"איבדתי לא רק אמא אלא שותפה יצירתית"

"הפמוטים שלנו", ספר הילדים של נאוה סמל ז"ל שיצא לאחר מותה, מסתיים באמירה שיום אחד פמוטי הנחושת העקומים שבביתה, אלו שעברו אליה בירושה מאם סבתה, יעברו הלאה, לבתה. אילאיל סמל, בתה של נאוה, שהכירה היטב את הפמוטים ואת הסיפור המשפחתי שמאחוריהם, לא תיארה לעצמה שהם יעברו אליה בגיל צעיר כל כך. בינתיים, למרות שהיא מתגוררת בדירה משלה, היא בחרה להשאיר את הפמוטים בבית אביה. "עוד קשה לי לקחת אותם אליי. זה יקרה בבוא היום".

חודשיים וחצי חלפו מאז הלכה לעולמה הסופרת, המחזאית והמתרגמת נאוה סמל, בגיל 63. יום למחרת השלושים לפטירתה, עברו בני המשפחה מדירתם השכורה בכיכר המדינה לדירה שרכשו ביפו לפני מספר שנים. המעבר הזה תוכנן מזמן, עוד לפני שהתוודעה סמל למחלתה בחודש מאי האחרון, אבל אחרי פטירתה הפך מעבר הדירה לטעון הרבה יותר. "הכול מאוד מעורב", אומרת אילאיל סמל. "אבל אני חושבת שאמא שלי אף פעם לא הייתה כזו שהקירות הם מי שהגדירו אותה. כשהעברנו לכאן את תכולת הבית התלבטנו אם אנחנו רוצים לשחזר את חדר העבודה שלה כפי שהיה או לעשות משהו חדש. בסוף הגענו למסקנה שהבית זה הספרייה שלה. כל ספר שתפתח, תמצא בו הערות ופתקים בכתב ידה".

אילאיל עורכת לי סיור קצר בספרייה העשירה של אמה שמלמדת עליה המון. לצד הרומנים, ספרי הציטטות, ספרי הילדים והאנציקלופדיות, לא מפתיע לגלות בה מדפים שלמים של ספרי שואה. סמל הייתה סמן מרכזי ביצירות בני הדור השני לשואה. כמעט כל ספריה עסקו בזיכרון השואה ובהשפעתו על הדור השני והשלישי. העיסוק בשואה חדר גם לספרי הילדים שכתבה וגם לספר האחרון "הפמוטים שלנו", שיוצא כעת לאור. בספר מובא סיפורם של זוג פמוטי נחושת עקומים שעשו את דרכם מעיירה קטנה באירופה של תחילת המאה העשרים והגיעו עד לביתה בתל־אביב. "גרעין האמת של הסיפור הוא איך הפמוטים הללו ליוו את המשפחה מדור לדור ומאם לבת. סבתא רבתא שלי באמת סחבה אותם על הגב והם בערך הרכוש היהודי היחיד שנשאר לה אחרי שואת יהודי טרנסניסטריה. חוץ מזה שהפמוטים הם חפץ יקר ערך למשפחה שלי, אני חושבת שבאמצעותם אמא שלי רצתה לחשוף את מה שאירע ליהודי טרנסניסטריה. היא הרבתה לעסוק בשואות הלא מדוברות".

זיכרון בקערת סלט

"הפמוטים שלנו" הוא לא הספר הראשון של נאוה סמל שבו מוזכרות דמויותיהן של אמה מימי ובתה אילאיל. במוקד הרומן "צחוק של עכברוש", אחד מספריה המוכרים ביותר, עומד דיאלוג בין נכדה לסבתה, שורדת שואה, שמסכימה אחרי מאבק פנימי קשה לחלוק עמה את עברה. הסיפור הזה דומה מאוד לסיפור של אילאיל שבגיל 12 גילתה את סיפורה המלא של סבתה, מרגלית (מימי) ארצי, שורדת מחנה אושוויץ, שאיבדה בשואה את בעלה ובנה.

"גדלתי על זה שאסור לדבר עם סבתא על מה שבאמת קרה בשואה אם היא לא מעלה את זה בעצמה. בגיל 12, כשאחי התאום ואני ניגשנו לכתוב עבודת שורשים, אמא שלי סיפרה לי עליה. סבתא אמנם סיפרה על חוויות השואה ועל דברים שקרו לה במחנה, בעיקר מהשחרור והלאה – אבל לא על המשפחה שהייתה לה. גם לאמא שלי, היא סיפרה רק פעם אחת באופן ישיר שהיו לה בעל וילד, וזה היה רק בערב חתונתה של אמא. כשהייתי בת עשרים תיעדתי את סבתא, ואז לראשונה היא סיפרה לי הכול. היא לא הצליחה לדבר על זה ישירות עם אמא שלי. ראיתי בכך קושי אבל גם המון אהבה שלה כלפי בתה. היא רצתה לפתוח את זה איתה באיזשהו אופן, ואני הייתי בשבילה הגשר".

דמותה של אילאיל סמל מופיעה גם ברומן האחרון של אמה, "פאני וגבריאל" שראה אור לפני כחצי שנה. "יש בספר שיחות בינינו שבאמת התקיימו תוך כדי כתיבת הספר. היא הקריאה לי קטעים מהספר וניהלנו עליהם דיאלוג שאפיין את כל השיח המיוחד שהיה ביני לבינה. מערכת היחסים בין הדור הראשון לשואה לדור השני שונה ממערכת היחסים בין הדור השני לשלישי. רק היום אני מבינה כמה שאמא שלי גדלה בבית של אישה מצולקת. סבתא שלי איבדה משפחה, שרדה את אושוויץ ואת המחנות בקפריסין והגיעה לישראל פליטה חסרת כול. היא הייתה אישה שורדת אבל גם קוצנית. היה לה עור קשה ומחוספס. היא פשוט הייתה אדם פגוע נפשית, שהפך להורה. סגנון ההורות של אמא שלי, למזלי הרב, כבר היה אחר לגמרי. הדיאלוג בינינו היה חברי ופתוח. אם היו לה חרדות ופחדים כתוצאה מהבית שבו גדלה, היא השתדלה מאוד לא להעביר אותם אלינו. לא אמרו לנו אף פעם לחזור בשעה מסוימת ולא אסרו עלינו לצאת מהבית כי אולי יקרה איזה אסון".

ביום הריאיון שלי עם סמל, הייתה המשפחה עסוקה בתליית תמונות בביתה החדש. "כשאתה עובר דירה אחרי מוות הכול פתאום הופך להיות בעל ערך סנטימנטלי, גם כשאורזים את המטבח. אתה אומר לעצמך בהתרגשות – זו הקערה שאמא הייתה מכינה בה סלט, אבל אחרי רגע אתה מבין שלא באמת צריך 25 קערות סלט בבית החדש. יש פה גם תמונות שעברו אלינו מהבית של סבתא. אבא שלי רצה לתלות את כולן אבל אמרתי לו שאין מספיק קירות. לאמא שלי היה דיאלוג חי עם המתים וגם אנחנו כאלה. אבא שלי אומר שהוא כל הזמן ממשיך לדבר איתה וגם אני מרגישה כך. אני באמת שומעת אותה ובאמת יודעת מה היא הייתה אומרת על מה שאני עושה. אני קוראת שיר שלה ואומרת 'זה כל כך יפה' ואז אני שומעת אותה בראש אומרת 'אוי באמת, זה כל כך בוסרי, אני לא מאמינה שאת אוהבת את השיר הזה, את באמת חושבת שזה שווה משהו?'. היה לנו קשר עמוק ופתוח וחברות תמיד היו מקנאות בי בתיכון, וגם אחר כך. תמיד הייתי צוחקת שהיא גונבת לי את החברים. היו באים לישון אצלי חברים ואז בשבת בבוקר הייתי מוצאת אותם במטבח יושבים איתה על כוס קפה ומספרים לה את כל צפונות ליבם, גם דברים שהם לא סיפרו לי מעולם. אחר כך הם היו רוצים לבוא אליי עוד, כדי לשבת איתה. אני חושבת שהרצון שלה להיות מאוד פתוחה איתנו וגם החברה הכי טובה שלנו קשור לחסך שהיה לה במערכת היחסים עם אמא שלה. היא אמנם הייתה מאוד קרובה להורים שלה, אבל הדיבור שלה איתם היה שונה מהדיבור שלה איתנו".

סבתה של אילאיל, מימי ארצי, נפטרה לפני שלושה חודשים בגיל 96, שבועיים בדיוק לפני פטירת בתה. "שתיהן נפטרו כמעט באותה שעה לפנות בוקר, בין שישי לשבת, בהפרש של שבועיים. אומרים שאדם לא הולך לעולמו לפני שהוא השלים את שליחותו, ועם כל זה שאנשים אומרים על אמא שלי שהיא מתה בטרם עת לעומת סבתא שלי שנפטרה בגיל 96 עם נכדים ונינים, אני משתדלת, לפחות בהתמודדות עם האבל, להסתכל על כמה ששתיהן הספיקו. סבתא שלי עשתה מה שהיא רצתה – הקימה משפחה ודור המשך במדינת ישראל. אמא שלי אמרה לפני שהיא מתה: 'היו לי חיים נפלאים. עשיתי מה שרציתי, פרסמתי עשרים ספרים, ילדתי שלושה ילדים נהדרים, והייתי בכל העולם. רציתי יותר אבל לא הספקתי'. היא אמרה לי כך גם ביום שהודיעו לה שהיא חלתה בסרטן וגם יום לפני שהיא נפטרה".

מחלתה של נאוה סמל התגלתה בחודש מאי האחרון, ובשלבים הראשונים, מספרת אילאיל, היה ברור לכולם שמדובר בסרטן בר ריפוי. "המסע היה מסע להחלמה שהידרדר". בערב יום הכיפורים התברר למשפחה שמדובר בסרטן אלים יותר משחשבו בתחילה. חודשיים לאחר מכן הלכה סמל לעולמה.

סבתא שלך ידעה שאמך חולה?
"אמא שלי לא סיפרה לה, אבל אני חושבת שהיא ידעה כי היא הייתה מדברת איתה שלוש פעמים ביום ונפגשת איתה לפחות בכל יום שישי. בגלל שהמערכת החיסונית של אמא שלי בזמן מחלתה הייתה מאוד חלשה, אסרו עליה לפגוש את סבתא שלי. לכן, למרות שסבתא הייתה כבר במצב תודעתי קצת אחר, אמנם לא דמנטית אבל בספֵרות עליונות, אני חושבת שהיא הרגישה. הקשר שלהן היה מאוד חזק".

לאן הולכים כשישנים

אילאיל סמל (27) נולדה לבית של תרבות, אמנות ויצירה. אמה נאוה כתבה כאמור עשרים ספרים וארבעה מחזות, אביה נעם סמל כיהן כמנכ"ל תיאטרון הקאמרי במשך 25 שנה ופרש מתפקידו רק בשנה האחרונה. דודה, אחי אמה, הוא הזמר שלמה ארצי. "אני חושבת שזה לא פלא שגם אמא שלי וגם אחיה פנו למחוזות הסיפור והכתיבה. זה קשור גם לעולם התרבותי העשיר שהם גדלו בו וגם לזיכרון שהיה תמיד שאלה חיה ופועמת במשפחה – השאלה איך זוכרים. איך ממלאים את הציווי של 'זכור'. אצל סבא שלי, יצחק ארצי, הזיכרון התבטא בפעילות ציבורית לרווחת ניצולי השואה ולהנצחת השואה. אצל אמא שלי זה התבטא בכתיבתה ואצל סבתא שלי זה התבטא במשפחה שהיא הקימה. אמא שלי האמינה שאם צריך לשנות חלק מהסיפור כדי שנזכור טוב יותר, אז משנים, כי מה שחשוב הוא שיזכרו. לא חשובה כל כך האמת ההיסטורית כמו איך אני גורם להיסטוריה הזאת לחיות. איך אני גורם לאנשים שאינם, להיות נוכחים פה כאן ועכשיו".

על ילדותה מספרת סמל שהיא גדלה בבית שבו מותר לדבר על הכול. "לא היה דבר שאסור לדבר עליו. אפשר לשאול הכול, מקסימום אומרים שלא יודעים. אמא שלי לעומת זאת, גדלה בדור שהיה אסור לדבר בו. דוד שלי היה מתבדח ואומר 'נאוה לא יודעת עדיין שסבא מת'. היא לא לקחה את זה הלאה, ואמרה שלילדים יש את האינטליגנציה הרגשית הכי גבוהה. הרבה מספרי הילדים שלה עוסקים בפחדים ובשאלות הקיומיות שילדים מעלים. אחד מהם, 'ישן הוא ער במקום אחר', עוסק בשאלות של ילדים שמתעוררות לקראת השינה. הייתה מבקרת ספרות ילדים שכתבה על הספר הזה, שלא הגיוני שילדים ישאלו שאלות כאלה. אמא שלי הגיבה ואמרה שאלו בדיוק השאלות שהילדים שלה שאלו אותה, כמו מי ברא את אלוהים, מה קדם למה, ולאן אני הולך כשאני הולך לישון. אסור למבוגרים לשכוח את המחשבות הפתוחות האלה שנמצאות אצל ילדיהם".

מגיל צעיר גדלה סמל על העיסוק בזיכרון השואה. "אצלנו כל יום היה יום השואה. הייתי הולכת עם אמא שלי להרצאות, לא יכולתי להתחמק מזה. אבל בתקופת התיכון היה לי מרד נעורים. נשבר לי מנושא השואה, וביום השואה לא רציתי לראות שום סרט בנושא והקלטתי לי מראש בטלוויזיה סרטים אחרים שאראה במשך היום". המרד לא נמשך זמן רב. בגיל 21, במהלך שירותה הצבאי נאמה סגן אילאיל סמל כנציגת צה"ל באירוע שהתקיים בבית ועידת ואנזה בברלין, במלאת חמישים שנה למשפט אייכמן. "אמא שלי וסבתא שלי צפו בנאום בשידור חי. למרות שאני דוברת אנגלית בחרתי במודע לנאום שם בעברית על אדמת גרמניה. זה לא היה כדי לעורר אנטגוניזם, אלא להפך. התארחתי שם אצל חברה גרמנייה של אמא שלי, בת למשפחה נאצית, שהגיעה לישראל במסגרת משלחות נוער מגרמניה שסבא שלי ארגן. סבא וגם אמא האמינו שחשוב ליצור מערכת יחסים חדשה בקרב בני הדור השני, נטולת כעס, מלאת אמפתיה והבנה לכך ששני הצדדים מצולקים. על הברכיים הללו גדלתי".

מהשירות הצבאי עברה סמל היישר לעולם שהיה מוכר לה היטב מהבית – התיאטרון. "תמיד אהבתי את התיאטרון אבל לא מזווית המשחק. לכן, בתיכון תלמה ילין בחרתי ללמוד במגמת אמנות פלסטית ולא תיאטרון, שנגעה בעיקר במשחק. גדלתי בבית מעודד אמנות ומאוד יצירתי. בגיל שמונה כבר לקחו אותי לראות את 'אשכבה' של חנוך לוין, כך שהשריטה הזאת נמצאת שם מאז. הייתה לי תמיד פנטזיה להיות במאית תיאטרון. זה נראה לי מגרש המשחקים האולטימטיבי – להיות זה שמכניס את כל הדברים לתוך הסיר ומבשל על אש קטנה".

שבועיים אחרי שחרורה מצה"ל, עוד לפני שהחלה ללמוד בימוי באוניברסיטה, ניגשה סמל לבמאי רוני פינקוביץ' וביקשה לעבוד איתו. "הוא אמר לי שבדיוק יש לו עכשיו הפקת ילדים עם המון חזרות ושאל אם ארצה להיות עוזרת במאי שלו. אמרתי לו שפיקדתי על ארבעים חיילים בצבא אז לא נראה לי שתהיה לי בעיה עם ארבעה שחקנים, אבל גיליתי שקשה יותר לנהל ארבעה שחקנים מארבעים חיילים".

וכך התחלת? בלי שום רקע מוקדם בבימוי?
"באתי עם רקע של צפייה בהצגות. אמנם לא ידעתי על תהליך העשייה עצמו, אבל אבא שלי מלמד אותי כל הזמן, הוא מקור ידע בלתי נלאה, וגם אמא הייתה עבורי שותפה. עבדנו ביחד על כל סצנה בלימודים ועל כל מחזה שעבדתי עליו. הקריאה הראשונה תמיד התחילה בסלון שלנו – אני, אמא, אבא ואחי מקריאים את כל התפקידים ואז פותחים דיון. איבדתי לא רק אמא אלא שותפה יצירתית. היא הקריאה לי את הסיפורים שלה ואני חלקתי איתה את הפרויקטים שלי. תרגמתי כמה מהספרים שלה, הייתי עוזרת במאי במחזה שהיא כתבה, ותמיד היינו מעורבות אחת בתוך השנייה. זו לא הייתה רק תמיכה אלא שעות עבודה משותפות".

סמל לומדת היום לתואר שני בבימוי באוניברסיטת תל־אביב אבל כבר בחודש אפריל הקרוב עומדת לעלות הצגה בבימויה בתיאטרון "צוותא". מדובר במחזה "רצח" של חנוך לוין שהועלה לראשונה לפני עשרים שנה ומורכב מסדרת מעשי רצח, כולם קשורים לסכסוך הישראלי־פלסטיני. "'רצח' היה הפרויקט שלי בלימודים ו'צוותא' אימצו אותו כהצגה לקהל הרחב. כשהעליתי את ההצגה באוניברסיטה זה היה שבועיים לפני שאמא הלכה לעולמה. בזמן ההצגה הכי רציתי בעולם להיות לידה בבית החולים, אבל אמא ממש גירשה אותי ממיטתה ואמרה לי 'לכי להצגה'. זה בא ממקום שבמשפחה שלנו באמת מאמינים ביצירה ובאמנות. כמעט כל מי שהגיע לבקר בבית החולים אמר לה כמה שההצגה נהדרת, והיא גם הספיקה לשמוע שצוותא אימצו את זה. היא פרגנה עד הרגע האחרון. הדבר הכי קשה לי באובדן שלה הוא שאמא לא תראה את הילדים שלי, אבל עצוב לי גם שהיא לא תראה את ההצגות שלי".

כשהמחזה "רצח" עלה לראשונה, סמל הייתה רק בת שבע, אבל היא נחשפה אליו בגיל התיכון כשצפתה בו בקלטות וידאו. "'רצח' הוא מחזה שתמיד היה בשבילי אגרוף בבטן, מאז שקראתי אותו לראשונה. הוא עוסק בסכסוך אבל בצורה מאוד פואטית ועמוקה. בשאלה איך אנחנו מתקיימים בתוך המדינה הזאת בלי לראות את האחר. באוניברסיטה יש סטודנטים למשחק ערבים ויהודים וגם זה גרם לי לראות פוטנציאל בהמחזת הטקסט. המחזה המקורי היה דובר עברית אבל אצלי הוא דובר את שתי השפות ומונגש באמצעות כתוביות. חנוך לוין מכניס את עצמו לצד של כל אחת מהדמויות עד שאתה כצופה אומר לעצמך, איך יכול להיות שאנשים עושים את זה לאנשים אחרים. זה מקום של כאב שהיה מאוד מעניין עבורי ואני מקשרת אותו גם למקום שלי כדוֹר שלישי של יהודים שחיים פה עם דור שלישי של ערבים. כולנו פגועים ונושאים פצע והמשימה שלנו היא לדבר ולהקשיב אחד לשני ולשמוע גם את הסבל של האחר".

אז אפשר להעריך שגם אצלך השואה תהיה חלק משמעותי מהיצירה.
"לפעמים קשה לי לדעת אם אני עוסקת בזה כי זה מעניין אותי או כי גדלתי בבית כזה. אני חושבת שזו שאלה מהותית בזהות שלנו כדור שלישי. אני גם שואלת את עצמי, כבת של שורדי שואה, איך מפתחים את שריר האמפתיה כלפי עם אחר שסובל. בהקשר הזה, אני במשא ומתן גם עם המסורת היהודית שלנו, שגם היא דורשת אחריות מוסרית וחשיבה איך אנחנו, מתוך העבר שלנו כפליטים, יכולים להכיר בסבל של האחר. זאת שאלה שגם אמא שלי עסקה בה, למשל בספר שלה 'מזמור לתנ"ך'. הכתיבה הייתה עבורה כלי של הזדהות עם סבל של אינדיבידואל".

שמע ישראל בבית החולים

סמל מספרת שהחיבור ליהדות היה נוכח מאוד בחייה של אמה כבר מילדות. "כילדה בשנות החמישים שהתגוררה בדירה של שני חדרים בשיכון עולים, היא חלקה חדר עם סבתא רוחל'ה, שהייתה אישה חרדית. זו הייתה חוויה מכוננת עבורה ללמוד ממנה את התפילות ולדבר איתה ביידיש שהייתה עבורה שפה קסומה. היא למדה מסבא שלה לומר קריאת שמע ואמרה את זה כל לילה לפני השינה. בתקופת מחלתה אמרנו איתה 'שמע ישראל' ביחד, כל לילה על מיטתה בבית החולים, כדי לעזור לה להרגיש טוב. גם אם היא לא הפכה לאדם דתי בפרקטיקה ולא קיימה מצוות, היא תמיד ניהלה משא ומתן עם הדת היהודית ועם עולם הרוח. היא קראה לעצמה חופשייה, ולא אהבה את המושג חילונית".

בין אייר, בנם הבכור של נעם ונאוה סמל, לבין התאומים אילאיל ונימי יש פער של 11 שנים. "ההורים שלי לא הצליחו להרות ויש לאמא שלי כמה שירים יפים על הקושי שהיא חוותה בנושא הזה. נולדנו לאחר טיפולים. היו שואלים אותי לפעמים אם זה לא מוזר לי שאני ילדת מבחנה והייתי אומרת מה פתאום, אני יודעת שההורים שלנו כל כך רצו אותנו. אבא שלי התאמן בלהזריק הורמונים לאשכוליות. הם עבדו על זה נורא קשה וזה לקח הרבה שנים. רק כשהם היו בארה"ב כשאבא שלי היה שם קונסול תרבות, הם הצליחו להרות. היינו נס. סבתא שלי הייתה מספרת שכשהיא הייתה מסתובבת איתנו בעגלה בניו־יורק כולם היו מתפלאים".

בדירה החדשה ביפו מתגוררים כעת רק נעם האב, ונימי, אחיה התאום של אילאיל. האח הגדול נמרוד גר לא הרחק, בשוק לוינסקי, ואילאיל גרה עם בן זוגה ברחוב ארלוזורוב בעיר. "אמרתי לאמא שלי לפני מותה שלא תדאג, אני אטפל בכולם. אנחנו עושים ארוחת ערב משפחתית באמצע השבוע שכוללת רק אותנו, ובארוחות שישי,' להקת השבעה' יוצאת לסיבוב בדרכים. בכל שבוע אנחנו מתארחים אצל משפחה או חברים ודואגים שלא נהיה לבד. היה חשוב לי לשמור את הפורום המשפחתי של 'רק אנחנו', ובאמת אנחנו מקפידים לעשות את זה כאן בבית, מדי שבוע".

נעם סמל וילדיו עסוקים עכשיו בעיזבון הגדול שהותירה אחריה אם המשפחה. "אמא שלי הייתה ועודנה. יש לה עוד שני ספרי ילדים שאני מקווה שנמצא הוצאה שתוציא אותם. אחד מהם עוסק בדרך שהיהודים בשטעטל קיבלו את שמות המשפחה שלהם. יש עוד הצגות, כמו הצגת ילדים שרצה עכשיו בצוותא. יש עושר של יצירה שאפילו אני, שחשבתי שאני מכירה את יצירתה ככף ידי, מגלה עכשיו. אפילו הפתקאות שהיא השאירה בתוך ספרים שקראה הם אוצרות בלומים. עולם ומלואו".