם שופט מתגלה כבעייתי, המערכת מגוננת עליו באדיקות. שופטת שזייפה פרוטוקול במטרה להטות משפט ולדפוק עורך דין, יוצאת לגמלאות כאילו לא קרה דבר, וחיה על חשבון הפנסיה הציבורית (רוטמן מכוון לשופטת ורדה אלשיך מבית המשפט המחוזי בתל־אביב – ש"פ). וזו רק דוגמה אחת.
"בכל תקופת קיומה של נציבות הביקורת על שופטים, פורסמו רק 12 המלצות להעמיד שופטים לדין משמעתי – וזאת מתוך מאות רבות של תלונות שנמצאו מוצדקות, מקרים שבהם הוכח כי אכן הייתה פגיעה בצדק הטבעי, התנהגות בלתי הולמת ועוד עילות חמורות. בממוצע, פעם אחת בשנה הנציבות מבקשת להעמיד שופט לדין משמעתי. בפועל גם לא כל השופטים הללו באמת הועמדו לדין, אתה יכול לספור על אצבעות יד אחת את מספר הפעמים שזה קרה. שופט צריך פחות או יותר לרצוח כדי שידיחו אותו".
בקצה הפירמידה עומדים כמובן שופטי בית המשפט העליון, שאין עליהם למעשה שום בקרה אפקטיבית. כדי להדגים את המציאות הזו מספר רוטמן על עתירה שהגישה התנועה בשנת 2017, לאחר שנשיאת בית המשפט העליון דאז, מרים נאור, הוציאה הנחיה לשופטים מכהנים שלא להיפגש עם חברים בוועדה לבחירת שופטים. "נאור נתנה הנחיה שהיא בכלל לא מוסמכת לתת. הגשנו עתירה, והיא נדחתה אפילו בלי דיון. דחייה כזו גם היא בניגוד לחוק, כך לפי החלטה של נציבות הביקורת על השופטים, אבל מה אתה יכול לעשות? לפני חמש שנים פרסמנו סדרת סרטונים שכולם הסתיימו באמירה 'אז מה תעשו להם, תגישו בג"ץ?'. זה ממש ככה. מה נעשה כאשר שופטי בג"ץ פועלים בניגוד לחוק? מה נעשה כשהם מפשלים, פועלים בחוסר סמכות או מקבלים החלטות מופרכות? נגיש בג"ץ נגד בג"ץ?"
אבל תמיד תהיה ערכאה עליונה שאי אפשר לערער עליה.
"לא נכון. במשטר דמוקרטי, למחוקק יש יכולת לשנות את החוק. גם במדינות שיש להן חוקה קשיחה, אם בית המשפט העליון פוסק באופן שלא נראה למערכת הפוליטית, יש מנגנון שמאפשר לשנות את החוקה. אתה יודע כמה פעמים שינו את החוקה בצרפת? אבל מה תעשה כשהשופטים בישראל לוקחים לעצמם את הסמכות לבטל חוקים? מה תעשה כשהם דנים אפילו בתוקף של חוקי יסוד? פרופ' רות גביזון מונתה בידי שרת המשפטים דאז ציפי לבני כדי לבדוק אם צריך לחוקק את חוק הלאום. התשובה שלה הייתה 'לא'. היא לא הסתפקה בזה, אלא כתבה תשובה באורך של ספר, שנמצאת באתר משרד המשפטים. אחת מהסיבות המנויות שם היא שממילא בית המשפט יתעלם מהחוק. גביזון ממש כתבה פרק שמסביר את זה, ואחד הסימוכין שהיא נתנה היה מחקר שלנו. היא לא אומרת שמה שאמרנו נכון, אבל היא מראה שיש בסיס לטענה שגם אם משנים חוק יסוד, בית המשפט מפטיר כדאשתקד.
"דוגמה טובה קיבלנו לאחרונה בסיפור של היבא יזבק (שוועדת הבחירות פסלה אותה מלהתמודד לכנסת, ובית המשפט העליון הפך את ההחלטה – ש"פ). אפשר לראות את זה בעוד מקומות, למשל כשבג"ץ נדרש לשאלה האם אפשר להטיל את הרכבת הממשלה על נתניהו, וקבע שזו עדיין לא העת לדון בכך. מה זאת אומרת 'לא העת'? החוק אומר באופן ברור שאפשר להטיל עליו את הרכבת הממשלה, ושופטי בג"ץ היו צריכים פשוט לכתוב 'כך אומר החוק' ולסיים בזה. סעיף מפורש בחוק יסוד עוסק בשאלה שעליה נסוב פסק הדין – והוא אפילו לא מוזכר בפסק הדין. אז מה תעשה?"
ללמוד דרך הרגליים
רוטמן, נשוי ואב לחמישה, מתגורר כיום ביישוב פני־קדם בפאתי גוש עציון. הוא במקור ילד טוב בני־ברק, בן לקהילה הדתית־לאומית ההולכת ונעלמת בעיר. לאחר לימודים בישיבת ההסדר כרם ביבנה ובישיבת תורת החיים כשעוד שכנה בגוש קטיף, הוא נרשם לפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר־אילן. פרנסה לא הייתה השיקול העיקרי; לרוטמן היה ברור מהרגע הראשון שהכיוון שלו הוא עשייה ציבורית. כך הגיע להתמחוּת במחלקת ייעוץ וחקיקה במשרד המשפטים, אצל המשנה ליועמ"ש דאז, אורית קורן. בהמשך עשה תואר שני במשפט ציבורי בתוכנית היוקרתית המשותפת לאוניברסיטת תל־אביב ולאוניברסיטת נורת'ווסטרן בשיקגו. הכיוון המדויק שבו ירצה לעסוק לא היה ברור לו בהתחלה, והוא שקל פשוט להשתלב במגזר המשפטי הציבורי. "מלבד ההתמחות עבדתי במשרד המשפטים במשך שנה נוספת, ברשם העמותות, אבל אז הגעתי למסקנה שכדאי לבנות את עצמי במקום אחר ולהתעסק בתחום הציבורי מבחוץ, ולא מתוך המערכת. עזבתי והקמתי משרד עורכי דין עצמאי. בהתחלה עבדתי עם עו"ד זאב דסברג, התעסקנו קצת בתחום הציבורי, ובין השאר כתבנו את העתירה נגד שחרור המחבלים בעסקת שליט", הוא מספר לי במשרדו.
"בדקנו איך בית המשפט השפיע על הריסת בתי מחבלים. בסוגיה הזו היה המון דיסאינפורמציה. היו שטענו שוועדה מטעם הצבא קבעה שצעד כזה אינו יעיל; הוכחנו שזה לא נכון. טענו שבית המשפט העליון תמיד מאשר בקשות הריסה; הראינו שהוא אמנם מאשר, אבל גם איים לעצור את ההריסות, ולאט־לאט כרסם בסמכות להרוס בתים"
הרצון לחולל שינוי עומק במערכת המשפט התגבש אצלו בהדרגה. "עוד ב־1999 השתתפתי בהפגנת הענק נגד בית המשפט העליון, וכשהגעתי לפקולטה למשפטים היה ברור לי שמשהו לא טוב קורה במערכת. הלימודים בבר־אילן רק חיזקו את העמדה שלי. אני, אגב, לא היחיד מהמחזור שלי שאוחז בה: יחד איתי למדו גם גיל ברינגר ויכין זיק, שני העוזרים של איילת שקד בקדנציות האחרונות. למדנו משפט חוקתי אצל פרופ' גידי ספיר (ממבקרי המהפכה החוקתית של ברק – ש"פ), מה שעזר לנו מאוד להבין את הבעייתיות. כדי לזהות את קיומם של ליקויים במערכת המשפט לא צריך להיות משפטן ולא צריך שני תארים, אבל הלימודים הרשמיים והלא־רשמיים בהחלט העניקו לי את התמונה המלאה – איך הדברים עובדים ואיפה בדיוק נעוצות הבעיות".
כשנה אחרי פתיחת המשרד שלו, הקים רוטמן את "התנועה למשילות ודמוקרטיה" יחד עם יהודה עמרני, מי שהיה מנכ"ל התנועה עד לפני שבועות ספורים. "זו הייתה יוזמה שלו", אומר רוטמן. "הוא הסתובב ואמר 'אני רוצה להקים גוף שיטפל בבעיות של בג"ץ'. היום כבר יש לו תואר שני במשפטים, אבל אז לא היה לו אפילו תואר ראשון. הוא לא ידע לשים בדיוק את האצבע ולא ניתח את זה ברמת הפשטה גבוהה, אבל הייתה לו אותה תחושת בטן שהסתובבה בציבור הימני והדתי באותה תקופה, שצריך לעשות משהו בנושא. הרקע הרחב יותר למהלך הזה הוא כמובן מה שעבר הדור שלנו: כולנו בעצם בוגרי ההתנתקות, אירוע שנותר צרוב עמוק בתודעה במשך שנים רבות. אחריה הגיע גם הסיפור של עמונה, והריסות בתים בעוד מקומות, והתחושה הייתה שמערכת המשפט היא הציר שסביבו נעות רבות מהבעיות שמדינת ישראל סובלת מהן. יהודה חיפש סטודנטים שינצלו את העבודות הסמינריוניות שהם כותבים ממילא, ויחקרו בתוך כך את הכשלים של המערכת. אני הייתי בעיצומם של לימודי התואר השני, אז נפגשנו ודיברנו. הוא הבין שאני מכיר יותר את המערכת, יודע למקד, וכך הקמנו בפועל את התנועה".
בשלב הראשון התמקדו במחקר ובלימוד של התהליכים. "התחלנו לבדוק למשל איך בית המשפט העליון השפיע על הריסת בתי מחבלים. זו סוגיה שרבים לא הכירו, והייתה בה המון דיסאינפורמציה. היו שטענו למשל שוועדה מטעם הצבא קבעה שצעד כזה אינו יעיל; הוכחנו שזה לא נכון. הייתה טענה שבית המשפט העליון תמיד מאשר הריסת בתי מחבלים; הראינו שהוא אמנם מאשר, אבל גם איים לעצור את ההריסות, ולאט־לאט כרסם בסמכות להרוס בתים. המחקר השני, אם אני זוכר נכון, היה על פסילת מועמדים ומפלגות בידי בית המשפט העליון. לימים המחקר הזה הבשיל והפך לאחד מפרקי הספר, הפרק שעוסק בעזמי בשארה. ככה למדנו עוד נושא ועוד נושא, ותוך כדי המחקרים שלנו, ההתייצבות בכנסת ועבודת הרגליים בשטח, למדנו לזהות את כשלי המשילות, או כאמור בכותרת המשנה של הספר – 'כיצד כבשו המשפטנים את השלטון בישראל'".
באופן מפתיע, אף שהתנועה למשילות ודמוקרטיה מורכבת בחלקה הגדול ממשפטנים, היא לא חתומה על עתירות רבות לבג"ץ. "ממש מהרגע הראשון החלטנו, יהודה ואני, שלא נהיה עותרים סדרתיים. בשמאל כמובן לא חסרים גורמים שעתירות הן מאפיקי העשייה המרכזיים שלהם, וגם בימין יש ארגונים שעוסקים בכך. למשל עמותת רגבים, שמתמחה בעתירות בתחומים של תכנון וקרקעות, והיה גם 'הפורום המשפטי למען ארץ ישראל'. אנחנו מראש הצבנו קו שונה, מתוך מחשבה שאם מערכת המשפט היא הבעיה, כל ניסיון לפתור אותה באמצעות הגשת עתירות ידמה לניסיון לכבות שרפה בעזרת ג'ריקן של נפט. אפשר להגיש עתירה כזו אם יש סיבה נקודתית, כמו כשל של היועץ המשפטי לממשלה או הנחיה לא חוקית מצד נשיאת בית המשפט העליון. אבל מדובר בעתירות מעטות, וידענו מראש שלא הן יובילו לשינוי המצב. הן כן יכולות לעזור בשינוי התודעה הציבורית, ולאפשר לנו להעלות נושאים חשובים".
הוועדה נחשפה, ונשארה חשאית
כדוגמה לעתירה שמטרתה שינוי תודעה, מציין רוטמן את הבקשה שהגיש לחשיפת יומני השופטים. זו לא הייתה עתירה לשינוי מדיניות, הוא מסביר, אלא עתירת חופש מידע, שהיא כלי מעשי בידי כל ארגון שעוסק במחקר. כך גם העתירה שהגיש לחשיפת הפרוטוקולים של "ועדת השתיים" – פורום חשאי ובו שתי שופטות בדימוס, האוספות מידע על מועמדים לכהונת שיפוט ומייעצות לנציגי בית המשפט העליון בוועדה למינוי שופטים את מי לסנן ואת מי לקדם. דבר קיומה של הוועדה הזו נחשף לראשונה בעיתון הארץ בשנת 2015, אך תוכן המלצותיה נותר חסוי.
לאן בעצם מכוונת הפעילות שלכם? היכן לב הבעיה שאתם שואפים לפתור?
"הבנו שלב הבעיה הוא השתלטות מערכת המשפט על המערכת הפוליטית. לכן שמנו לנו למטרה לחזק את הרשות המחוקקת והרשות המבצעת. מהיום הראשון התנועה התמקדה בהכנת ניירות עמדה לנבחרי ציבור ולוועדות הכנסת, התייצבות בוועדות, עבודה מול הח"כים. זה לא לובינג, שהגדרתו על פי חוק היא פעולה מסחרית עבור לקוח ובתשלום. אנחנו לא מקדמים שום לקוח, אנחנו מקדמים רעיון. כמו המכון הישראלי לדמוקרטיה, למשל. הוא לא חברת לובי, אבל הנציגים שלו מופיעים בוועדות הכנסת למען הרעיונות שהמכון רוצה להוביל. אצלנו זו פעילות שדולתית לטובת המשילות. אנחנו קבוצה שמקדמת את נושא המשילות במדינת ישראל".
חשבתם לפעול להקמת שדולה רשמית במשכן? למה לא לגייס חברי כנסת כדי לקדם את האידיאולוגיה הזו באופן מוצהר?
"חשבנו על האפשרות הזו וגם גיששנו בכיוון, היו דיבורים ופגישות, אבל בסוף החלטנו לעזוב את זה. הבנו שאנחנו ממילא מקדמים את מה שאנחנו מעוניינים בו, והכותרת של 'שדולה רשמית' בתוך הכנסת היא הרבה פחות חשובה. הקמת שדולה כזו היא גם עניין פוליטי, ולאורך כל הדרך הקפדנו בקנאות שהפעילות שלנו לא תהיה מזוהה פוליטית. זה לא שלמישהו יש ספק מה העמדות הפוליטיות שלי או של יהודה עמרני, אבל התנועה מעולם לא עסקה בנושאים פוליטיים במובן של ימין־שמאל, סוגיות שנוגעות ישירות ליהודה ושומרון או ענייני דת ומדינה. התמקדנו רק בשאלות פרוצדורה – מי מחליט? האם אלה המשפטנים, הפקידים, או נבחרי הציבור?
"שדולה גם דורשת התעסקות בשאלה מי יעמוד בראשה, איך היא תורכב. החלטנו לוותר על הכלי הזה, ולמרות זאת בהחלט הצלחנו להשפיע מאוד על השיח בכנסת. עשינו זאת בעזרת מחקרים, ניירות עמדה והופעות".
יכול להיות שהדיבור על "שלטון נבחרי הציבור" מול "שלטון בג"ץ" הוא בסך הכול עניין של פוזיציה? של תסכול ימני מכך שבנקודת הזמן הנוכחית הימין בשלטון, ובג"ץ מפריע לו לעשות מה שהוא רוצה?
"בוא נעשה סדר. קודם כול – תפקידו של בג"ץ או של בית המשפט המנהלי הוא באמת להפריע לשלטון לעשות מה שבא לו. השאלה היא רק באילו מקרים. זה לא אמור להיעשות על בסיס שיקול הדעת האישי של השופטים, אלא על בסיס החוק. אני עצמי עתרתי לאחרונה במסגרת המשרד, בשם ארגון אחר, לבית המשפט לעניינים מנהליים בתל־אביב, נגד החלטה של ראש העיר רון חולדאי להסיר שלטי חוצות שלא מצאו חן בעיניו. מדובר בשלטים שבהם נראו מנהיגי הפלסטינים כורעים על הברכיים כשעיניהם מכוסות. לדעת מי שאני מייצג, וגם לדעתי, ההוראה של ראש העיר ניתנה בניגוד לחוק, כי החוק לא מסמיך אותו להפעיל צנזורה על שלטי חוצות לפי שיקול דעתו.
"במצב כזה, המעורבות של בית המשפט היא ברכה. יש פה אדם או ארגון שזכות דמוקרטית שלו נפגעת, הוא מגיש עתירה, ובית המשפט בודק אם הפגיעה נעשתה בהתאם לחוק ולכללים. אבל אם השופטים מתחילים להתערב בהחלטות של הרשות המבצעת לא לפי כללים אלא לפי תפיסת עולמם, אנחנו נמצאים בבעיה. והבעיה הזו מחריפה מאוד כשזה קורה מול המחוקק או מול הדרג הפוליטי ברשות המבצעת. לא כל כך מפריע לי שבית המשפט מתערב בשיקול הדעת של מנהל סניף ביטוח לאומי בכפר־סבא; מפריע לי מאוד אם הוא מתערב בשיקול הדעת של שר, או של הממשלה כולה, או של חברי הכנסת.
"מהרגע הראשון החלטנו שלא נהיה עותרים סדרתיים. אם מערכת המשפט היא הבעיה, כל ניסיון לפתור אותה באמצעות הגשת עתירות יהיה דומה לניסיון לכבות שרפה בעזרת ג'ריקן של נפט. אפשר להגיש עתירות אם יש סיבה נקודתית, וגם אם הן לא יובילו לשינוי המצב, הן כן יכולות לעזור בשינוי התודעה הציבורית"
"החלוקה הזו, בין התערבות רצויה ובלתי רצויה, היא לא חלוקה פרטית שלי. השתמש בה לאחרונה גם השופט נעם סולברג, במאמר שפורסם בכתב העת השילוח. אנחנו ערכנו את האבחנה הזו בהצעת חוק שהצענו לפני שש שנים לחברי כנסת, ואחד מהם גם הגיש אותה. נאמר בה שבית המשפט יתערב בהחלטות של נבחרי ציבור רק על בסיס חוק מפורש, ולא על בסיס עילות כדוגמת 'סבירות', 'מידתיות' וכדומה. זאת מתוך תפיסה שאומרת ששיקול הדעת של נבחרי ציבור הוא ערך בפני עצמו במדינה דמוקרטית".
תוכנית עשרת הצעדים
את הרעיון לכתיבת הספר "מפלגת בג"ץ" העלה רותם סלע, המו"ל של הוצאת "סלע מאיר". "במהלך העבודה בתנועה למשילות ודמוקרטיה כתבתי מאמרי דעה, התראיינתי, הופעתי בכל מיני במות, והתברר שיש קהל לביקורת מנומקת וסדורה על מערכת המשפט, שהיא לא רק נהי אלא טיעונים מעמיקים יותר", אומר רוטמן. "היה אפשר לראות שהביקורת האקדמית על האקטיביזם השיפוטי ועל מערכת המשפט לא מגיעה מספיק לציבור הרחב. כנראה בגלל זה רותם סלע פנה אליי. אני כמובן לא הראשון שכתב על כך. מאמרים אקדמיים בנושאים האלה נכתבו כבר בשנות השמונים, הספר 'אקטיביזם שיפוטי – בעד ונגד' של רות גביזון, מרדכי קרמניצר ויואב דותן הוא כבר בן עשרים, ואחריו יצא גם 'הארנק והחרב' של פרופ' דניאל פרידמן ועוד כמה ספרים טובים. היו הרבה מאוד ביקורות מנומקות על המהלך שעשה בית המשפט העליון, ועל השתלטות המשפטנים על מוקדי הכוח. אבל המטרה שלי הייתה לכתוב על כך בשפה של 'התנועה למשילות', ולהנגיש לציבור הרחב את הידע הכי מקצועי. כי צריך לומר את האמת: גונבים לנו את הדמוקרטיה".
הביקוש העצום לספר כזה התגלה כהרבה יותר מסתם תחושה. במהלך חריג יצאו רוטמן והתנועה שלו לקמפיין מימון המונים לצורך כתיבת הספר, והצליחו למעלה מן המשוער. "גייסנו 240 אלף שקלים. אני לא זוכר קמפיין לספר ישראלי שהשיג סכומים כאלה. כאלפיים איש השתתפו, 1,500 עותקים נמכרו למעשה עוד לפני שהספר נכתב. לצערי הכתיבה לקחה יותר זמן ממה שתכננתי מראש, בגלל מערכות הבחירות שהתרגשו עלינו ועומס העבודה שייצרו לנו שופטי בית המשפט העליון והיועץ המשפטי לממשלה, אבל ברוך השם, בסוף הספר יצא. בינתיים, לפי התגובות שאני מקבל, הוא מקיים את מה שהבטחנו".
מיהם האנשים שקוראים אותו?
לאו דווקא החשודים המיידיים. זה לא ספר שפונה רק אל המשפטנים, ולא ספר לביביסטים, ולא ספר לדתיים־לאומיים ולא ספר למתנחלים. השתדלתי לא להתמקד בשאלות נישתיות, אלא לעסוק בסוגיות שמשפיעות על כלל הציבור בארץ. הייתי יכול ללכת בקלות לפינוי ישובים, לבג"ץ ההתנתקות, לנקודות שכואבות לאנשי הימין וההתיישבות. אבל כמו בתנועה למשילות, בחרתי לקחת נושאים כמו מחירי הדיור, מעמד הכנסת, כלכלה ועוד דברים שנוגעים לכל אחד, בלי קשר לשיוך שלו. אפשר להבין מהטקסט מה העמדות הפוליטיות שלי, אבל השתדלתי שזה יהיה ספר שגם תמר זנדברג ואורי זכי ממרצ – שקיבלו ממני עותק – יבינו את הביקורת, שבו ולא ילכו למקום של 'הרסו לו את גוש קטיף לכן הוא כותב ככה'".
חלק ניכר מהקרדיט על התוצאה הסופית מעניק רוטמן לעורך הספר, בעז לוי, שניכש ממנו הרבה מהדקויות המשפטיות, בהחלטה מודעת של שניהם. "הפרטים הם האויב", אומר רוטמן. "נתתי לזה פעם דימוי, אולי קצת ציורי מדי: הדמוקרטיה הישראלית כלואה במרתף בית המשפט העליון, בחדר שקירותיו מרופדים ברבבות דפים שכתבו השופטים, כך שאי אפשר לשמוע אותה צועקת. הפרטים הרבים והטרחנות האינסופית בפסקי הדין של אהרן ברק, שייסדו את המהפכה החוקתית, מנסים לייצר איזו תחושה שהקורא לא באמת מבין מה הולך פה. כך לא תראה את התמונה הגדולה.
"את התזה של ברק בפסק דין בנק המזרחי, שבה קבע שבית המשפט העליון מוסמך לבטל חוקים של הכנסת, אפשר לכתוב בעמוד אחד. את כל התזות של השופטים והמחלוקות ביניהם אפשר לסכם בשלושה עמודים. בפועל, פסק הדין הזה כולל בין 300 ל־600 עמודים, תלוי באיזה פונט וגודל אותיות אתה מעמד אותו. כי אם היו מסתפקים בשלושה עמודים, כל אחד היה מבין כמה התוכן הוא אבסורדי. פסק הדין הזה פשוט מאוד, אבל הם עושים את זה כל כך ארוך, כדי שתקרא ותחשוב לעצמך 'בטח לא הבנתי הכול, בטח פספסתי משהו'.
"בגלל האורך המטורף, רק אדם כמו השופט משה לנדוי, שהיה לו 'ישבן' וגם זמן כי הוא כבר היה פנסיונר, קרא הכול ואז כתב שלא ייתכן שמתן חוקה למדינת ישראל יהיה בבית המשפט (מכיוון שברק העניק מעמד־על לחוקי היסוד – ש"פ). אין שום מדינה שבה זה עובד ככה. הבעיה עם הביקורת של השופט לנדוי הייתה שבזמן אמת היא התחבאה בכתבי עת אקדמיים. אותו הדבר בכל נושא שתבחר. פרטי הפלפולים של שלושת מבחני המידתיות, למשל, נוצרו בסך הכול כדי לאפשר לשופט להגיד 'לא נראה לי'. אלף מילים לא ישנו את זה".
למרות התגובות האוהדות שהספר מקבל, רוטמן לא משלה את עצמו. הדרך שאליה יצא עם התנועה למשילות ודמוקרטיה, הוא אומר, נמצאת רק בראשיתה. "אנחנו רוצים שינוי עומק, וזה דבר שלוקח זמן. קיבלנו כלי השפעה חזק ליד. מי שקרא את הספר, אי אפשר לערבב אותו. התנועה שלנו מציגה גם תוכנית של עשרה צעדים, שכוללת את שינוי שיטת המינוי של שופטים, טיפול בפיקציה שנקראת 'ניגוד עניינים', שינוי מעמדם של היועצים המשפטיים, הגדלת מספר חברי הכנסת ועוד. לשמחתנו, ככל שעובר הזמן יש יותר ויותר חברי כנסת ושרים שמאמצים את הגישה שלנו, באופן מלא או חלקי. חלקם דיברו על זה לפנינו, חלקם התחילו לעסוק בזה יחד איתנו, חלקם אחרינו. השיח עולה וגדל במערכת הפוליטית וגם מחוץ לה, כך שהשינוי בהחלט אפשרי, ואנחנו נמשיך לעבוד באופן הנמרץ ביותר כדי שהוא באמת יתרחש".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
