בלילה שבין שני לשלישי בשבוע שעבר, כשבנימין נתניהו ובני גנץ נשאו את נאומי הניצחון/האכזבה שלהם בהתאמה, היו גם מסרים שלא הופיעו בטלפרומפטרים ובדפים הכתובים. "גנץ עשה טעויות בולטות שמאפיינות אותו", אומר איש התקשורת קוה שפרן, העוסק באימון פוליטיקאים להופעות בפני קהל. "הוא נגע שוב ושוב במיקרופון, כאביזר מעורר ביטחון. הידיים שלו נעו בתנועות לא החלטיות, ועלו לא פעם לפנים, מה שמשדר מבוכה וחוסר אמינות. לכל סימני המצוקה האלה אני קורא 'דליפות'. כמו פליטות, אבל בלי מילים. היה מעניין במיוחד לראות איך יאיר לפיד שומר פתאום מרחק פיזי מגנץ. עד עכשיו לפיד דאג להיות במרכז התמונה, עכשיו הוא בורח הצידה, נעמד בקצה הרביעייה כדי לא להיכנס לפריים של 'כישלון'. הקוקפיט מתחיל להיפרם, והיה אפשר לראות את זה בכוריאוגרפיה של הארבעה על הבמה".
ומה קלטת בנאום של ביבי?
"אצלו, בנאום הניצחון ובכלל, אנחנו רואים מעט מאוד דליפות. שפת הגוף שלו משדרת הצלחה. הוא מתפרש על פני שטח הפודיום, הוא פתוח, מה שמלמד על זה שהוא בטוח. תנועות הידיים שלו מדויקות. בעוד גנץ מראה לקהל את גב היד שלו, ביבי דואג שנראה את כפות הידיים שלו פתוחות, כמי שלא מסתיר כלום. הוא לא מצמצם את גופו בתנוחת הסתגרות שמלמדות על חשש, לא סוגר את ידיו על הבטן. יש לו תנועתיות נוחה וזורמת, ובעיקר התאמה בין מה שהוא אומר למה שהגוף משדר. תנועות הידיים נותנות תוקף לדברים, והחיוכים מוסיפים.
"נתניהו גם עושה פאוזות בנאום, בלי לפחד מהשקט או מהקהל המריע. גנץ מפחד מהשקט, הוא לא רוצה שיהיה רגע אחד של דממה, ולכן הוא מגמגם. ביבי מבין כמה חשוב לו לשתוק, והוא נהנה מהאתנחתות הדרמטיות. אם מסתכלים על רמת הקול שלהם – גנץ מטפס מעלה בהתרגשות, ונתניהו שומר על קול נמוך, שיחד עם שאר המרכיבים משדר לשומעים: אני הזכר־אלפא, המוביל בעל הכתפיים הרחבות. אפשר לסמוך עליי".
אצל שפרן עצמו אפשר למצוא הדים לא מעטים לטכניקות אחרות, מילוליות, שהוא מייחס לבנימין נתניהו. כך קורה כבר בראשית שיחתנו, כשאני מספרת לו על ריאיון שערכתי פעם עם פוליטיקאי טירון, שהיה מאוד נרגש ומגומגם. חצי שנה אחר כך, כשאותו אדם הגיע לתפקיד בכיר יחסית, צפיתי בו בטלוויזיה ותהיתי אם זה האיש שפגשתי: כעת הוא היה רהוט, ממוקד, כולו משדר ביטחון. היה ברור לי שהוא עבר הכשרה בתחום הרטוריקה ושפת הגוף, ולראשונה הבנתי את הכוח של האלמנטים האלה. אחרי הסיפור הקצר שלי, אני שואלת את שפרן אם יש צורך בתהליך ארוך וממושך כדי לחולל מהפך מעין זה. "תראי", הוא עונה, "אם מסתכלים על ביבי, אפשר ללמוד ש…" – ואני מבינה מיד שהוא מפעיל עליי את שיטת "גשר למסר". כמו נתניהו, גם שפרן דבק בעיקרון האומר שלא משנה מה השאלה, הוא כאן כדי לדבר על נושא מסוים, ולכן בו תעסוק התשובה.
לאחר ההתנתקות התפטר שפרן מתפקיד הכתב המדיני של גלי צה"ל. "זו הייתה תקופה מורכבת. בכל מקום ראו בי סמל ומייצג של הציבור הימני. לא תמיד קל להיות בפוזיציה של מייצג. אם שידרתי את המילה 'התנתקות', אבשלום קור נזף בי שאני מכשיר את השרץ. אם אמרתי 'גירוש', קיבלתי הערות מלשכת שרון"
הנושא העיקרי ששפרן רוצה לדבר עליו הוא ספרו החדש "סודות נתניהו" (הוצאת כנרת־זמורה), שעליו שקד במשך כשלוש שנים. בתחילה הוא התכוון בכלל לכתוב תסריט לסדרה, מעין "בית הקלפים" הישראלי, "אבל הפרויקט הזה לא קיבל מימון. ואז הבנתי שיש לי ביד אוצר של מסמכים שיכולים להפוך לספר". המסמכים האלה כוללים עמודי טיוטה שהכין נתניהו לקראת הופעותיו, התכתבויות שלו עם יועצים, נקודות ששרבט לעצמו, מברקים סודיים ששלח ודברים שרצה לומר ומחק ברגע האחרון. בעזרת כל אלה חושף שפרן את ארסנל הכלים שהופך את ראש ממשלת ישראל לאשף תקשורת ולנואם מבריק וכריזמטי, שיודע להשפיע על קהל שומעיו ולדאוג שמסריו ייקלטו ויופנמו.
איך בעצם קיבלת גישה לחומרים הללו? חלק מהדפים נראים כמו טיוטות מקושקשות שאף אחד לא ישמור במגירה לאורך שנים.
"מי שיצעד באזור בלפור יראה שיש שם רחוב צדדי עם פחי זבל", אומר שפרן בחיוך. "בואי נסתפק באמירה שנעשה כאן תחקיר, והכול הושג באופן לגיטימי".
החשיבות הרבה שנתניהו מייחס לנאומים ולמסרים תקשורתיים אינה בגדר סוד, ובכל זאת ההשקעה האדירה שלו בנושא, כפי שהיא נחשפת בספר, מעלה את השאלה אם לא עדיף שמנהיג יתמקד יותר בעשייה מאשר במופע היחיד שלו.
"אין זה מתפקידי לענות על השאלה הזאת, הציבור יקרא וישפוט. מכל מקום, במקרה של נתניהו אני לא בטוח שנכון להפריד בין עשייה ובין העברת מסרים. לשונם של המדינאים היא נשקם. אלה לא מילים בעלמא. ראש ממשלה לא יכול להרשות לעצמו לעלות לנאום בלי להיות מוכן, כי מילים יוצרות מציאות. בסוף, בכוח המילים שלו הוא מסכל את הסכם הגרעין עם איראן. הציבור בישראל לא יודע עד כמה הפוליטיקאים, הבנקאים, בכירי עולם העסקים וסתם אנשים שרוצים להעביר מסרים מתכננים היטב את ההופעה שלהם ואת המילים שיאמרו. אני כמובן חושב שזה דבר חיובי".
נתניהו עצמו שיתף פעולה עם כתיבת הספר?
שפרן שותק ממושכות. "הרבה אנשים בסביבתו שיתפו פעולה. אבל בואי נצלול לניירות עצמם", הוא אומר לבסוף, ושולף מיד תיקיית מסמכים, עוד טכניקה לניתוב השיחה לאפיקים הרצויים לו.
עולם של גברים
החברים מתיכון צ'לטנהם בפנסילבניה זוכרים את הנער בנימין נתניהו כמי שלא חיבב בילויים, והעדיף להקדיש את מרב זמנו הפנוי למועדון הדיבייט. בגיל 33, כשמונה לציר ישראל בוושינגטון, הפך התחביב למקצוע. נתניהו נהג להשקיע שעות רבות בעמידה מול המראה ובשכלול יכולות הנאום שלו, לקח שיעורי משחק, ואף קנה מצלמה והציב אותה בסלון ביתו כדי לתעד את עצמו ולהפיק לקחים. "כששואלים אותי אם נתניהו למד איך להופיע, אני עונה שהוא עדיין לומד", אומר שפרן. "לעולם הוא יתכונן לפני ריאיון, יבדוק את עצמו, יערוך חזרות ויתאמן".
"במקרים מסוימים נתניהו יכול להשקיע אפילו שבועות של הכנה, למשל לקראת נאומיו באו"ם. יש נאומים שלכאורה הם 'קטנים' אבל בעיניו הם משמעותיים מאוד, כמו באזכרה לחללי אלטלנה. את הנאומים לאירועים האלה הוא כותב בפרוטרוט. ובכלל, אי אפשר לנתק את נתניהו מהנאום גם כשמישהו אחר כותב אותו"
עד כמה אתה רואה הבדל בין נתניהו הצעיר לנתניהו של היום?
"הגרעין היה שם מלכתחילה, אבל הוא השתנה והשתפר. נתניהו הבין שלשונו היא מקצועו. אם אני צריך לסכם את העיקרון שלו בשתי מילים, זה 'כוח דברא'. הוא מבין שההחלטה של הבוחרים קשורה בעיקר לכוח ולגבריות של המועמדים, והוא משתמש במילים המתאימות. מערכות הבחירות האחרונות שלו היו על מי יותר גבר, מי חזק יותר. המילים 'חזק' ו'חוזק' ו'מחזק' חוזרות שוב ושוב בקמפיינים של ביבי. לצד זאת יש ניסיונות להציג את המועמד השני, כלומר גנץ או בוז'י, כנשי, מגמגם, לא שפוי, חלש. עוד קודם הוא אמר על ציפי לבני 'זה גדול עליה', וגם שלי יחימוביץ' יצאה מהמפה הפוליטית. נוצר מצב שהביאו שלושה רמטכ"לים כדי להתגבר עליו".
כותב הנאומים העיקרי של ראש הממשלה בשנים האחרונות הוא ד"ר חגי חריף, אבל נתניהו בעצמו, מספר שפרן, הוא זה שמלטש, מוסיף, חותך, מנקד, כותב הערות לגבי האינטונציה ואפילו מסמן לאן עליו להצביע. אורי אליצור ז"ל, ששימש ראש לשכת ראש הממשלה במהלך הקדנציה הראשונה של נתניהו וכתב עבורו גם הוא, ניסח זאת כך: "אפשר לומר על נתניהו שנאומיו הם בהחלט שלו, הכותב רק חוסך לו זמן".
כמה זמן נתניהו מקדיש לכל נאום?
שפרן: "במקרים מסוימים הוא יכול להשקיע אפילו שבועות של הכנה, למשל לקראת נאומיו באו"ם. חשובים לו במיוחד גם הנאומים בפתיחת מושב הכנסת ובטקסי יום השואה, ויש נאומים שלכאורה הם 'קטנים' אבל בעיניו הם משמעותיים מאוד, כמו הנאום באזכרה לחללי אלטלנה. חשוב לו להדגיש דברים שהימין עשה לאורך השנים, ואת הנאומים לאירועים האלה הוא כותב בפרוטרוט. בכלל, אי אפשר לנתק את נתניהו מהנאום גם כשמישהו אחר כותב אותו".
גם היום נתניהו מקפיד לצפות בכל הופעותיו ולנתח אותן. אחת המאכזבות מבחינתו, אומר שפרן, הייתה בטקס הדלקת המשואות במלאת שבעים למדינת ישראל. לאחר שנאבק ארוכות מול יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין כדי לקבל את הבמה בטקס, הוא נשא נאום חיוור יחסית, והכותרת שנותרה ממנו היא "נתניהו חרג מהזמן שהוקצב לו". לדברי שפרן, בהכנת הנאום התלבט ראש הממשלה בין שני סיפורים שהוא אוהב, ולבסוף בחר לספר כיצד ראה פעם בשער טיטוס קבוצה של תיירים המתפעלים מתחריט המנורה של בית המקדש, מצביעים עליה ואומרים בהתרגשות "ישראל, ישראל". הזיכרון הזה דווקא לא הצליח לדבר באופן מיוחד אל לב הקהל. הסיפור שנותר מחוץ לדף עוסק בסבו של נתניהו, נתן מיליקובסקי. בשלהי המאה ה־19 עמד פעם הסב יחד עם אחיו בתחנת רכבת, ולפתע הבחין בחבורת בריונים מתקרבת לעברם. הוא ביקש מאחיו שיברח, ונותר שם לבדו, לספוג את מכותיהם. כאשר שכב על הקרקע מתבוסס בדמו, הבטיח לעצמו שאם ישרוד – יעלה לארץ ישראל כדי לבנות עתיד לעם היהודי. "אני עומד כאן היום כראש ממשלת ישראל משום שסבי קיים את הבטחתו", נוהג נתניהו לומר בתום הסיפור הזה.
"נאום מורכב משלושה חלקים: קהל, מרצה וחומר", אומר שפרן. "ראשי תיבות קמ"ח, ואם אין קמח אין תורה. עכשיו, איזה מבין השלושה הוא החשוב ביותר לדעתך?"
אני מנחשת שהמרצה. גם אם הוא לא שולט בחומר, הוא תמיד יכול "לחרטט בביטחון".
"זו טעות נפוצה. התשובה היא שהקהל הוא הכי חשוב. 'מה הקהל יקבל ממני', זו שאלת המוצא שכל דובר חייב לשאול את עצמו. וביבי קורא היטב את הקהל הישראלי. הוא יודע על אילו מיתרים לנגן – השואה, ירושלים – ומעביר לשומעיו מסרים באופן גלוי וברבדים סמויים".
נתניהו הוא אשכנזי מרחביה, בן לפרופסור, חי לא מעט שנים בארצות הברית, הכי ישראל הראשונה. איך הוא מצליח בנאומים שלו לסחוף קהל ששונה מאוד מחתך האוכלוסייה הזה?
"התשובה היא שנתניהו קצת מרגיש נרדף, גם אם הוא לא באמת כזה. הוא האיש שיש לו הכי הרבה כוח במדינה, ועדיין הוא כל הזמן טוען 'רודפים אותי'. ערב הבחירות הוא כתב פוסט שאומר משהו כמו 'ארבע שנים הכוח היה אצלם, וביום הבחירות נראה להם מה זה'. סליחה, אתה לא ראש הממשלה? איזה כוח היה אצלם? ומי זה ה'אנחנו' שיחד איתו אתה מייצר את הגוף־ראשון־רבים הזה? זו רק דוגמה, איך באמצעות פרטים קטנים הוא מלכד את העם סביבו".
לחתוך שלוש שניות
סגולה תקשורתית נוספת של נתניהו, אומר שפרן, היא היכולת לחבר מילה לתמונה ותמונה לתודעה. כולנו יודעים שראש הממשלה מעשן סיגרים, אך כמה תמונות כאלו צרובות אצלנו בזיכרון? קרוב לאפס, כי הוא דואג לא להיות מצולם כך בפומבי. בהקשר הזה חולק שפרן עם קוראי ספרו אנקדוטה משעשעת. ככתב בגלי צה"ל הוא ארב פעם לנתניהו, אז שר האוצר בממשלת שרון, והפתיע אותו בשאלה על ההחלטה לא להאריך את כהונת הרמטכ"ל משה יעלון. כשנתניהו החל לענות למיקרופון, שפרן חש פתאום בריח שרוף. כעבור רגע נוסף הוא קלט שהעשן מיתמר מהמרואיין עצמו. הנוכחים במקום סייעו לכבוד השר לחלץ את עצמו במהירות מתוך הז'קט המתפחם. בדיעבד התברר כי נתניהו חשב שהאזור נקי מעיניים זרות, והרשה לעצמו להצית סיגר. כששפרן הפתיע אותו, הוא מיהר לתחוב את הסיגר לז'קט, ככל הנראה עוד בטרם כבה לחלוטין.
לעומת האין־תמונה הזאת, יש תמונות רבות שנתניהו הצליח לצרוב בזיכרוננו. במהלך נאומיו הוא שלף לא פעם הפתעה כלשהי, חפץ או מסמך – איור פצצה וטוש אדום כדי לסמן היכן צריך לעצור את איראן בטרם תפתח נשק גרעיני, מפה של אושוויץ, שרידי מל"ט שהופל בשטח ישראל ועוד. וכמובן, היה גם הרגע הדרמטי שבו הוסר לוט שחור ממדפים עמוסים בדיסקים ובעשרות קלסרים, בעוד נתניהו מודיע כי זהו ארכיון הגרעין האיראני שהשיגו סוכני המוסד. שפרן מציין כי הקלסרים השחורים נקנו זמן קצר לפני כן בחנות לציוד משרדי, וראש הממשלה ביקש לרכוש גם קלסרים אדומים וירוקים, כדי שהתפאורה כולה תתכתב עם הדגל האיראני. הסצנה שנתניהו ביים השיגה את האפקט, ושודרה שוב ושוב במהדורות החדשות בכל העולם.
יתרון אחר של נתניהו קשור לשימוש הוורסטילי בטכנולוגיה. מי שעקב אחר חשבון הטוויטר של ראש הממשלה היה יכול בשלב מסוים להבחין במהפך שהתחולל שם: מדיווחים עובדתיים בסגנון הודעות לעיתונות – לפנייה אל הקהל, כביכול שיחה ישירה עם הקוראים. את השינוי הזה מייחס שפרן לטופז לוק, יועץ הניו־מדיה של נתניהו, ששכנע את הבוס כי חשוב לתקשר עם העוקבים בגובה העיניים.
"כאב לי הלב לראות מה שעושים לגנץ. הוא דווקא יודע לנאום, אבל מוציאים את הקטעים שבהם הוא כושל בלשונו, ודואגים שנראה אותם שוב ושוב. אנחנו צריכים רק כמה שניות כדי לקבל רושם על בן אדם, וחושבים שאם מישהו מדבר בביטחון הוא כנראה יביא ביטחון. המשוואה הזו מובילה ל'אם גנץ לא יודע לדבר, כנראה הוא לא יודע להנהיג'. וזה לא נכון"
"אחד הדברים המדהימים אצל ביבי הוא יכולת המעבר שלו ממדיום למדיום", אומר שפרן. "זה אדם לא צעיר, כבר בן 70, יש לו חולשות פיזיות שמסתירים מאיתנו, אבל הוא מתפעל פייסבוק ואינסטגרם וטוויטר, בדילוגים אבולוציוניים שהוא יודע לבצע בצורה מדהימה. וזה לא רק בשנים האחרונות. עוד בזמן שכיהן כשגריר ישראל באו"ם, כשרבין ופרס עוד דיברו בעיקר ברדיו, הוא כבר התחמם אצל לארי קינג, הכיר היטב את הטלוויזיה ואימץ את השפה שלה".
גם ב־2006, רגע לפני פרוץ עידן הרשתות החברתיות, נתניהו ידע לנצל את הטכנולוגיה הקיימת ככלי להפצת מסרים ולמיתוג. היו אלה ימי מלחמת לבנון השנייה, ונתניהו כיו"ר האופוזיציה החליט למצב עצמו כמי שמתעלה מעל המחלוקות הפוליטיות ודואג להסביר את ישראל בעולם. "נתניהו כתב אז דוא"ל שבו הביא את הצד הישראלי, והמייל הזה הפך לוויראלי בקהילות היהודיות בכל מקום", מספר שפרן. "אבל רגע אחרי המלחמה, נתניהו הפך את הדברים והסביר איזה כישלון היה כאן, ולמה צריך להחליף את ראש הממשלה אהוד אולמרט. זה דבר שהוא עושה הרבה. כמה ימים לפני הבחירות הוא תוקף את גנץ ה'לא אפוי', אבל שבוע אחר כך אותו גנץ יהיה 'שותף חשוב למהלכים למען ביטחון ישראל'. תמיד הנימוק לשינוי המגמה יהיה גורל העם והמצב הביטחוני. לפני הבחירות זה מחייב להצביע רק ביבי, ואחריהן זה מחייב להקים ממשלה עם גנץ".
טופז לוק ויונתן אוריך נחשבים לאנשים הכי קרובים ומשפיעים על הופעותיו של נתניהו בתקשורת. שניהם החלו לעבוד איתו בשנות העשרים לחייהם, והוא מייחס להם חשיבות גדולה הרבה יותר מאשר ליועצים המבוגרים. מדוע?
"יש כאן שני רבדים. ראשית, נתניהו לא רוצה להציב לידו אנשים חזקים. הוא מוריד להם את הראש. וברובד השני, הוא מבין שהצעירים האלה מדברים את שפת הדור החדש, והוא צריך אותם כדי להגיע לדור הזה, אם כי גם בניו־מדיה יש לו מעורבות גבוהה. הוא יכול לראות סרטון ולומר: את שלוש השניות הללו תורידו, הן מיותרות".
נתניהו, מוסיף שפרן, נוטה גם להקיף את עצמו בחובשי כיפה, כי לרוב הם אלו שיודעים להביא את המקורות והציטוטים התנ"כיים שהוא כל כך אוהב. "הוא רואה בעצמו את ממשיכם של הרצל ומשה רבנו, ומרגיש שהוא חלק מהנרטיב ההיסטורי. ביבי יכול לוותר על שטחים, אבל הוא לעולם לא יוותר על הביטחון, כי הוא מאמין ששר ההיסטוריה שלח אותו למשימה של הגנה על ביטחון ישראל".
אפשר לומר שנתניהו רואה בעצמו סוג של משיח?
"הייתה לו לא מזמן הופעה מצוינת בפני חב"דניקים, ובין השאר הוא אמר להם שמח"ל הם ראשי התיבות של 'משיח חייב לבוא', ושאנחנו מגשימים את חזון הנביאים. זה קצת מתחבר לבצלאל סמוטריץ', שאומר שאנחנו באתחלתא דגאולה. ביבי לא אומר את זה במפורש, וגם לא מתכוון לזה ממקום דתי כמו סמוטריץ', אבל יש לו חיבור לזרמי העומק הפנימיים שמניעים את החברה הישראלית, ויכולת רבה לנגן על המיתר הסמוי שהוא האלמנט הדתי. אנשים לא מבינים עד כמה אנחנו כמדינה וכחברה פועלים על בסיס אלמנטים דתיים. אפשר לראות קורלציה גדולה בין המסורתיות ובין הצבעה לנתניהו, ובכלל בין השאלה מתי בפעם האחרונה היית בבית כנסת ובין למי תצביע. נתניהו יודע לדבר לקהל דתי. אל המשיחיות שלו אני לא מתייחס בצורה ביקורתית, גם בן־גוריון ראה כך את עצמו".
מה לגבי הופעות תקשורתיות לא מוצלחות?
"יש לנתניהו גם כאלה. הייתה לו כזכור פדיחה גדולה בעימות המפורסם מול איציק מרדכי ב־1999. הכישלון הכי גדול שלו היה בהצבעה על ההתנתקות. אריק שרון ישב אז במליאה ולא הזיז שריר. נתניהו בינתיים כינס מסיבת עיתונאים מאולתרת, כל העיתונאים סביבו, והוא דיבר והתחיל להזיע. הזיעה, מסר לא מילולי, ציירה אותו כלחיץ וסחיט, כשמולו שרון רגוע. ואז הוא נכנס עם הזנב בין הרגליים והצביע בעד ההתנתקות. בן כספית טוען שמאז נתניהו דורש שיקררו עד יקפיאו כל אולם שהוא מופיע בו".
איזה נאום שלו אתה אוהב במיוחד?
"הוא הכי טוב כשהוא 'במירעו', כשהוא משחרר את חרצובות לשונו. אני אוהב לשמוע אותו חובט באופוזיציה. נאום החמוצים למשל היה גדול. אבל כשהוא לועג לגנץ בכל הזדמנות, ומנצל את לשונו כדי לתקוף, זה המקום שבו נחמץ הגוף".
בשלוש מערכות הבחירות של השנה האחרונה הפך יו"ר כחול לבן לסמל של גמגום ובלבול. "כאב לי הלב לראות מה שעושים לו", אומר שפרן. "הוא דווקא יודע לנאום, אבל מוציאים את הקטעים שבהם הוא כושל בלשונו, ודואגים שנראה אותם שוב ושוב. חוץ מזה, גם אם הוא לא יודע לדבר, אז מה? גם לוי אשכול לא ידע לנאום, ולבן־גוריון היה קול צורמני. אז למה ביבי כל הזמן יורד על גנץ? שוב, כי הוא מתבסס על מחקרים שמראים כמה החיצוניות והדיבור משפיעים על הבוחרים. אנחנו צריכים רק כמה שניות כדי לקבל רושם על בן־אדם, וחושבים שאם מישהו מדבר בביטחון הוא כנראה יביא ביטחון. המשוואה הזו מובילה ל'אם גנץ לא יודע לדבר, כנראה הוא לא יודע להנהיג'. וזה לא נכון. אנחנו חיים בעידן שבו התקשורת לא מאפשרת חשיבה תוך כדי שידור, מצפים שתשלוף הכול ומהר. יש ספר שנקרא 'שקט – כוחם של המופנמים בעולם שלא מפסיק לדבר'. כן, גם בשקט ובהרהור ובמחשבה יש משהו".
כמו רבים ממבקריו של נתניהו, גם שפרן סבור כי החטא הגדול של ראש הממשלה הוא הניצול של יכולותיו הרטוריות כדי להעמיק את הקרע בעם. "הוא משתמש בנשק הלשון כדי להסביר את ישראל באו"ם, ומצד שני הוא משסה. קראתי את הנאומים מהקדנציה הראשונה שלו כיו"ר הליכוד: הוא אומר לרבין 'אתה וערפאת תאומים סיאמיים', 'אתה דוהר לתהום ולוקח את העם איתך'. אנשי ימין יקראו את מה שאני מתאר בספר ויגידו שנתניהו גאון, ובשמאל יאמרו שהוא גאון אכזר".
הנעבעכיות של ביל גייטס
קוה שפרן, 39, נשוי לדקלה אהרן־שפרן, כתבת הבריאות של תאגיד השידור. הוא בנו של יגאל שפרן, רב ופרופסור לאתיקה רפואית. הוא גדל בשכונת קריית־משה בירושלים, למד בתלמוד תורה "מורשה" ולאחר מכן בישיבת ירושלים לצעירים מבית מרכז הרב. לגלי צה"ל הגיע לדבריו בעקבות קריאתו של אורי אורבך ז"ל "הטובים לתקשורת". "התחושה הייתה ששם אפשר להשפיע לא פחות מאשר בסיירת מטכ"ל", הוא אומר.
בתום השירות נשאר שפרן בתחנה הצבאית, ובהמשך מונה שם לכתב ופרשן מדיני, במקומו של רביב דרוקר. בשנת 2005, לאחר ההתנתקות, התפטר מהתחנה וכן מסוכנות הידיעות איי־פי שבה עבד. "זו הייתה תקופה מורכבת. בכל מקום ראו בי סמל ומייצג של הציבור הימני, ציפו ממני ומאחרים להשמיע קול, וזה יצר קונפליקט לא קטן. הרבה אנשי תקשורת שואלים את עצמם עד כמה עליהם להיות עצמם ועד כמה עליהם לייצג את הציבור שכביכול שלח אותם. לא תמיד קל להיות בפוזיציה של מייצג. אם שידרתי את המילה 'התנתקות', אבשלום קור נזף בי שאני מכשיר את השרץ. אם אמרתי 'גירוש', קיבלתי הערות מלשכת שרון. אגב, גם בתקופה ההיא השתמשו בחריזה ומטבעות לשון – 'פינוי־פיצוי', 'רגישות־נחישות' – כפי שנתניהו אוהב לעשות".
הקונפליקט הגיע לשיאו אחרי ששפרן פרסם ב"העין השביעית" מאמר ביקורתי על תפקודה של התקשורת הישראלית בסיקור ההתנתקות, כשהוא מתאר את הקרבה המופרזת בין פוליטיקה ותקשורת בתוך מטוסו של ראש הממשלה. "בימים אלה התואר 'כתבנו המדיני' שמוצמד לשמי מונח עליי כעול, ונשמע לאוזניי כמעט כמו כינוי לא מחמיא", כתב שם. "כמו תזכורת שמושמעת בכל מהדורת חדשות כדי שלא נשכח מי כאן 'האשם'. מי לא ביצע כראוי את תפקידו. אני הייתי בין אלה שבשנה האחרונה היו אמורים לספר מהי תוכנית ההתנתקות, למה היא נוצרה, איך היא תיושם, ולדון בהבטיה ובתפקודו של ראש הממשלה. נכשלתי. נכשלנו. ואין הרבה נחמה בכך ששותפיי לכישלון הם בכירי הכתבים בישראל שישנים עכשיו כאן לידי. הכישלון כמו נולד מהמטוס הזה – מהערבוב הנעים, אך המסוכן כל כך, בין פמליית ראש הממשלה לעיתונאים. מכך שכולנו טסים עכשיו כמו משפחה גדולה ומאושרת שמדי פעם אחד מבניה מנסה להעז ולמרוד באבא שרון הגדול רק כדי להרגיש עצמאי. כולנו טסים ביחד (…) לעבר היעד שראש המשפחה הציב – ההתנתקות. אני חושב שבכל כך הרבה חניות ביניים הייתי צריך לרדת מהטיסה הזאת. הרי בין אם אתה מאמין ביעד ובין אם לא – צריך לשאול שאלות".
המאמר הזה גרר עימות בין שפרן ובין פרשן חדשות ערוץ 2 אמנון אברמוביץ' והכתב המדיני של "הארץ" אלוף בן. "לא נכשלנו", קבע בן. "מילאנו ואנחנו ממלאים יום־יום ושעה־שעה את המוטל עלינו. שפרן התבלבל: כתבים מדיניים אינם מפלגה או תנועת מחאה. יש להם תפקיד שונה בחברה הישראלית: עליהם מוטל לדווח לציבור על תוכניותיו ומעשיו של ראש הממשלה, ולנסות להסביר אותם. לגלות לאן הוא חותר, מה הן ההחלטות שקיבל, כיצד פועלים הכוחות בסביבתו, מה הם יחסיו עם המערכת הפוליטית המקומית ועם מנהיגים זרים (…) אבל כאן מסתיימת אחריותנו. מכאן צריכים הציבור ונציגיו לשפוט את המידע, לתמוך בראש הממשלה או להתנגד למדיניותו".
לאחר פרישתו מגלי צה"ל הקים שפרן בית ספר לתקשורת בצה"ל. "נעניתי לקריאתם של הרמטכ"ל דן חלוץ ודוברת צה"ל מירי רגב, שבימי מלחמת לבנון השנייה הבינו את חשיבות שדה הקרב התקשורתי", הוא מספר. בהמשך הגיש את תוכנית הבוקר ב"גלי ישראל", וכעבור שלוש שנים עזב את עמדת העיתונאי לטובת עיסוק אחר, משיק אך שונה: הכשרת שרים, חברי כנסת ובכירי המגזר הציבורי לעמידה מול קהל. "היום אני מרגיש שאני משפיע יותר מבעבר, כי את היכולת שלי לעמוד מול מצלמה אני נותן גם לאחרים. אני עוזר לאנשים מכל המגזרים והעמדות להשמיע את קולם, מראשי המתנחלים ועד אנשי שמאל".
ובכל זאת, אתה לא מתגעגע למיקרופון? כשדרן ההשפעה שלך ישירה יותר.
שפרן משיב בבדיחה מרירה: "שאלו את ג'ורג' בן ה־85, שעדיין עובד בקרקס וגורף מדי יום את פסולת הסוסים והפילים, 'למה אתה צריך את זה? צא לפנסיה'. ג'ורג' הזדקף ואמר: 'ככה לעזוב את השואו ביזנס?'"
מה מבקשים ממך הלקוחות שלך?
"מייסר אותי לראות שכולם רוצים להיות ביבי. באים פוליטיקאים ואומרים לי 'תוציא ממני את הביבי שבי'. ואני שואל: למה? תהיה מה שאתה, עם הגמגום, עם הדיבור האיטי, כל אחד והסגנון שלו. ביל גייטס הוא מנהיג בינלאומי והוא קצת נעבעך, גנדי ההודי גם לא היה דובר מדהים. נוצר מעגל קסמים שבו כולם רוצים להיות אותו דבר. נכון שכל אחד צריך לשפר את היכולות שלו, אבל אין סיבה 'להיות ביבי'".
צוחקים ברביעי, בוכים בשישי
אני שואלת את שפרן אם המיומנות שלו בקריאת שפת גוף ומסרים תת־מילוליים באה לידי ביטוי גם ברגעים אלה: אולי הוא מצליח לראות איזו שאלה הכנתי מראש, באילו נושאים שמוזכרים בספר אני פחות מתעניינת, וכך ליטול לידיו את השליטה בריאיון. בתגובה הוא חוזר לטיסות ההן עם אריק שרון: "הייתה אווירה נחמדה בין הכתבים לראש הממשלה, היינו צוחקים. ואז שרון היה אומר, במיוחד לנחום ברנע ושמעון שיפר – 'איתכם צוחקים ביום רביעי ובוכים ביום שישי'", הוא מחקה את קולו של ראש הממשלה המנוח. "אז לא משנה מה קורה עכשיו, בסוף השליטה במה שיתפרסם ביום שישי תהיה בידיים שלך". ושוב שפרן נקט טכניקה שנפוצה גם אצל נתניהו – לשלב סיפור, בדיחה, כדי להעביר את המסר.
בוא נדבר על נשים, רטוריקה ושפת גוף. כמעט לא שומעים התייחסות ליכולת הנאום של פוליטיקאיות.
"לנשים קשה יותר. באופן כללי הציבור הרבה יותר ביקורתי כלפי נשים מאשר כלפי גברים. לאורך אלפי שנים חינכו אותן שהן צריכות לשבת בצינוף אברים, להקטין את עצמן. נוצר מצב של נשים מכונסות ושל גברים פשוטי אברים שמשתלטים על המרחב. עם הזמן נשים מתחילות לתפוס את מקומן גם בהיבט הפיזי, רוצות להיות יותר תקיפות, אבל הן נמצאות בקונפליקט. נשיות עדיין מתקשרת לחולשה, ומצד שני גם להיות גברית מדי זה פשע. את במלכוד – או שיציגו אותך כמישהי שלא מסוגלת לענות לטלפון האדום, או שתהיי חזקה ואז תעוררי אנטגוניזם.
"המחקרים מלמדים שנשים בפוליטיקה מעלימות את סימני הנשיות. גולדה הייתה הכי גבר בממשלה. פוליטיקאיות בכירות כמו לימור לבנת או יולי תמיר היו מסירות את העגילים כשצולמו, והן גם סיגלו לעצמן קול נמוך כדי להיות סמכותיות. איילת שקד דווקא משלבת בצורה מעניינת: היא לא מחביאה את נשיותה, מצטלמת למגזיני אופנה, ומצד שני יודעת להיות סמכותית".
ומירי רגב?
"רגב, כמו טראמפ וכמו קמפיין הנגטיב של ביבי בישורת האחרונה לפני הבחירות, היא דוגמה לצמא שיש בציבור לשבירת כללי התקינות הפוליטית. הבוטות נתפסת ככנות. נימוס הוא חולשה, בעיטה במוסכמות היא אותנטיות".
נחזור לשאלה שממנה התחלנו, והפעם בלי גשר לנתניהו: עד כמה מסובך להפוך אדם חסר כריזמה לדובר רהוט?
"נתחיל בזה שלא כולם מוכנים ללמוד. קחי את נושא גובה הקול: לגרום לאדם להוריד את הקול בראיונות זה מאמץ סיזיפי". שפרן עצמו, אגב, מנמיך מדי פעם את קולו, מה שגורם לי להיות סופר־מרוכזת כדי לא להחמיץ את דבריו. עוד שיטה מוכרת להשיג קשב. "יש אנשים שמגיעים למפגש אחד או שניים, וזה משפר מאוד את היכולות שלהם. יש כאלו שרוצים להיפגש כל שבוע־שבועיים כדי לעבור על ראיונות שלהם, ויש פוליטיקאים שבאים לפני נאום מסוים, או עוברים אצלי לפני מסיבת עיתונאים. כל אחד יכול להשתפר בתחומים האלו ביחס לעצמו, ושינוי אמיתי מתרחש כשלומדים לעבוד טוב עם הגוף על רטוריקה. זה כמו אופניים: למה אנחנו אף פעם לא שוכחים איך לרכוב? כי זה מפעיל חלקים בגוף שזוכרים את הפעולה".
שלוש מערכות בחירות בטח סיפקו לך המון עבודה.
"נכון, אבל אני לא עובד רק עם פוליטיקאים. על העבודה הפוליטית, שלא תמיד היא כל כך ערכית, אני מפצה בעבודה עם אנשי עולם הידע. אני לוקח אותם ומעביר אותם טרנספורמציה לעולם של העברת מסרים. זה שפוליטיקאים רוצים לדעת לדבר, זה מובן מאליו. החוכמה היא ליצור שינוי אצל אנשי אקדמיה, שיש להם מה לומר, אבל הם לא תמיד יודעים איך לומר את זה".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
