וידויים של לוחמים: חייהם הסודיים של פעילי תש"ח

אסתר קיילנגולד הייתה בת 21 כשעלתה לארץ מלונדון והתגייסה לשורות ההגנה. באביב 1948 היא חדרה לעיר העתיקה בירושלים במסווה של מורה, והצטרפה לקרב על הרובע היהודי. רגע לפני שנכנסה לשם, שיגרה מכתב לבני משפחתה. "אל תחשבו שלקחתי 'סיכונים מיותרים'", כתבה להם. "זה לא משתלם כשיש מחסור בכוח אדם – אבל כן מצאתי את ההתרגשות שתמיד הייתי זקוקה לה, ונהניתי ממנה. אני מקווה שיזדמן לכם להכיר מישהו מחבריי הלוחמים ששרדו, אם אני לא אשרוד, והדיבורים שלהם עליי יגרמו לכם סיפוק, לא עצב. אנא, אנא מכם, אל תהיו עצובים יותר מכפי שאתם חייבים להיות – חייתי חיים מלאים גם אם קצרים, ואני חושבת שזו הדרך הטובה ביותר – 'קצרים ומתוקים', מאד מתוקים הם היו, בארצנו שלנו". זמן קצר לאחר מכן נהרגה הלוחמת הצעירה, כשמטען התפוצץ מתחת לעמדה שלה.

שירה מאירסון, מנהלת המיזם: "לא תמיד מה שנשלח מגיע ליעדו, ובהרבה מהמכתבים נאמר 'כתבתי ואולי זה לא הגיע'. אישה אחת כתבה לבעלה: 'קשה להתפשר עם הרעיון שמכתב אשר כל רחשי הלב הושקעו בו… נשאר מוטל באיזו קרן זווית. רעיון זה מקהה את כושר הכתיבה וההבעה'"

מכתבה האחרון של אסתר קיילנגולד הוא אחד מרבים שניתן לקרוא באתר "אוצרות" (otzarot.org.il), שהושק לפני כשנה על ידי מרכז זלמן שז"ר. מכתב אחר שמופיע באתר (מקור המכתב מארכיון המדינה) נשלח אל הנהלת הסוכנות מטעם מאיר משה לוי, סגן נשיא ועד עדת הספרדים בירושלים: הוא דרש לתת לעדה את מקומה הראוי בוועד המצב החדש. "הננו עומדים על זכותנו כי לתוך הוועד הנ"ל יוזמן נציג ציבור הספרדים, בפרט בהתחשב עם הרכב האוכלוסייה היהודית בירושלים, בה מהווה ציבורנו 50 אחוזים. בשעת גורל זו לעמנו וליישובנו, הננו משוכנעים כי תבינו לדרישתנו הצודקת ותמצאו את הדרך הנאותה לפתרון השאלה, ויפה שעה אחת קודם". המכתב הזה שוגר בינואר 1948 – לפני הפנתרים השחורים, לפני נאום הצ'חצ'חים, לפני שבכלל הייתה פה מדינה.

"הסיפור המשפחתי שלך הוא הסיפור של המדינה", נכתב בדף הנחיתה של "אוצרות", המזמין כל משפחה ישראלית להעלות לארכיון האתר את מכתביה האישיים. על היוזמה – ששותפים לה משרד התרבות, המשרד לירושלים ומורשת והמשרד לשוויון חברתי – אמונים שניים מאנשי מרכז שז"ר: שירה מאירסון (42), רכזת הדיגיטל ומנהלת המיזם, ורן מילון (32), מנהל תחום התוכן. "אנחנו לא אוספים פיזית את המכתבים", מסביר מילון. "חלק מהרעיון הוא שהכול דיגיטלי. כך אנשים לא צריכים להיפרד מהנכס המשפחתי שלהם, אבל עדיין יכולים לשתף בו את הציבור".

הרעיון עלה כאשר מיכל נקר, מנכ"לית המרכז, ואלי וייסברט, שמספק לו כבר שנים מיזמי תוכן, חיפשו רעיון למיזם היסטורי חדש לרגל חגיגות השבעים למדינה. "כך הגענו למחשבה על קופסאות הנעליים המלאות במכתבים, שמעלות אבק בבוידעם", מספר מילון. "מצד אחד יש להן ערך סנטימנטלי עצום, ומצד שני אין למשפחה הרבה מה לעשות בהן. המכתבים האלה לא מוצאים את המקום שלהם בעולם. אנחנו נתקלים בסיפורים של אנשים שחשבו שיש ברשותם מכתבים ישנים, ואז גילו שהקופסה אבדה כשעברו דירה".

מדוע יש ערך ציבורי במכתבים הפרטיים הללו?
"אנשים באמת לא מרגישים צורך לתרום את המכתבים לארכיונים, כי הם שואלים: מה לסיפור האישי והיומיומי שלי ולהיסטוריה של המדינה? התשובה היא שהמיזם הזה, מעבר לשימור, הוא גם הרחבה של ההיסטוריה, ניסיון להביא עוד נקודת מבט. אנחנו רגילים שהיסטוריה מסופרת מהזווית של מנהיגים כמו דוד בן־גוריון או זלמן שז"ר, ועכשיו אפשר לספר אותה גם מנקודת מבטם של המורה והגננת והחנווני. השבוע חשבתי על כך שבתקופת הקורונה האנשים הפרטיים שוב חוזרים לכותרות: המורים והרופאים הם הגיבורים של הימים האלה. אז גם בפרסום המכתבים, הרעיון הוא ליצור מעין היסטוריה שנכתבת מלמטה למעלה".

טוב להיכשל למען המולדת

אתר אוצרות, שעוצב על ידי חברת מיינדסט, הינו מזמין, נגיש וממכר. כל מכתב עובר דיגיטציה, מקבל כותרת והסבר על הרקע לכתיבתו, מלווה לא אחת בתמונות, ומקוטלג גם לפי נושאי מפתח. אפשר להעביר שם שעות בחיטוט בתכתובות של אחרים. "דווקא בתקופה הזאת, בגלל הריחוק של סבים וסבתות מהנכדים שלהם, אנחנו מנסים לעשות חיבור בין־דורי", אומר מילון. "המבוגרים יצלמו את המכתבים וישלחו אותם בוואטסאפ המשפחתי, וסביב זה יתנהלו שיחות בין הנכדים לסבים".

יש מכתבים שמזכירים קצת את ימינו אלה. רות אלישקובסקי, אחות בהדסה הר הצופים, כתבה ב־1948 מירושלים המנותקת לאמה האלמנה שגרה בתל־אביב: "כל זמן שמצב זה יימשך, הרי אין לדבר על נסיעה מן העיר ולו גם לימים מספר. ומה אם תיפסק ההפוגה? ומה אם אי אפשר יהיה לחזור לירושלים? ומה אם יפגיזו כאן ויביאו חס וחלילה פצועים בהמונים ואין אחיות לעזור? ומה שנוגע למשלוח חבילות, הרי אין מה לדבר ששמחתי לכל הדברים המתוקים, אלא שכדאי יותר שתשלחי לי קופסאות שימורים מכל מה שתוכלי להשיג ולשלוח. יש לשער שחבילות קטנות אפשר יהיה לשלוח. סרדינים, בשר, חלב, גבינה וכל מה שתעלי על דעתך. טוב? אלה הם דברים יותר שימושיים ויותר חיוניים במצב שנוצר בירושלים. אני יודעת כמה קשה לך להיות לבדך בתל־אביב ולדאוג לי כאן", ממשיכה רות, שהייתה בת יחידה לאמה. "אל תדאגי לי הרבה ואל תתעצבי הרבה, חזקי ואמצי ושמרי על בריאות ושמחה ומצב רוח טוב והשלום הן בוא יבוא".

לא היה פשוט לאסוף את החומרים, מספרת מאירסון. "כדי ליצור מסה ראשונית באתר, פנינו לארכיונים שהסכימו לתת לנו מכתבים, והתחלנו לסרוק ולהעלות אותם. אחר כך פנינו לציבור – גם דיגיטלית, דרך פייסבוק, וגם באירועים בקהילה, במרכזים קהילתיים ובספריות ציבוריות. זו הייתה השקה שקטה. ניסינו להגיע באופן ממוקד לאנשים, בניסיון להכיר את המשתמשים שלנו ולדעת מה הצרכים שלהם".

ומה גיליתם עליהם?
"אלה בעיקר בני הגיל השלישי, שעוד יש להם מכתבים מההורים ומהסבים שלהם, יש להם היסטוריה משפחתית ויש להם פנאי. הייתה אפילו מישהי שאמרה שהיא יצאה לפנסיה כדי לסדר את המכתבים שלה".

המכתבים עוברים סינון?
"אנחנו לא מסננים תוכן. הכול יכול לעלות, גם אם כתוב 'תשלחי לי שמיכות ועגבניות'. מה שכן, אנחנו מקבלים רק מכתבים שנשלחו לפני שנת 1980, ובעיקר בעברית. יש מעט בשפות זרות, כאשר המשפחה יכולה לספק תרגום. כמובן, אפשר בעתיד להרחיב את הרעיון לקהילות בתפוצות ולשפות אחרות".

מילון: "אנשים עורכים סינון עצמי, לא מעלים מכתבים שהיום היו נשלחים בהודעת וואטסאפ. הם מרגישים שאם הם חולקים מידע עם הציבור, הוא צריך להיות משמעותי. אבל כן חשוב לנו שאלו יהיו מכתבים בין אנשים ולא תכתובות פנימיות של גופי ממשל".

רן מילון, מנהל התוכן: "חשבנו על קופסאות הנעליים המלאות במכתבים, שמעלות אבק בבוידעם. יש להן ערך סנטימנטלי עצום, אבל למשפחה אין הרבה מה לעשות בהן. אנחנו נתקלים בסיפורים של אנשים שחשבו שיש ברשותם מכתבים ישנים, ואז גילו שהקופסה אבדה כשעברו דירה"

היופי במכתבים, אומרת מאירסון, הוא דווקא בתיאור הרגעים היומיומיים – "לראות את החיים של האנשים הפרטיים בצל ההיסטוריה, איך הם מושפעים ממנה". כך למשל במכתבו של בועז נוימרק, תלמיד כיתה י"ב שחושש כי ייכשל במבחן המטריקס – הבגרות באנגלית בתקופת המנדט – בגלל מעורבותו בפעולות של ההגנה: "הוחלט כבר שאם אני מצליח בו אז אני גאון, כי בסך הכול התכוננתי שבוע וחצי (קריא עשרה ימים), אבל לכל הפחות יש לי הנחמה שנכשלתי בעד המולדת".

יובל גל, בן קיבוץ עין־חרוד, מתאר לאמו את שגרת האימונים שלו ביפו בתקופת מלחמת העצמאות. "אחר הצהריים עבר עליי בשינה טרופה עקב הזבובים", הוא מספר. "באים אליך זבובים ולאחר טפלם בך עפים ממך כציפורים. הנה קלט המשק התחלה של חבורות עולים… כתבי לי איך התקבלו העולים, איך מטפלים בהם ומה מדברים עליהם במשק. גם מאחורי הגב (במקלחת ובמחסן), כי זה למעשה הביטוי האמיתי של דעת הקהל אצלנו".

ויש כאמור מכתבים שהסיפור שמאחוריהם נוגה וקורע לב. ביולי 1948 שלחה שולמית חביב מראשון־לציון מכתב לבעלה, ששהה אז בשליחות בדרום אמריקה. זמן קצר קודם לכן נפל בנם אמנון על הגנת הנגב, ושולמית התאמצה להסתיר את המידע הטראגי, כדי לאפשר לבעל לסיים את שליחותו. "התותחים והשריונים שלנו ואף מפציצֵינו כבר הספיקוּ להראות את נחת זרועם לדמשק ולקהיר. מאז התחדשו הקרבות, הניצחון הוא לנו בכל מקום וידנו על העליונה, אולם את מחיר הניצחונות מוכרחים לשלם והוא יקר־יקר", כתבה. לדברי מאירסון, עברו כמה שבועות עד שהגיעה השמועה אל האב השכול, דרך אנשים אחרים.

סגנון הכתיבה של הימים ההם מושך גם הוא את תשומת הלב. "יש הרבה סלנג שחוזר על עצמו", אומרת מאירסון. "את חלקו אנחנו מבינים, ואת חלקו פחות. אפשר למשל לראות את המילה 'זיפת' על כל הטיותיה בהרבה מהמכתבים". במכתב של בועז נוימרק מופיעה לא מעט גם המילה "שמנדריקים", שכבר מזמן יצאה מהלקסיקון: התלמיד השובב טורח לדרג את רמת השמנדריקיות של קרובי משפחתו.

"אנחנו נוטים לחשוב שפעם כתבו בעברית הרבה יותר תקינה מאשר היום", מוסיף מילון, "אבל בחלק מהמכתבים זה ממש לא ככה. הרבה מהכותבים הם עולים חדשים שהעברית היא בשבילם שפה שנייה, ובמקרים מסוימים עוד לא התקבע מה זכר ומה נקבה, למשל. ובכל זאת, גם ילדים שקוראים את התוכן היום יכולים להבין אותו. כלומר, יש כאן שפה שהיא מצד אחד רחוקה, ומצד שני עדיין מאוד מובנת. זו לא שפה תנ"כית בלתי מושגת. אחד הדברים שהכי מפתיעים אותי הוא היכולת של הכותבים לבטא מסרים מורכבים. לפעמים הם מצליחים להעביר, ממש בשורות בודדות, דברים שהיום היינו צריכים שיחה של שעה וחצי כדי להסביר".

הצנזורה הפנימית של "הארץ"

בדיונים בדף הפייסבוק של המיזם מתגלים לא פעם פרטים חדשים על מכתבים שכבר פורסמו. כך קרה למכתב בגרמנית מאת בני הזוג סמסון, שעלו לארץ בשנת 1933 לאחר שקיבלו סרטיפיקט.  השניים תיארו לחבריהם שבגרמניה את חבלי העלייה, במכתב שנמצא בארכיון מכון ליאו בק: כיצד הילד ג'וני התרוצץ באונייה ובצריף המכס, וכמה הופתעו לישון בנובמבר במרפסת פתוחה. "אחרי שהמכתב עלה לרשת התחלנו לקבל תגובות מהגולשים, שסיפרו שהתינוק בתמונה הוא חנן סמסון", מספרת מאירסון. "הוא גדל בחיפה, עבר לקיבוץ מזרע, התגייס לצנחנים ונפל ב־1969 ב'מרדף המערה': לוחמי צה"ל רדפו בתקרית הזו אחר מסתננים והתחקו על עקבותיהם עד לפתחה של מערה (באזור מעלה־אפרים – רמ"ב), שם הם ראו אישה מיניקה. כאשר חנן ניסה לבדוק אם יש אנשים במערה, נפתחה אש לעברו והוא נהרג במקום".

מילון: "אנחנו מאמינים שככל שיהיו יותר מכתבים באתר, נוכל גם ליצור מפת קשרים ביניהם. ייתכן שנתחיל לזהות הצלבות: מכתב פוגש מכתב וכותב פוגש כותב".

רוב שולחי המכתבים הם יהודים ממוצא אירופי, אומרת מאירסון, "אבל יש למשל מכתב שעולה מתימן כתב לאחיו שעדיין היה בצנעא. הוא מספר על מה שקורה בארץ, ומזהיר את האח שאם יעלה יהיה לו קשה מאוד מבחינה כלכלית. אז יש מכתבים כאלה, אבל הם עדיין המיעוט. אנחנו רוצים להגיע ליותר".

מילון: "זו דוגמה מעניינת למכתב אישי ששופך אור על ההיסטוריה. הרבה פעמים תופסים את יהודי תימן כמי שהגיעו ממדינה שתנאי המחיה בה לא היו כל כך טובים, והנה מתגלה מצב הפוך – מצבו הכלכלי של מי שנמצא כאן בארץ ישראל הוא מורכב יותר. העולה כותב לאחיו, בעצם: 'ציונות־ציונות, אבל קח בחשבון שיהיה כאן לא פשוט'. אלו דברים שלא תמיד באים לידי ביטוי בתכתובות הרשמיות יותר שבארכיונים. מנהיג ציוני שכותב לקהילה בתפוצות, צריך לומר משהו שנשמע טוב, לספר להם על ארץ זבת חלב ודבש. מה בדיוק החלב, איפה בדיוק הדבש, וכמה ביצים יש במכולת? את זה לא בטוח שהוא יגיד. המכתבים חושפים בפנינו רובד אחר של הציונות".

המשורר אבות ישורון כותב לבתו הלית מ"אי שם במערה", בכפר ערבי נטוש: "אף מרחוק אני רואה איך השמש חופפת לך את הראש והשערות בצבע דומה לה. ואחר כך היא באה הנה בערב ועושה לי שפריץ מקערת הזהב שלך… מצאתי בתרמיל את הנייר עם הציורים ועם הכתובת ועם הסרט הכחול. נורא שמחתי על האפתעה"

שאלות של חלב ודבש מופיעות גם במכתב ששלח ב־1931 יהודה שמשי אל עורך "הצבי" איתמר בן־אב"י. שמשי, כתב העיתון "העם" ולשעבר כתב "הארץ", פונה אל בנו של מחיה השפה העברית בתקווה להתקבל לעבודה בעיתונו. "הייתי שבע רצון מעבודתי שם, אולם קשה היה לי לעבוד שם, מסיבת הביקורת הקפדנית על כל דבר שלא לפי רוח 'הארץ'", מספר שמשי במכתבו. "עברתי לעבוד בעיתון 'העם', אמנם כאן אני חופשי ויכול לכתוב מה שעולה בדעתי (כמובן אם זה ניתן וראוי להיכתב בעיתון) אולם כעבור חודש של עבודה ב'העם' התחלתי לחשוש שהעיתון לא יתקיים… וחוץ מזה יושבים בסניף 'העם' בתל־אביב אנשים שאף פעם לא עבדו בעיתון, וקשה לי להימצא בסביבה הזאת". שמשי מציין שיש לו גם משרה במשרד עורכי דין, ולכן לא ידרוש שכר רב תמורת עבודתו בעיתון.

חלק מהמכתבים המעניינים נשלחו על ידי ילדים, "למשל כאלו שפונו מהקיבוצים במהלך המלחמה", מתארת מאירסון. "לפעמים משעשע לראות על מה הם כותבים ומה מעניין אותם. ילד אחד מספר שהם הגיעו לקיבוץ אחר, והיו בהלם כי אין שם מיגון ואין שם בטון ולא צריך להתחבא. הוא גם מתאר מה הם אכלו, ואיך הם חיפשו צפרדעים. דברים יומיומיים מאוד".

"ויש הרבה מכתבי געגוע", מוסיף מילון. "למשל, בחור שיצא למלחמה, וארוסתו מספרת לו כיצד היא מארגנת את החתונה. או אב טרי שבגלל המצב הכלכלי הקשה נסע לעבוד בעיראק, עוד לפני הקמת המדינה, ובינו לבין אשתו יש חלופת מכתבים מלאי געגועים. הקושי לגשר על מרחקים חוזר שוב ושוב. כאן מצטיירת גם מפת קשרים גיאוגרפית, מאיפה לאיפה אנשים כתבו בתקופות שונות. אם היה לנו מיפוי של כל המכתבים שנשלחו אז, היינו יכולים לדעת אם כתבו יותר מחיפה לגדרה או מחיפה לבגדד. חלק מהמכתבים נתקעו איפשהו בדרך, אבל אנחנו יודעים שבאופן כללי הדואר עבד בצורה טובה. הם הצליחו להעביר מכתבים מעיראק לישראל".

מאירסון: "יש הרבה התעסקות במכתבים עצמם. כמו שאנחנו יודעים, דואר הוא דואר, ולא תמיד מה שנשלח מגיע ליעדו. בהרבה מהמכתבים עולות אמירות כמו 'אני כתבתי לך ואתה לא כתבת לי מספיק', או 'כתבתי ואולי זה לא הגיע אליך'. הרבה התחשבנות סביב הנושא הזה. אתמול ראיתי מכתב של אישה לבעלה: 'קשה להתפשר עם הרעיון שמכתב אשר כל רחשי הלב הושקעו בו על מנת שיעבירם אליך, נשאר מוטל באיזו קרן זווית בעוד אתה מצפה לו. רעיון זה מקהה את כושר הכתיבה וההבעה'".

בימים אלה נעשים מאמצים להרחיב את הפרויקט ואת מערך התמיכה שלו. "יש מעגל נוסף, בחיתולים עדיין, של מה שאנחנו מכנים 'שומרי האוצרות'", אומר מילון. "זו קהילה שאנחנו רוצים לרתום למיזם. יש מישהי שמגיעה הנה פעם בשבוע, יושבת עם אנשים ועוזרת להם לבחור מכתבים ולסרוק אותם. אחת התובנות החשובות בנושא הזה אומרת שהעלאת מכתב היא תהליך של המשפחה. יש משהו במסירת המכתב למישהו אחר, בטח לבמה פומבית, שדורש צעד פנימי. מאחורי הקושי הטכנולוגי מסתתר גם קושי נפשי לחלוק, אבל אנשים מבינים שבסופו של דבר יש לכך משמעות".

"באופן כללי אני מבחינה בין שני סוגי אנשים", מוסיפה מאירסון. "יש כאלה שרק רוצים לתת במה לסבא, שכל העולם יכיר אותו וידע איזה אדם נהדר הוא היה, ויש אנשים מהוססים, שדואגים לפרטיות שלהם". לעיתים נחשפים גם סיפורים משפחתיים בלתי נעימים, כמו למשל במכתב של גבר שיצא לעבוד בחו"ל, ומתוודה בפני אשתו כי הוא לא מצליח להיות נאמן לה. "הופתעתי מכך שהמשפחה הייתה מוכנה לשחרר דברים כאלה", מודה מאירסון.

"לכן האירועים שאנחנו עושים הם קטנים, בהשתתפות 20־40 איש", אומר מילון. "כך נשמרת האווירה האינטימית, ובאמת אחרי האירוע אנשים אומרים לנו: 'טוב, יש לי ארגז מכתבים, מה לעשות איתו?'"

כותבים מתחילים

"אני פלמ"חניק ותיק, ודווקא משום זה, קשה לי לגלות את עצמי ככותב חרוזים… אגב, אני בן 25. אני כותב כבר, פחות או יותר ברציפות, כארבע שנים. החלטתי שהגיע הזמן להעמיד את שלי לביקורת כללית יותר, מומחית יותר" – כך כתב יהודה עמיחי, דואר צבאי 224/1, למשוררת לאה גולדברג בימי מלחמת העצמאות. עמיחי לא ידע את כתובתה של גולדברג, ולכן שלח את המכתב לבית הקפה הרלינגר בתל־אביב, שהיה ידוע שהיא יושבת בו. המכתב הזה נסרק במכון "גנזים", והועלה לאתר אוצרות.

"היה לנו חשוב לפרסם גם מכתבי ידוענים, כדי לגרום לאנשים להרגיש שהם מצטרפים לקאנון", אומר מילון. "גילינו שקצת הגזמנו עם זה בהתחלה. קיבלנו תגובות כמו: 'אני לא רוצה לשים את המכתבים המשפחתיים שלי ליד שמות כל כך רציניים. סבא שלי לא היה יהודה עמיחי'. לקח קצת זמן עד שהכול התאזן מבחינה מספרית".

בין מכתבי המלחמה של הידוענים יש גם אחד ששלח המשורר אבות ישורון לאשתו פסיה ולבתו הלית מ"אי שם במערה", כלומר מכפר ערבי נידח שהיה תקוע בו ביולי 1948. "שבוע ומעלה בשרי לא ידע מים, מורָה לא עלה על זקני ובשער ראשי לא נגע מסרק. ובמצב דברים זה, אילו ידעו חבריי החיילים על תוכנם של מכתביי – תוכנם המכונה בפיהם: 'ציונות' – היו אולי… לא, לא היו אוכלים אותי חי… אחר אף העיר, בדרך הלצה, שאני ראוי למזכיר לבן־גוריון… הליתי שלי, בתי, אף מרחוק אני רואה איך השמש חופפת לך את הראש והשערות בצבע דומה לה. ואחר כך היא באה הנה בערב ועושה לי שפריץ מקערת הזהב שלך. טוב שאמרת לי כי כשאראה נייר בתרמיל – לא לזרוק. כשבאתי הנה מצאתי בתרמיל את הנייר עם הציורים ועם הכתובת ועם הסרט הכחול. נורא שמחתי על האפתעה".

הסופר אוריאל אופק, שהיה לוחם פלמ"ח, מתאר במכתב את קהות החושים האוחזת בו ככל שהקרבות נמשכים: "אך קורבנות אלה שנפלו בימים האחרונים כבר לא השפיעו עליי כל כך, ואפילו הפיצוץ בבנייני המוסדות לא זעזע אותי ביותר. כנראה שלאחר נופלו של דני מס התחסנתי, ושום מאורע לא יזעזע אותי יותר".

מכתב אחר המופיע ב"אוצרות" נשלח עוד לפני מלחמת העצמאות, באפריל 1947, ממנחם בגין אל הרב הראשי יצחק הרצוג. באותם ימים לחץ הרב על אסיר המחתרת דב גרונר לערער בפני המועצה המלכותית של בריטניה כנגד גזר דין המוות שהוטל עליו – ומנהיג אצ"ל דרש במכתבו להפסיק את הלחץ הזה. "הערעור הארור קובע את נפשו של דב", כותב בגין. "ייתכן שהמועצה תתיר את עצם הגשת הערעור הפורמלי, אבל הערעור יידחה בדיון של השלב המכריע וכל המומחים המשפטיים החושבים אחרת טועים ושוגים או מיתממים… מוסרים כי דב נתן את הסכמתו תחת השפעת דבריו של כבוד הרב… כבוד הרב הוטעה, ואני חוזר על אזהרתי החמורה, כי החתימה הזאת כמוה כחתימת גזר גורלו של הנידון, ואלמלא החתימה היה מקבל את החנינה בימים הקרובים ביותר, מאחר שעשינו מה שעשינו והתרינו במה שנהיה נכונים לעשות, באם יבוצע הפשע".

גם פרשת אלטלנה נשזרה באחד המכתבים האישיים שנכנסו לארכיון. ביוני 1948, זמן קצר לאחר הטבעת האונייה, כתב רם חביב לאביו השוהה בחו"ל: "מתאר אני לעצמי שהידיעות שתגענה עדיכם תהיינה מסולפות ומוגזמות ותגרומנה לכם תקלות בעבודתכם וכאב לב. ואם כי איני בא למעט, לגרוע מגדל האסון והנזק – אל תיתפסו לייאוש – הכול שקט ונרגע ויבוא על מקומו בשלום. איני יכול להיכנס לפרטי העניין – אך אחת אומר – ותביא בחשבון שמאז ומתמיד הייתי מהפושרים והמתונים ביותר ביחס לאצ"ל, ואילו הפעם קובע אני בפירוש (ובכאב) – הם פשעו ובגדו – ואולי אף גילו את פרצופם וכוונתם האמיתית, וכל כמה שקשה לומר זאת – אומר אני – יש להצדיק בדרך כלל ולברך את העמדה התקיפה שנקטה ממשלתנו בעניין זה".

"המיזם הזה מספר מאה שלמה, מאמצע המאה ה־19 עד אמצע המאה ה־20", אומר מילון. "אנחנו רגילים לחשוב על המאה הזאת בנרטיב הרשמי, ולא על האנשים שחיו בה. אנחנו זוכרים את 6,000 הרוגי מלחמת העצמאות, אבל היו כמובן רבים אחרים שנפצעו ושרדו, ואנשים שפשוט חיו והיו לחוצים כמו שאנחנו לחוצים עכשיו בגלל הקורונה. זה בעיניי החידוש הגדול של המכתבים: לראות את האנשים שחיו בהיסטוריה, ועשו אותה".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il