מכונת התעמולה של הרפובליקה העממית של סין עובדת בשבועות האחרונים שעות נוספות. המטרה: לנתק את הקשר הקיים בדעת הקהל העולמית בין סין ובין הקורונה, וגם להראות שדווקא המערכת שלה, האוטוקרטית, היא זו שהצליחה להיאבק בנגיף טוב מכולם.
זהו ספין מסוכן לא רק כי הוא מעוות את האמת, אלא מפני שאנו עלולים לסיים את משבר הקורונה עם נרטיב חדש בשיח הציבורי – נרטיב שתומך בהגדלת כוחה של המדינה ובפגיעה בזכות לפרטיות כדי להתמודד טוב יותר עם המשבר הבא. המטרה של המדור הפעם היא להפריך את הספין לחלוטין, ולהראות שלא רק שהמערכת הסינית לא היטיבה להתמודד עם הווירוס, היא עזרה לו להתפשט.
שלטון הפקידים
מקורו המדויק של נגיף הקורונה לא ידוע, אך אין ספק שההתפרצות הראשונה שלו על פני כדור הארץ הייתה בעיר ווהאן, במחוז חוביי במרכז סין. עוד בדצמבר 2019, חודש לפני שהווירוס עלה לכותרות, שמונה רופאים בעיר הבחינו במחלה חדשה דמוית SARS שכנראה עוברת בין בני אדם. הרופאים הבינו את הסכנה, והזהירו את חבריהם לנקוט אמצעי בטיחות מרביים, כולל שימוש במסכות ובידוד חולים כדי למנוע התפרצות. מה עשה הממשל המקומי בווהאן, כששמע את ההתרעות האלו? שלח אל הרופאים את המשטרה והאשים אותם ב״הפצת שמועות״. הם התבקשו להפסיק את הדיווחים שלהם, שמא יעוררו בהלה ציבורית.
במערכת הסינית, כמו במערכת הסובייטית של ברית המועצות, האמת חשובה פחות משמירת התדמית הפוליטית. זה שנים, פקידים מקומיים מזייפים את הנתונים הכלכליים במחוזות שלהם כדי לעמוד ביעדי הממשלה. כשגורמים כאלה שמעו לראשונה את הדיווחים על המחלה, הם העדיפו לשמור על חזות של "הכול בסדר", ולא להתמודד עם האמת. במערכת שהכול בה פוליטי – כי בכל דבר שולטת המפלגה – גם איום על בריאות הציבור הוא איום על המפלגה, שעלולה להיתפס כחסרת יכולת לעצור את המחלה.
זו לא הפעם הראשונה שאנשי ממשל מקומיים מסתירים מידע על התפתחות מגפה. בזמן משבר ה־SARS של 2002־2004, פקידים סינים שינו את הדיווחים על מספר החולים. התוצאה הייתה התפשטות המחלה, בדיוק מה שקרה עם נגיף הקורונה החדש. מדוע אותה התנהגות חזרה על עצמה, גם אחרי שהוכחה כמסוכנת? התשובה היא שבמערכת הסינית, פקיד מקומי מתוגמל או נענש בהתאם לדיווחיו לפקיד הממונה עליו בבייג׳ינג. הוא יכול לעשות את העבודה הקשה ולוודא שהכול עובד היטב בתחום אחריותו, או שהוא פשוט יכול להציג לממונה את התמונה הרצויה לו. הדרג הזוטר לא כפוף לדעת הקהל המקומית; הפקיד מבייג׳ינג כנראה לא יבוא לבקר במחוז שרחוק ממנו אלפי קילומטרים; ולכן שקר הוא אפשרות קורצת ביותר. כך נתונים כלכליים זוכים ל"שיפוץ", נתוני זיהום אוויר "מטופלים", וכאשר וירוס מתחיל להתפשט, האינסטינקט הראשון הוא להכחיש את קיומו.
עוצר בהיקף ענק
כאשר כבר היה ברור שהווירוס יוצא משליטה, גם הממשל הסיני המרכזי פעל בהתאם לאותו אינסטינקט. הוא לא שיתף בהתחלה את הנתונים שלו עם ארגון הבריאות העולמי (WHO), השמיד ראיות להעברת הנגיף בין בני אדם, והעדיף להסתיר את ממדי ההדבקה. בשלהי ינואר, כשהנגיף החל להתפשט לסין כולה, הממשל בחר להגיב בהטלת עוצר על מאות מיליוני אזרחים.
לפי ההערכה, באמצע פברואר כמחצית מאוכלוסיית סין הייתה תחת עוצר הדוק יותר או פחות – שהתבטא באיסור לצאת שום מקום חוץ מהעבודה, או באיסור יציאה מוחלט מהבית למעט לקניית מצרכים אחת לשלושה ימים. התגובה הזו, שסין כעת מקדמת כמענה הטוב ביותר לווירוס, פגעה באזרחיה, פגעה בכלכלה שלה, ואולי אף עזרה לאבולוציה של הנגיף. עכשיו מתמודדת סין עם האפשרות של משבר כלכלי רחב היקף בקרב חברות ועסקים קטנים, וכן עם התסכול של מיליוני אזרחים שעדיין נתונים תחת עוצר.
יש אפשרויות אחרות. אם מדינת ישראל מבקשת ללמוד כיצד להתמודד עם המגפה, טאיוואן ודרום קוריאה הן שתי דוגמאות למדינות דמוקרטיות שדווקא באמצעות שיתוף מידע ותקשורת פתוחה עם אזרחיהן הצליחו, נכון לשעה זו, להשתלט על הווירוס בתחומן ולדכא את התפרצותו. במקום לנסות להסתיר נתונים או לסגור מיליונים בבתיהם, שתי המדינות הגבירו את קצב הבדיקות אצלן, והשתמשו בכלים דיגיטליים כדי לשרטט את מסלולי ההדבקה של נשאים ולבודד את האנשים שבאו במגע איתם. השקיפות סייעה להן לרתום את הציבור לשתף פעולה בבידוד מרצון ולהימנע מבהלה ברחובות. שוב אנחנו לומדים שחברות חופשיות ערוכות טוב יותר להתמודד עם משברים, בעוד אוטוקרטיות מסתירות אותם עד שהם מתפוצצים.
