שבוי בעד ארצנו: השנה של טרומפלדור בשבי היפני

חיים הופשטיין היה חייל יהודי ששירת בצבא רוסיה במלחמת רוסיה־יפן, שהתחוללה בין פברואר 1904 לספטמבר 1905. במלחמה הזו הייתה ידה של יפן על העליונה, באופן שעורר השתאות בינלאומית: מפלתה של המעצמה הרוסית האירופית מול מדינה אסייתית הפתיעה את העולם. היפנים אף לקחו בשבי יותר מ־70 אלף חיילים רוסים, הישג רב משמעות.

בין רבבות השבויים היו גם כ־1,700 חיילים ממוצא יהודי. הופשטיין היה אחד מהם. הוא מת בשבי, כנראה בשל פציעתו בקרב. תת־קצין יהודי אחר בין השבויים, שאיבד את ידו השמאלית בקרבות כמה חודשים קודם לכן, היה נחוש להביאו לקבר ישראל. יחד עם חבריו היהודים הוא הצליח לכתוב מכתב לשובים, לתרגמו ליפנית ולהעבירו למפקדים האחראים ב־6 במארס 1905.

ד"ר חזי עמיאור: "השבי היפני היה ככל הנראה המקום הראשון שבו ישב טרומפלדור בחברה של צעירים יהודים גאים. הם הוכיחו את עצמם בצבא, ובעצם מהותם הם היו אלטרנטיבה ליהודי הגלותי הקלאסי. טרומפלדור שם לעצמו למטרה לקחת כל זאת לכיוון של ציונות"

"הדבר החשוב ביותר", כתב השבוי, יוסף טרומפלדור שמו, "הוא שיהיו לפחות עשרה יהודים נוכחים בהלוויה, ואם אפשר אפילו שלושים. היום ישהו שלושה יהודים לצד גופת המנוח, יקראו במקום תפילות ויתפרו חלוק לבן וארוך (הכוונה לתכריכים – מ"פ). אנו מבקשים גם שנקבל היום לוחות עץ, מסמרים וגרזן… להכנת ארון מתים, ושמחר יישלחו ארבעה יהודים לחפירת הקבר. …קברו של חברנו יהיה נפרד מקברות המתים האחרים, כלומר קברותיהם של רוסים, טטארים וכו'… אנחנו יודעים מראש שבקשתנו תתמלא, כי אנו מכירים את האנושות והצדק היפני".

מסמכים מהשנים ההן, שמתגלים עד היום בארכיונים בארץ ובעולם, שופכים אור נוסף על אחד הפרקים המרתקים בתולדותיו של טרומפלדור, החלוץ שהיה למיתוס דווקא בגלל מלחמה קטנה יותר שנלחם פה. ב־1 במארס 1920, 15 שנה אחרי ימיו במחנה השבויים הרוסים, הוא נפל בחצר תל־חי שבאצבע הגליל יחד עם חמישה ממגיני המצודה החקלאית היהודית המבודדת, בקרב מול כנופיה בדואית. הישראלים מכירים אותו בגלל דבריו האלמותיים, "טוב למות בעד ארצנו" (גם אם תועדו במקור בגרסה מעט אחרת: "לא נורא, כדאי למות בשביל ארץ ישראל"). יש שלמדו שאת ידו לא איבד פה, אלא במלחמה זרה, אך מעטים יודעים עליו יותר מכך.

 

כמעט שנה הוחזק טרומפלדור במחנה שבויים בארץ השמש העולה. מסמכים רבים הקשורים בשהותו שם, וביהודים הרוסים שהיו איתו במחנה, נשתמרו בין השאר בספרייה הלאומית ובעיזבונו של טרומפלדור בארכיון הציוני המרכזי מייסודה של ההסתדרות הציונית העולמית. רובם כתובים רוסית, מיעוטם יידיש. חלקם תורגמו לאורך השנים, ואחרים תורגמו למעננו על ידי משה גונצ'רוק וסוניה לנדאו (מרוסית) וחיים לוי (מיידיש).

את המכתב על קבורתו של הופשטיין, איתר בארכיון ההיסטורי של מכון לבון פרופ' דב־בער קוטלרמן, מהמחלקה לספרות עם ישראל באוניברסיטת בר־אילן. בעברו היה קוטלרמן עמית מחקר באוניברסיטת קוקושיקן בטוקיו, ומאמרו "תקופת השבי היפני כתחנה בעיצוב דרכו הציונית של יוסף טרומפלדור: פרספקטיבה פנימית־יהודית" מתחקה אחר ההתרחשות במחנה השבויים בעקבות המכתב, שהיפנים נענו לדרישות המוצגות בו, ומתאר שגרת חיים תוססת, יהודית וציונית, דווקא בסיטואציה הטעונה והמוגבלת במדינה שתרבותה שונה כל כך. "התקופה שבילה טרומפלדור בשבי היפני תרמה מאוד להעצמת הזהות היהודית שלו", קובע קוטלרמן. "אמנם הוא היה מקורב לרעיון הציוני משחר נעוריו, אך המסקנה העיקרית של מאמרי היא שנפילתו בשבי היפני חשפה אותו לרעיונות ציוניים שאולי לא חשב עליהם עד אז. אלו השפיעו רבות על המשך דרכו".

קהילה בשבי

טרומפלדור שהה בשבי היפני מינואר 1905 עד דצמבר באותה שנה. שם זכה, לראשונה בחייו, להיות חבר בקהילה יהודית שוקקת, ואף להיחשף למנת ציונות מרוכזת. "אני קורא לזה קהילה בשבי. אין לנו רבות כאלה בנמצא", מתאר קוטלרמן. "זוהי קהילה שהתגבשה יש מאין, כי רוב חבריה לא היו יחד בזמן המלחמה, היות שהיהודים בצבא הרוסי היו מפוזרים בשלל יחידות. עם הגעתם לשבי החליטו היפנים לשלוח את החיילים הרוסים למחנות לפי דת ולאום. טרומפלדור היה בקבוצה הכי גדולה של כ־500 יהודים שרוכזו יחדיו, וכך נוצרה הקהילה. טרומפלדור הגיע ממשפחה בעלת סממנים מסוימים של התבוללות. כנראה בהשפעת חיילים יהודים שהסבירו לו את חשיבות הקבורה היהודית ומנהגיה, הצליחו הוא וחבריו לשכנע את היפנים אפילו להקים גדר הפרדה בין קברו של חיים הופשטיין לשאר הקברים במקום".

"…אומרים שביפן אומנים מצוינים. ברר והודיענו כמה צריכה לעלות יד מלאכותית. יהיה המחיר גדול כאשר יהיה – נשלח לך כסף", כתב אביו של טרומפלדור לבנו. פרופ' מירון מדזיני (למטה) מסביר ש"רופא יפני הוא שעשה לו את הפרוטזה השנייה, והיא הייתה יותר מוצלחת. היפנים חילצו אותו מגיהנום של כאב"

ד"ר חזי עמיאור, אוצר אוסף ישראל בספרייה הלאומית, חקר את ההתיישבות הציונית והתחקה אחר אופיים של אנשי העלייה השנייה והשלישית, ובהם טרופלדור. "השבי היפני היה ככל הנראה המקום הראשון שבו ישב טרומפלדור בתוך חברה של צעירים יהודים גאים", מסביר עמיאור. "הם הוכיחו את עצמם בצבא, ולמרות שהיו בשבי, נחשבו מבחינת הרוסים לגיבורים. רבים מהחיילים היהודים שהיו עמו לא היו ציונים, אבל בעצם מהותם היו אלטרנטיבה ליהודי הגלותי הקלאסי. טרומפלדור שם לעצמו למטרה לקחת כל זאת לכיוון של ציונות".

את תקופת השבי העביר טרומפלדור בן ה־24 בשני מחנות שבויים: מחנה חַמַדֵרַה והמחנה הסמוך טקיישי. יחד הוציאו החיילים היהודים שבועון, ייסדו מקהלה וספרייה, ואף קיימו אספות ציוניות, וקורסים בגיאוגרפיה, ברוסית ובעברית. הם כתבו מכתבים למנהיגים יהודיים ואפילו תרמו כספים לקרן הקיימת לישראל. מהרגע הראשון בלט שם טרומפלדור כמנהיג וכמורה. הוא חיבר ספרי לימוד ברוסית והיה אחד מעורכי העיתון. הוא אף לימד את עצמו מילים בסיסיות ביפנית, מה שאפשר לו לתקשר עם שוביו ולהשיג הטבות לחבריו היהודים.

"היפנים מתנהגים איתנו על הצד הטוב ביותר", תיאר טרומפלדור, שנקרא בחיבה "אוסיה", במכתב לאביו ב־2 בפברואר 1905. המכתב תורגם ונדפס בספר "מחיי יוסף טרומפלדור", שהביא לדפוס מנחם פוזננסקי בשנת תש"ה. "מזג האוויר כמו אצלנו בחודש אפריל… אמנם שעמום כאן, אבל גם ימים טובים יבואו… נשיקות חמות לך, לאמא, לפרידה (ודאי כבר גדל והיה לציוני), ללובה, לדורה ולשאר בני משפחתנו… הנני אוהב אותך, בנך אוסיה. כתובתי: יפן, אוסקה, פו חמדרה. מדור שבויי המלחמה. ליוסף טרומפלדור, מס' 14276".

טרומפלדור נולד בשנת 1880 בעיר פיאטיגורסק שבאזור הקווקז, מחוץ ל"תחום המושב" שייעדה האימפריה הרוסית למגורי יהודים. אמו פדוסיה הגיעה ממשפחה מתבוללת, ואביו ולדימיר וולף (זאב) היה מה שמכונה "קנטוניסט": כילד צעיר נלקח ממשפחתו לעבודה ושירות רב־שנים בצבא האימפריה. הקריירה הצבאית של אביו אפשרה למשפחה לגור במקום שנחשב אסור למגורים ליהודים אחרים.

כילד צעיר למד טרומפלדור תקופה קצרה בחדר, ובהמשך בבית ספר עממי שאינו יהודי. בה בעת, כבר בצעירותו היה פעיל בקבוצות נוער שחשפוהו לרעיון הציוני. למרות טראומת החטיפה של אביו אל שורות הקנטוניסטים, נשבה במשפחת טרומפלדור רוח חיובית כלפי שירות צבאי, והבן יוסף החליט גם הוא להתגייס, בשנת 1902. הוא כלל לא היה חייב בכך, כי למד רפואת שיניים כמו אחיו, והיה יכול לוותר על השירות הצבאי וללכת לעבוד במקצוע. הוא אף אחז בדעות אנטי־מלחמתיות, אך בכל זאת החליט שהוא מצטרף לצבא הקיסר הרוסי. הוא לא היה היחידי: מעל 30 אלף יהודים השתתפו במלחמת רוסיה־יפן. ההיסטוריון פרופ' רותם קובנר מאוניברסיטת חיפה מצביע על כך שזהו מספר היהודים הגדול ביותר, עד אז, שהשתתפו במלחמה מחוץ לגבולות ארץ ישראל.

פרופ' דב־בער קוטלרמן: "אפשר רק לדמיין: מחנה שבויים, יפן, ופתאום – הופעת פורימשפיל ביידיש. במחנה הציגו דרמה על סיפור מכירת יוסף, שגם התכתבה עם יוסף טרומפלדור ועם השבי. ייתכן שהיה זה רעיון שלו. טרומפלדור אף דאג להכין תרגום ברוסית לטובת החיילים שלא הבינו את ההצגה ביידיש"

"כבר כילד, סבל טרומפלדור מגילויי אנטישמיות", מתאר החוקר משה נחמני, מחבר הספר החדש "הגיבור הלאומי – פרקים בחייו של יוסף טרומפלדור", שיצא בקרוב לאור בהוצאה פרטית. "בסיטואציות חברתיות שונות הוא נחסם ולא היה יכול להתקדם כמו החברים הגויים שלו והוא סבל מכך. על כן, מהרגע הראשון היה לו חשוב לשנות את הדימוי הרווח השלילי שהיה באותם ימים כלפי היהודים. גם כשבחר להתגייס לצבא הרוסי, שהיה מוכה אנטישמיות אף הוא, היה לו חשוב להראות שהיהודי אינו מפחד בשדה הקרב, ובכך להדגיש בעת ובעונה אחת הן את הכבוד הלאומי היהודי והן את הגבורה היהודית".

בשנים ההן התעננו בשמי אירופה לא מעט אירועים קשים שהשפיעו על תדמיתו ומצבו העם היהודי. בהם משפט דרייפוס בצרפת ופרעות קישינב ברוסיה ב־1903 וב־1905, שהתחוללו בעת שהצבא הרוסי עמד מנגד, גם אם לא השתתף בהן באופן פעיל. בצבא הרוסי של אז גם לא הרשו באותה עת ליהודים להתקדם לדרגת קצינים בצבא, ולא מעט יהודים ששירתו בצבא הצאר החלו לתהות את מי בעצם הם משרתים ולמען מה הם נלחמים בשעה שהחיילים לצידם שונאים כל כך את היהודים, ואף לא מהססים לפרוע בהם בדרך לשדה הקרב או בחזרה ממנו. ובכל זאת, טרומפלדור שירת באומץ לב בצבא, התקדם וצבר תארים ורפרטואר קרבות. לא אחת נתקל בגילויי אנטישמיות קשים, אך מעולם לא התבייש לגלות, ואף להבליט, את יהדותו.

"בעלי הידיים יתקנאו בי"

מלחמת רוסיה־יפן פרצה בראשית 1904, והחלה בהתקפה של הצי היפני על בסיס הצי הרוסי בפורט־ארתור. היתה זו מצודה שבנו הרוסים בלב נמל שחכרו מהסינים, שנחשב לנקודה אסטרטגית בים הצהוב, על חצי אי בין קוריאה לסין. היפנים, שבעבר כבשו את הנמל מהסינים אך נאלצו להתפנות ממנו בלחץ אירופי, שאפו להחזיר לעצמם את השליטה בו, ולהשמיד את הצי הרוסי. הם צרו על המצודה, ובמקום ניטשו קרבות קשים ומרובי אבדות.

טרומפלדור היה אחד החיילים שהגנו על המצודה בשעה שהיפנים הלכו וסגרו עליה. עד מהרה התנדב למה שכונה "כיתת ציידים", שיצאה למשימות נועזות. את ידו השמאלית איבד ב־20 באוגוסט 1904, כשנפגעה באחד הקרבות, והוא פונה לבית החולים. בתום אשפוז של כשלושה חודשים היה נחוש לחזור לשדה הקרב. החלטתו הלא שגרתית תועדה בפקודת יום של הצבא הרוסי ב־29 בנובמבר 1904, שנמצאת בין מסמכי הארכיון הציוני. "הנה זוהי בקשה של חייל רוסי אמיתי, רוסי לא לפי שמו, אלא לפי רוחו… תמיד היה מודיע על התנדבותו לפעולות מסוכנות, בקרבות שימש דוגמה של גבורה עילאית", נכתב בפקודה.

על הפציעה בישר להוריו במכתב רק ב־2 בפברואר 1905: "מילאתי את חובתי ולבי טהור. עתה רק רצון אחד לי, והוא כי כולכם, ובייחוד אמא ואתה, לא תצטערו ביותר על שאיבדתי בכך את ידי השמאלית… באחרון לשלושת ימי המלחמה… פגעו בידי רסיסים של כדור תותח ורוצצוה בפיסה, במרפק ובין שני המקומות האלה. לאחר שעות אחדות כרתו מידי את חלקה התחתון, מלמעלה למרפק קצת. ולאחר מאה ימים יצאתי מבית החולים. מרגיש עצמי בריא ומוכשר להמשיך להשתתף במלחמה… רבים הם האנשים שגם הימנית וגם השמאלית אבדו להם, וגם הם חיים. ומצד שני הנני מקווה כי גם ידי הימנית האחת, שבה אני כותב את מכתבי זה, תעמוד לי בחיים במידה שגם בעלי שתי הידיים יקנאו בי". אביו ענה לו, במכתב שמצוטט בספרה של שולמית לסקוב "טרומפלדור, סיפור חייו" (הוצאת כתר, 1982): "כל היהודים על פני כדור הארץ יתהללו בגבורתך".

מפקד המצודה בפורט־ארתור נכנע לכוחות היפנים ב־2 בינואר 1905. המלחמה המשיכה להשתולל, ולכן לקחו היפנים את חיילי המצודה בשבי. יחד עם טרומפלדור נשבה גם חברו הקרוב דוד בלוצרקובסקי, שלימים יכתוב את זיכרונותיו על החוויות עם טרומפלדור בספר בשפה הרוסית. במאמרו מתאר קוטלרמן את עדותו של בלוצרקובסקי על טרומפלדור, שבדרכו לשבי "שכב מלא ייאוש על סיפון האונייה היפנית והביע סלידה עזה מהמלחמה, ורגשי עלבון עקב הפגיעה המתמדת בכבוד החיילים היהודים בפרט ובזכויות יהודי רוסיה בכלל".

טרומפלדור היה נחוש לשנות את מצב היהודים, לפחות אלה שרוכזו סביבו לפתע בהמוניהם בשבי היפני. עד מהרה הוא ערך בחירות והוכרז כיושב ראש ההתאחדות היהודית במחנה השבויים חמדרה. הוא אף שאף להרחיב את יריעת השפעתו אל היהודים במחנות הסמוכים. הוא הצליח ליצור קשר עם הקהילה היהודית המקומית ביפן, אך מכיוון שלא היה קצין, שוביו לא אפשרו לו לצאת מהמחנה ולהיפגש עם נציגי הקהילה.

"חוגו של טרומפלדור ביפן גדל כל הזמן", מתאר משה צינמן את שסיפר לו אחיו לייזר, שהיה עם טרומפלדור בשבי. "טרומפלדור לימד שהיהודים צריכים לעבוד, לחיות על אדמה שלהם כי אחרת לא ייחשבו לעם, ושאדמה זאת צריכה להיות פלשתינה, מולדתו ההיסטורית של העם היהודי"

יחסם של היפנים לשבויים במלחמה היה יחס מטיב, כפי שמסביר קובנר, החוקר את מלחמת רוסיה־יפן וכן את יחסם של היפנים לשבויי מלחמה: "בניגוד לדימוי שלנו על השבי היפני, היחס לשבויים באותה תקופה היה חיובי ומתחשב: הם קיבלו מספיק אוכל, לא היו עינויים והיפנים לא פגעו בשבויים. היחס החיובי נובע בין השאר מכך שבאותם ימים קבוצת ההתייחסות של יפן הייתה מדינות המערב, והיא שאפה להיחשב למדינה מודרנית ועדיין קיוותה לקשרים עם רוסיה לאחר המלחמה. היפנים אפשרו לשבויים במחנות לפעול פעולה פוליטית ודתית. תמיד מדברים על אופי היפני, על מורשת הבושידו (מורשת הסמוראים שמקדשת את ההתאבדות, מ"פ) ועל יחסם הקשה של היפנים לשבויים במלחמת העולם השנייה, אך ניתן לראות כיצד כשלושים שנה קודם הם היו אחרים לחלוטין, מה שאומר שהסיטואציה והנסיבות הן שקובעות, ולא האופי הלאומי".

לדברי קוטלרמן, לחיילים היהודים היה מדריך להתנהגות בשעת מלחמה: ספרו של החפץ חיים, רבי ישראל מאיר הכהן, "מחנה ישראל". "החייל היה יכול ללמוד ממנו איך לאכול במלחמה, איך לפתור את בעיית הכשרות, איך לחגוג את החגים בשדה הקרב ועוד", הוא אומר. "הספר שימש גם את השבויים ביפן, וגם היפנים, שאצלם הצורך הדתי הוא חלק בלתי נפרד מהאישיות ומהמורל של החייל, גילו עניין בספר ובמנהגים היהודיים".

 

"היפנים הפרידו את היהודים בשבי כי היהודים עצמם ביקשו הפרדה", טוען מירון מדזיני, פרופסור אמריטוס ללימודי יפן באוניברסיטה העברית בירושלים. "היהודים תמיד מבקשים להיות בנפרד, גם משיקולי כשרות. השבויים ביפן גם קיימו קשר עם העולם החיצון: הם גם קיבלו סיוע מארגונים יהודים באמריקה וגם מהקהילות היהודיות שהיו ביפן".

עדות ליחס היפני הטוב ניתן אולי למצוא בכך שהיו יהודים מקרב השבויים שהחליטו להישאר ביפן וכלל לא לשוב לרוסיה בתום השבי. "באותה תקופה, יפן נעזרה ביהודים לצורך מלוות המלחמה, ובעיקר ביהודי האמריקני ג'ייקוב שיף, שמוכר עד היום באתוס היפני", אומר קובנר. עם זאת, הוא מוסיף, "אין לנו שום אינדיקציה לכך שהדבר גרר יחס מיוחד לשבויים היהודיים, כי הרוסים עצמם קיבלו יחס חיובי וגם הם שיבחו את היחס היפני בשבי".

סדר שיהיה כאן

"…אומרים שביפן אומנים מצוינים. ברר והודיענו כמה צריכה לעלות יד מלאכותית. יהיה המחיר גדול כאשר יהיה – נשלח לך כסף", כתב אביו של טרומפלדור לבנו בעת שהיה בשבי. מדזיני מסביר שהיפנים אכן דאגו לשבוי הפצוע: "לאחר שאיבד את היד בפורט־ארתור, עשה לו רופא צבאי רוסי את הפרוטזה הראשונה, שכנראה לא הייתה טובה והוא סבל. רופא יפני הוא שעשה לו את הפרוטזה השנייה, והיא הייתה יותר מוצלחת. מבחינות מסוימות הוא היה אסיר תודה ליפנים, שחילצו אותו מגיהנום של כאב".

אחד המסמכים שטרומפלדור שקד עליהם בשבי היפני היה רשימת הרוגים ונפטרים מקרב החיילים היהודים במחנה. בארכיון הציוני אפשר למצוא את הרשימה הזו, שסודרה בטבלה בכתב ידו של טרומפלדור, כתובה בעיפרון. היא מעידה כי מרבית האנשים "נהרגו ביריות" ונפטרו מפצעיהם. "טרומפלדור ערך רשימות של הגבורה היהודית", מתאר קוטלרמן: אחת הסיבות לעריכת הרשימה הייתה להציגה ברוסיה, להבליט את הגבורה היהודית בשדה הקרב, ולשפר את תדמית היהודים בעיני הרוסים.

טרומפלדור וחבריו עסקו מהרגע הראשון בגיוס כספים לרווחת השבויים היהודים ולתמיכה בחיילים עניים. לשם כך פנו למשל לרב העיר אירקוטסק ברוסיה, וגם כתבו מכתב תודה לאחד מהמפקדים היפנים הבכירים, שסייע להם בהשגת כספים והציע להם לייחדם לארגון בית תפילה בעבור השבויים.

אחד הדברים החשובים לטרומפלדור היה לסייע ליהודים בשבי לחגוג את החגים. למשל, במסמכים תועדו הצגות פורימשפיל שנערכו במחנות שבהם רוכזו יהודים. קוטלרמן: "אפשר רק לדמיין: מחנה שבויים, יפן, ופתאום רואים במקום הלא צפוי הזה הופעת פורימשפיל ביידיש. במחנהו של טרומפלדור העלו הצגת דרמה על סיפור מכירת יוסף, שגם התכתבה עם יוסף טרומפלדור ועם השבי. ייתכן שהיה זה רעיון שלו. טרומפלדור אף דאג להכין תרגום ברוסית לטובת החיילים שלא הבינו את ההצגה ביידיש".

לקראת פסח פנה טרומפלדור לשלל גורמים כדי להשיג הגדות ומצות. הוא הצליח ליצור קשר עם יהודי העיר היפנית קובה ולהזמין מהם מצות לפסח מבעוד מועד, אך המצות הגיעו רק ביום האחרון של החג. עד אז דאגו היפנים להעמיד לרשות היהודים תנור להכנת מצות מתוצרת עצמית, אך מידת כשרותן הועמדה בספק.

יהודים במחנה שבויים אחר היו בני מזל יותר מאשר טרומפלדור וחבריו: אליהם הצליחו המצות להגיע בזמן. בגזיר עיתון שמצוי בידיו של קוטלרמן, שהופיע בעיתון היהודי בשנגחאי Israel’s Messenger באפריל 1905, מתאר אחד השבויים, זלמן רייכלר, את העניין הרב שגילו השובים היפנים בהלכות הסדר היהודי. "פסח היה לנו זמן לשמוח. היו לנו מצות שנשלחו מכמה ערים, ביצים, יין ואפילו חרוסת. חגגנו סדר מלכותי בבית הכנסת, שהיה עמוס ביפנים לאורך כל הטקס. הם ישבו ביראת כבוד גדולה ובהוקרה, ואנחנו סיפרנו את סיפור יציאת מצרים ופסח בלהט, מסיימים בשירת 'חד גדיא' ו'אחד אלוהינו'. היפנים הביעו רצון לשרת אותנו ולהגיש לנו אוכל לשולחן, כמובן סירבנו… מכל זאת ניתן להבין שאנחנו לא מרגישים בגלות, ובה בעת איננו יכולים לשמוח: כי אנו יודעים שאלפים מאחינו עמלים כעבדים ושופכים את דמם בשדות הקרב ללא סיבה משלהם. הלוואי שאלוהים יגלה רחמים! הלוואי שהמלחמה תסתיים בקרוב!"

באביב 1905 משהו נסדק בחיי הקהילה היהודית השבויה במחנה טקיישי. ניתן היה לחוש זאת גם בכרוז ברוסית שהופץ במחנה ב־14 באפריל 1905, חמישה ימים לפני פסח, תחת הכותרת: "העלון היהודי". גם הכרוז הזה, המופיע במאמרו של קוטלרמן, מיוחס לטרומפלדור וחבריו. "עוד מעט פסח! עבודות ההכנה, הקשות ביותר, נסתיימו", נכתב בכרוז. "המכשולים מצד היפנים מאחורינו. ריבים קטנוניים שהקציפו את הים היהודי שלנו, נרגעו. רק פה ושם, כמו אחרי הסערה, מתעוררות רוחות קלות ומולידות גל של דיבורים וחיכוכים… בראש עוברות תמונות של שהות היהודים במצרים, תמונות קשות של דיכוי גס. בעת הזאת חג זה יקר לנו במיוחד, כי עד לא מזמן גם אנחנו בעצמנו חווינו בפורט־ארתור קשיים רבים… ועכשיו – נחגוג! הקשיבו אתם שלא רוצים את החג: שתקו! אל תרעילו את רגשותינו שכה יקרים לנו! ובכל אופן אנו חושבים שאין מי שלא יודע לחגוג. בלב כל יהודי יש מיתר קטן שמגיב לקריאה הקדומה: שמע ישראל, ה' אלוהינו, ה' אחד!"

אחד המסמכים שטרומפלדור שקד עליהם היה רשימת הרוגים ונפטרים מקרב החיילים היהודים במחנה. אחת הסיבות לכך הייתה רצונו להציג את הרשימה הזו ברוסיה, להבליט את הגבורה היהודית בשדה הקרב, ולשפר את תדמית היהודים בעיני הרוסים

המתח המתבטא בכרוז נבע מקיומן של שתי קבוצות יריבות בין היהודים, "אורתודוקסים" מול "ציונים". קוטלרמן: "לא מדובר באורתודוקסים במובן העכשווי של המילה, אלא בחיילים שהיו יותר לצד המסורת. בקבוצה של ה'ציונים', שבה התאחדו כשליש מהשבויים סביב טרומפלדור, היו חברים אישיים שלו, ולכן לא ברורה עד הסוף החלוקה בין הקבוצות. הייתי מותיר את שני השמות הללו תחת מירכאות. מה שברור הוא שההתאחדות הקיימת ובניית החיים היהודים סביב הנרטיב המסורתי כבר לא סיפקו את טרומפלדור, והוא הלך יותר ויותר לכיוון העשייה הציונית".

ואכן, טרומפלדור, שלא היה ידוע בקיום אורח חיים דתי, הצליח להדביק גם את הדתיים בלהטו ובפעלתנותו. "בציונות ובלאומיות של טרומפלדור היה נוכח ממד דתי, בלאומיות החזקה שלו היה אלמנט מיסטי", אומר נחמני. "אצלו הלאומיות התבטאה בצעדים הלכה למעשה של ישיבה בארץ ישראל, ארגון ההתיישבות בה ואף במסירת הנפש על הארץ. אלו שני צדדים של אותה מטבע, של לאומיות חיה ודתית באופייה".

"בעיני הסובבים אותו נראה הדבר תמוה שדווקא הוא ייתפס לעניין היהודי באינטנסיביות כזאת", מתארת שולמית לסקוב בספרה. "בלוצרקובסקי מעיר כי היו שראו בו 'אדם שנשאר בכל זאת עומד באמצע הדרך בין ההתבוללות ובין הרעיון הלאומי'. קראו לו: 'המתבולל החוזר בתשובה', ובמידה מסוימת היה זה כך. בלאומיותו ובעבודתו הציונית הורגש מעין ניתוק משורשי היהדות. הוא מדבר על עמו כאידאליסט, המסתכל מן הצד. לא הורגש בו הקשר הבלתי אמצעי ליהדות ההיסטורית ולמסורותיה… הוא הגיע ללאומיות היהודית לא מכוח החינוך, הסביבה או המסורת, אלא בכוחה של נהייה אידאליסטית, בכוחם של געגועים לחיים לאומיים מלאים".

תקוות ציון

לאחר הקרע בין שתי הקבוצות במחנה הקימו "הציונים" את "אגודת בני ציון השבויים ביפן", שהקדישה משאבים לפעילות ציונית נרחבת. בין השאר, כמתואר במאמר של קוטלרמן, גייסו טרומפלדור וחבריו תרומות לקרן הקיימת לישראל ולהקמת בית ספר ביפו, לנטיעת יער לזכרו של הרצל (שנפטר שנה לפני כן, ב־1904) ועוד, והחלו לכתוב מכתבים לגופים ולאישים הנוגעים בציונות.

אפשר להתחקות אחר פעילותם ומכתביהם במידה רבה באמצעות העיתון שהוציאו באותם חודשים, שנקרא "דר יודשער לעבן" ("החיים היהודיים"). נדפסו בו מאמרים ועותקים מהמכתבים ששלחו, ברוסית וביידיש. טרומפלדור, עורך העיתון, כתב את מרבית המאמרים ברוסית, ושבוי אחר כתב את המאמרים ביידיש. היפנים סיפקו לשבויים הקטוגרף, מין מכונת שכפול של אותם ימים, לשם הפצת עותקים מהגיליונות.

בספרייה הלאומית נמצאים שלושה גיליונות, ובארכיון הציוני גיליון אחד ובו תוספת מיוחדת לעיתון. על גבי חלק מהגיליונות מתנוסס הכיתוב המפורש באותיות עברית "יאפאן טאקייסי", ולצידו התאריך העברי וסמל חוג בני ציון השבויים ביפן – מגן דוד שבתוכו המילה "ציון", ושני דגלי ישראל. מקריאה בעיתון אפשר ללמוד פחות על חיי היומיום בשבי, ויותר על המשנה הציונית שהייתה חשובה לטרומפלדור ולחבריו.

"מדובר בביטאון לוחם", מתאר קוטלרמן, "ביטאון מפלגתי לכל דבר ועניין, שדמה לעיתונים שהיו לכל מפלגה וקבוצה פוליטית, כנהוג בחברה הרוסית. העיתון היה כל כך מוצלח, שבארכיונים בחו"ל מצאתי שהוא הלהיב גם את הלא יהודים במחנה, שכתבו: 'הנה, ליהודים יש עיתון נפלא שיכול לשמש מודל גם לעיתון משלנו'. הרוסים במחנה הוציאו עיתון שנקרא 'דרוג', חבר, וחלק מהמאמרים שנדפסו בו הוקדשו לטרומפלדור".

באחד המאמרים ביידיש, שפורסם בט"ז באלול תרס"ה, מובא בהרחבה סיפור לידתם של יעקב ועשו, כאנלוגיה לחיי היהודים באותם ימים והכיסופים לציון. "יעקב החליט כבר שהגיע הזמן להמשיך לנדוד", נכתב שם. "הוא הודיע את זה לעגונה הזקנה שלו, בת ציון. הוא קיבל תשובה מהעגונה בת ציון במילים הבאות: 'יעקב היקר, הלב שלי יוצא אליך. לא שכחתי אותך, משמח אותי שלא שכחת אותי… קודם כול תראה לעשו שהוא היה שונא חינם שלנו… ודע איך צריך להיות בעל בית אצלך בביתך. אמשיך לשמוע מרחוק איך אתה חי בשלווה ובשקט בקרב עשו. ייתכן שלי קשה בלעדיך אבל אני מתארת לעצמי את העתיד המאושר שלנו'".

ב־19 ביולי שלחו השבויים הפעילים מכתב למנהיג הציוני מנחם אוסישקין, בתקווה שיקבל אותו עד ראש השנה: "אל המהנדס אוסישקין… נשיאנו וחברנו הנכבד ביותר, החוג בני ציון השבויים ביפן שולח לך ברכות חמות מכל הלבבות לראש השנה, מאחלים לך חיים ארוכים לטובת עם ישראל. בעקבות עבודתנו יש לנו כעת 65 ציונים טובים שכבר התכוננו באמצעות שיעורים בשבי לפעילות ציונית לימים שבהם ישוחררו. כדי שיוכלו לפעול למען הציונות".

טרומפלדור, כחייל נכה, היה יכול להשתחרר מהשבי חודשים לפני חבריו, אך כשנחתמה הפסקת האש הוא נמנע מלצאת לחופשי. "נערכה לו מסיבת פרידה במחנה, שארגנו גם חיילים שאינם יהודים", אומר קוטלרמן, "אך ברגע האחרון הוא החליט שהוא לא חוזר. אני חושב שצריך תעצומות נפש כדי להישאר שבוי. זה לא חלום של אף אחד"

ב־21 ביולי שלחו טרומפלדור וחבריו מכתב לקונגרס הציוני השביעי בבאזל. "חברי הקונגרס, משתתפי הקונגרס היקרים – העם היהודי מסתכל על כולכם בתקווה גדולה ומחכה ללא סבלנות מתי תתחילו כבר בעבודתכם החשובה. בינתיים הלבבות שלנו איתכם. ושהתקווה שלנו תעזור לכם להסתדר בעבודתכם הנהדרת והקשה".

ככל שהתקדמו חודשי השבי, החל טרומפלדור לבחון את האפשרות לעלות לישראל כבר בשנת 1906. הוא התאמן עם חברים בקבוצתו בעבודות חקלאיות. כידוע, לבסוף הגיע ארצה רק בשנת 1912 והקים בה מושבה שיתופית לעבודה בחקלאות, אך נראה כי הניצנים לכך החלו לנבוט בשבי ביפן.

במכתב להוריו שכתב ב־21 באוקטובר 1905, שתרגם פוזננסקי ולימים שב ונערך על ידי אבשלום בן־צבי, כותב טרומפלדור: "התאגדנו כאן 11 איש לשם יצירת מושבה בארץ ישראל… מצב היהודים ברוסיה – מה יכול להיות עגום ורע ממנו… דורות על דורות. שנואים ובזויים הם. לשון היהודים – בשפל המדרגה. תרבות יהודית אינה קיימת כמעט… קצנו להיות מפוזרים בין הגויים השונים ולשמש להם כלי משחק קל… שם, בארץ ישראל, לא נהיה תלויים באחרים… נחיה נא במחיצתנו אנו!… ייתכן שנמצא עוד אנשים אחדים ישרי לב וטובי אופי שיתאימו לנו ויסכימו לחיות כמונו חיי קומונה. ואחר כך אולי אף אתם ועוד משלנו תעלו ותבואו אלינו… והנני נפרד בנשיקות מכם ומלובה ומדורה… זמן צאתנו מכאן קרוב".

בספרו של משה נחמני מופיעה גם עדותו של משה צינמן, שאחיו לייזר שהה בשבי היפני עם טרומפלדור ואף השתייך לקבוצה הציונית שלו. צינמן כתב את זיכרונותיו, שבחלקם מבוססים על זיכרונות אחיו, ב־1943, והם נדפסו בארכיון המדינה בתרגומה של שרה נשמית. צינמן היה מנהל אחוזה ברוסיה, והוא הציע לטרומפלדור לעשות בה את הכשרתו החקלאית לקראת עלייתו ארצה. "באותו זמן חוגו של טרומפלדור ביפן גדל כל הזמן", מתאר צינמן את שסיפר לו אחיו. "בשיחות שהתנהלו בחוגו הנושא הראשי היה הרעיון כי כל אחד חייב לעמול, כי בושה היא לחיות על חשבון עבודת הזולת. אכן היהודים סובלים בגלל זה שאין קרקע תחת רגליהם, כי הרוב חי לא מעבודה פורייה. טרומפלדור לימד כי היהודים צריכים לעבוד, לחיות על אדמה שלהם, כי אחרת לא ייחשבו לעם, כל זמן שלא תהיה להם אדמה משלהם, וכי אדמה זאת צריכה להיות פלשתינה – מולדתו ההיסטורית של העם היהודי… לפתרון זה של הבעיה היהודית הוא הגיע בחלקו בעצמו ובחלקו בהשפעת הוגי דעות חברתיות יהודיות, שאיתם עמד בקשר מכתבים… בעיתונות היפנית הופיעו רשימות על פעילותו. קצינים רוסים ממחנות אחרים פנו בבקשותיהם אל השלטונות היפניים לאשר להם לבקר בבית הספר של יוסף טרומפלדור, לשהות בשיעוריו ולהכיר אותו. שמו של הגיבור הגידם, שזכה לכל ארבעת הצלבים הגיאורגיים על הגנת פורט־ארתור, התת־קצין אשר מנהל בהצלחה כזו בית ספר לחיילים שבויים, אותו מכבדים לא רק הרוסים, אלא הוא זכה לכבוד גדול גם מצד היפנים".

הפוגרום הכושל

בארכיונים יש גם גלויות ובהן דרישות שלום לטרומפלדור מחיילים יהודים אחרים, מכתבי תודה וגם מכתבי בקשה שיאתר למענם חייל זה או אחר שנעדר או חייב להם כסף. הפניות אל האיש, שרבים ראו בו כתובת לסיוע, המשיכו גם לאחר תום המלחמה. בארכיון גדוד העבודה איתר נחמני תרגום עברי למכתב תודה שגרתי משנת 1905: "כאות למסירותי אין קץ למורה היקר יוסף בן זאב טרומפלדור, הנני מודה לך על עמלך בחריצות כה רבה עבורי, ממני תלמידך אליקים מגדלוביץ". מגדלוביץ זה הוא סבו של שופט בית המשפט העליון בדימוס והיועץ המשפטי לממשלה לשעבר, אליקים רובינשטיין. הסב שירת עם טרומפלדור במצודת פורט־ארתור והיה אף הוא שבוי ביפן, אך לימים נספה בשואה. נחמני העביר את הנוסח העברי לרובינשטיין, וכעת הם תרים אחר המכתב המקורי ברוסית.

"את המכתב לא הכרתי, אך כשמשה נחמני העביר לי אותו התרגשתי מאוד", אומר לנו רובינשטיין. "ממכתבים שכתב לימים סבי לאבי, מסיפורים של חבריו ומזיכרונות אבי, אני יודע שסבי לחם במלחמת רוסיה־יפן בצבא הצאר. לימים, לפני שהשואה כילתה אותו ואת בני משפחתו, הוא אף הספיק לכתוב כדי לעודד את אבי, שנפל בשבי הרוסי במלחמת העולם השנייה. הוא כתב לו: 'גם אני הייתי שבוי ביפן ויצאתי מזה'. בשנות החמישים כתב אבי בספר העיירה 'קהילת לנין – ספר זיכרון' שסבי היה 'מסור לרעיון גאולת הארץ עוד מימי שבתו בשבי היפני יחד עם ידידו יוסף טרומפלדור'. מגדלוביץ הוא שם המשפחה המקורי, אך אבי, שהבריטים חיפשו אותו, החליף את השם לשם משפחת אמו, רובינשטיין".

טרומפלדור וחבריו כתבו מכתב אפילו לצאר ניקולאי השני, והוא נדפס בעיתונם בספטמבר 1905. במכתב הם ביקשו זכויות אזרח מלאות ברוסיה ואת הפסקת האנטישמיות. מי מהאסירים שרצה לחתום על המכתב הוזמן "לצריף מס' 42 ליוסף טרומפלדור". "אילו היינו חייבים כולנו למסור את חיינו בהגנה על ארתור, היינו עושים זאת בלי לחשוב", כתבו לצאר. "שהרי ידענו גם ידענו, שמרוסיה מסתכלים עלינו 5 מיליוני יהודים, אשר כואבים יחד איתנו את כל הייסורים, אשר מעודדים אותנו בכל כוחם ואשר מקווים שאנו נמלא את חובתנו ביושר. ידענו שאין הם זוכים לזכויות ברוסיה. על בשרנו הרגשנו את כל כובד המצב חסר הזכויות… מזה זמן ביקשנו הזדמנות ליפול לרגליך בבקשה להעניק זכויות לכל יהודי רוסיה, השוות לאלה של שאר העמים החיים ברוסיה".

 

"בלחץ החברים הוחלט לבסוף לא לשלוח את המכתב לצאר", אומר קוטלרמן. "בעקבות המלחמה והמהפכה הכושלת של 1905 (מורדים בהנהגת פעילים סוציאליסטים וליברלים ניסו להפיל את הצאר מכיסאו, מ"פ) החלו שינויים בחברה הרוסית. הצאר גם ניסה להתגמש. הוא הקים את הפרלמנט הראשון ב־1906, פיזר אותו כעבור חודשיים, ושב והקים אותו. בישיבות הראשוניות של אותו פרלמנט רוסי כבר עלה עניין זכויות האזרח ליהודים. כנראה שנשבו בחברה היהודית רוחות שגרסו שכדאי לחכות עם המכתב ולא לקלקל את המגמות הטובות הללו. זהו מכתב נוקב שמעיד על כך שטרומפלדור המשיך לדאוג לכל יהודי רוסיה באשר הם, ולא רק בהקשר הציוני, אלא כדי שיזכו לזכויות כמו שאר העמים".

במחנה הגדול היה ליהודים ממשק גם עם חיילים רוסים בני לאומים אחרים. בארכיונים יש מכתבי תודה רבים של חיילים כאלה שלמדו קרוא וכתוב בשבי הודות לבית הספר ללימוד קריאה שהקים טרומפלדור, אך קוטלרמן מתאר במאמרו גם אירוע שלילי בין הקבוצות: חיילים רוסים תכננון לערוך פוגרום בחיילים היהודים במחנהו של טרומפלדור. את העדות לכך מצא קוטלרמן במסמכי ארכיון באמסטרדם, שכללו עדויות של תנועת הסוציאליסטים המהפכניים.

טרומפלדור לא הסתפק באותם ימים בפעילות הציונית, אלא שאף להקים במחנה השבויים פרלמנט של כלל השבויים. הרעיון נתקל בהתנגדות גם מצד חבריו היהודים וגם מצד חיילים רוסים אחרים. היו אלו ימי מהפכת 1905, ולאזני השבויים התגנבה כוונתו של הצאר ניקולאי השני להרחיב את זכויות האזרח ולהקים את הפרלמנט שייצג את כלל האזרחים במדינה. חמתם של החיילים הרוסים האנטישמים בערה. קוטלרמן מביא במאמרו מזיכרונותיו של השבוי הרוסי גריגורי נוביקוב: "80־70 איש מאנשי 'המאה השחורה', התנועה הלאומנית הרוסית, תכננו לתקוף בלילה שבין 9 ל־10 בנובמבר 1905 את צריף מס' 42, שבו התגורר טרומפלדור, ולצורך זה חתכו מבעוד מועד את חוטי החשמל בסביבה. תוכניתם הודלפה לחיילים הפולנים והטטארים ששוכנו בשכנות ליהודים… באחוות מיעוטים שהתעצמה בתנאי השבי ורוחות המהפכה, ואולי מתוך שנאתם לשוביניזם הרוסי, יצרו קשר עם היהודים ויחד איתם הניחו מארבים במעברים שבין הצריפים. הם קיבלו את פני הפורעים באלות והבריחו אותם".

טרומפלדור, כחייל נכה, היה יכול להשתחרר מהשבי חודשים לפני שאר חבריו, עת חתמו הרוסים והיפנים על הסכם הפסקת אש בפורטסמות' שבארה"ב ב־5 בספטמבר 1905. אך הוא נמנע מלהשתחרר. "ערכו לו מסיבת פרידה במחנה, שארגנו גם חיילים שאינם יהודים", אומר קוטלרמן. "בארכיון באמסטרדם נשתמרו נאומים בשבחו. אך ברגע האחרון הוא החליט שהוא לא חוזר. אני חושב שצריך תעצומות נפש כדי להישאר שם. עם כל הפעילות המעניינת, זה לא חלום של אף אחד לשבת במחנה כשבוי".

למרות מעורבותו הרבה של טרומפלדור בחיי קהילת השבויים, סבור קובנר כי האתוס של טרומפלדור כחייל רוסי נופח לאורך השנים. "חלק ממה שאנחנו יודעים עליו הוא הגזמות ציוניות של לאחר המלחמה. לאחר שנפצע ואיבד יד הוא אמנם המשיך להילחם אך היה מוגבל בתנועותיו. ביומני חיילים רוסים ממוצא יהודי שהיו בשבי היפני, שאני מתרגם בימים אלה, איש לא מזכיר את טרומפלדור. אין ספק שהוא היה אדם כריזמטי וחשוב, אך לא כל מה שלאחר מכן ייעשה ממנו".

בארכיון הציוני מצויה תותבת היד של טרומפלדור – שם אומרים שהיא הפרוטזה היפנית, אך יש שאומרים שהיא התותבת הרוסית שלו. היא עברה שימור מיוחד, ובשבוע הבא תוצג בכנס לרגל מאה שנה לקרב תל־חי, שבו נפל טרומפלדור, ביום י"א באדר שחל השבוע, בכנס, שייערך בבית הארכיון בירושלים, יושק ספר המאמרים החדש "תל־חי 1920־2020 – בין היסטוריה לזיכרון" (הספר הושק גם באירוע נוסף לכבוד השבוע במכללת תל־חי). קובץ המאמרים יוצא בימים אלו לאור בהוצאת יד בן־צבי והמכון לחקר הציונות וישראל ע"ש חיים ויצמן באוניברסיטת תל־אביב, בעריכתם של הפרופסורים יעל זרובבל ואמיר גולדשטיין.

גבורת האדמה

עם שובו מהשבי טרומפלדור הועלה לדרגת קצין בצבא הרוסי ועוטר באותות מכובדים רבים. כאמור, הוא לא עלה ארצה מיד ב־1906, אלא הלך ללמוד בסנט־פטרסבורג והגיע לראשונה לארץ ישראל רק ב־1912.

בקטע מוסרט נדיר ששובץ במקרה בסרט "חיי היהודים בארץ ישראל" (1913) נראה טרומפלדור חורש את אדמת הארץ בידו האחת. האיש שאחראי על ייסוד "גדוד נהגי הפרדות", הגדוד העברי הראשון שהקימו הבריטים במלחמת העולם הראשונה, ומקים ארגון "החלוץ", המשיך לשלב כל העת בין הגבורה היהודית ובין הגשמת העם במולדתו.

החוקרים מעידים כי ביפן של היום מוכר שמו של טרומפלדור באופן חלקי ביותר. קוטלרמן מרצה לא אחת על טרומפלדור בפני היפנים, והוא ביקר באזור פורט־ארתור ואיתר בעיר היפנית איזומיאוצו את קברו של חיים הופשטיין, שביוזמת טרומפלדור ושאר החברים השבויים זכה לקבורה יהודית מלאה על אדמת יפן. ראש העיר סיפר לו שהגדר הקטנה והחלודה שהפרידה את קברו מקברי הגויים שסביבו, תמיד נראתה לו מוזרה כשהיה ילד. מתנדבים יפנים דואגים עד היום לנקות ולטפח את הקבר. בתמונה שהעביר לנו הוא נראה עומד לצידו, ונושא תפילה לזכר הופשטיין.

"והשיממון גדול עכשיו שבעתיים, כי מנותקים אנו מן העולם ניתוק גמור", כתב טרומפלדור לאביו ב־21 דצמבר 1905, זמן קצר לפני ששוחרר מהשבי. "כדי להפיג קצת את השעמום התחלתי נותן שיעורים – נמצאו לי כחמישה עשר־עשרים תלמידים שומעים – בהיסטוריה ובמקצת בגיאוגרפיה. בערבים אנו קוראים ספרות יפה… ועם כל אלה – חיים! חיים הבו לנו! מסביב שיממון עד כדי ייאוש ובטלה איומה, ממיתה! אבל… גם זה יעבור… הכול עובר… ואולי עוד נזכה לראות את עצמנו בתוך כל עם ישראל המאוחד והמקובץ… אז ננוחם מצרותינו ונשמח ונחזה את אחינו המרודים… מי ייתן ונקבצו לארץ ישראל… מהר, התאסף, עם אומלל, עם מהולל! הן סבלת, עונית דייך, ועיניך למרחב, לחופש, הרחק מפחד ומשעבוד!"

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il