מעל למיטתה של התינוקת תלויות שתי בובות־פייה שיצרה אמה. לפני שהיא הולכת לישון, שולחת הפעוטה נשיקה לפייה. "היא שומעת על אמא שלה ותדע עליה עוד בהמשך", אומרת ליאת פריימן, אחותה של מיכל סלה ז"ל. "כרגע אנחנו רוצים לבנות לה משהו יציב. לא לערער אותה".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– עומד למשפט: נתניהו אינו נציג הימין או ישראל השנייה
– משחק מוחות במגרש חוץ: כשראש כת תוקף בחזרה
– יום האישה הבינלאומי: מצבן העגום של ערביות ישראל
אד שרבי מתיש הקיף בשבוע שעבר את הבית הכפרי והנעים, השוכן ביישוב בצפון הארץ. בית שמהווה מפלט רגוע לילדה שעולמה חרב, והיא אפילו צעירה מכדי להיות מודעת לכך. את שמה של הילדה מעדיפים ליאת וירדן פריימן לא לחשוף. להותיר לה פיסת פרטיות. הם הורים עכשיו לארבעה – שלושה, ועוד אחת. על אדן החלון במטבחם מונחת תמונתה של מיכל, ולידה עומד נר נשמה. הנר כבוי, אבל רוחה של מיכל מורגשת כאן היטב.
מיכל סלה הייתה אישה צעירה ואנרגטית, שמחה ואהובה מאוד, עובדת סוציאלית במקצועה. היא נרצחה יומיים לאחר ראש השנה תש"ף. בעלה, אלירן מלול, דקר אותה בביתם בשכונת מוצא והותיר אותה מדממת – כך על פי כתב האישום שהוגש נגדו. כעבור כמה שעות הופיע בפתח ביתה של אחת השכנות, ומסר לידיה את התינוקת, שהייתה אז בת שמונה חודשים. לאחרונה שודר במסגרת התוכנית "עובדה" בערוץ 12 סרט בשני חלקים, שמגולל את סיפורה של מיכל. בין היתר נחשפו שם מערכות היחסים האובססיביות והאלימות שניהל מלול עם בנות זוגו הקודמות. "השידור בטלוויזיה הביא הצפה רגשית גדולה מאוד", אומרת ליאת. "בבת אחת ראינו על המסך את כל הטראומה שלנו. ועם זאת, ראו שם גם את האור של מיכל".
מתוך הכאב העצום לקחו על עצמם בני משפחתה של מיכל, ואחיותיה בפרט, להעלות למודעות את נושא האלימות במשפחה ולא להרפות. הסיפור של מיכל שימש טריגר עבור נשים רבות לחשוף את מה שהן חוות, ובשבועות האחרונים הגיעו אל ליאת אינספור פניות. "נשים שאני לא מכירה יצרו איתי קשר בפייסבוק. כמה מהן סיפרו שהן כרגע במערכת יחסים אלימה, וביקשו ממני עזרה, או רצו לשתף. אני גאה בכך שהן רואות בי כתובת, אבל אני לא אשת מקצוע. אני רק מנסה לעודד, ומפנה אותן למקומות המתאימים.
"פנו אליי גם נשים שרצו להביע תמיכה והזדהות, או לשתף בדברים שקרו בעקבות השידור. אחת סיפרה לי שהיא התגרשה מבעל אלים, והיא דואגת מאוד לאשתו הנוכחית. הייתה גם מישהי שאחרי 'עובדה', אחותה באה וסיפרה שבעלה שבר לה את היד. אישה אחרת ראתה שאחותה נמצאת במערכת יחסים בעייתית, ועכשיו, בעקבות הסיפור שלנו, היא החליטה 'לדחוף את האף'".
רגשית, יש לך יכולת לתת מענה למישהי שדואגת בגלל חברה, בגלל עצמה?
"אומר בכנות שעד עכשיו היה לי קצת קשה. זה כמו לפתוח בכל פעם את הפצע מחדש. רציתי לעטוף את עצמי בשכבה של טוהר, של הגנה מסיפורים כאלו, כדי להצליח לשדר לעצמי ולילדיי שהעולם הוא מקום בטוח. לא להחליש את עצמי. עכשיו אני כבר מרגישה שאני במקום אחר. אני מסוגלת לשמוע ולגעת, וכבר לא מתכווצת כשמספרים לי. אני בדרך כלל מתחילה בחיזוקים למי שפונה אליי, אומרת לה 'טוב שאת משתפת'".
דווקא שיחת הטלפון הראשונה שקיבלה עם תום השידור, לא הייתה קשורה לאלימות במשפחה. בצד השני של הקו היו הורים שכולים שאיבדו את בתם וחתנם בפיגוע, ומאז גידלו בביתם את שני נכדיהם הקטנים. "הם אמרו שאנחנו צריכים לשים לב גם לילדים שלנו. לראות שהם לא נדחקים הצידה, לתת להם את המקום, לא להיות מרוכזים רק בילד שעבר את הטראומה. הם גם סיפרו שהם שמו כל הזמן את הדברים על השולחן, תלו בבית תמונות של ההורים שנרצחו".
עד כמה שזה נורא, פיגוע הוא דבר שקל יותר לתווך במציאות הישראלית. אבל איך מגדלים ילדה לסיפור כזה של אלימות בתוך הבית?
"לכל דבר יש עת וזמן. זה מתחיל בלומר שאמא לא תחזור. שהיא תמיד־תמיד איתך בלב. שעכשיו יש לך מקום חדש ובטוח, שאת לא לבד. לטעת בה את הביטחון שאנחנו כאן איתה. היא לא צריכה להיחשף בינתיים לסיפור. זה יקרה כשיגיע הזמן".
גם פרחים הם סימן אזהרה
הן גדלו במשפחה של שמונה נפשות – שני הורים, שני בנים, ארבע בנות. ליאת היא השלישית, מיכל הרביעית. ההורים היו מסורתיים, וכשליאת כבר הייתה בתיכון הם חזרו בתשובה. כל אחד מהילדים מצא את דרכו הייחודית אל שמירת המצוות, אם באופן מלא ואם פחות. "אנחנו משפחה מאוד חמה ומחוברת", אומרת ליאת. את ירדן היא הכירה במכינה קדם־צבאית בכפר־אדומים, כשהיו בני 18. הוא היה אז "אתאיסט אדוק", כהגדרתו, ובתהליך ארוך והדרגתי הפך לחובש כיפה.
מיכל נשארה רווקה עד גיל 31. לדברי ליאת, לא היה עליה לחץ משפחתי להתחתן; היא עצמה רצתה מאוד להקים משפחה. בני הזוג פריימן לא ממש הספיקו להכיר את אלירן לפני החתונה. "הכול היה מהיר מאוד. עד היום, שנתיים אחרי, התחושה היא שאנחנו לא באמת יודעים מי הוא", אומרת ליאת. "הם נפגשו, התארסו תיק־תק והתחתנו. הקשר ביניהם התחיל בדיוק כשאמא של אלירן נפטרה, ומיכל תמכה בו, חיזקה אותו".
היה ברור שהיא נישאת מאהבה?
"מנקודת המבט שלי היה נראה שהם מאוהבים, אבל שמשהו שם לא לגמרי שלם. עד הרגע האחרון היו לה התלבטויות. כנראה היה קול פנימי שאמר לה 'לא'".
ירדן: "ייחסנו את זה לכך שמיכל היא נפש חופשייה שחוששת מהתמסדות. אנחנו אמרנו לה – תתחתני איתו. יש לך אולי סימני שאלה, אבל זה פחד מהתחייבות".
ליאת: "כל החיים היא עשתה מה שהיא רוצה. תמיד למדה, תמיד התקדמה. כעובדת סוציאלית היא עבדה הרבה עם פגועי נפש ועם ניצולי שואה, וגם לפני כן היא תמיד עזרה לאנשים, תמיד עסקה בנתינה. ועם זאת, מיכל הייתה מאוד מחוברת לעצמה. פעם ראיתי על המדף אצלה בסלון קובייה מספוג, שעל כל פאה שלה כתוב משהו אחר – 'יוגה', 'דמיון מודרך', 'לשמוע שיר', 'לכתוב'. שאלתי מה זה, ומיכל הסבירה שלפעמים היא זורקת את הקובייה ובוחרת פעילות. אני זוכרת שחשבתי אז שזה מדהים, היכולת שלה להתחבר לדברים שעושים לה טוב.
"היו למיכל המון חברי נפש שהיא הייתה מחוברת אליהם נשמתית. היא הייתה כמו שמש ענקית, ואז כבתה. זה הדימוי שנתנה לילי, אחותי הבכורה. אבל מיכל בעצם לא כבתה. הקרניים שלה חוזרות אלינו עכשיו מכל האנשים שהיא הרעיפה עליהם אור. היא הייתה אחת שמעזה – זו שקמה ראשונה לרקוד במסיבה, וכולם אחריה. היא הייתה מעצימה, כיפית. בתקופת הלימודים שלה בתל־חי, בכל פעם שבאתי לבקר אותה, הרגשתי שאני מועצמת ממנה".
זה נשמע כמו אנטיתזה לדימוי הרווח של אישה מוכה.
"בדיוק, זה העניין. זה הטירוף. היא הייתה אחת שלא היית מעלה על דעתך שזה יקרה לה. אם הייתי צופה בתוכנית כמו 'עובדה' על מישהי אחרת, הייתי אומרת שאין סיכוי שזה יקרה אצלנו. חשוב כל כך להדגיש את זה, כדי שאף אחת לא תאמר לעצמה – זה בגללי, זו אשמתי, אני גרמתי שיתנהגו אליי כך".
ירדן: "והוא היה אדם שנורא ניסה לרַצות. מתמסכן כזה. וכל הזמן ניסה להפריד אותנו ממנה".
ליאת: "עכשיו יש המון 'בדיעבדים'. חברה שלמדה איתה אמרה לי שהיא ראתה איך מיכל הולכת ומשתנה. האור שלה באמת כבה במהלך הזמן שהיא הייתה איתו. גם אני ראיתי במבט שלה שהיא יותר עצובה, פחות מדברת. וזה סימן. אם את מרגישה שאת לא את, שאת מתרחקת מעצמך, צריך לבדוק. אבל אני ייחסתי את זה לכל מיני סיבות שהיו הגיוניות מאוד: היא בשנה ראשונה של זוגיות, שזו שנה של בנייה, וקשה לה. היא בהיריון, היא בדיוק ילדה, כל החיים שלה השתנו בבת אחת, היא עמוסה, לחץ של לימודים לתואר שני, מעברי דירה. הם עברו דירה שלוש פעמים תוך שנה.
"היה לי ברור שמיכל יודעת שאני כאן כדי להקשיב לה. לא דחפתי את האף ולא העליתי שאלות חודרניות, כי ידעתי שהיא תספר לי אם תרצה. כשאני חושבת על זה, אני שמה לב שהיא לא דיברה הרבה כשישבנו יחד. בעיקר הייתה מהנהנת, מחייכת. כל הזמן הרגשתי כאילו היא רק רוצה לשמוע אותי. עכשיו אני אומרת לעצמי – אוף, למה לא התעקשתי לשמוע אותה. זה קשה לי", אומרת ליאת ונושמת עמוק. "לחשוב שהיא עברה הכול לבד, לא שיתפה ולא סיפרה".
ירדן: "מיכל הייתה אדם שתמיד פותר לעצמו את הבעיות, והולך לפי האינטואיציה. היא גם לא הייתה אחת שמרכלת. אף פעם לא אמרה על בן הזוג שלה דברים רעים. אבל כשמישהו מנסה לשכנע אותך שהמציאות היא לא שלילית כפי שנדמה לך, שאת טועה וממציאה – זה סימן".
בדף הפייסבוק שלה הייתה תצוגה של זוגיות טובה – תמונות משותפות, "בעלי היקר".
ליאת: "אני חושבת שגם זו נקודה מוזרה. היא כל הזמן הייתה מחצינה: 'תראי איזה יופי, אלירן קנה לי פרחים'. באותו רגע זה לא נראה מוזר, רק בדיעבד את חושבת שזה בעצם משונה".
אחותכן לילי סיפרה בסרט כי באותו יום, יומה האחרון של מיכל, הן היו יחד בסדנת העצמה נשית, הסתכלו זו לזו בעיניים. ובכל זאת, מיכל לא אמרה לה כלום.
"אני חושבת שלא במקרה זה אירע אחרי סדנת ההעצמה. ההשערה שלי היא שמיכל יצאה משם בתחושה שהיא רוצה להקשיב לעצמה. אולי כשחזרה הביתה הייתה סצנה של קנאה מצידו, והיא לא אמרה לו את הדברים שרצה לשמוע. אולי היא החליטה שזהו. יכול להיות שהיא רצתה לעזוב אותו באותו יום".
את חושבת שהיא ידעה שהיא במקום לא טוב?
ליאת: "אני חושבת שהיא רצתה לצאת מהזוגיות הזו".
ירדן: "לי נראה שהיא דאגה לו. פחדה שאם תיפרד ממנו, הוא יישבר".
מתנת הקורונה
לילי הייתה זו ששלחה לליאת הודעה כי קרה דבר נורא. ליאת החליטה להרדים קודם את הילדים, ואז להחזיר טלפון ולשמוע במה מדובר. אחרי שקיבלה את בשורת האיוב, היא נסעה לבית הוריה במושב בית־זית. "הגענו אליהם באמצע הלילה, והתינוקת הייתה בידיים של אמא שלי, ערה. לפני שאמרתי מילה, עוד באמצע הבכי והשוק, לקחתי את הילדה בידיים ועליתי איתה לקומה למעלה. הרדמתי אותה, ומאז ישנתי יחד איתה כל לילה. ידעתי שהיא צריכה מישהו יציב. אמא שלי מאוד מחוברת אליה, אבל רציתי להוריד ממנה את הדאגה לתינוקת בימים הקרובים, כדי שתוכל להתאבל בשקט.
"בתקופת השבעה – שנמשכה רק שלושה ימים, בגלל יום כיפור – קרו כל כך הרבה דברים. חקירת משטרה, ותקשורת שסיקרה, ואנשים שבאו לנחם. בתוך כל זה אמרתי לירדן שצריך לחשוב מה עם הילדה, והוא ענה 'רק תגידי'. קיימנו שתי ישיבות של כל המשפחה בנושא הזה, ולכל אחד היה ברור שהיא תגדל אצלו. בסוף הוחלט שהיא תבוא אלינו. במקצועי אני גננת שילוב ויועצת שינה, ומיכל הייתה מדברת איתי הרבה על הילדה – על הרגלי שינה, אכילה, כל מה שקשור בטיפול בה. אפילו הינקתי אותה פעם, אחרי הלידה, כשמיכל לא כל כך הסתדרה עם ההנקה. הרגשתי שמיכל תשמח שהיא אצלנו, ורצינו גם לנתק את הילדה מהאבל הכבד שיש בסביבת בית ההורים. כולם שם הכירו את מיכל ואת בעלה. פה אפשר לפתוח דף חדש. הרגשנו גם שיש לנו כלים, יש לנו כוחות וידע, ואנחנו יכולים לעמוד במשימה הזו".
איך מסבירים לילדים שלכם את מה שקרה?
"אמרנו להם, אחרי התייעצות עם אנשי מקצוע, שבין אלירן ומיכל היה אירוע אלימות קשה מאוד, שבמהלכו הוא הרג אותה. רצח אותה. הסברנו להם מה זה רצח, ושאלירן עכשיו בכלא בגלל זה. ואז אמרנו שהתינוקת נשארה בלי בית, ואנחנו נהיה הבית שלה. והם שמחו. היו מדהימים".
ליאת וירדן מודים בגילוי לב כי לבן הקטן, שאז עוד לא מלאו לו שנתיים, היה קצת יותר קשה. "אחרי חודש עשינו איתו שיחה. פסיכולוגית ילדים נתנה לנו ממש את הטקסט. הראינו לו תמונות של מיכל, אמרנו שזו אחות של אמא ושהיא מתה, והסברנו שלקחנו את הילדה שלה אלינו כי היא משפחה. זה שחרר אצלו משהו. לפני כן הוא היה בתחרות איתה – כשהיינו מרימים אותה, הוא היה בוכה. מאז השיחה איתו, היחסים ביניהם השתפרו מאוד, ועכשיו הם כמו תאומים. חברים. הוא מקבל אותה לגמרי.
"כן, זה באמת קשה, איך מספרים לילדים שהדוד שלהם עשה דבר כזה", מוסיפה ליאת. "ימים ספורים לפני כן עוד פגשנו את מיכל ואלירן אצל ההורים שלי, והבת שלנו קפצה לו על הברכיים".
ירדן: "אם לא מתווכים את המסר בצורה נכונה, זה יכול לגרום לאובדן אמון בבני אדם".
ליאת: "זה היה הפחד שלנו. אמרנו להם בצורה ברורה: אבא לא…" היא מנסה לסיים את המשפט ומשתנקת.
אלו באמת מילים שקשה להוציא מהפה, מרוב שהן מובנות מאליהן, לכאורה: אבא לא יהרוג את אמא.
ליאת: "נכון. אבל צריך לומר את זה מפורשות: גם אם כועסים, גם אם רבים, אבא לא יהרוג את אמא".
המשימה שנטלו על עצמם, במקביל להתמודדות עם ההלם והאבל, לא הייתה פשוטה גם עבורם. "אני לקחתי חופשה ארוכה", מספרת ליאת. "עברה על כולנו תקופה לא קלה, אבל קיבלנו המון תמיכה מהקהילה. במשך חודשיים בישלו לנו, ופעמיים־שלוש בשבוע פשוט באו וסידרו לנו את הבית. מכל רחבי הארץ זרמו לפה שקיות של צעצועים ושל בגדים. לא מעט מהם תרמנו בהמשך, למי שזקוק להם יותר מאיתנו".
האחריות הנוספת שהוטלה עלייך הניחה את האבל קצת בהמתנה, עד שיהיה זמן אליו?
"כן. הרגשתי שאני צריכה להיות חזקה ומתפקדת, להשקיע את כל הכוחות שלי. לא נתתי יותר מדי מקום לאבל, כי ידעתי שזה יפרק אותי, ואני לא יכולה עכשיו להתפרק. התמסרתי אל הילדה כאילו הרגע ילדתי אותה – כשבנוסף יש לי עוד שלושה ילדים קטנים, שבעצמם חוו טראומה.
"רק אחרי שלושה־ארבעה חודשים, כשהיא נכנסה למעון, היה לי זמן להתחיל לעכל מה קרה, והסכמתי להרגיש. ואז הגיעה הקורונה, שנתנה לנו מתנה עצומה: פתאום אין מסגרות, אין עזרה, זה רק אנחנו – אבא ואמא וארבעה ילדים ביחד. לא תמיד היה קל, אבל זה עשה לנו חיבור מטורף במשפחה".
סיפרת בריאיון שבהתחלה הרגשתם כאילו התינוקת מחפשת כל הזמן משהו שאבד. החיפוש שכך מאז?
"עכשיו היא במקום אחר לגמרי. ישנה טוב בלילה, שמחה, צוחקת, סקרנית. בהתחלה היה אפשר מבחינתה להעביר ימים שלמים בחיבוק. היא הייתה יכולה לשבת איתנו על הספה מהבוקר עד הערב. לא לזחול, לא לחקור. כל הזמן רצתה ידיים. היא גם הייתה עייפה, ובלילה הייתה מתעוררת בצרחות. כנראה הדברים היו יוצאים דרך הסיוטים", אומרת ליאת, ומוסיפה שעל פי הידוע להם, הפעוטה הייתה עדה לזוועה שהתחוללה בבית, או לחלק ממנה.
ירדן: "אני חושב שזה נמצא מתחת לעור, לא נעלם ולא נרפא. לפני שבועיים ראינו סרטון של מיכל, ובאותו לילה היה ממש קשה. זה הציף אצלה דברים. גם תינוקת בת שמונה חודשים מבינה".
ליאת: "יש לי הרבה חלומות על מיכל, ואצלי זה דווקא כיף, כי בחלומות היא תמיד שמחה וטוב לה. היא מחבקת ומנחמת, היא בנתינה. לא מזמן היה לי יום של משבר, כמה סיטואציות מורכבות שהתחברו. בכיתי ודיברתי אליה ואמרתי לה שעשינו הסכם – אני אמא של מטה והיא אמא של מעלה, אז שתעזור לי. למחרת קיבלתי שלוש שיחות טלפון מגורמים שונים שקשורים לתינוקת. כולם התקשרו לשאול מה שלומי, אם אנחנו צריכים משהו. ואז גם הגיעה אלינו הביתה אחותי הקטנה נגה, וסיפרה שבלילה היא חלמה שמיכל אומרת לה ללכת לעזור לליאת. הסתכלתי עליה והתחלתי לבכות. אני מרגישה שמיכל היא כמו מלאך גדול ששומר עלינו".
אתם מספרים עליה בבית?
"המון. אנחנו לא מדחיקים. צריכים יותר לפתח תמונות, אבל מדברים הרבה – עליה, על הגעגוע. הבת שלנו, בת חמש וחצי, התחילה ערב אחד לבכות ואמרה שהיא לא מצליחה להירדם כי היא מתגעגעת למיכל. אמרתי לה שהיא יכולה לעצום עיניים ולדבר אליה בלב, ומיכל אפילו תענה לה. הילדה עצמה עיניים ואמרה 'היא באמת עונה לי. אני אומרת לה שאני מתגעגעת ואוהבת אותה, והיא אומרת שגם היא'. ככה היא נרגעה והלכה לישון בחיוך".
אתם מרגישים שההורות שלכם השתנתה?
ירדן: "אנחנו תמיד לוקחים את ההורות ברצינות, משקיעים הרבה בחיי המשפחה. זה אף פעם לא היה מבחינתנו משהו שעושים על הדרך".
ליאת: "אני חושבת שהתחלנו לתת הרבה יותר מקום לכאן ועכשיו. גם ברמה הטכנית. מיד הקמנו פה בחוץ גינה והבאנו מתקנים, כי מה שחשוב זו המשפחה, הילדים. תמיד האמנתי בהקשבה, ועכשיו הרבה יותר. צריך להקשיב לתינוקת, להבין מה היא מבקשת מאיתנו, מה היא צריכה מאיתנו. ללכת בקצב שלה, לאט ובטוח. וגם עם הילדים האחרים. כל הזמן להקשיב להם, כי כל אחד מהילדים מאותת לנו משהו".
חגורת בטיחות חברתית
כשאני שואלת אם ההליך הפלילי המתנהל עכשיו נגד אלירן מלול מעסיק אותם, ליאת וירדן משיבים שזה עוד אחד מהתפקידים שנטלה על עצמה האחות הבכורה, לילי בן־עמי. "מההתחלה היא ניסתה להבין מה קרה ואיך", אומרת ליאת. "לילי היא היחידה שהלכה לזהות את מיכל. אני מסתכלת בהשתאות על הכוחות שלה לגעת בכל הכאב הזה. מהכוח שלה נובעת המהפכה, המשימה של הצלת חיים".
"פורום מיכל סלה", שהוקם על ידי קרוביה של מיכל כדי להילחם באלימות במשפחה, הציב מטרה שנשמעת דמיונית: אפס נרצחות בשנה. "יש מדינות שזו המציאות שלהן, וזה אפשרי", אומר ירדן. באתר שהקימו, Michalsela.org.il, אפשר למצוא מידע על "תמרורי האזהרה" המעידים על גבר אלים, וגם לתמוך בפעילות הפורום. חיוני להכיר את סימני האזהרה האלה, מוסיף ירדן, ולזהות פרמטרים שחוזרים על עצמם: "נניח שפייסבוק למשל היה שם לב שבחשבון של מישהי שהחלה מערכת יחסים, מישהו מוחק את כל החברים הזכרים. זה דפוס שצריך להדליק נורה אדומה. יש תפיסה מיושנת שאומרת שאם למישהי רע בבית, היא יכולה ללכת למקלט. כל האחריות מוטלת כביכול עליה – היא זו שצריכה לקום ולספר או לעשות מעשה. היום אנחנו מבינים שדברים לא תמיד מתנהלים ככה. גם אם מיכל הייתה באה ומספרת, והיינו אומרים לה 'תעזבי אותו' – בלי עזרה מקצועית זה כנראה היה נגמר אותו דבר.
"אני מודה שבכלל לא ידעתי שקיימת קנאה כזו, אובססיביות כזו בין זוגות. צריכה להיות מודעות, כמו שאנחנו מבינים את החשיבות של חגורת בטיחות. להכיר את התופעה יותר מקרוב. אנחנו רוצים שהסביבה תדע שאם למשל מישהו מרעיף אהבה בצורה לא הגיונית – יש כאן בעיה, ויש מה לעשות".
אם אתם רואים היום אדם שמרעיף אהבה בצורה קיצונית על בת הזוג שלו, מה תעשו?
ליאת: "צריך לתת את הפתח לשתף, וגם להפנות לגורמי מקצוע".
בשבוע שעבר, ביום ההולדת ה־33 של מיכל, אירח בית הנשיא את גמר ההאקתון שערך הפורום. כ־1,500 מתכנתים השתתפו באירוע, שנמשך שלושה ימים. יחד עם מומחים ממערכות המשפט, האכיפה והרווחה, הם פיתחו מוצרים טכנולוגיים שמטרתם לסייע לנשים הסובלות מאלימות בתוך המשפחה. הזוכה בתחרות היה מיזם stay tuned, אפליקציה חשאית במסווה של אתר חדשות, שמאפשרת לנשים להזעיק עזרה אם הן מרגישות לא בטוחות. אמירת מילים מסוימות או ביצוע פעולות שנקבעו מראש על ידי המשתמשת, יאותתו כי היא נמצאת בסכנה. "עבור נשים רבות כמו מיכל, זה מגיע מאוחר מדי", אמר הנשיא ריבלין בגמר התחרות, "אבל עבור רבות אחרות, המיזם הזה יכול להיות מציל חיים. אלימות נגד נשים היא לא בעיה של נשים בלבד. היא פוגעת בכולנו, גם בגברים. היא פוגעת בנו כחברה. עלינו למנוע אותה, להילחם בה, לחשוף אותה ולמגר אותה. גם בדרכים לא נעימות ולא מנומסות, גם בשימוש בטכנולוגיה מתקדמת, מתוך הבנה שאלימות נגד נשים איננה גזרת גורל".
"מיכלי, אחותי הקטנה, האם יכולנו להציל אותך?", תהתה בקול לילי בן־עמי, בדברים שנשאה באירוע. "השאלות חורכות. לחזור בזמן לא נוכל. להתקדם – כן נוכל. לכן אנחנו פה: כדי להציל את הנרצחת הבאה. ישראל היא מעצמה עולמית של סטארט־אפ ומעצמה של לוחמה בטרור. היעד הוא להפוך את ישראל למעצמה עולמית בלוחמה בטרור בתוך הבית". והיא שבה ושיננה את סימני האזהרה: "אם הוא מקנא לך באובססיביות – זו לא אהבה. זו שליטה. אם הוא מצר צעדייך, מבקש ממך לא להיפגש עם חברה שאת אוהבת, מחטט לך בנייד, ממציא רומנים, מזיק לחפץ יקר לך או לבעל חיים, מצפה ממך להעמיד פנים בפומבי שאתם מאושרים יחד; אם את מפחדת להיפרד ממנו – אז את עלולה להיות בסכנה".
"מה שאני לוקחת, ומנסה להנחיל לילדים שלי ולעצמי, הוא להקשיב לקול הפנימי", אומרת ליאת. "לא להשתיק אותו. היו לי שאלות של למה מיכל נראית כל כך עייפה, למה היא עצובה, והשתקתי את זה. עכשיו אני יודעת שצריך לדחוף את האף. זה כלי חשוב שצריך לחדד אצל ילדים גם בנוגע לפגיעות מיניות. אם אני מרגיש שזה לא טוב, כנראה זה באמת לא טוב".
