בשנים ששקדתי על כתיבת דוקטורט במחלקה לפילוסופיה, השתעשעתי ברעיון של קריירה אקדמית. אחרי תקופה ארוכה כאברך בכולל דיינות, עם ננו־מלגה ששולחת אותך עמוק מתחת לקו העוני, העסקה שמציע עולם ההשכלה הגבוהה נראתה לי לא רעה. עמודי הפייסבוק של חברי סגל האוניברסיטאות מתמלאים בימי הקיץ בתמונות נופים אקזוטיים מרחבי תבל, שבחיקם הם מצטלמים לפני ואחרי "כנסים" אקדמיים. מפעם לפעם נעלמים הדוקטורים והפרופסורים לשבתון מפנק בקמפוס ירוק ומלא הוד מעבר לים, משפשפים את האנגלית שלהם ומתפיחים את חשבון הבנק.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– חרדים באקדמיה: אמונה שמועדת בין הספסלים
– טרנד בהשכלה הגבוהה: לימודי מכינה לרפואה בחו”ל
– שמרנות? לא אצלנו: באקדמיה מיישרים קו שמאלה
גם בפריפריה של האקדמיה המצב נראה לא רע, במבט מרחוק. עמיתי מחקר במוסדות פרטיים, כמו מכון הרטמן או מרכז שלם, מציגים בכל רבעון תמונות מטרמינל נוסעים אחר, ואפשר להתרשם שחייהם הם חופשה מתמשכת בצירוף דרישות עבודה צנועות: להגג עם סטודנטים על נושאים ברומו של עולם, ולשרבט מפעם לפעם מאמר פורץ דרך על סוגיית תנורו של עכנאי. הטקסטים שנחשפתי אליהם במדעי היהדות לא הציבו אתגר אינטלקטואלי יוצא דופן. ממילא אתה לומד תורה, אמרתי לעצמי; איזה אסון יקרה אם מתוך 48 דרכי קניין תורה, תוותר על "פת במלח תאכל"?
"באוניברסיטאות היוקרה בארה"ב איכות ההוראה לא בהכרח גבוהה יותר. דווקא במכללות הקהילתיות ניתנת תשומת לב רבה להוראה. אבל בישראל, בחלק גדול מהמכללות הציבוריות רמת ההוראה נמוכה. הן מחקות את האוניברסיטאות, וכמו כל נובוריש, החיקוי שלהן פתטי והרסני"
מי שניפצו את הבועה היו שני חברים: צ', עמית ללימודים שהחליט לעשות הכול כדי לכבוש תקן במחלקה לפילוסופיה, וא', שהתחיל שנה לפניי את התואר השני, וחשק גם הוא בקריירה של מרצה. צ' היה רב קהילה, בן למשפחה מבוססת ומרובת קשרים. שנים מחייו הוא כילה במרדף סיזיפי שמטרתו ניפוח קורות החיים בשורות של כלום ושום דבר: פה נסיעה לשלושה ימים לבריסל כדי לקרוא במשך עשרים דקות מאמר מתורגם לאנגלית בפני קהל של שני שומעים רדומים, שם עבודה של חודשיים סביב מאמר על שינויי נוסח בכתב יד משמים כלשהו. חלבו ודמו הוקרבו כדי למלא את הדף שיונח בפני חברי הסנט הישישים, המחליטים על מתן קביעות. אחרי שנים במדבר, עם תוספת קמטים במצח ושערות לבנות, זכה צ' להגיע אל הארץ המובטחת – וגילה שמרוץ העכברים של חייו רק התחיל. מכאן ואילך הוא היה נתון בתחרות מתמדת, ונדרש להוכיח את עצמו מחדש ללא הרף.
גם גורלו של א' לא שפר עליו. הוא לא זכה לקביעות, ועד היום הוא מכלה מדי שבוע קרוב ל־20 שעות בטרמפים, באוטובוסים ובנסיעות ברכב פרטי בין קמפוסים של מכללות ואוניברסיטאות, מלקט שעות הוראה מכל הבא ליד כדי להגיע למשכורת המאפשרת קיום מזערי. יצירותיו, שהוא יורק עליהן דם רב, מגיעות במקרה הטוב לעיני מספר דו־ספרתי נמוך של קוראים.
לא מעט מהתובנות שסיפקו לי ימי הקמפוס העליזים, מומחשות בספרם של תמר ועוז אלמוג, "כל שקרי האקדמיה" (הוצאת משכל). המחברים מנתחים באופן שיטתי את החולאים, הפגמים והכשלים שהאקדמיה בעולם כולו סובלת מהם: המשבר הכלכלי, טרגדיית עובדי הקבלן ("המרצים מן החוץ"), טירוף פרסום המאמרים, שלטון המו"לים של כתבי־העת, אובססיית המדידה והדירוגים, מסלול הייסורים שעוברים מועמדים לקביעות, מסחור התארים והפיחות בערכם, קריסת מדעי הרוח ועוד.
"לפני כעשור החל תהליך מהיר של הידרדרות בעולם האקדמי", אומרים לי האלמוגים. "יכולנו ממש לחוש שמשהו רע קורה כאן, ושהדברים רק הולכים ומחמירים. הייתה תחושה מעיקה שאנחנו בסביבה מזוהמת, ושההונאה העצמית והחיצונית הופכת למגפה. ההילה סביב המקצוע הזה מסנוורת המון אנשים. כשאנחנו נכנסנו לקריירה האקדמית, זה היה גן עדן. תמיד עבדנו קשה, אבל התנאים היו אחרים, וגם האקלים הארגוני. מדהים לראות איך הכול השתנה".
כנסיית הסגל
ד"ר תמר ופרופ' עוז הם בני זוג מגיל 17: הכירו בבית הספר הריאלי, נישאו ב־1982, ומיד אחר כך יצאו לטיול הגדול למזרח הרחוק. הם נשארו מאז, לדבריהם, "תרמילאים בנשמה", סקרנים להבין את הנוף החברתי שסביבם. עוז הוא סוציולוג והיסטוריון, מומחה לחברה הישראלית. תמר היא מומחית לתרבות צעירה ולהוראה אלטרנטיבית. שניהם מאושרים שנפלה בחלקם הזכות לעבוד בצוותא ולהתפרנס באקדמיה, במקצוע דינמי ויצירתי שהוא גם תחביב.
"כל שקרי האקדמיה" אינו ספרם הראשון במשותף: הם חיברו יחד גם את "דור ה־Y – כאילו אין מחר", המספר על ילדי האתמול ומבוגרי המחר, שמתחילים היום את השתלטותם על התרבות הישראלית. "בספרנו הקודם הקדשנו פרק לסוגיית השכלתם של הצעירים", הם אומרים. "ידענו כבר אז שאנחנו חייבים להיכנס לנושא ביתר עומק ורוחב. הבנו שאפשר כבר לראות את נקודת ההתרסקות, אבל כשיצאנו לדרך לא ידענו עד כמה המצב רע בכל העולם, ועד כמה שקר קשור לשקר, משבר אחד קשור למשבר אחר. כשאתה מרכיב את הפאזל, אתה מבין פתאום שמדובר בסיפור גדול באמת".
באקדמיה הכול קשור בהכול, כפי שאומרים בני הזוג אלמוג, אבל מוכרחים לפתוח במשבר הכלכלי החריף שהיא סובלת ממנו. אחד מהגורמים העיקריים למשבר הזה הוא העול העצום של הפנסיה התקציבית. העלייה בתוחלת החיים והניהול הכושל והפזרני באוניברסיטאות יצרו בור פיננסי. רק בישראל הקטנה, לשם המחשה, תפח חוב הפנסיות של המוסדות האקדמיים מ־15 מיליארד שקלים בשנת 2008 ל־31 מיליארד ב־2017. כל ניסיון לפתור את הבעיה, כאן ובעולם, נתקל בהתנגדות עזה מצד המרצים. כשארגון־הגג של האוניברסיטאות בבריטניה הודיע על קיצוץ בתשלומי הפנסיות, התגובה הייתה השביתה הממושכת ביותר בתולדות האקדמיה הבריטית.
"העיוותים המוסריים נובעים קודם כול משטחיות מדהימה, שנגרמת מהטיה פוליטית אבל בעיקר משיטה פגומה. במדעים ההומניים, שנקראים גם 'המדעים הרכים', קל לעגל פינות. לא במקרה המדעים הללו ננטשים"
תוצאת המשבר היא כפולה: עלייה גורפת ועקבית בשכר הלימוד הנגבה מהסטודנטים, ומעבר להוראה באמצעות עובדי קבלן – "הפועלים השחורים", כפי שמכנים אותם תמר ועוז אלמוג. 76 אחוזים מהמרצים בארה"ב בשנת 2015 היו עובדים זמניים, שרבים מהם מקבלים שכר נמוך, דוחסים לתוך לוח השעות שלהם כמה שיותר קורסים במוסדות שונים, ומנוצלים באופן מחפיר בידי האוניברסיטאות, בשעה שפרופסורים בעלי קביעות מגדילים את משכורותיהם. במאמר "מדוע סוחרי סמים גרים עדיין בבית של אמא", שפורסם בשנת 2000 בכתב־עת כלכלי חשוב, הכלכלן סטיבן לויט והסוציולוג סודהיר וֶנקָטֶש הקבילו את שיטת ההעסקה של המרצים מן החוץ לזו המקובלת בעולם הפשע: ראשי קרטל הסמים יושבים בחיבוק ידיים בווילות מהודרות ומתעשרים בזכות מאמציהם של עובדי הקבלן, ומנגד אלה האחרונים חיים בעוני מחפיר ומסכנים את חייהם, מתוך פנטזיה שיום יבוא והם יהפכו לבכירים בארגון. כך גם במקרה של המרצים מן החוץ, שלא פעם מדחיקים את האפשרות שהם יישארו, לנצח, עובדים זמניים.
הביקוש העצום למשרות אקדמיות קבועות מול מיעוט התקנים יוצר מצב של תחרות עזה. כך נשאבו המוסדות לספירה אובססיבית של תפוקות מדעיות, וחברי הסגל האקדמי מושווים זה לזה ללא הרף. התוצאה היא לחץ לא פרופורציונלי "לפרסם". "המקצוע האקדמי הוא אחד היחידים בעולם שבו הארגון מניע את עובדיו באמצעות הטלת פחד", כותבים אלמוג ואלמוג. מספר הפרסומים המזערי המקובל הוא שניים־שלושה בשנה, וכל אחד מהם דורש הכנה של הצעת מחקר, גיוס תקציב, קריאת חומרי רקע, כתיבת דו"חות ביניים, עיבוד נתונים, כתיבת המאמר ועריכתו. אחר כך יש לצלוח את שלב קבלת המאמר לפרסום, תהליך שנמשך לבדו 17 שבועות בממוצע. רוב המאמרים נדחים בסיבוב הראשון, או נשלחים לסבב תיקונים ועריכה.
הדרישה הבלתי אפשרית יוצרת אינספור ניסיונות לקיצורי דרך. מאמר אחד עשוי להישלח לפרסום בכמה במות שונות, בשינויים קוסמטיים; מחקרים גדולים נפרסים לכמה מאמרים קטנים; וחוקרים כותבים מחקרים בתחומים אופנתיים, כשתרומתם המדעית דלה. לצד אלה רווחת תעשיית רמאות משגשגת: קניית מחקרים, סינון נתונים כדי להשיג את התוצאות הרצויות, זיוף ממצאים ואפילו הונאות שיפוט, שבהן שני חוקרים מסכמים ביניהם כי יאשרו זה את מאמריו של זה. "כאשר אופציית המוות האקדמי נעשית מוחשית, והלחץ לפרסם עוד ועוד מתנופף ממעל כמאכלת חדה, גדל גם הפיתוי לחצות את גבולות המותר והאסור", כותבים בני הזוג אלמוג.
מלחמת שוליים
ב"כל שקרי האקדמיה" מובא סיפור התעלול שחוללו בשנת 2018 המתמטיקאי והפיזיקאי ג'יימס לינדזי, ההיסטוריונית הלן פלקרוז והפילוסוף פיטר בוגוזיאן. השלושה ביקשו לחשוף את הרמה האקדמית של כתבי־עת מובילים במדעי החברה, בדגש על במות פופולריות של חוגים ללימודי מגדר בארה"ב. הם התבייתו על כמה כתבי־עת שפיטים מוכרים, ושלחו להם עשרים מאמרים אקדמיים מפוברקים תחת שמות עט, תוך הקפדה על כותרות פופולריות, ז'רגון עדכני וביבליוגרפיה תואמת. המאמרים עסקו בנושאים שיישמעו מופרכים לכל קורא מבחוץ, וכותרותיהם היו מגוחכות: "פגישות ירח ומשמעותה של אחווה נשית: תיאור פיוטי של חיים ברוחניות פמיניסטית", או "סופר־פרנקנשטיין והמדומיין הגברי: על אפיסטמולוגיה פמיניסטית ומחקרי בטיחות של אינטליגנציה מלאכותית", אם לציין רק שתיים. גם התזות היו כמובן מצוצות מהאצבע. אחד המאמרים קבע שנורמות תרבותיות דכאניות גורמות לחברה להעריץ שרירים ולבוז לשומן, והציע לקדם ענף מקצועני של "פיתוח גוף שמן". מאמר אחר טען שגברים לבנים פריווילגיים צריכים לחוות תיקון תודעתי בכך שיושיבו אותם על הרצפה, יכבלו אותם בשלשלאות ויאסרו עליהם לדבר.
"האקדמיה לא צריכה לשרת קהילה. היא מוסד לימודי. אם שוק ההשכלה הגבוהה ייפתח, והמונופול של המל"ג יבוטל, התוצאה תהיה שיצוצו אינספור מסגרות. מי שירצה ללמוד באנגלית ילמד באנגלית, ומי שירצה ילמד בעברית"
המאמר שזכה לפרסום הבולט ביותר עסק ב"תרבות האונס של כלבים". הפארקים המיועדים לכלבים, כך נטען בו, הם "חללים סלחניים לאונס, ופושה בהם תרבות אונס תוקפנית של 'הכלבה המדוכאת'". על המאמר הייתה חתומה מדענית פיקטיבית ששמה הלן וילסון, ממכון מחקר שאיננו קיים, שמעולם לא תצפתה על 10,000 כלבים בגינות ציבוריות בפורטלנד. כל זה לא הפריע לשני שופטי הפרסום – חוקרים מוכרים ובעלי שם – לחלוק לה שבחים מופלגים. אחד מהם כתב ש"זהו מאמר עוצמתי, חדשני, עשיר בניתוח וכתוב היטב", והאחר הביע תקווה שהמחקר החדש יעניק "תרומה חשובה לגיאוגרפיית חיות פמיניסטית". שניהם המליצו לפרסם את הטקסט ללא שום תיקון.
מתוך עשרים המאמרים המפוברקים, שבעה התקבלו לפרסום, שבעה היו בעיצומם של הליכי הערכה במערכות כתבי־העת, ושישה נפסלו. תוצאות הניסוי פורסמו בכתב־העת Areo, בעריכתה של פלקרוז. "המחקרים שלנו היו גרועים ומוזרים בכוונה", אמר לינדזי, "אך התאימו היטב למחקרים אחרים מאותן דיסציפלינות. מדעי המרמור השחיתו את ייצור הידע בתחומי המחקר שלהם. פרקטיקות המחקר הפגום מטפטפות לתחומים אחרים כמו חינוך, עבודה סוציאלית, תקשורת, פסיכולוגיה וסוציולוגיה, והן עלולות להמשיך להתפשט, לחתור תחת הלגיטימיות והמוניטין של האוניברסיטאות, ולהקצין את מלחמת התרבות".
לא קשה למצוא דוגמאות להשפעת "מדעי הטרלול" גם על האקדמיה הישראלית. בספרם של בני הזוג אלמוג מובא פוסט שכתבה מרצה ישראלית ב־2017, ובו סיפרה על החלטתה לשנות את צורת הדיבור שלה בכיתה: "כאשר מתפלק לי, או כאשר השימוש בז'רגון הוא הכרחי, אני מסבירה את המושגים… אבל באופן, אני מקווה, שלא משדר שהסטנדרט היה להבין את המושג, ומי שלא [מבין] בעצם צריך להתבייש. ואתןם יודעותים מה, כפי שאנחנו יודעותים טוב מאוד, ז'רגון לא תמיד משרת את הרעיון והבהירות שלו. לעיתים הוא לא יותר ולא פחות מאשר פרקטיקה חברתית של הדרה. התמונה שהציבו בפניי כמה מהסטודנטיות, מזרחיות ברובן ובוגרות מכללות, על האופן בו אני מדברת, הייתה חשובה. הן בעיקר התייחסו לשימוש שלי בז'רגון, ואיך שאני מתייחסת לזה כמובן מאליו שהן בקיאות בז'רגון, וכמה המובנוּת מאליה הזו מדירה. ברור לי שלייצר מרחבים שמאפשרים לאחרותים שאינןם חולקותים את הפריווילגיות האלו להציב לי מראה זה סופר־חשוב".
ממש כך. "זה אמיתי לגמרי, טיפוסי לגמרי וגם משעשע לגמרי", מעירים תמר ועוז אלמוג על הטקסט הזה. "המרצה שמכה על חטא כביכול של שימוש בז'רגון מדעי, המציב מחסומים לתלמידים שלה, מתנשא עליהם ומדיר אותם, מנסחת את הביקורת העצמית שלה באותו ז'רגון חוסם בדיוק שהיא כביכול נגמלה ממנו".
בספרם הם מתארים גם כיצד סיגל לעצמו השמאל הקיצוני באקדמיה "סגנון עריצי המתבטא בנרקיסיזם, חלוקת העולם לשחור לבן, ציד מכשפות, צנזורה וסתימת פיות". הטקסטים הפסבדו־מדעיים שמנפק הזרם הזה, כך לפי אלמוג ואלמוג, מתאפיינים ב"נטייה לבלבל בין חוסר בהירות לעומק. אפשר לזהות את הטקסטים הללו כמעט מיד על פי השפה הפתלתלה והמתייפייפת, הציטוטים והאזכורים של הוגי דעות, מעין 'גדולי תורה', והשימוש האינטנסיבי במילים טיפוסיות דוגמת נרטיב, קולוניאליזם, הזרה, הכלה, הדרה, הגמוניה, אג'נדה, האחר, קבוצה מוחלשת, מיעוטים, ילידים, סובייקט, פרדיגמה, פרקטיקה, ביקורתי, מדומיין".
רוב הדוגמאות שהזכרתם קשורות לתחום ספציפי מאוד – החוגים למגדר – אבל אפילו אתם מתקשים לקרוא לילד בשמו. אולי זו לא בעיה של האקדמיה בכללותה, אלא של חוגים מסוימים שהפכו בית גידול ל"טרלול פרוגרסיבי"?
"זה לא רק מגדר. הבעיה היא רוחבית, ואי אפשר להבין את מדעי המרמור בלי להבין את השיטה שמאפשרת את העיוות הזה. העיוותים המוסריים נובעים קודם כול משטחיות מדהימה, שנגרמת גם מהטיה פוליטית, אבל בעיקר משיטה פגומה. במדעים ההומניים, שנקראים גם 'המדעים הרכים', קל לעגל פינות ולחנטרש. כאן באמת הכשל המדעי מגיע לדרגות גבוהות מאוד. לכן מצאנו לנכון להקדיש לתחום הזה פרק שלם, ולא קטן. צריך גם לזכור שלמדעים הללו תמיד הייתה חשיבות שמעבר למדע, כי הם נוגעים בסוגיות מוסריות ומהווים תשתית להשכלה כללית".
לא במקרה מדעי הרוח והחברה ננטשים, אומרים השניים. בתחומים הללו יש צרה נוספת: קשה להשיג בהם כבוד אקדמי. ככלל, העולם האקדמי טובע בביצה של טקסי כבוד והאדרה. הרצאות רבות בימי עיון וכנסים נפתחות בהצגה טקסית וארכנית של תואריו והישגיו של הדובר, וגיליונות קורות החיים כוללים כמה שיותר פרסים, מענקים, כיבודים ופרסומים. הערות השוליים אינן רק אנקדוטה קולנועית, חומר לתסריט של יוסי סידר, אלא המדד המרכזי להצלחה. מלאכתו של החוקר אינה מסתיימת עם פרסום מחקרו במאמר, שכן ערכו של כל מאמר נמדד לפי כמות האזכורים שהוא זוכה להם במאמרים של חוקרים אחרים. כתבי־העת עצמם מדורגים לפי מדד השפעה, והקנקן נעשה חשוב הרבה יותר מהתוכן.
במדעי הרוח והחברה מספר האזכורים נוטה להיות נמוך במיוחד, ולכן חוקרים וכתבי־עת מפעילים מניפולציות כדי להגדיל את החשיפה: פרסומים בתקשורת, פרסום מאמרי סקירה מרובי אזכורים, או תיאום אזכור הדדי מול חוקרים אחרים. במהלך עבודתי על הדוקטורט הכין לי המנחה היקר שלי רשימת פרופסורים שייתכן שישבו בוועדת השיפוט, ונתן לי עצת זהב: דאג לאזכר את כולם. אם הם קשורים לנושא המחקר ואם לא, כבד אותם בהערת שוליים.
"יש קורסים מקוונים פנטסטיים, עם קטעי וידאו, הפעלות, משחקים וכו'. אנחנו רק בראשית הדרך. האקדמיה ניסתה לעכב את המהפכה, והיא ידעה למה. עולם ההדרכה המסחרית מתקדם הרבה יותר ממנה. יש שם דברים מופלאים"
הפרק המוקדש לבעיותיהם של מדעי הרוח והחברה מגיע רק בעמוד 400, בשליש האחרון של הספר. רוב הפרקים עוסקים בליקויים וחולאים שכל החוגים סובלים מהם, כולל מדעי הטבע והמדעים המדויקים. רמת ההוראה, למשל. "באוניברסיטאות היוקרה בארה"ב, איכות ההוראה לא בהכרח גבוהה יותר", מציינים בני הזוג אלמוג. "הן מתמקדות ומשקיעות בעיקר במחקר, ודווקא במכללות הקהילתיות ניתנת תשומת לב רבה להוראה. אבל בישראל, בחלק גדול מהמכללות הציבוריות רמת ההוראה דווקא נמוכה. בתחילת הדרך המכללות טיפחו את ההוראה, אבל עם הזמן, בגלל רגשי נחיתות מול האוניברסיטאות וטמטום של המועצה להשכלה גבוהה, הן החלו לקדם את המרצים על בסיס פרסומים. במקום להיות מוסדות שמטפחים הוראה טובה, המכללות מחקות את האוניברסיטאות. וכמו כל נובוריש, החיקוי שלהן נעשה פתטי והרסני".
בלימודי המשפטים במכללות התלמיד נמצא דווקא במרכז, והמרצים אמורים לשרת אותו. תוכנית הלימודים כוללת את מה שהסטודנט צריך לדעת.
"משפטים הוא מקצוע, ולכן בדרך כלל הלימודים מובְנים יותר. במקצועות הלא־מקצועיים הסטודנט מקבל תואר שכולו 'בופה' אקראי בהתאם למצאי המרצים בחוג. אגב, אנחנו חושבים שהדרישות צריכות להגיע בכלל מחוץ לגופים המלמדים, וכך גם הבחינות. כל גוף שמעוניין לקבל עובדים, יחליט מה חשוב לו בתחום ההכשרה, וידרוש את הסל שהוא יגדיר; כל אחד מהסטודנטים ילמד היכן שטוב לו, ובסגנון שמתאים לו. סגנון הלימוד האולטימטיבי הוא כמו־ישיבתי, לבד או בחברותא. הילדים בישראל מתחנכים ללמידה פסיבית, תלוית מורה. לא מלמדים בכלל ללמוד לבד ולהיות עצמאיים".
מדעי הגמישות
לאלמוגים יש חזון: הם מאמינים שהאקדמיה תחווה שינוי מקיף, לאחר ששוק הלמידה והמחקר ייפתח ויעבור דמוקרטיזציה. במסגרת התהליך הזה, המונופול של המועצה להשכלה גבוהה יילקח ממנה, והאוניברסיטאות כבר לא יהיו תו התקן של ההשכלה. גם ערכם של התארים כשלעצמם יחוסל: השאלה לא תהיה אם יש לך תואר כלשהו, אלא מה בדיוק למדת, והאם הלימודים מתאימים למשרה שאתה מבקש להתקבל אליה.
ראשיתו המגומגמת והפגומה של השינוי הזה, כך לתפיסתם, הוצגה בימי הקורונה, בהרצאות הזום הידועות. "הקורסים המקוונים הם אלטרנטיבה, אבל לא בפורמט של 'ראשים מדברים'. בתקופת הקורונה האקדמיה העבירה את ההרצאה הפרונטלית לרשת, וזה מגוחך וסמלי. ברשת יכולת ההשתתפות של הסטודנטים צריכה לגבור, לא להיחלש. אנשים רואים בדיגיטל מדיום מנוכר, אבל המצב בדיוק הפוך. פייסבוק למשל הגדיל את מנעד הקשרים והשיח. הוא לא החליף מפגשי פנים אל פנים, אבל יצר אפשרויות רבות אחרות.
"יש קורסים מקוונים פנטסטיים, עם קטעי וידאו, הפעלות, משחקים וכו'. אנחנו רק בראשית הדרך. האקדמיה ניסתה לעכב את המהפכה, והיא ידעה למה. עולם ההדרכה המסחרית מתקדם הרבה יותר ממנה. יש שם דברים מופלאים. בינתיים לא משתלם להיי־טק לעבוד על זה, כי האקדמיה היא מונופול. אבל ברגע שהכול ייפתח, ההדרכה המסחרית תשאיר אבק לאקדמיה".
ההרצאה הפרונטלית תיכחד?
"ממש לא. יש פורומים שזה מתאים להם, ויש יחידי סגולה שתמיד יהיה להם קהל. אבל עולם ההוראה העתידי יהיה מרהיב. הוא יהיה גמיש, תפור לסגנון הלמידה האישי וללוח הזמנים של כל אחד, ומותאם לצרכים של ארגונים ואנשים. יהיו אינספור קורסים ושיעורים לכל מטרה. כמובן, יצמחו גם הכשרות, הדרכות והעשרות לא דיגיטליות – מקצתן היברידיות ומקצתן בלמידת שטח. במקביל, לכל משרה יוצמדו דרישות השכלה, ויצוין היכן אפשר לרכוש אותה".
לפני כשנה פרסמתי כתבה על מגמת הבינלאומיות של האוניברסיטה העברית, מגמה שמתבטאת במעבר להוראה באנגלית. מה תהיה ההשפעה של תהליך כזה על הקשר בין האקדמיה לקהילה המקומית? האם נראה העמקה של הפער בין "ניידים" ל"נייחים"?
"האקדמיה לא צריכה לשרת שום קהילה. היא מוסד לימודי. אם שוק ההשכלה הגבוהה ייפתח, והמונופול של המל"ג יבוטל, התוצאה תהיה שיצוצו אינספור מסגרות. מי שירצה ללמוד באנגלית ילמד באנגלית, ומי שירצה – ילמד בעברית. מי שירצה יתמחה במשפט מקומי, ומי שירצה להתמחות במשפט בינלאומי יעשה זאת. הפטרנליזם של 'הקהילה' הוא מה שמוביל לכשלים במדעים ההומניים. והבעיה היא שאנחנו מממנים את זה. בשוק החופשי הכול עניין של היצע וביקוש, ואם יש קהילות שרוצות ויכולות להקים לעצמן בתי ספר משלהן, הן מוזמנות לעשות את זה. אגב, החלוקה לניידים ונייחים מיותרת. כולם נעשים ניידים. מה זה זום, אם לא ניידות וגמישות? אנחנו מנבאים את ניידות הלמידה, וזו תהיה דמוקרטיזציה במיטבה שתיטיב עם העניים".
כבר היום יש לא מעט יוזמות מעניינות של לימודים לא־אקדמיים, הכשרות מקצועיות נטו, בתחומים כמו מנהל עסקים או עיצוב ממשק משתמש. במדעי היהדות רוב היצירה הייתה מאז ומעולם מחוץ לאקדמיה.
"בסופו של דבר, קורס הופך לאקדמי אם הוא ניתן במוסד להשכלה גבוהה. אין תו תקן אחר. מרצה לא נדרש לעבור הכשרה פדגוגית, או לשלוח את הקורס שלו לאישור ולבקרת איכות חיצוניים. לכן אנחנו ממליצים להפסיק לתת לעובדים בשירות הציבורי גמול על תארים, זה בזבוז משווע של כספי ציבור. בשוק הפרטי, יותר ויותר מעסיקים מוותרים על תואר אקדמי כדרישת סף. הם נוכחו לדעת שהתואר הזה לא מסנן ולא מכשיר – שני דברים שהם בלאו הכי עושים בעצמם. ככל שהחלופות לאקדמיה יתרבו, כך יותר צעירים ויותר מעסיקים יוותרו על המסורת המאובנת הזו, וגם הממשלה תבין שעדיף לה להשקיע כספים במקום אחר".
הבעיה היא שהשרלטנות עלולה לחגוג. אדם יכול לקחת קורס שנתי של יום בשבוע בפסיכותרפיה, לפתוח קליניקה ולקבל אנשים לטיפול.
"ועכשיו אין שרלטנות? יש אנשים בעלי תואר אקדמי שלא קראו ספר במהלך הלימודים, ולא יודעים לחבר משפט. בעולם הטיפול בהחלט יידרש פיקוח, אבל למה שהאקדמיה תדאג לכך? יש אינספור חלופות טובות יותר. כאשר יפרידו בין הגוף המלמד לבין הגוף הבוחן שמעניק תעודת הכשר לעוסקים בתחום מסוים, השרלטנות תפחת. יש גם פיקוח בלתי פורמלי יעיל, למשל בעולם המלונאות. הפיקוח הרשמי קיים, אבל בפועל מי שמפקחים הם הלקוחות".
בני הזוג אלמוג, שניהם סביב גיל 60, מתגוררים בחיפה. הם הורים לבן ולבת וסבים לשני נכדים ונכדה. בשלב הנוכחי בחייהם יש להם זמן ויכולת להתמקד במיזמים גדולים כמו "כל שקרי האקדמיה", חיבור בהיקף עצום שהמידע בו בלתי נגמר. "זה היה מפרך מאוד, הפרויקט האינטלקטואלי הכי קשה שהיה לנו", הם מודים, "אבל גם הכי מעניין והכי מאתגר. למזלנו אנחנו צוות טוב, בחיים המקצועיים וגם האישיים. לכן גם יכולנו לעשות חלוקת עבודה יעילה ולתמוך זה בזה ברגעי משבר. לא קיבלנו שום סיוע, לא היו לנו עוזרי מחקר ולא הוענק לנו תקציב כלשהו. גם לא ביקשנו, כי ידענו שבקשה כזו תיקח המון זמן, ושאף קרן לא תיתן לנו מימון – לא רק בגלל הכותרת 'כל שקרי האקדמיה', אלא כי אף אחד כבר לא מתעניין במחקרי מאקרו, כמו שכתבנו בעצמנו בספר".
הביקורת שלכם היא מעין נבואת ירמיהו: אתם טוענים לכשל יסודי שמשמעותו לא פחות מחורבן האקדמיה, אבל מי שמסתובב היום בקמפוסים לא מרגיש את זה. הביקוש למוצר לא פוחת.
"הביקוש ללימודים ולקריירה האקדמית עדיין גבוה, בדיוק משום שאנשים לא מודעים עד הסוף לשקרים. לקחנו על עצמנו את המשימה לפקוח את עיניהם. אי אפשר לשקר לכולם כל הזמן, ולכן יש סימנים לכך שהמצב משתנה. הספר עוסק בסימנים האלה, שפזורים בשטח. אנחנו כמו אנשי מודיעין שמלקטים פיסות מידע ומצליבים אותן לכדי תמונת מציאות".
"האקדמיה משקרת, והרבה", כותבים בני הזוג בסוף ספרם. "היא מרמה את הממשלות, את הציבור ואת עצמה. מי שנחשבה במשך שנים רבות למקדש האמת והיושר הפכה לעיוורת וחירשת לעצמה, מכחישת מציאות, מקובעת ולא אמיצה". הכוח הריכוזי של האקדמיה, טוענים השניים, משבש את הלמידה והמחקר, ולא מקדם אותם. האדם הוא יצור סקרן, מתפתח ולומד: אל תפריעו לו.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
