"בשעה שתים עשרה בצהריים החלה הכניסה. המון עצום צר על הכיכר שלפני שער הכניסה לכרטיסי 'עמידה' ומבטי קנאה למאות מצליפים משם על אלה המאושרים בלי סוף שזכו לכרטיסי 'ישיבה'. בשורות הראשונות יושבים 'אנשי השם', פקידים עליונים של הממשלה ושל ההנהלה הציונית, קונסולים, פרופסורים ובכירי מכללות אירופה, בתלבושתם הנפארה ובצילנדרים הגבוהים לראשם.
"הנה אחד מהחלוצים הראשונים יושב בצילינדר המבריק לראשו וזקן לבן ופטריארכלי עוטר את פניו, הנה צעירות לבושות הדר בשמלות־משי שהוכנו לכבוד המכללה ועל ידם חלוצים וחלוצות בשריריהם השזופים והחזקים… גם הטבע הארץ־ישראלי השתתף בחגיגה נהדרת זו, כל המראות והרשמים מסביב הם נהדרים ונשגבים כל כך! כל ההמונים שנקבצו ובאו מערים נשכחות, מארצות נכריות, כל הלבבות הפועמים וההולמים מסביב מרגישים רק אחת: חג המכללה העברית, חג התחייה האמתית, תחיית העם הזקן, העם הנצחי באדמת הקודש!"
במילים חגיגיות אלו תיאר העיתון "דואר היום" את טקס הפתיחה הרשמי של האוניברסיטה העברית בהר הצופים לפני 95 שנה, ב־1 באפריל 1925. ההתרגשות שאפפה את היישוב חרגה מגבולות ארץ ישראל והגיעה לכל מחוזות העם היהודי. כותרות העיתונים הציוניים הכריזו על "חג פתיחת האוניברסיטה העברית", והיו שהגדילו להגדיר את המאורע כלא פחות מהקמת בית המקדש השלישי.
העיתונים דיווחו על נוכחות של 7,000 איש בקהל, ועוד אלפים שהקיפו את המתחם מכל עבר, מבקשים להסתופף בצל האירוע ההיסטורי. על במת עץ מוגבהת שהוקמה שם נאמו בזה אחר זה גדולי האומה: נשיא ההסתדרות הציונית ד"ר חיים ויצמן הדגיש בדבריו את קיום הלימודים על טהרת הלשון העברית; הנציב העליון לארץ ישראל מטעמה של האימפריה הבריטית, סר הרברט סמואל, בירך "שהחיינו"; המשורר חיים נחמן ביאליק הכתיר את היום כחג קדוש וגדול; הרב אברהם יצחק הכהן קוק, הרב הראשי לארץ ישראל, שילב בדבריו אזהרה מפני מגמת התחלנות ונטישת בתי המדרש; וראש ממשלת בריטניה לשעבר הלורד ארתור ג'יימס בלפור, אורח הכבוד שהגיע לארץ במיוחד, הכריז רשמית על פתיחת האוניברסיטה לקול תרועות ההמון הנרגש.
אבל הטקס גדוש החיוכים והתרוממות הרוח היה גם יריית הפתיחה למחלוקת עזה, שלימים הסתעפה והסלימה עד כדי תקריות אלימות של ממש. מהצד האחד עמדו ראשי הציונות, שראו בהקמת האוניברסיטה עוד צעד בדרך הארוכה לקוממיות יהודית; מהעבר האחר עמדו בכירי החוקרים והמרצים של המוסד החדש, ובראשם יהודה לייב מאגנס, שהתנגדו בחריפות לקשר בין האקדמיה ובין התנועה הלאומית, ואפילו לעצם הרעיון של מדינה יהודית בארץ ישראל. גם אלברט איינשטיין עוד יוסיף שמן למדורת הוויכוחים והתככים הפנימיים, ובתווך – הסטודנטים הראשונים של האוניברסיטה, שייקרעו בין הייעוד שבשמו הגיעו ללימודים ובין הרוח הרעיונית שתנשב לעיתים בין כותלי הקמפוס.
לכל אלה לא היה זכר ביום חגה של האוניברסיטה. אם התעורר חשש מעימותים ומפרצי אלימות, הוא נגע לתגובתם של ערביי ארץ ישראל: מיד כשנודע על הטקס המתוכנן הם הכריזו על יום זעם ותלו דגלים שחורים. מתיחות מסוג אחר הורגשה ביישוב העברי בגלל שאלה אחת שהעסיקה את כולם: איך משיגים כרטיסים לאירוע הנחשק? על דלתות משרדי ההנהלה הציונית שברחוב יפו הירושלמי הידפקו בכל יום מאות בני אדם שביקשו לאחוז בפיסת הנייר המיוחלת, אך לשווא; ההזמנות אזלו זה מכבר, ודפי העיתונים נמלאו טענות על חלוקת כרטיסים למקורבים בלבד. עד כדי כך סער היישוב, שאיתמר בן־אב"י נדרש לעברת במיוחד לרגל המאורע את המילה "פרוטקציה". במאמר שפרסם בדואר היום הוא כתב שרבים מהנוכחים בטקס קיבלו הזמנה בעזרת "תמכנות".
בקמפוס – קריה, בעברית – עוד לא היה אולם גדול מספיק להכיל את אלפי האורחים, ועל כן נבנה אמפי־תיאטרון זמני, הותקנו מקומות ישיבה והוקמה במה מאולתרת. כדי להבטיח שזו יכולה להחזיק את משא כובדם של המוזמנים, התנדבו 200 צעירים חסונים לפצוח בריקוד הורה סוער על גבה יום קודם לכן. "לא אונה כל רע – מלבד קול רעש גדול – ולליבי הוקל מעט. בדיקה קפדנית של הבמה לא גילתה שום היזק", מספר ויצמן בזיכרונותיו.
"מדובר באירוע מטורף. רק להביא את בלפור לירושלים כבר היה מאמץ ענק", אומר ד"ר אסף זלצר, חבר סגל בחוג ללימודי ישראל באוניברסיטת חיפה, שחקר את תולדות האוניברסיטה העברית. "דמייני את זה: על הבמה המרכזית יושבים נציגי השלטון הבריטי, הרבנים הראשיים, אנשי הרוח היהודים הבולטים ואישים המייצגים גושפנקא אקדמית מכל רחבי העולם. וכל זה קורה לפני שאיש מהאוניברסיטה העברית בכלל פרסם איזשהו מאמר".
במכון למדעי היהדות הוטל וטו על חקר התנ"ך, בעקבות דרישת הברון רוטשילד והרב קוק. ד"ר אסף זלצר: "הרב קוק לא רצה להגיע לטקס הפתיחה, וכדי לשכנע אותו הבטיחו לו שלא ייפתח חוג לתנ"ך. רק אחרי שהוא נפטר, ראשי האוניברסיטה הרגישו בנוח לרדת מההתחייבות"
אמריקה, סניף ירושלים
הקרדיט למפעל הגדול שקם והתגשם על הר הצופים שייך ללא ספק לחיים ויצמן, שחלם אותו עוד כשהתנועה הציונית הייתה בחיתוליה. כבר בקונגרס הציוני הראשון ב־1897 דנו על הקמת אוניברסיטה לאומית לעם היהודי, והדוקטור לכימיה היה האיש שקידם זאת הלאה. ב־1902 פרסם ויצמן יחד עם הפילוסוף מרטין בובר וד"ר ברטולד פייבל מסמך מכונן שכותרתו "בית ספר גבוה יהודי", ובו שרטטו השלושה בפירוט כיצד צריכה להיראות האקדמיה היהודית הראשונה. "הם העלו שני נימוקים מרכזיים להקמת מוסד כזה", אומר זלצר. "ראשית – הצורך שעלה מהשטח, מכיוון שבאותה תקופה חלו הגבלות על כניסת יהודים לאוניברסיטאות במדינות רבות. הסיבה השנייה הייתה אידיאולוגית: הם האמינו שמוסד מחקר יקדם את פיתוח הרעיון הלאומי".
בדרך להגשמת היעד רתם ויצמן הנלהב את המדען הנודע אלברט איינשטיין. הוא אף הצטרף אליו למסע גיוס כספים בקרב יהודי אמריקה, אך השניים לא נחלו הצלחה מרובה. ההתקדמות הגדולה הגיעה בשנת 1914, אז רכש המשרד הארץ־ישראלי של ההסתדרות הציונית את אחוזת משפחת גריי היל על פסגת הר הצופים המשקיפה אל הר הבית. ארבע שנים לאחר מכן, כשברקע חילופי השלטון בארץ ישראל ופרסום הצהרת בלפור, נערך במקום טקס הנחת אבן הפינה. באירוע השתתפו הגנרל אלנבי, זאב ז'בוטינסקי וגם ויצמן עצמו, שנשא את הנאום המרכזי מול קהל של 6,000 איש.
בשנותיה הראשונות פעלה האוניברסיטה כמסגרת מחקרית בלבד, וכללה מכון למדעי היהדות, מכון לכימיה, מחלקה למיקרוביולוגיה וספרייה. באביב 1925, כשהסגל כבר מנה שבעה פרופסורים ועוד כ־30 מורים, חשו המייסדים כי הגיעה השעה להכריז על פתיחה רשמית.
הקמת האוניברסיטה עמדה אמנם בלב הקונצנזוס הציוני, אך לוותה במתחים רבים על דמותה. המחלוקת הראשונה נגעה לאופיו האקדמי של המוסד: ויצמן ומקורביו סברו כי על האוניברסיטה להיות מכון מחקר אליטיסטי ראשון במעלה, ואילו ז'בוטינסקי, בראש מחנה משלו, האמין בכמות על חשבון האיכות. מנקודת מבטו, הציונות נזקקה לאוניברסיטה עממית, שתכשיר מורים, פקידים וכוחות אחרים שימלאו את צורכי היישוב המתפתח. הוא גם דחק במייסדים להקים את המוסד החדש כמקלט אקדמי לקורבנות האפליה האנטישמית. "זה ויכוח על מהותה של האוניברסיטה העברית, אבל מעבר לכך היה כאן ויכוח על מהותה של הציונות", אומר ד"ר אורי כהן, מרצה לחינוך באוניברסיטת תל־אביב, שכתב על האוניברסיטה שבירושלים את הספרים "ההר והגבעה" ו"אוניברסיטת־אם", שיצא לאור בחודשים האחרונים.
בשלבים הראשונים הייתה ידו של ויצמן על העליונה, והאוניברסיטה העברית הוקדשה כאמור למחקר. ב־1928 כבר החלו לשלב בה גם הוראה, וסטודנטים ראשונים נכנסו בשעריה. הדמות המרכזית באוניברסיטה בשנים ההן היה פרופ' יהודה לייב מאגנס, ממנהיגי התנועה הרפורמית בניו־יורק, ומאנשי הקשר הבולטים בין הנהגת הציונות לממשל האמריקני. מאגנס היה פציפיסט שהתנגד לכניסת ארה"ב למלחמת העולם הראשונה, ומאז עלייתו לארץ ב־1922 תמך בהקמת מדינה דו־לאומית ליהודים ולערבים, עם ממשלה המורכבת מנציגי שני העמים. ב־1925, עם פתיחתה הרשמית של האוניברסיטה העברית, הוא מונה לקנצלר שלה – שילוב של רקטור, נשיא ומנכ"ל. כוחו היה טמון היכן שהמדען המפורסם ביותר נכשל: בגיוס כספים.
"לפני שעלה ארצה, מאגנס היה הרב של בית הכנסת הרפורמי טמפל עמנו־אל, בשדרה החמישית במנהטן", מספר ד"ר כהן. "זו הקהילה של היהודים הכי חזקים ועשירים בניו־יורק. לוויצמן ולאיינשטיין לא הייתה גישה לאישים מרכזיים, שמאגנס הכיר וידע איך לרתום אותם. זה מה שהפך אותו לגורם הדומיננטי ביותר באוניברסיטה".
קשריו הענפים עם עשירי ארה"ב אפשרו למאגנס גם לשמור על עצמאות האוניברסיטה ולמנוע את התערבות ראשי היישוב, ובהם ויצמן. "מאגנס ראה באוניברסיטה מפעל יהודי עולמי", מסביר כהן. "האמירה שלו למוסדות הציוניים הייתה: אנחנו לא זקוקים לעזרה שלכם, ולא לכסף שלכם. וכך במשך עשור, האיש שניהל הלכה למעשה את האוניברסיטה העברית הוא דיקטטור. לא אני אומר את זה, אלא ועדה שקמה ב־1923. מאגנס שלט בכל דבר ודבר, כל מינוי עבר דרכו, ויש לציין שהוא עשה את תפקידו באופן מעולה. הוא פעל בכל דרך כדי לקדם ולשפר את האוניברסיטה, שאף לגייס לשורותיה את הפרופסורים הטובים ביותר, ואם התעוררו בעיות כספיות – הוא היה שולח מכתבים לחברים בארה"ב, והם כבר סגרו לו את הגירעון. האוניברסיטה העברית הפכה בעצם למיזם אמריקני בירושלים".
מכשיר בידי האימפריאליזם
רשימותיו של מאגנס מ־1925 מעידות על עומק השכנוע שלו בדרכו האנטי־מדינית. בקיץ של השנה ההיא הוא הביע את חרדתו מפני תוכניותיו של ויצמן: "יהיה זה אסון לאוניברסיטה ולרוחה המדעית אם אדם אחד ינהל תנועה פוליטית ובאותה שעה ישמש נשיא אוניברסיטה", כתב. "עלינו לנסות ולהרחיק את האוניברסיטה ככל האפשר מזוהמת הפוליטיקה" – משפט שמקבל ממד אירוני, בהתחשב במעורבותו הפוליטית של מאגנס עצמו במהלך השנים הבאות.
"מאגנס ביקר בחריפות את 'השקר' בהצגת פתיחתה של האוניברסיטה כהישג פוליטי", כותבת פרופ' חדוה בן־ישראל, במאמר שנכלל בספר "תולדות האוניברסיטה העברית בירושלים – התעצמות אקדמית תוך מאבק לאומי". "לטענתו, הזמנת בלפור לטקס נועדה להפוך את האוניברסיטה למכשיר פוליטי והדבר מחזק את עוינות הערבים. הוא ראה כ'דברים נוראים' את הצגת האוניברסיטה העברית כמכשיר של האימפריאליזם ואת פתיחתה בצל רובים". לפי בן־ישראל, מאגנס ביטא "אי אמון בוויצמן כפוליטיקאי – ולעומת זאת ביטחון מלא בכך שהוא־הוא המתאים לתפקיד".
ויצמן לא היה היריב היחיד של הקנצלר רודף השלום. איינשטיין, ששימש יו"ר חבר הנאמנים של האוניברסיטה, חשש שהיא מופקדת בידיים הלא נכונות. "הוא שנא את מאגנס שנאת מוות", אומר כהן. "איינשטיין התרשם שרמת האוניברסיטאות האמריקניות היא נמוכה מאוד מבחינת המחקר המתקיים בהן – 'אוניברסיטאות איכרים', כך כינה אותן – והוא חשש שמאגנס, שהיה בעיניו ביטוי של יהודי ארה"ב, יקים פה אוניברסיטה במודל הזה. איינשטיין עצמו שאף לאוניברסיטה שתפעל במודל גרמני, ושתהיה ברמה הגבוהה ביותר בעולם. לכן הוא רצה להעיף את מאגנס, וניסה להגביל את הכוח שלו. היו לו מלשינים באוניברסיטה, והוא מצא סיבה להתרגז על כל פעולה של הקנצלר".
על דלתות משרדי ההנהלה הציונית הידפקו בכל יום מאות בני אדם שביקשו לאחוז בפיסת הנייר המיוחלת של טקס הפתיחה, אך לשווא; ההזמנות אזלו זה מכבר, ודפי העיתונים נמלאו טענות על חלוקת כרטיסים למקורבים בלבד. עד כדי כך סער היישוב, שאיתמר בן־אב"י עברת במיוחד לרגל המאורע את המילה "פרוטקציה"
ביסוד היריבות בין מאגנס לוויצמן עמדה לא רק מידת מעורבותה של התנועה הציונית, אלא גם השאלה איזה תחום צריך להיות הפנים של האויניברסיטה – האם הלהט להתחדשות תרבותית יהודית, או השקידה על המדע? ויצמן צידד במחקר מדעי טהור; ההתעמקות במדעי הטבע הייתה בעיניו דרישה חיונית ומיידית לצורך הקמתו של הבית הלאומי. ברוח זו הוא ייסד לאחר מכן גם את מכון המחקר שייקרא לימים על שמו. מאגנס, לעומת זאת, ראה במדעי היהדות את ליבת האקדמיה, וקיווה לייצר מנטליות של "יהודי חדש". לתפיסתו, מדעי הרוח הכלליים לא צריכים להילמד באוניברסיטה העברית כמקצוע עצמאי, אלא מנקודת מבט של מדעי היהדות. בעיני רוחו ראה את היהדות והאוניברסליזם משתלבים בהרמוניה על פסגת הר הצופים.
כבר ב־1924, בטקס פתיחת המכון למדעי היהדות, שרטט מאגנס בקול את האידיאל. המכון, הוא הכריז, יתמודד עם השאלה "מהי יהדות?", וכל אחד יוכל לפרש את היהדות דרך "מכלול הכלים שהשיטה המדעית מעמידה לרשותנו". אך על אף הגישה הליברלית המוצהרת, במכון למדעי היהדות הוטל וטו על חקר התנ"ך. שני אישים השפיעו על כך: הראשון היה הברון רוטשילד, מהתורמים הנדיבים של האוניברסיטה, שדרש כי לא תוקם קתדרה למדעי התנ"ך שכן הרבנים אסרו לעסוק בביקורת המקרא. השני היה הרב קוק, שכיהן כאמור כרב הראשי לארץ ישראל. "הרב קוק מאוד התנגד לעניין הזה", אומר ד"ר זלצר. "זה בא לידי ביטוי בטקס הפתיחה, כשהוא לא ממש בירך אלא יותר הזהיר מפני הקמת האוניברסיטה. הוא בעצם לא רצה להגיע לטקס, וכדי לשכנע אותו – כי הנוכחות שלו הייתה גושפנקא חשובה מאוד – הבטיחו לו שלא ייפתח חוג לתנ"ך. כלומר, ראשיה של האוניברסיטה הצהירו שאין בכוונתה לקעקע את המעמד הקדוש של המקרא. רק אחרי שהרב קוק נפטר, הם הרגישו בנוח לסגת מההתחייבות".
על נושא אחד לא הייתה כמעט מחלוקת: כבר בראשית התפתחותה הוחלט ששפתה הרשמית של האוניברסיטה תהיה עברית. "זה היה מאתגר מאוד", אומר זלצר. "רבים מהסטודנטים והפרופסורים שעלו ארצה לא ידעו מילה בעברית, ובכלל – לימודי כימיה, פיזיקה ומתמטיקה בעברית, וספרי לימוד ומחקר בשפה הזו, לא היו קיימים אז".
בחוקתה הזמנית קבעה האוניברסיטה את העברית כלשונה הרשמית, ובהמשך אף נאסר לקבל מורים ומרצים שאינם שולטים בשפה די הצורך. ההנהלה הקפידה על יישום ההוראות בשיעורים, במעבדות, בבחינות ובישיבות, אך חלק מהחוקרים המשיכו לפרסם מאמרים בשפות אחרות. אחד המבקרים החריפים בנושא הזה היה ביאליק, שטען כי ידיעת העברית לקויה "גם מצד הפרופסורים וגם מצד התלמידים שמשתמשים שם בשברי כלי, בלי המונחים הראויים ואפילו בלי הבניין הראוי".
ויצמן נמנה עם שומרי הסף של שפת הקודש בין כותלי האקדמיה. "אוניברסיטה עברית? איני משער שמישהו יכול להעלות על דעתו אוניברסיטה בירושלים שתהיה אחרת מעברית", אמר בטקס הנחת אבן הפינה ב־1918, בלי לדעת שמאה שנים אחר כך אכן יעלו על הדעת גם אפשרויות אחרות. לפני כשנתיים, כפי שנחשף במקור ראשון, החליטו בכירי האוניברסיטה לשנות לאנגלית את שפת ההוראה בלימודים לתואר שני ושלישי – מהלך שזכה לביקורת ציבורית נרחבת. האוניברסיטה טרם החלה ביישום החלטתה, אך ככל הנראה לשם נושבות הרוחות. "החלטות מהסוג הזה קצת סותרות את התקנון, ובוודאי את החזון של האוניברסיטה", אומר זלצר. "מצד שני, אלו תהליכי התפתחות טבעיים".
פצצת הסירחון של נתניהו
בשנים האחרונות זכתה האוניברסיטה העברית לשורה של כותרות בלתי מחמיאות, בעקבות אמירות שהשמיעו מרצים המזוהים עם השמאל הרדיקלי. פעם היה זה עופר כסיף שהשווה בין ממשלת ישראל למשטר הנאצי, ובפעם אחרת הייתה זו המרצה ד"ר קרולה הילפריך, שגערה בסטודנטית שהגיעה לשיעור במדי צה"ל. אבל עם כל הכבוד לתקריות הללו, התדמית "השמאלנית" מלווה את המוסד מיום בואו לעולם. לא מאגנס לבדו אחראי לכך, אלא גם אישים מרכזיים בסגל האקדמי, ובהם שמואל הוגו ברגמן, עקיבא ארנסט סימון, גרשם שלום ודוד (ורנר) סנטור – שנמנו עם אנשי "ברית שלום", חוג שתמך ברעיון של מדינה דו־לאומית אף במחיר הגבלת העלייה היהודית לארץ. הפרופסורים הבכירים הללו לא חדלו מלבקר את המוסדות הציוניים, והשניאו עצמם על חלקים נרחבים בציבור הארצישראלי.
בשל תפקידו אמנם נמנע מאגנס מלהשתייך רשמית לחוג, אך הוא לא עצר עצמו מלהשתמש בבמה האקדמית כדי לבטא את עמדותיו. בשנותיו הראשונות כקנצלר עוד התלבט בינו לבין עצמו: "אני מתחיל לחוש כי חובתי לשוב ולדבר אחרי שנים של שתיקה", כתב ביומנו ב־1929, זמן קצר אחרי מאורעות תרפ"ט. "…עד עתה באתי על סיפוקי משהתמסרתי כולי לאוניברסיטה והרחקתי אותה מן הפוליטיקה. עתה לא אוכל עוד להחשות, אך אם אדבר, האם לא אמשוך את האוניברסיטה לתוך סערה פוליטית יחד אתי? ואם אחשה, לא אוכל עוד לנסות ולגייס דולר נוסף או אדם נוסף או להמשיך ולשאת באחריות לרוח האוניברסיטה ולניהולה".
לבסוף הגיע להכרעה: בנאומו בעצרת הפתיחה של השנה האקדמית דיבר מאגנס מול הסטודנטים כולם על הצורך לעשות כל מאמץ לחיות עם הערבים בשלום ובשיתוף פעולה, על אף הפרעות שהתרחשו רק שלושה חודשים קודם לכן. "אחת מחובות התרבות הגדולות ביותר של העם העברי היא הניסיון להיכנס לארץ המובטחה לא בדרך הכיבוש של יהושע, כי אם בדרכי שלום ותרבות, בעבודה קשה, בקורבנות, באהבה ובהחלטה לא לעשות דבר שלא יצדק בפני מצפונו של העולם", אמר מאגנס – וקומם עליו את הקהל. בהמון הנסער היה גם יו"ר קק"ל מנחם אוסישקין, שקטע את הנאום והתפרץ בזעם אל הבמה. "קתדרה זו היא לשם מדע ולא לשם פוליטיקה!", זעק בעודו הולם בשולחן. לפי הדיווח בעיתון הארץ למחרת, דבריו של אוסישקין זכו למחיאות כפיים, בעוד מאגנס ספג קריאות בוז ושריקות.
דמם של הרוגי הפרעות טרם יבש, והדברים שהשמיע בכיר האוניברסיטה גררו גינויים מעל במות רבות בארץ ובתפוצות. בכל עיתון עברי הופיעו מאמרים שכינו את הקנצלר "בוגד" ו"עוכר ישראל", אך מאגנס, משוכנע בצדקת דרכו ומגובה בדגל החופש האקדמי, רק הגביר את פעילותו הפוליטית. הוא אף ניסה לנהל משא ומתן עם המופתי, והבטיח לו להביא להגבלת מספרם של היהודים בארץ. "מאגנס חש שליחות בהשמעת עמדותיו", מסביר זלצר את פשר המהלכים הללו. "הוא חתר להשיג את שאיפותיו, ולא ויתר גם לנוכח המצוקות והאתגרים".
ב־1932 נפתחה באוניברסיטה הקתדרה למשפט השלום הבינלאומי על שם חיים ויצמן, ובראשה הועמד שר המשפטים של שלטונות המנדט, נורמן בנטוויץ', המקורב ל"ברית שלום". הקמת קתדרה לשלום, ועוד בראשותו של פציפיסט, הייתה בעיני תא הסטודנטים הרוויזיוניסטי מעשה מקומם שאי אפשר לעבור עליו בשתיקה
רבים מהסטודנטים לא אהבו את רוח הפציפיזם שנטפה מדברי נשיאם. ב־1930, כמה חודשים אחרי הנאום המפורסם, יצאה קבוצת תלמידים בקמפיין פנימי שמטרתו ללחוץ על הסתדרות הסטודנטים שתדרוש את פיטורי הקנצלר. בין הפעילים בנושא היה גם בנציון נתניהו – אביו של ראש הממשלה – שבשנותיו כסטודנט התעצבה תפיסת עולמו והתפתחה גם עוינותו לשמאל. בכרוז שתלו הוא וחבריו נכתב כי "פעולותיו של הד"ר מאגנס מורידות את ערכה וכבודה של האוניברסיטה העברית בעיני העם כולו, וכל עוד אין הסטודנטים שמים להן קץ – הרי הם נושאים באחריות! סטודנטים! הגנו על כבוד האוניברסיטה ומלאו את חובתכם הלאומית".
ניסיון ההפיכה כשל אמנם, אך הוא טמן את הזרעים לפעולות מחאה נוספות נגד הקו הפוליטי של ראשי האוניברסיטה. אחת מהן יצאה אל הפועל עם פתיחתה של הקתדרה למשפט השלום הבינלאומי על שם חיים ויצמן, בשנת 1932. מי שנבחר לעמוד בראש המסגרת האקדמית החדשה היה נורמן בנטוויץ', "המזכיר המשפטי" של הממשל הבריטי, ובפועל שר המשפטים של שלטונות המנדט. הוא נחשב מקורב למאגנס ולאנשי ברית שלום. הקמת קתדרה לשלום, ועוד בראשותו של פציפיסט, הייתה בעיני תא הסטודנטים הרוויזיוניסטי מעשה מקומם שאי אפשר לעבור עליו בשתיקה. "בעיניהם זה היה מופרך לדבר על שלום כשצריך להכין את השטח למלחמה שבהכרח עתידה לפרוץ. הם גם התנגדו כמובן למנדט הבריטי", מסביר ד"ר בנימין שוורץ, חוקר אורח מהאוניברסיטה העברית ועמית בפורום קהלת.
בטקס הפתיחה החגיגי נכחו מנהיגים ציונים בולטים – מנחם אוסישקין, ארתור רופין, מאיר דיזנגוף, חיים ארלוזורוב ועוד. "מרגע שעלה בנטוויץ' לבמה, הפכה הקתדרה למען השלום לשדה קרב", תיאר זאת כתב העיתון דואר היום. "אך החל לדבר והנה פצצת סירחון מתפוצצת באולם. את ההתפוצצות ליוותה קריאה של אחד הבחורים הלאומיים: לך עם הקתדרה הבינלאומית שלך אל המופתי!"
כוכב המהומה היה הפעיל הרוויזיוניסטי אב"א אחימאיר. הוא נעצר בידי קצין הביטחון, אך לא הסכים להתפנות מהאולם. "אחימאיר מסרב ללכת. השוטרים דוחפים אותו. קשה להוציאו. אחימאיר משתטח על הארץ. סוחבים אותו החוצה ומכניסים אותו לחדר סמוך. שם נמצאו כבר כמה בחורים אסורים. הם מקבלים את אחימאיר בשירת 'שמאל הירדן'", דיווח העיתון. גם באירוע הזה היה בנציון נתניהו שותף מרכזי, וניסח את הכרוזים שנלוו להפגנה. אחיו אלישע, לימים פרופסור למתמטיקה בטכניון, היה האיש שהכין את פצצת הסירחון.
זו לא הייתה הפצצה היחידה שנרקחה בשטח האוניברסיטה. אפרים קציר, אז סטודנט צעיר ולימים לנשיא המדינה, סיפר כיצד היה פורץ בלילות למעבדה בקמפוס ומכין עם אחיו אהרן חומרי נפץ לשימוש ההגנה. את מטעני החבלה הם נהגו להחביא מתחת לדוכן באולם ההרצאות המרכזי, וכך היה מאגנס עומד ומדבר גבוהה על שלום מבלי לדעת כי הוא ניצב מעל סליק של הארגון המיליטריסטי השנוא עליו כל כך.
מתחים על רקע פוליטי התגלעו גם בין המרצים, והיו שטענו כי אנשי ימין מובהקים אינם זוכים למשרות הולמות. הפרופסור הנודע יוסף קלוזנר, שהשתוקק ללמד היסטוריה של עם ישראל, נאלץ להמתין שנים רבות ולהסתפק בינתיים בקתדרה לספרות. "כפצע עמוק בליבי היה הרעיון שפסלו אותי להיסטוריה של בית שני", כתב בזיכרונותיו. לטענתו התאחדו נגדו "השונאים לכל עבודה לאומית וציונית של איש המדע עם השונאים לציונות הלאומית והשלמה שלי, הניגוד הגמור לציוניות החצאית של הסוציאליסטים הציוניים ולציונות הפשרנית והוותרנית של כמה מן העומדים בראש מוסדותיה". את מקומו בין חברי הסגל הוא הגדיר כ"גיהנום בחיים", והוסיף: "כל ישיבה… שבה עלתה על הפרק איזו שאלה הנוגעת ללאומיות או לציונות, נהפכה בשבילי לשעה של עינויים וייסורים. כמעט תמיד הייתה דעתי נשארת דעת יחיד".
זלצר סבור כי ייתכן שתחושותיו של קלוזנר היו מוגזמות. "קלוזנר היה איש חשוב מאוד בהקמת האוניברסיטה, והיה לו מקום. הוא כנראה הרגיש בודד, כי אנשים סביבו – בוודאי במדעי היהדות – לא היו שותפים לדעותיו". סמן ימני אחר באוניברסיטה היה פרופ' בנימין אקצין, מייסד החוג למדע המדינה בשנת 1949, שעמד בראשו במשך למעלה מעשור. לדברי ד"ר שוורץ – החוקר את ההיסטוריה של המחלקה למדע המדינה – גם המינוי הזה התעכב על רקע פוליטי.
"היה ברור שבין המועמדים הקיימים, אקצין הוא המתאים ביותר לפתוח את החוג ולעמוד בראשו, אבל במשך כמה שנים ניסו להכשיל את המינוי שלו משום שהיה רוויזיוניסט ועבד לצד ז'בוטינסקי בפריז ובלונדון. בסופו של דבר אקצין מונה לתפקיד, הרבה בזכות מרטין בובר, שעמד בתוקף על כך שמועמדותו של אקצין תיבחן לפי קריטריונים אקדמיים ולא פוליטיים".
גינוי לשני הצדדים
הסכסוך בין הסטודנטים הרוויזיוניסטים לחברי הסגל מהשמאל הרדיקלי הלך והחריף. הפעילים הצעירים ביצעו מעשי אלימות נועזים יותר ויותר, כמו ניסיונות להצית את דירות המרצים ואת בית הדפוס שפרסם את העיתון של ברית שלום. בסופו של דבר, הביקורת האקדמית מצד ויצמן ואיינשטיין התמזגה עם אש המחלוקת הפוליטית, והלחצים על מאגנס גברו עד ששמו קץ להנהגתו. ב־1935, במלאת עשור לכהונתו כקנצלר, פוצלה המשרה. כוחו המעשי של מאגנס נשלל ממנו, והוא נאלץ להסתפק בתואר נשיא האוניברסיטה, תפקיד ייצוגי בלבד. אלא שגם אז, השערוריות הפוליטיות סביבו וסביב האוניברסיטה לא תמו. כעת היה מאגנס פנוי יותר לקדם את רעיונותיו המדיניים, ויחד עם מרטין בובר הוא הקים את "איחוד" – מעין תנועת המשך לברית שלום.
בעוד מאגנס ממשיך בפעילותו ביתר שאת, מתנגדיו הוסיפו גם הם אש למדורה, ודרשו שיתפטר כליל מתפקידו באוניברסיטה. העימות בין הצדדים הגיע לשיא לאחר ההתקפה על "שיירת הדסה", שבה נרצחו 78 יהודים. בחללים היו רופאים ומרצים בכירים מהאוניברסיטה העברית, רבים מהם חבריו של מאגנס. נאמן להשקפותיו, מאגנס הביע זעזוע לא רק מההתקפה על השיירה אלא גם מהטבח שאירע כמה ימים קודם לכן בדיר־יאסין, שם לפי הטענות הרגו אנשי אצ"ל ולח"י יותר ממאה פלסטינים. הוא קישר בין האירועים במאמר שפרסם, וגינה את "מעשי האכזריות ששני הצדדים מבצעים".
לחבריו באקדמיה זה הספיק: בסנאט האוניברסיטה העברית התקבלה ברוב מוחץ החלטה לפטר סופית את האיש והסקנדלים. "ואז קם מרטין בובר ואומר: ברחתי מגרמניה כי שם פיטרו מרצים על בסיס דעה פוליטית, האם גם בירושלים ננהג כך?", מתאר כהן, לפי פרוטוקול סודי שחשף. "בובר בעצם מאיים שאם מאגנס יפוטר, כל אנשי 'האיחוד' – גרשם שלום, הוגו ברגמן ורבים מהשמות הבולטים באקדמיה – יעזבו את האוניברסיטה, מה שיוביל להתמוטטות שמה הטוב. אוניברסיטה לא נמדדת במספר הפרופסורים שלה, אלא במספר הפרופסורים המכובדים שלה, ואלה היו האנשים המכובדים ביותר. בלעדיהם האוניברסיטה העברית הייתה הופכת למכללה". וכך, גם הניסיון הזה לסלק את מאגנס הסתיים בכישלון.
"כפצע עמוק בליבי היה הרעיון שפסלו אותי להיסטוריה של בית שני", כתב פרופ' יוסף קלוזנר. לטענתו התאחדו נגדו "השונאים לכל עבודה לאומית וציונית של איש המדע עם השונאים לציונות הלאומית והשלמה… כל ישיבה שבה עלתה על הפרק שאלה הנוגעת לציונות נהפכה לשעה של עינויים וייסורים… דעתי נשארת דעת יחיד"
במאי 1948, כשהכרזת המדינה כבר עמדה בפתח, מאגנס היה נחוש לעשות הכול כדי לבטל את החלטת האומות המאוחדות. הוא נסע לארה"ב ונפגש עם הנשיא הארי טרומן בניסיון לשכנע אותו למנוע הקמה חד־צדדית של מדינה יהודית, אך הפעם קשריו הענפים לא הועילו. בכתבה בהארץ מתאר החוקר אריה גורן כיצד הלך מאגנס ב־14 במאי למלון שבו שכן ויצמן, כדי ללחוץ את ידו של יריבו ולהודות בתבוסה. בריאותו של נשיא האוניברסיטה העברית כבר הייתה אז רופפת, וכעבור כמה חודשים הוא הלך לעולמו בארה"ב.
"מאגנס אמנם נכשל, אבל הסיפור הזה רק מראה לך עד כמה הוא היה בעל השפעה: לא כל מי שרצה להיפגש עם טרומן היה יכול לפגוש אותו בתוך שלושה ימים", אומר כהן. "חשוב להגיד – מאגנס לא היה בוגד. הוא היה ציוני לא פחות מוויצמן, ואני אומר את זה כאדם בעל דעות ימניות. הוא היה אדם דגול שהקים את האוניברסיטה היהודית הראשונה בזמן שלאיש לא היה הכוח לעשות זאת, והוא באמת האמין שתפיסת עולמו טובה לעם היהודי". עצמאותה של האוניברסיטה, מציין כהן, הוגבלה בשנים שלאחר מכן. "בן־גוריון הקים ועדה שקבעה כי כל תקציב וכל מינוי באוניברסיטה יצטרך אישור מממשלת ישראל. הוא גם מינה את מקורבו פרופ' בנימין מזר לרקטור. למעשה בן־גוריון כרך חבל מסביב לצווארה של האוניברסיטה, והידק אותו".
מאבקיו של מאגנס לניתוק האוניברסיטה ממוסדות היישוב, וכן השיוך הפוליטי המובהק של חבורת ברית שלום – אף שלא הייתה רוב בקרב הסגל האקדמי – יצרו לאוניברסיטה העברית תדמית של מגדל שן, מבצר של יפי נפש המנותק מהעם שבתוכו הוא יושב. לכהן ולזלצר חשוב להדגיש שהתדמית הזו אינה מתיישבת בדיוק עם המציאות. "אם אנחנו מסתכלים על הפעילות של האוניברסיטה, חלק גדול מהעבודה שלה היה מכוון למען מטרות היישוב", אומר זלצר. "זה מתחיל במחלקה להכשרת מורים, ממשיך בתרומתם של החוקרים ממדעי הטבע לפיתוח תחומים כמו גידול תפוזים, תעשיות כימיות ומפעלי מים, ומגיע גם להוצאת הספרים שהוקמה כדי לפרסם ספרות ומחקר בלשון העברית, הוצאה שלימים תיקרא על שם מאגנס. אנשי האוניברסיטה היו טרודים מאוד בצרכיו של היישוב".
"להבנתי, האוניברסיטה העברית היא המוסד התרבותי החשוב ביותר שהקימה התנועה הציונית, ואפילו המוסד החשוב ביותר שהקימו היהודים במאה ה־20", מסכם כהן. "בשמירה על עצמאותה, מאגנס ושאר המייסדים אמרו דבר אחד פשוט: זאת לא האוניברסיטה שלנו אלא האוניברסיטה של העם היהודי, ולכן אסור שהמוסדות הציוניים ישלטו בה. יש כאן פרויקט יהודי כלל עולמי מדהים ביופיו, שמשמר את היכולת של העם הזה לצאת מתוך התופת ולקיים בתוכו קשרים ואחריות הדדית של ציונים ולא ציונים כאחד".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
