האות לפירוקה של כחול לבן, מפלגה בת יותר משלושים מנדטים שביקשה להנהיג את מדינת ישראל, ניתן בדמות ידיעה קצרה, "פוש" שהוציא עיתון הארץ. צוטטו בה דברים שאמר משה יעלון בריאיון לעיתון, ומהם עלה כי הוא מצדד בהקמת ממשלת מיעוט בתמיכת המפלגות הערביות. צבי האוזר, ח"כ מטעם מפלגת תל"ם של יעלון, קרא והתקשה להאמין.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– בחסות הקורונה: גוברים הניסיונות להברחת סמים בגבול לבנון
– "אובמהגייט": החקירות, האיומים והבחישה מאחורי הקלעים
– לא הולכים בתלם: מאחורי המאבק של הנדל והאוזר
"עד אז התנהלנו בהרמוניה מלאה, תוך אתגרים לא פשוטים מבית ומחוץ", מספר לנו האוזר עם כניסתו השבוע לתפקיד יו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת. "האתגרים הכי מורכבים שלנו היו מול יאיר לפיד, שהתקשה לקבל את דופן ימין של כחול לבן. ניצבנו יחד על העמדות הבסיסיות שלנו, ובפרט על האמירה הברורה שאנחנו לא נקים ממשלה בעזרת הרשימה המשותפת – לא בהימנעות שלה ולא בהישענות עליה. אם הייתה מתקבלת עמדה אחרת בכחול לבן לפני הבחירות, הייתי מסיר את שמי מהרשימה".
עמדתם של צבי האוזר וחברו לרשימה יועז הנדל שימשה את כחול לבן במסע הבחירות שלה: השניים נשלחו לשכנע את הבוחרים כי אין בסיס לטענות הליכוד על דיל אפשרי עם טיבי. "זה היה 'ריד מיי ליפס'. אנחנו נעמדנו בחלון הראווה של המפלגה, עבור אותם בוחרים שהנושא הזה היה חשוב לליבם. האמירה שלנו הייתה שיש גט כריתות פוליטי למי שאיננו שותף לחזון של מדינה יהודית ודמוקרטית. כפי שלא היה עולה בדעתנו להישען על 15 בן־גבירים, כך לא עלה בדעתנו שתיתכן הישענות על הרשימה המשותפת.
"ארבעה ימים אחרי הבחירות התברר לי שיש שינוי של 180 מעלות מאותה הבטחה. בעיניי זה היה לא נכון. היה לנו דיאלוג רציף עם בוגי ועם כל חברינו, ועמדנו בלחצים כבדים מאוד – פנימיים, תקשורתיים וגם הפגנות. התזה של בוגי מול אנשי כחול לבן הייתה – אל תשתכנעו ממה שהנדל והאוזר אומרים, בואו נלך להם על הראש, הם בסוף יתכופפו. הבהרנו, למגינת ליבם, שבעד זה אנחנו לא נצביע".
איך אתה מסביר את העובדה שבוגי, איש ימין בעצמו, חזר בו מכל התחייבויותיו בנושא?
"לאחר שיועז ואני פרשנו מתל"ם והקמנו את סיעת 'דרך ארץ', הצעתי שניכנס יחד לבוגי ונדבר איתו. הייתה שיחה טובה, הרבה יותר ממה שאנשים משערים. המסר העיקרי שהעברתי לו היה תיאור ציורי לסיטואציה: אנחנו ניצבנו בפני הר, אתה החלטת לאגף אותו משמאל, ואנחנו החלטנו לאגף מימין. אמרתי לו גם שאשמח אם בהמשך הדרך ניפגש שוב ונשלב ידיים, כאשר אני מקווה שהבחירה שלי לאגף מימין תתגלה כנכונה.
"בוגי הציג את ההישענות על הרשימה המשותפת כ'הצבעה אחת', ועל כך יש בינינו מחלוקת כפולה. בראייה עקרונית, זה קצת כמו האיסור ההלכתי על גילוי עריות, שאי אפשר לומר 'פעם אחת זה לא נורא'. מעבר לכך, מבחינה פוליטית מעשית אין דבר כזה הצבעה אחת. כמי שהיה מזכיר הממשלה אני יודע שבכל ועדה וישיבה של המליאה, ממשלת מיעוט הייתה זקוקה לתמיכת המשותפת. זה כמו אצל סוחרי סמים – גם אם ההצבעה הראשונה הייתה 'על החשבון', בהמשך היינו נדרשים לתשלומים בלתי סבירים. ממשלה כזו, אילו הוקמה, הייתה קצרת ימים, ונתניהו במערכת הבחירות הבאה היה קוצר הישג פוליטי חסר תקדים, ומוביל צעדים שניסינו למנוע אותם".
מעבר לכך הוא אינו מוכן לפרט על אודות העימות מול יעלון ויאיר לפיד. "באתי לפוליטיקה כדי לשנות מציאות ולהגשים את עקרונותיי. התנאי הבסיסי שלי הוא שבכל בוקר אוכל להישיר מבט למראה, ובכל לילה אוכל לומר לעצמי שעשיתי את הדבר הנכון. עמדתי במבחן הזה, ואני שלם באופן מלא עם ההחלטות שקיבלתי, גם אם הן היו בחלקן לא נעימות".
אחרי שהבנתם שלא תהיה ממשלה בראשות גנץ, מדוע לא נכנסתם לממשלת ימין צרה? שני המנדטים שלכם, יחד עם אורלי לוי־אבקסיס, היו מספקים לנתניהו רוב של 61.
"כי ממשלת ימין צרה איננה יכולה להתמודד אל מול האתגרים העומדים לפתחנו. אי אפשר לקבל על חודו של קול החלטות קשות בתחום הכלכלי או לגבי החלת החוק ביו"ש. זה לקח אישי שלי מנושא חוק הלאום. עדיף שהצעת החוק להחלת ריבונות ביו"ש ובבקעה תתקבל בקונצנזוס רחב ככל האפשר, ולכן האופציה היחידה היא ממשלת אחדות".
מדוע אתה לא קיבלת תפקיד של שר, כפי שקיבלו כמעט כל חברי כחול לבן שהצטרפו לממשלה?
"הנושאים שמעניינים אותי ברמה האישית, ושיש לי בהם ידע ובקיאות, הם נושאים של ביטחון, מדיניות חוץ ומהלכים אסטרטגיים. לאורך שנים אני מתייחס לדברים האלה וכותב עליהם. הפרויקט שנרתמתי אליו לפני כמה שנים (כיו"ר עמותת "היַחדָה למען הגולן" – שא"כ) היה להביא את ארה"ב להכיר בריבונות ישראלית ברמת הגולן. אז זה העלה חרחורים של בוז, והנה תראי", הוא מחווה לעבר גזיר עיתון ממוסגר המבשר על הכרזתו של טראמפ בנושא. "אלה התחומים שיש לי יכולת להשפיע בהם, וממגוון האפשרויות בממשלת האחדות כפי שהתגבשה, המקום המתאים לכך הוא ראשות ועדת החוץ והביטחון. לכן זה מה שביקשתי, וזה מה שקיבלתי".
צפירות מטורפות בחמש בבוקר
האוזר (51), אב לשניים, מתגורר בתל־אביב עם בת זוגו דליה בודינגר. אחד מילדיו הוא מיכאל האוזר־טוב, הכתב הפוליטי של גלי צה"ל. כתוצאה מהחלטתו של אביו לרוץ לכנסת, נאלץ הבן לצאת לחל"ת שלוש פעמים בתוך שנה וחצי. גם כשחזר לסקר את התחום, בין מערכות הבחירות, נמתחה עליו ביקורת ונטען כי הוא מוטה אוטומטית לטובת כחול לבן. "הבן שלי הוא כבר לא ילד, הוא אדם בוגר העומד בפני עצמו", אומר צבי האוזר. "ידעתי שלהחלטה שלי להיכנס לזירה הפוליטית יהיו מחירים ישירים ועקיפים מבחינתו. שוחחנו כמה פעמים על הנושא, ובסוף יש לנו שלמות הדדית והבנה שכך החיים מתגלגלים, ושנינו לוקחים את מלוא האחריות".
לתפקידו הנוכחי נכנס האוזר בטקס רשמי שהתקיים ביום שלישי השבוע, רגע אחד קצר של נחת עבורו אחרי חודשיים רוויי לחצים, הפגנות, איומים והבטחות מימין ומשמאל. יועז הנדל, שותפו להקמת הסיעה החדשה "דרך ארץ", מונה במקביל לשר התקשורת בממשלת האחדות, זו שהוקמה על חורבות הקוקפיט של כחול לבן. כיו"ר ועדת החוץ והביטחון צפוי האוזר, כמשתמע מההסכמים הקואליציוניים, לקדם וללוות את ההצבעה על החלת החוק הישראלי בחלקים מיהודה ושומרון. עבור מי שהציב את נושא ההתיישבות במרכז הווייתו כבר בנעוריו, מדובר בהגשמת ייעוד.
"מגיל צעיר מאוד היה לי עניין במתרחש במערכת הפוליטית, והאירוע שצד את ליבי בצורה החזקה ביותר היה הנסיגה מסיני", מספר האוזר בלשכתו בכנסת. "אני זוכר את זה כאילו הדברים קרו אתמול. זה היה אירוע מכונן שעיצב עבורי תפיסת עולם שהלכה והבשילה. בגיל 16 הצטרפתי לנוער התחייה, מתוך סנטימנט עמוק לערך של ההתיישבות".
הוריו של האוזר לא אהבו את הצטרפותו למפלגה שמימין לליכוד, אבל עבורו זו הייתה רק ההתחלה. בהמשך הוא מונה ליו"ר הארצי של נוער התחייה, כשהוא מחליף בתפקיד את גדעון סער. בצבא שירת בבית הספר לפיתוח מנהיגות, שם שימש כמ"מ של מפקד יחידת ההסברה. לאחר השחרור עבד כעוזר למנכ"ל משרד הרווחה, ובין לבין "חטא בכתיבה", כהגדרתו. "כסטודנט למשפטים באוניברסיטת תל־אביב ודובר התאחדות הסטודנטים, הייתי עורך של עיתון סטודנטיאלי חתרני, שכתבו בו בין השאר גדעון סער ועדן בר־טל, לימים מנכ"ל משרד התקשורת".
במהלך שנות לימודיו לתואר ראשון קיבל האוזר שיחת טלפון מפתיעה: מזכירתו של בנימין נתניהו – אז חבר כנסת צעיר יחסית, שמתמודד לראשונה על ראשות הליכוד – ביקשה ממנו להגיע לפגישה. "נפגשנו ונתניהו אמר לי: 'שמעתי עליך דברים טובים, אני רוצה שתהיה יועץ התקשורת שלי בישורת האחרונה של המרוץ'", משחזר האוזר. "אמרתי לו: זה כבוד גדול, אבל אין לי מה לייעץ לך עכשיו. להערכתי אתה זוכה, ובוא נשב כשזה יסתיים".
שבועיים לאחר מכן ניצח נתניהו בפריימריס, והאוזר קיבל ממנו הצעה נוספת. "הוא אמר לי: 'אני מקים צוות חדש, ואני רוצה אנשים צעירים, נמרצים וחדים. אם אתה עומד בקריטריון – תצטרף'. לילד בן 24 אין הצעה טובה מזו, וכך מצאתי את עצמי בתפקיד הדובר של יו"ר האופוזיציה, עוד לפני שהסדירו את המעמד הזה בחוק. ישבנו ממש באגף הזה", הוא מחווה על האגף הישן של הכנסת.
"כשסיימתי את לימודי המשפטים, נתניהו רצה שאני אעשה סטאז' אצל חברים טובים שלו – משרד מולכו־שמרון. אמרתי לו – לא. אני רוצה לעשות סטאז' כמו שצריך. בסוף אני הבן של מרדכי ויהודית מרמת־גן, וקיבלתי מהבית חינוך שאומר שפוליטיקאי זה לא מקצוע. זו הייתה החלטה טובה מאוד, כי רכשתי מקצוע 'על אמת'".
"נפתלי ואיילת הם חברים שלי, אני מכיר אותם שנים רבות. יש הרבה דברים שאנחנו מסכימים לגביהם, ובנושאים אחרים לא הצלחנו לשכנע אותם. צריך שיהיה במדינת ישראל ימין ממלכתי, ציוני, אחראי. ימין שהוא קודם אידיאולוגי ואחר כך פרסונלי. ימין אמיתי הוא כזה שחותם על ריבונות ולא על הצהרות נאמנות"
לקראת בחירות 96' שוב קרא אותו נתניהו לדגל. חודשים אחדים לפני כן נרצח ראש הממשלה יצחק רבין, מחנה הימין הואשם בהסתה שהובילה לכך, והאווירה הקשה סייעה להאוזר לקבל החלטות על עתידו האישי. "ראיתי שמטיחים בנו האשמה פוליטית שאיננה במקומה, ובאופן פרדוכסלי זה מה שדרבן אותי להיות מעורב במערכת הציבורית, כדי להפוך את ישראל למקום שטוב יותר לחיות בו".
הוא הצטרף לצוות האסטרטגי של קמפיין נתניהו, לצד איל ארד, מוטי מורל, ראובן אדלר ולימור לבנת, ובניצוחו של ארתור פינקלשטיין. "זה היה אחד התפקידים המרתקים בחיי. הייתה לי שם תרומה די יפה, לרבות הסלוגן 'נתניהו – עושים שלום בטוח'. עם זאת, חשבתי שאירוע הרצח חרץ את גורל הבחירות, ולא האמנתי שנתניהו ינצח. שלושה ימים לפני הבחירות ישבנו עם פינקלשטיין, והוא הוציא פלט מחשב שחזה במדויק את תוצאות הבחירות. ביום האחרון נשלחתי לפגישה עם אמנון אברמוביץ', שהיה אז הפרשן הפוליטי של הערוץ הראשון. קבענו בקאנטרי בבבלי, והבאתי איתי את הפלט. אני יושב עם הכוהן הגדול של התחום, והוא אומר לי: 'בחור צעיר, תפסיק לבלבל לי את המוח. אתם מפסידים בוודאות, בפער של בין חמישה לעשרה אחוזים'.
"במוצאי יום הבחירות פורסמו תוצאות המדגם, שלפיהן נתניהו הפסיד. האולם בגני התערוכה התרוקן, ואני נשארתי כדי למלא מקום בדוברות, כשכולם כבר ברחו. בסביבות 12 וחצי התוצאות מתחילות להתהפך, ואהוד יערי, ששידר ממטה הליכוד, אומר 'יש פה תקלה, זה לא יכול להיות'. אני אומר לו 'זה יכול להיות', ומראה את הדף של פינקלשטיין. ואני זוכר שהוא מקפל את עמדת השידור, ואני רודף אחריו ואומר לו: 'אהוד, תראה, זה אמיתי'".
בחמש לפנות בוקר כבר היה ברור שנתניהו הוא המנצח. "אני נוסע מגני התערוכה, חוצה את אבן־גבירול וצופר כמו מטורף", נזכר האוזר. "זה היה אחד הימים המאושרים בחיי. לא היה לי איפה לפרוק את הרגשות האלה. הרמתי טלפון לנדב שרגאי מ'הארץ', שהיה אז העיתונאי הימני המוצהר הבכיר ביותר. אני זוכר את זוגתי שואלת: תגיד, אתה נורמלי? מה אתה מתקשר אליו בשעה כזו?"
ארבע טיוטות למכתב תודה
אחרי ניצחונו בבחירות, ביקש נתניהו מהאוזר לבוא ולעבוד תחת מזכיר הממשלה החדש, דני נוה. מנגד, שרת התקשורת לימור לבנת הציעה לו להיות היועץ שלה. "זו הייתה הפעם השנייה שאמרתי לנתניהו לא", אומר האוזר, מדגיש את המקרים שבהם נמנע מלצעוד לצידו של ראש הממשלה – אך בפועל נראה שתחנות חייו משתלבות שוב ושוב במסלול של נתניהו, כמו שקרה גם השבוע.
על עבודתו במשרד התקשורת הוא מספר: "היה קשה מאוד לפתוח את השוק לתחרות ולהילחם מול המונופולים הפרטיים. גם בתוך הממשלה לא היו רבים שהתייצבו לצידנו במלחמה הצודקת הזו. הגורם היחיד שנתן לי גב לכל אורך הדרך, היה פקיד צעיר מאגף התקציבים בשם אבי גבאי. היינו אז שני ילדים שהובילו רפורמה ונאבקו נגד הכוחות הכי חזקים במשק. אחר כך חזרתי לעבוד כעורך דין, והתקבלתי כשותף במשרד. אני זוכר שעל פניה של אמי היה נסוך חיוך, ואבא שלי אמר: 'סוף־סוף יש לך מקצוע רציני'. כאמור, חינכו אותי לעבודה קשה, וכל עסקי האוויר של הפוליטיקה תמיד עוררו בי חשד".
ב־2007 נתניהו שוב יו"ר אופוזיציה, ולאחר שנפתלי בנט ואיילת שקד עוזבים את לשכתו, הוא פונה להאוזר. "נתניהו אמר לי: 'אני הולך לנצח בבחירות 2009. תעבוד אצלי מעכשיו, ובעוד שנתיים אתה תהיה מזכיר הממשלה'. עניתי לו שאם הוא חושב שאני ראוי לתפקיד, שיציע לי אותו ב־2009. כעבור שנתיים הוא באמת מינה אותי למזכיר הממשלה".
קשריו הטובים של האוזר עם נתניהו התערערו בעקבות פרשיית נתן אשל, שהתפוצצה בתחילת 2012. יחד עם יועז הנדל, ששימש אז כראש מערך ההסברה הלאומי, פנה האוזר ליועץ המשפטי לממשלה ומסר מידע על חשד שלפיו אשל, ראש לשכת ראש הממשלה, הטריד מינית את אחת העובדות. אשל הועמד לדין משמעתי ונאלץ להתפטר מתפקידו, אך במקביל נזף נתניהו דווקא במתלוננים, על שלא פנו אליו בנושא. בעקבות זאת החליט הנדל להניח מיד את המפתחות, ואילו האוזר המשיך לכהן כמזכיר הממשלה עד לאחר בחירות 2013, ואז פרש. שש שנים אחר כך הוא חבר למפלגתו החדשה של יעלון: לשניים יש היכרות ארוכת שנים, והם ישבו יחד עוד בצוות שטיפל בנושא ההתיישבות בשנים הקשות של ממשל אובמה. לאחר החבירה לגנץ וללפיד והקמת כחול לבן, הוצב האוזר במקום ה־14 ברשימת המפלגה לכנסת.
במערכות הבחירות של השנה האחרונה אמרת כמה פעמים ש"נתניהו השתנה". מתי התחלת לחשוב כך?
"נתניהו של 2009 איננו נתניהו של 2019 – וזו אמירה נכונה לגבי כל שחקן פוליטי שנמצא במשחק תקופה ארוכה כל כך. שינוי הכיוון המהותי התחולל אצלו לאחר הניצחון בבחירות 2015, הישג שהוא ייחס לעצמו בלבד. שם היה קו פרשת המים, ולאחר מכן הוא נכנס לתקופה של החקירות והיווצרות החזית המשפטית. מאז היה לי קשה יותר ויותר להזדהות איתו או להגן עליו תקשורתית.
"אחד היתרונות המשמעותיים של נתניהו בפוליטיקה הישראלית הוא ההבנה העמוקה שמהלכים מתנהלים בשני צירים: אחד של כאן ועכשיו, ואחד היסטורי רחב. תמיד הייתי אומר חצי בבדיחות, אבל גם ברצינות תהומית, שכאשר נתניהו מקבל ברכה לראש השנה, הוא יכול לכתוב ארבע טיוטות למכתב תשובה קצר, מתוך ראייה והבנה שאת המכתב הקטן שלו יקראו גם בעוד 400 שנה. מאותו מקום מגיעה גם הביקורת שלי כלפיו – ההתנהלות שלו שוזרת את הגורל האישי עם הגורל הלאומי, ורואה בו דבר אחד. נתניהו מאמין שהוא האדם הנכון בזמן הנכון ובמקום הנכון, ולכן כל שיבוש בתוכנית הפוליטית שלו, כמוהו כשיבוש במהלך ההיסטורי של מדינת ישראל. וכך בסופו של דבר אני מוצא את עצמי מצטרף לחזית פוליטית שמציבה אלטרנטיבה לנתניהו, וסבורה שהגיעה העת לסיים את השירות הארוך שהוא נתן".
ועכשיו פתאום המשך ה"שירות" שלו מקובל עליך?
"גיבשנו אלטרנטיבה לשלטון שלו, הצענו אותה בשלוש מערכות בחירות עקובות מדם רע, אך באף אחת מהן לא הצלחנו לשכנע ציבור גדול מספיק שתם עידן נתניהו. המהלך הנוכחי מתכתב עם בסיס הרעיון הדמוקרטי, שלפיו בחירות הן לא רק המלצה או סקר – הן הכרעה. את ההכרעה הזו צריך לכבד לא רק באמירה, אלא במעש פוליטי. היה זה חוסר אחריות משווע ובגידה בעקרונות לא פחות נעלים, אם היינו מוציאים את ישראל למערכת בחירות רביעית, תוך ידיעה ברורה שהיא לא תביא תוצאות אחרות. הקמת ממשלת מיעוט היא בעיניי לא מוסרית, ולכן ההליכה לממשלה שיתופית היא ההחלטה הנכונה, פוליטית ומוסרית".
"בכל ועדה וישיבה של המליאה, ממשלת מיעוט הייתה זקוקה לתמיכת המשותפת. זה כמו אצל סוחרי סמים – גם אם ההצבעה הראשונה הייתה 'על החשבון', בהמשך היינו נדרשים לתשלומים בלתי סבירים. ממשלה כזו הייתה קצרת ימים, ונתניהו במערכת הבחירות הבאה היה קוצר הישג פוליטי חסר תקדים ומוביל צעדים שניסינו למנוע"
תוכלו לעבוד יחד? איך אפשר לנהל ממשלה מתוך חוסר אמון בראש בממשלה?
"ההבנה שלנו היא שכדי שישראל תמשיך להתנהל בצורה המיטבית, אנחנו מחויבים להגיע להפסקת אש ושיתוף פעולה של שני הצדדים, גם אם מקדם האיבה הוא גדול מאוד. הליכה לממשלת אחדות היא לא רק על הנייר. באחד הדיונים הפנימיים בכחול לבן, כשרוב חבריי חשבו שלא תקום קואליציה ושיש פה תרגיל, אמרתי להם בציניות שאם חלילה תהיה ממשלה, צריך לשנות את הדיסקט: הושטת היד איננה מחווה לבנימין נתניהו, אלא למדינת ישראל".
להאוזר אין בעיה להחמיא לנתניהו על הישגיו, ובהם שני חוקים שגם לו עצמו היה חלק בגיבושם: "הראשון הוא חוק משאל העם על מסירת שטח שנמצא בריבונות ישראל, והשני הוא חוק הלאום. אם מחר בבוקר נתניהו מסיים את תפקידו, מסתכל אחורה ובוחן מהי המורשת החוקתית שהשאיר – אלה שני המעשים המרכזיים".
והנה אתה מוצא את עצמך שותף במפלגה שהתחייבה לתקן את חוק הלאום.
"לחוק הלאום יש תופעת לוואי לא רצויה: בשל פרשנות שגויה שניתנה לו, לעיתים במזיד, נוצרה תחושת פגיעה בחלקים מהציבוריות הישראלית, ובפרט בקבוצות הלא־יהודיות שרואות בחקיקה הזו הדרה. לא זו כוונת החוק, לא כך כתוב ולא הייתה כוונה ליצור אפליה בין אזרחים. החוק קובע בעיקרו דבר אחד מרכזי: מימוש זכות הגדרה עצמית במדינת ישראל הוא ייעודי וייחודי לעם היהודי.
"כשפרץ אותו גל של מחאה, היה נכון לתת את הדעת ולחשוב איך מבהירים את קיומו של רעיון השוויון בחוקה הישראלית. אמרתי את זה גם בכחול לבן: אני חושב שמדינת ישראל מחויבת לשוויון מלא בין כל אזרחיה, אבל אין מדובר בשוויון זכויות של קולקטיב אלא בזכויות הפרט. וזה לא צריך לבוא לידי ביטוי ב'חוק יסוד: הלאום', אלא ב'חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו'".
גנץ זה לא מרצ
את הממשלה החדשה משווה האוזר לממשלת הרוטציה של יצחק שמיר ושמעון פרס. "הפערים האידיאיים בין השחקנים הפוליטיים ב־84' היו הרבה יותר גדולים מהפערים בין גוש כחול לבן לגוש הליכוד – ולמרות זאת, הממשלה שהקימו הייתה אחת המוצלחות והטובות בתולדות ישראל. ראשית, היא עצרה הידרדרות לתהום כלכלית שאני לא יודע איך היינו יוצאים ממנה. שנית, היא ביססה את התשתית שאפשרה לקלוט למעלה ממיליון יהודים יוצאי חבר העמים, קליטה שממנה התפתחה מדינת ההזנק. הנרגנים של היום, המשמיצים, המקללים, המזלזלים בממשלת האחדות הנוכחית – יש לי חשד שאם היינו שולחים אותם במנהרת הזמן ל־84', היית שומעת מהם מנגינה זהה".
על רקע המרוץ אחר התיקים, והחשש הקיומי של פוליטיקאים מפני הישארות במעמד של ח"כ פשוט, האוזר משמיע מנגינה יוצאת דופן. "כמי שמלווה את המערכת הזו קרוב לשלושים שנה, ברורה לי החשיבות של ללמוד ולכהן כחבר פרלמנט. לא באתי לפוליטיקה בשביל מכה וגמרנו, זה מרוץ למרחקים ארוכים. בנוסף לכך, הייתי מזכיר בממשלה של שלושים שרים, ואני יודע מה זה להיות שר בתפקיד לא מרכזי בממשלה גדולה כל כך. מה גם שעכשיו אנחנו בעידן הקורונה, עם קיצוץ תקציבים. כל זה יצר אצלי הבנה פוליטית לגבי התפקיד שאני רוצה".
כשברקע ההצהרות על כוונה להחיל ריבונות ביהודה ושומרון, רבים בימין תולים בהאוזר תקוות כי ימנף את תפקידו כיו"ר ועדת החוץ והביטחון להאצת המהלך. הוא מצידו מתייחס לנושא הזה בזהירות רבה. "נעשה סדר: הוועדה הזו איננה מקדמת תהליכים. היא גוף שמלווה ומקיים ביקורת, אבל התנעת התהליך מצויה כולה בידי הרשות המבצעת. ברמה האידיאית, הנושא הזה קרוב מאוד לליבי. שאלת גבולות הארץ ושאלת ההתיישבות היא מרכיב ליבה בסיבות שבגללן אני כאן, ו'דרך ארץ' מתייצבת בהגדרה לימין המהלך הזה. בתור יו"ר ועדה בכנסת יש לי אחריות ממלכתית לנהל את העניינים בצורה מושכלת. ככל שהוועדה תידרש לנושא, אני מבטיח לתת לו את מלוא תשומת הלב".
אתה מדבר איתי על פרוצדורה, אבל אותי מעניין לשמוע מה צריך לקרות מבחינתך.
"נוצרה סיטואציה נדירה מאוד. אנחנו נמצאים בעשור של שינוי מהותי במזרח התיכון, הסדרים חדשים צצים אחרי מאה שנה של סטגנציה. הסנונית הראשונה של השינוי הזה הייתה אותה הכרה של ארה"ב בריבונות ישראל ברמת הגולן, מתוך הבנה שיש שינויי גבולות באזור. עכשיו מונחת הצעה אמריקנית להסדר שטרם הוצג כאן בחמישים השנים האחרונות, והוא משקלל בתוכו בצורה אמיתית את האינטרסים של שני הצדדים. יש פה הבנה כי הדעת איננה סובלת פתרון סכסוך הטומן בחובו העברת אוכלוסייה. זוהי הזדמנות שצריך למצות בשום שכל, וזה ההישג הנדרש מבחינת האינטרס הישראלי.
"כל זה בנוסף לרעיון הזכות. על היישובים היהודיים שקמו ביו"ש אי אפשר להסתכל כאילו מדובר בהתיישבות הצרפתית באלג'יר. זו אדמת מולדת, ערש הציוויליזציה של העם היהודי. גם כשאני מנתק את ההיבטים התיאולוגיים, אדם הגון אינו יכול לבטל את הקשר הבסיסי שיש כאן בין קהילה לארץ. אתה חופר במקום הזה שני מטרים באדמה, ומוצא מטבע עם כיתוב בשפה שילד ישראלי בן שש יכול להבין".
הזכרת את ההכרה האמריקנית בריבונות ברמת הגולן, אבל היא הובילה לצעדים ישראליים כלשהם בשטח.
"ההכרה היא צעד חשוב, אבל בכך לא מסתיים הדיון. ישראל צריכה לשנות את המציאות ברמת הגולן. עברו קרוב לארבעים שנה מאז החלת החוק, ובגולן יש למיטב ידיעתי פחות מ־30 אלף ישראלים. ישראל צריכה לפתח את ההתיישבות ברמה כדי להבהיר סופית שהשטח הזה איננו פיקדון זמני בידינו. כל עוד הרמה תישאר בדלילותה, זהו איתות לכל אומות העולם שאנחנו רק ממתינים לשינוי בצד השני, ומוכנים להזיז את קו הגבול. האחיזה שלנו ברמה צריכה להיות חלק מתפיסה רחבה של פיתוח השדרה המזרחית – רצועה שמתחילה בגולן וממשיכה לעמק הירדן ולערבה, עד אילת. כיום עיקר ההתיישבות וההוויה הישראלית מרוכזות סביב רצועת החוף אשקלון־נהריה, אבל בחמישים השנים הבאות, מתוך תפיסה גיאו־פוליטית וראייה לאומית, ישראל צריכה לבסס את השדרה שממזרח. גם בנושא הזה, מנהיגות חייבת להסתכל לא רק על כאן ועכשיו, אלא איך המקום הזה ייראה בעוד חמישים ומאה שנה, ובהתאם לכך להניח תשתית רעיונית ולאחר מכן תשתית מעשית".
אתה חושב שנתניהו עלול למסמס את הריבונות ביו"ש?
"למיטב הבנתי, מנקודת המבט של נתניהו הריבונות הייתה אבן ראשה בהסכם הקואליציוני".
"ביום האחרון של מערכת הבחירות ב־96', נשלחתי לפגישה עם אמנון אברמוביץ'. הבאתי איתי את פלט המחשב של ארתור פינקלשטיין. אני יושב עם הכוהן הגדול של התחום, והוא אומר לי: 'בחור צעיר, תפסיק לבלבל את המוח. אתם מפסידים בוודאות, בפער של בין חמישה לעשרה אחוזים'"
ומצד שני, יש בימין גם מי שחוששים שהחלת ריבונות הולכת יד ביד עם הקמת מדינה פלסטינית.
"נציגים אמריקנים פנו גם אליי והציגו לי את התוכנית טרם פרסומה. אמרתי להם שבמציאות שיצר האביב הערבי, אני מטיל ספק בכך שרעיון המדינה הפלסטינית העצמאית יביא ליציבות באזור. אפשרויות שאולי נשמעו טריוויאליות בעבר, מחייבות כעת בדיקה והערכה מחדש, נוכח אירועי השנים האחרונות. כשתוכנית מסתיימת בהקמת מדינה פלסטינית, אני חושב שזה רכיב מוטעה שאיננו הולם את המציאות".
מה לגבי האיומים של ירדן ומדינות אירופה? האם יש בכוחם לסכל את המהלך?
"גם בהקמת המדינה היו מי שאמרו שזה לא יצלח, וב־49' הופעל לחץ עצום שלא להכריז על ירושלים כבירת ישראל, והחלת החוק הישראלי ברמת הגולן ב־81' לוותה בעימות ישיר מול האמריקנים. אני גם זוכר את האזהרות החוזרות ונשנות באשר להעברת השגרירות האמריקנית לירושלים. גם אז היו איומים, ושמענו מומחים שאומרים שהמזרח התיכון יבער. זה חלק מהמלאכה המוטלת על הנהגה: לא רק לנהל את היומיום, אלא גם להוביל הכרעות היסטוריות. אני בטוח שאפשר יהיה לממש את נושא הריבונות תוך שמירה על מכלול האינטרסים שלנו, ובכלל זה הסכם השלום עם ירדן, שהוא אינטרס ישראלי ראשון במעלה כמו שהוא אינטרס ירדני. ההסכם הקואליציוני קבע הסדר נכון של קבלת ההחלטה בתיאום מלא עם ארה"ב".
על סמך היכרותך עם בני גנץ וגבי אשכנזי, האם הם ייתנו לזה יד?
"הממשלה הזו מורכבת מאישים פוליטיים שמייצרים שקלא וטריא אופטימליים לעניין הזה. אין לי ספק שראשי כחול לבן הם בעלי ראייה רחבה שלוקחת בחשבון את כל האינטרסים הישראליים. אם את מרמזת לגישה השמאלית שמיוחסת להם – את יכולה לראות שיש פער בין כחול לבן לבין יש עתיד גם בנושאים האלה. עמדת כחול לבן איננה עמדתה של מרצ".
האם לא היה קל יותר להעביר תוכנית כזו כשמפלגת ימינה שותפה בקואליציה?
"ברמה האישית אני מצטער על כך שהם בחוץ. אנחנו רואים עין בעין נושאים כאלה, כמו גם נושאים נוספים. אך יש גם דבר טוב בהחלטה שלהם לא להיכנס לממשלה: זו פעם ראשונה שימינה מגלה סימני עצמאות ובוחרת לצאת ממרחב המטרייה של נתניהו. במצב הנתון, ניתן יהיה לשתף איתה פעולה גם כשהיא באופוזיציה".
מוצר על פי דרישה סמויה
בשנה האחרונה דובר לא מעט על האפשרות לשיתוף פעולה בין האוזר והנדל לבין בנט ושקד. היו אף שדיווחו על מגעים להקמת מסגרת פוליטית חדשה שתאגד את הארבעה הללו תחת כנפיה. כעת שני פורשי תל"ם בונים את סיעת "דרך ארץ" ומחפשים שמות נוספים שיצטרפו אליהם, אך האוזר נמנע מלספר האם חבירה לאנשי הימין החדש עומדת על הפרק.
"בחירות הן לא רק המלצה או סקר – הן הכרעה. את ההכרעה הזו צריך לכבד לא רק באמירה, אלא במעש פוליטי. אלה היו חוסר אחריות משווע ובגידה בעקרונות לא פחות נעלים, אם היינו מוציאים את ישראל למערכת בחירות רביעית, בידיעה ברורה שהיא לא תביא תוצאות אחרות"
"נפתלי ואיילת הם חברים, אני מכיר אותם שנים רבות. יש הרבה דברים שאנחנו מסכימים לגביהם, ובנושאים אחרים לא הצלחנו לשכנע אותם. צריך שיהיה במדינת ישראל ימין ממלכתי, ציוני, אחראי. ימין שהוא קודם אידיאולוגי ואחר כך פרסונלי. ימין אמיתי הוא כזה שחותם על ריבונות ולא על הצהרות נאמנות", מותח האוזר ביקורת מרומזת. "נפתלי ואיילת פלרטטו עם הרעיונות, אבל לא ידעו לצאת מאותו מתחם. אפשר לומר שאנחנו 'הימין החדש' האמיתי. ברמה האישית אני מברך אותם על כך שהם יוצאים סוף־סוף מגוש האמונים לנתניהו וחוזרים לגוש אמונים אידאולוגי".
ועכשיו אתה בונה מפלגה שרוצה להתייצב מימין לליכוד, במשבצת שלהם.
"אנחנו מבססים מוצר שיש לו דרישה סמויה במדינת ישראל – ימין ממלכתי שאיננו משרת את עניינו של אדם".
זו ההגדרה של תל"ם, שבריצה עצמאית לא הייתה עוברת את אחוז החסימה.
"התמהיל של מפלגת כחול לבן הציג אלטרנטיבה מורכבת, ובסקרים הפנימיים ראינו ש־25 אחוז ממצביעיה מגדירים את עצמם ימין. אני חושב שהאנשים האלה הצביעו בגלל אותה סיעה שהצהירה שהיא ימין ממלכתי. אנחנו לא מייצגים נישה או מגזר, אלא רעיון שיש לו פוטנציאל גדל והולך בחברה הישראלית. זו תפיסה שמתכתבת עם המציאות במזרח התיכון, עם העבר שלנו ועם העתיד. היא עומדת בנקודת שווי משקל בציר הזמן, של ידיעה מאין באת ולאן אתה הולך".
ובכל זאת, אפשר לנחש שגם בבחירות הבאות תרצו לחבור למפלגה נוספת. מי היא תהיה?
"ההתנהלות צריכה להיות בשים לב לנעשה במפה הפוליטית ולמקום הנכון לנו. אני לא מסתכל על מפלגה כקבוצת כדורגל; מפלגה היא פלטפורמה פוליטית שצריכה לאחד אנשים סביב רעיונות. רעיון הליבה של 'דרך ארץ' הוא פיוס והורדת הלהבות, כדי לבסס מחדש את אמון הציבור במערכת הפוליטית, מה שיאפשר למדינת ישראל לחלום ולפרוץ הלאה בחשיבה, בכלכלה, בעלייה ובהתיישבות. משבר הקורונה למשל הוא הזדמנות אדירה להביא הביתה עוד מאות אלפי יהודים, וחייבים לחשוב במונחים האלה. בכל התחנות שלי במערכת הפוליטית ראיתי דברים שנראו בלתי מציאותיים, אבל הפכו לאפשריים וקיימים".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
