כאשר איליה דבורקין רואה את תמונות ההמונים הנוהרים לאומן ולמז'יבוז', הוא כמעט אינו מזהה את האתרים השוממים שפגש בראשית שנות השמונים. עיירות ערש החסידות באוקראינה וברוסיה הלבנה מהוות בשנים האחרונות אבן שואבת לעשרות אלפי מבקרים. ברבים מהמקומות האלה פועלים כיום – כלומר, עד ימי הקורונה – בתי "הכנסת אורחים", שבהם יכולים המבקרים ללון וליהנות מארוחה חמה וכשרה. אבל כשדבורקין הגיע לראשונה לאותן עיירות, הוא לא מצא כמעט זכר לחיים יהודיים. כמה תושבים בודדים עוד שימרו את מנהגי אבותיהם שזכרו מילדותם, ועל מבקרים מן החוץ לא היה בכלל מה לדבר. מסך הברזל חסם כמעט לחלוטין את התנועה לתוככי ברית המועצות, וגם המוּדעות הכללית של העולם היהודי לאותם מקומות הייתה עמומה מאוד.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מי אמר ששמלת ערב וטוקסידו הם הדרך לציין סיום לימודים?
– חוק ההסדרה: המוקש החוקתי של בג"ץ
– יהיה כיסוי? סוף להפקרות בביטוח תאונות אישיות
"אני הבנתי שיש ערך גדול לתיעוד השטייטלים ו'המקומות הקדושים' האלה, למען העתיד של עם ישראל", מספר דבורקין, חוקר יליד ברית המועצות. "יש חשיבות עליונה לכך שההיסטוריה הזו תישמר לדורות הבאים. בחלק מהמקומות שאליהם הגעתי במסגרת מסעות המחקר שלי, כמו מז'יבוז' למשל, השלטונות כבר עמדו להרוס את בתי הקברות היהודיים, אבל אני והצוות שלי מנענו זאת ואף שיפצנו את האתרים. אם לא אנחנו, אני לא יודע אם היה שם היום בית קברות. רק כמה שנים לאחר מכן הגיעו גם החסידים".
ובתי עלמין יהודיים. דבורקין. צילום: אריק סולטן
מאז שנת 81', במשך קרוב לעשור, יצא דבורקין כמה פעמים בשנה בראש משלחות מחקר לערים בעלות משמעות והיסטוריה יהודית, והקפיד לתעד כל צעד ושעל. לכמה אתרים הייתה מאז עדנה, אך ברוב המוחלט של הערים שבהן ביקר, כבר לא חיים היום יהודים: עם נפילת מסך הברזל, בתחילת שנות התשעים, עזבו רבים מהם לישראל או לארצות הברית. אחרים, בחלוף הדורות, כבר איבדו כל קשר לשורשיהם. על מה שהיה ואיננו ניתן ללמוד מהארכיון העצום שיצר דבורקין – למעלה מ־10,000 תמונות סטילס, 300 שעות של ראיונות באודיו ועוד 60 שעות וידאו, שמנציחות עולם הולך ונעלם.
מפתיע לגלות שפרויקט תיעודי בסדר גודל כזה צמח בשנים שבהן המשיך הממשל הסובייטי לגדוע כל סממן יהדות ברחבי האימפריה. בזמן שמורים לעברית נלקחו למעצר, ופעילי עלייה הוחזקו בסיביר – הצליחו דבורקין ואנשיו לגמוא אלפי קילומטרים במאמץ להגיע לעוד בית כנסת ועוד בית עלמין יהודי, ולצלם אותם מכל זווית אפשרית.
איך בעצם עשיתם את זה? אף אחד לא שאל שאלות?
"ברית המועצות אמנם הייתה סגורה ומסוגרת והיה קשה לצאת החוצה, אבל לאזרחים היה חופש תנועה בתוך תחומי המדינה. עקרונית יכולתי להגיע לכל מקום ולהעמיד פנים שזהו טיול תמים, אבל ברור שיחד עם צוות גדול, ועם ציוד צילום והקלטה, אי אפשר להתחזות לתייר. פעולות המחקר שלנו נעשו באופן מחתרתי למדי, ללא שום הכרזה או הגדרה רשמית. ואכן, פעמים רבות נעצרנו בידי המשטרה המקומית או הקג"ב, שרצו לדעת מה אנחנו עושים".
ומה השבת במקרים האלה?
"את האמת. אמרתי להם: אני חוקר אתרים יהודיים בשטחה של קיסרות רוסיה. זה לא היה בלתי חוקי, להתעניין ביהדות. השלטונות אמנם ניסו להפריע לקיום חיים דתיים בבריה"מ בתואנות שונות, אבל מבחינת החוק היבש כל האומות היו שוות. למעשה, הם שלחו לכלא או לסיביר רק את מי שהיווה בעיניהם איום. למשל, מי שלימד עברית ויהדות בגלוי, כמו נתן שרנסקי. כשאנשים למדו לעצמם בשקט, לשלטונות לא היה אכפת. את הסטודנטים היהודים שהיו פעילי עלייה הם זרקו מהאוניברסיטאות, אבל מי שסיים כבר את הלימודים – הרבה פעמים לא עשו לו שום דבר. המניע האמיתי שלהם במעצרים היה להטיל פחד, ותו לא".
ממסע למסע, מספר דבורקין, השתנה המוקד של עדשות המצלמות שנלוו אליו. "בהתחלה חשבנו שאנחנו צריכים לצלם מצבות ובניינים, מתוך הנחה שבעוד כמה שנים הכול ייהרס. אחר כך הבנו שחשוב יותר לראיין את האנשים, שגם הם עוד מעט יעברו לעולם אחר. לקראת סוף המסעות שלנו, כשכבר לא מצאנו יהודים, החלטנו לאתר ארכיונים. שילמתי כמה אלפי רובלים כדי להיכנס לארכיונים סגורים ולהעתיק מסמכים מתקופת השואה. במשך השנים פקדנו לא פחות מאלף קהילות ואתרים יהודיים. הידע והתמונות נצברו בזכות עבודה בהיקף עצום, שנעשתה על ידי מאות בני אדם".
סירובניק ברוחו
האוסף של דבורקין נגיש היום לקהל בספרייה הלאומית בירושלים, לצד אוספים אחרים המנציחים את שנותיהן האחרונות של קהילות יהודי רוסיה וברית המועצות. הטיפול בו והדיגיטציה התאפשרו הודות לתרומתו של "מכון נבזלין לחקר יהדות רוסיה ומזרח אירופה", הפועל במסגרת האוניברסיטה העברית.
דבורקין (65), תושב ירושלים, מחלק את זמנו בשנים האחרונות בין ישראל לרוסיה, שם הוא עדיין משמש כמרצה וחוקר. הוא נשוי לחנה, שעוסקת בפסיכולוגיה ופילוסופיה, ואב לחמישה – הגדולה בת 18 ("חיילת בצבא ומוזיקאית מצטיינת") והקטן בן שנתיים. ילדים קטנים משתובבים ברחבי ביתו שבשכונת רמת בית־הכרם, וחנה מוציאה אותם החוצה כדי שנשוחח ברוגע. "כך יצא", צוחק דבורקין בקול כשאני שואל אותו על גידול פעוטות בגילו המבוגר יחסית.
שיער ארוך ופרוע למדי מעטר את ראשו, גרסה לבנה לרעמה הכהה יותר שנשקפת מתוך התמונות הישנות שבאוסף הגדול. מעל לשיער הזה מונחת כיום כיפה בוכרית ענקית, שאותה אימץ בעקבות מסעותיו לבוכרה. "אל תתייג אותי לפי הכיפה", הוא מדגיש. "לא חשוב איזו כיפה יש לי על הראש. אני לא שייך לאף מגזר, ואוהב את כל המגזרים".
הוא נולד בסנט־פטרבורג, אז לנינגרד, למשפחה שהייתה מנותקת כמה דורות מהדת. "היהדות לא הייתה נוכחת בבית", הוא מספר. כשביקש להתקבל לאוניברסיטה בעירו, מוצאו הפך פתאום למשמעותי במובן השלילי. "התברר לי שיהודים כמעט לא מתקבלים לאוניברסיטה הזו, ואני לא יכול ללמוד שם. במקום זה הלכתי לאוניברסיטה הפוליטכנית בעיר, מוסד שבו לימודי המדעים היו ברמה גבוהה מאוד. למדתי פיזיקה תיאורטית ומתמטיקה, וגם הרבה פילוסופיה. שזם הכרתי את רעיון הדתות, וככה הגעתי ליהדות – לא כי הוריי יהודים, אלא מתוך מה שלמדתי.
"בגיל 26 התחלתי לשמור מצוות ולהתעניין בחיבור בין היהדות לבין המדע. את יסודות הדת למדתי בעיקר מזקנים יהודים בסנט־פטרבורג. עם הזמן התחלתי להשתתף במפגשים של קבוצות ה'סירובניקים' (מסורבי העלייה לישראל – ח"ב), על אף שלא הייתי סירובניק בעצמי. אלה היו חבר'ה שלא פחדו לדבר בגלוי על העיסוק שלהם ביהדות, וכולם נזרקו מהאוניברסיטאות בשל פעילות כזו. אני, שכאמור הלכתי מעצמי למוסד לימודים אחר ולא סורבתי או נזרקתי מאיזשהו מקום, הייתי 'סירובניק ברוח'".
במקביל לאימוץ אורח החיים הדתי, אסף דבורקין ספרי יהדות וספרי קודש ככל שהשיגה ידו. "באותו שלב בקושי ידעתי עברית, אבל למדתי מהם כל מה שיכולתי. משיחות עם אנשים ומקריאה בספרים שונים, התברר לי שבקיסרות רוסיה חיו בתחילת המאה ה־20 מחצית מיהודי העולם. עיקר העולם היהודי, המרכז שלו, היה במדינות שהפכו לחלק מברית המועצות – בליטא, באוקראינה וברוסיה, באזור הקרפטים, וכמובן בקווקז ובבוכרה".
כך החליט דבורקין לתור בעצמו את העיירות והערים שבהן התקיימו בעבר קהילות יהודיות. "המטרה הייתה לחקור את כל המקומות הללו, לצלם ולקיים ראיונות עם יהודים שעדיין גרים בהם". יחד עם צוות מתחלף שמנה כעשרים איש – רבים מהם בעלי רקע דומה לשלו – יצא דבורקין ארבע־חמש פעמים בשנה לסיורים בני כמה שבועות ברחבי האימפריה הסובייטית. "חלק מהמצבות והאתרים שחקרנו וסיקרנו היו ידועים – אבל השאלה היא למי. מקומות כמו ברדיצ'ב או מז'יבוז' היו מוכרים בעיקר ליהודים הספורים שגרו באזור, שרידים ממשפחות שחיו שם במשך מאתיים שנה, אבל לא לעולם היהודי הגדול. היו גם לא מעט תגליות: אחת החוקרות שהייתה איתנו מצאה למשל את המצבה של הסופר הידוע דב בער מבוליחוב".
מה מצאת במז'יבוז', המקום שהבעל שם טוב חי ופעל בו?
"מדובר בכפר קטן, שהתושבים שלו כלל לא ידעו איזו משמעות יש לו בעולם היהודי. הצלחתי למצוא שם יהודים ספורים בלבד, שחלקם נולדו עוד לפני מלחמת העולם הראשונה ולפני עליית השלטון הקומוניסטי. אלה היו יהודים פשוטים, אבל בעיניי הם היו צדיקים גדולים, כי הם שמרו על היהדות שלהם. אמנם לא היה להם ידע נרחב בהלכה, אבל הם ניסו לשמור מה שיכלו".
בברדיצ'ב חיפשו דבורקין וחבריו את בית הכנסת של רבי לוי יצחק, מראשוני האדמו"רים החסידיים. הם הופתעו לגלות כי המקום פתוח ואפילו פעיל. "אחזה בנו התרגשות שלא תתואר. גם המפגש עם היהודים המבוגרים שחיו במקום היה חוויה מרתקת. הם סיפרו שבכוונה תחילה הם אינם מלמדים את הצעירים יהדות, כדי שאלה לא יחטאו ויעברו על המצוות ביודעין. כששמעו את הסיפור שלנו – צעירים ששבו בכוחות עצמם ליהדות – הם נדהמו. עשינו שבת יחד עם זקני ברדיצ'ב, ומחד גיסא שמחנו לשהות איתם וללמוד מהם על ההיסטוריה המקומית, ומאידך גיסא היה עצוב לשמוע מהם על העתיד, על הנכדים שהתרחקו לגמרי מהיהדות".
בנסיעה אחרת הצטרף אליו הרב יצחק קוגן, "הצדיק מלנינגרד", מחשובי הרבנים של מוסקבה כיום. "מכיוון שהוא משתייך לחב"ד, פניתי אליו ושאלתי אותו: 'האם ביקרת אי פעם בלובביץ'? אולי תצטרף אליי לשם'. הרב נענה להצעה, ויחד עם עוד כמה אנשים יצאנו לדרכנו, אל עבר רוסיה הלבנה. בין היתר פקדנו את העיר ברויסק, שם גילינו להפתעתנו כי מתקיימת תפילה במניין".
כיצד מימנת את משלחות המחקר האלה?
"חלק מהתקציב הגיע מכספנו הפרטי, וקיבלתי קצת כסף מסירובניקים: תיירים מארה"ב ומישראל העבירו אליהם כספים, והם הפעילו מערכת כלכלית לעזרה בין החברים. אני באופן אישי לא הייתי צריך עזרה – הוריי היו מהנדסים, ויחסית היה לנו כל מה שצריך – אבל הסכמתי לקבל כסף לצורך המחקר. כך יכולתי לקנות מצלמה איכותית, לארגן צוות ולרכוש כרטיסי נסיעה".
בשנים הראשונות היה קשה להוציא לפועל את המסעות האלה, הוא מספר, אבל כשהחלה הפרסטרויקה, זה נעשה קל יותר. "ב־88' כבר קיבלתי מהאקדמיה למדעים של בריה"מ מסמך רשמי המקנה לי זכות לחקור את המקומות האלה. בכל שטייטל קטן שאליו הגענו, תמיד נשאלו הרבה שאלות – מי אתה, לאיזה צורך באת הנה, וכן הלאה – וברגע שהיה בידינו מסמך רשמי שמאשר את מעמדנו כחוקרים, כל הדלתות נפתחו לפנינו.
"הצוות שלי ואני נעצרנו פעם בצ'רנוביל על ידי הקג"ב, כשחיפשנו מקומות יהודיים באזור. שאלו אותנו: האם אתם לא יודעים שאסור לשהות בטווח של עשרים קילומטרים מהגבול? אמרנו להם שאנחנו עוסקים במחקר, הצגנו את המסמך הזה – והם שחררו אותנו לדרכנו. גם בברויסק עצרו אותנו, ושם הבהרנו להם שעל פי החוק, אין להם רשות לעצור אותנו ליותר משלוש שעות. ואכן, אחרי שלוש שעות שוחררנו".
שני ימים, שני מנהגים
במקביל ל"התמסדות" המסעות שלו, הגיע דבורקין למסקנה שגם אם הוא מסוגל לקרוא את הכתוב על גבי מצבות, אין לו מספיק ידע כדי לחשוף את העבר שהן מייצגות. "מצבות הן אמנם מקור חשוב להבנת ההיסטוריה היהודית של בריה"מ, שבמרחביה יש אלפי בתי עלמין, אבל מי שיבין את המשמעות העמוקה של הכיתוב עליהן, ילמד הרבה יותר על הקהילות שחיו באותם מקומות. בשביל זה צריך גם בקיאות בהיסטוריה היהודית המקומית, ובהיסטוריה היהודית בכלל". כך צמח הרעיון למפעלו הגדול בשנים הבאות: הקמת "האוניברסיטה היהודית של סנט־פטרבורג", מוסד השכלה גבוהה שפועל עד היום.
"לא רק יהודים למדו בה; קיבלנו את כולם ולא שאלנו למוצא, אבל ברור שהרוב היו יהודים", אומר דבורקין. "האוניברסיטה הוגדרה כמוסד למידה ומחקר שמאפשר לרכוש ידע בכל התחומים הקשורים ליהדות – עברית מקראית ומודרנית, לשון המשנה, שפת יהודי בוכרה, יידיש, היסטוריה יהודית, ארכיאולוגיה ומחשבת ישראל. כשהקמתי את המוסד הזה, ב־89', חיו עדיין בסנט־פטרבורג יהודים בעלי ידע רב בתחומים האלה, פרופסורים גדולים וגם רבנים, ואני פניתי אליהם וביקשתי שיְלמדו אצלנו. לא מעט אנשי אקדמיה מפורסמים אמרו לי: 'הממשל הקומוניסטי אסר עלינו ללמד יהודים באוניברסיטאות שלנו, אבל אנחנו עצמנו למדנו מיהודים, ואנחנו רוצים לשלם לכם את החוב'. כך הגיעו אליי המרצים הטובים ביותר בתחומים כמו אנגלית, פרסית והיסטוריה. היה לי גם מישהו שלימד אכדית. צריך לזכור שסנט־פטרבורג הייתה במשך שנים רבות עיר הבירה של רוסיה, וככזו יש בה הרבה אוספים, ארכיונים ופעילות מחקרית".
באותה שנה הגיע דבורקין בפעם הראשונה לביקור בישראל. כאן נפגש עם אנשי אוניברסיטת בר־אילן והאוניברסיטה העברית, שהחלו מאז לשלוח פרופסורים ומרצים למוסד האקדמי שניהל בסנט־פטרבורג. "האוניברסיטה היהודית עצמה הייתה מוסד מחקר חילוני, אבל פתחנו בתוכה בית מדרש, בשביל מי שרוצה ללמוד יהדות בצורה יותר 'פנימית'. בנוסף לקחנו על עצמנו את האחריות על חינוך יהודי במדינות ברית המועצות, וארגנו כנסים, סמינרים והשתלמויות למורים".
בשנת 94', כשברית המועצות כבר הייתה נחלת העבר, נאלצה האוניברסיטה היהודית לשנות את שמה. "באותו זמן, הממשל החליט שברוסיה לא יהיו אוניברסיטאות שאינן שייכות למדינה. אמרו לנו שאם אנחנו רוצים את הזכות לתת דיפלומה רשמית לסטודנטים, אנחנו צריכים להחליף את השם. הקמנו בתוך מסגרת האוניברסיטה מוסד בשם 'מכון למדעי היהדות', ואחרי שהוא הפך למוכר, האוניברסיטה כולה קיבלה את השם הזה. העירייה נתנה לנו בניין במרכז סנט־פטרבורג, ועד היום הסמל שמופיע על הבניין הוא של 'האוניברסיטה היהודית'".
גם כשעמד בראש האוניברסיטה־המכון, המשיך דבורקין במחקריו ברחבי ברית המועצות. "המטרה הייתה אמנם לתעד, אבל במכון נמצאים היום כ־20 אלף ספרים שהגיעו אליי במהלך המסעות האלה. בבית כנסת בקובנה שבליטא, למשל, איתרתי בפינה נחבאת תחת הרצפה אוצר ענק של ספרים. רבים מהם הגיעו מגרמניה, ונשאו את החותמת 'קהילה קדושה המבורג'. במקרה אחר, כשהתפללתי בבית הכנסת של הקהילה האשכנזית בטשקנט שבאוזבקיסטן, פנה אליי יהודי מבוגר ואמר לי: 'אני רואה שאתה מתעניין בספרים. יש לי בבית ספרייה ענקית, בוא וקח הכול. אני כבר זקן והדירה קטנה'. הוא ממש התחנן שאעשה זאת. התנצלתי בפניו: 'אין לי מספיק זמן, בעוד שעתיים עליי לצאת ברכבת לסנט־פטרבורג'. כעבור שנה שבתי לטשקנט, ומצאתי את הקשיש, בערל ליפשיץ שמו, באותו בית כנסת. הוא זכר אותי מביקורי הקודם. הוא הצביע אל עבר גג המבנה: 'שם נמצאים כל הספרים שלי. בבקשה, קח כל מה שתוכל'. הוצאתי משם כמה קופסאות, בידיעה שהקלתי ולו במעט על חששו מפני העתיד הצפוי לספרי הקודש שלו, שליוו אותו לאורך חייו".
בין התצלומים הרבים מאותן שנים בולט התיעוד של יהודי בוכרה. התמונות הללו לא מציגות מצבות מתפוררות ומבנים חרבים, אלא חיי קהילה תוססים וצבעוניים. "מגיל צעיר אני אוהב מאוד את השירה הפרסית ואת התרבות האיראנית והבוכרית", מספר דבורקין, שאף הוציא לאור ספר על יהדות בוכרה. "ב־92', אחרי שכבר חקרתי במשך תקופה את החיים היהודיים באוקראינה וברוסיה, פנו אליי אנשי האוניברסיטה העברית ושאלו: למה אתה לא עוסק גם בבוכרה? קפצתי על ההצעה, ויצאתי יחד עם פרופ' עליזה כהן־מושלין מהאוניברסיטה העברית למסע מחקר, שבו אספנו הרבה חומר חשוב. אני זוכר שהיה לי ויכוח עם אנשי האוניברסיטה, מהו מרכז החיים היהודיים עבור הבוכרים. אני, שהכרתי היטב את קהילות בוכרה, טענתי שהמרכז הוא הבית הפרטי. עמיתיי אמרו לי: הרי בבית הם מנהלים את החיים היומיומיים, ובדרך כלל יהודים מרגישים עצמם כיהודים בבית הכנסת! הסברתי להם שבכל בית של יהודי בוכרה יש ספר תורה, והם מקיימים בתוך הבית אירועים כמו ברית מילה או חתונה. בתחילה לא האמינו לי, אבל בעקבות המסע שלנו הם אכן ראו שצדקתי".
בבוכרה, מספר דבורקין, התקיימו שתי קהילות יהודיות במקביל: האחת ותיקה, בת 500 שנה, והאחרת "חדשה", בת 300 שנה בלבד. "לכל אחת מהן היו מנהגים שונים. מדובר על ניואנסים, למשל בפיוטים, אבל היה חשוב להם לשמר את המסורות. בעיר שאליה הגענו בחול המועד סוכות, לא היו מספיק אנשים כדי לחגוג בנפרד את שמחת תורה לפי שני המנהגים. הפתרון היה שביום טוב הראשון הם נהגו לפי מסורת הקהילה הוותיקה, ולמחרת כמנהג הקהילה החדשה. היום חיים בבוכרה יהודים מעטים בלבד. זו קהילה שהולכת להיעלם".
דבורקין תיעד גם חתונות יהודיות בסמרקנד ובבוכרה, שם צילם למשל כלייזמר יהודי שנראה כאילו נתלש מאחד הציורים הידועים של הנריק הכטקופף. בנוסף דאג להקליט את הפיוטים והניגונים הייחודיים של העדה. מוזיקה בסגנון שונה נשמעת מסרט שצילם עם "הרבי המרקד", הרב שלמה קרליבך, שאותו לקח דבורקין לקבר רבי נחמן מברסלב. "ב־89' שמעתי שקרליבך מגיע לבריה"מ. הסירובניקים שאיתם הייתי בקשר סיפרו לי שהם רוצים לארגן איתו כמה קונצרטים, וביקשו שאנצל למענם את קשריי. אני החלטתי שאם הרב קרליבך אכן מגיע, צריך לעשות מזה סרט. ארגנתי כמה חבר'ה בעלי ידע קולנועי, וליווינו את קרליבך ואת תזמורת הרוק שלו במשך חודש שלם בביקורו בבריה"מ. היינו איתו בכמה מקומות, אבל אומן הייתה משהו מיוחד, מקום שהוציא רגש עילאי.
"בשלב אחר בביקור, כשהיינו במוסקבה, חיפשנו מזון כשר לארוחת ערב. התקשרתי לאחד מהמורים שלי, שהיה ראש ישיבה בעיר, ואמרתי לו שאנחנו רוצים להגיע לישיבה ולסעוד שם. זה לא היה מובן שיקבלו אותנו, כי קרליבך כבר היה אז מוחרם על ידי חוגים חרדיים בגלל מנהגיו (בבתי כנסת שקרליבך "הנהיג" ברחבי העולם, לא נשמרה למשל ההפרדה בין גברים לנשים בשעת התפילה – ח"ב). ובכל זאת הרב אמר לי: ברור שנשמח לקבל כל יהודי ולתת לו אוכל כשר, אין בכלל שאלה. כשהגענו לשם, לא מצאתי את ראש הישיבה. הרגשתי קצת לא נעים, אבל אמרו לנו: אתם יכולים לאכול כאן, בשמחה. זמן קצר אחרי שהתיישבנו, גיליתי שאני לא רואה גם את קרליבך. לבסוף הבנתי שהוא מתראה בינתיים עם ראש הישיבה: הרב אמנם לא היה יכול לקבל פומבית את פניו, בגלל החרם, אבל הוא נפגש איתו באופן פרטי".
בניינים במקום ספרים
בשנת 98' עלה דבורקין לישראל. במשך שנתיים למד במכון מנדל למנהיגות, ואחר כך החל להרצות במוסדות אקדמיים כאן בארץ. "המשכתי לארגן פרויקטים חינוכיים עבור האוניברסיטה העברית, ועד היום אני אחראי מטעמה על מיזמים של חינוך יהודי ברוסיה. הפרויקט המרכזי שלי שם הוא 'סמבטיון' – סמינרים ומחנות קיץ לצעירים. במסגרות האלה אנחנו עוסקים בנושא 'חלום יהודי אוטופי', כלומר מה היהדות יכולה להיות. קיימנו מחנות קיץ דומים גם ברומניה, בפולין, בגיאורגיה, בבוכרה ובמדינות נוספות".
הממשל הנוכחי ברוסיה תומך בפעילות שלכם?
"האמת היא שאני לא חושב שהממשל הזה טוב ליהודים. אני לא רואה ברוסיה בכלל התפתחות רוחנית, אלא רק חומרית. קמו הרבה בניינים גדולים, אבל לא שמעתי על איזשהו ספר יהודי משמעותי שנכתב שם – וזאת כאשר בתקופת הסירובניקים נכתבו כמה וכמה ספרים יהודיים, למרות הקושי הרב. דווקא היום, כשכל האפשרויות פתוחות, זה כמעט ולא קורה. בתי הספר היהודיים הפעילים ברוסיה נמצאים בתחתית הדירוג מבחינת הרמה הלימודית, וזו בושה".
והפריחה התיירותית־היהודית באתרים שתיעדת, גורמת לך לחוש סיפוק?
"אני כמובן שמח על כך שחסידים מגיעים לאומן ולמז'יבוז', אבל אני לא כל כך אוהב את מה שקורה שם כיום. צר לי על כך שחלק מהמקומות הללו הפכו למסחרה. אני לא רוצה שייערכו שם רק אירועים בומבסטיים. יש ערך לכך שאנשים פשוט יגיעו למקום כזה ויבינו מה היה בו בעבר".
