9 מיליוני פרנקים צרפתיים. זה מה שנדרש כדי להחיל על חלקים נרחבים מבקעת הירדן בעלות יהודית, ולחסוך את הדיון על כן סיפוח או לא סיפוח. סכום גדול, אך לא דמיוני. 6 מיליוני פרנקים הסכים הברון בנימין אדמונד דה רוטשילד לממן מכיסו; את יתרת הסכום לא נמצא מי שישלם, וכך הגענו עד לדיון הבוער של ימים אלה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– נבסו: טילי ציניות איכותיים לבטן של כולנו
– חמישה דברים שלא ידעתם על אלכס, המומיה היחידה בישראל
– "ידענו לטפל במשבר פיננסי או במלחמות, לא בקורונה"
"ב־1913 האימפריה העות'מאנית הייתה במצוקה כלכלית קשה", מספר ד"ר יוני נוקד. "הם היו שקועים במלחמות בבלקן, ולא היה להם כסף. לכן הם פנו בשקט להסתדרות הציונית והציעו לה לרכוש את אדמות הבקעה, שהיו אז בבעלות הסולטן. הם רצו למכור את מה שכונה ג'יפתליק, שטח של 390 אלף דונם. שערי לעצמך מה המשמעות של זה. היינו יושבים היום מבית־שאן דרומה על קרקע בבעלות יהודית שאינה פתוחה בכלל לוויכוח עם הפלסטינים. הייתה גם הצעה לקנות שטח באזור יריחו וליישב בו אלף משפחות, וגם את זה פספסו בגלל כסף. 3 מיליוני פרנקים חסרו לצורך הרכישה בבקעה, אבל ההסתדרות הציונית לא הצליחה לגייס את הסכום. זו בכייה לדורות. אם עסקה כזו הייתה יוצאת לפועל – אני לא יודע מה היה קורה עם שכם או ג'נין או יישובים אחרים בגב ההר, אבל על השטח הזה לא היה היום ויכוח".
עסקת הענק בבקעה אמנם לא התממשה, אך רבות אחרות, קטנות יותר, נחתמו באותן שנים ושרטטו את דמותה של ההתיישבות היהודית מאז ועד היום. בספרו החדש "איך בארץ ישראל אדמה נגאלת" (הוצאת איתי בחור) מראה נוקד כיצד בדרך לא דרך, לעיתים תוך שימוש באנשי קש ובנתיבים עוקפים, הצליחו נדבנים ומוסדות ציוניים לרכוש חלקות קרקע שהפכו למושבות ולשכונות. הספר הזה הוא גם כתב הגנה על הגופים המיישבים, שלאורך שנים הואשמו בקולוניאליזם, בנישול פלאחים ערבים עניים מבתיהם, ובשלל מעשים בלתי מוסריים. המידע שעולה ממחקרו של נוקד יכול לשפוך אור לא רק על תקופה היסטורית נשכחת, אלא גם על נושאים רלוונטיים ביותר לימינו אנו, ואפילו להפריך תביעות בעלות של פלסטינים על קרקעות ביישובי יהודה ושומרון.
אל החומרים המפתיעים הגיע נוקד כמעט במקרה. בשנות השמונים הוא היה סגן־אלוף במיל' שאמון על מערכות הרישום של כוח האדם בצה"ל, והתמחותו הייתה איסוף מידע וארגונו מחדש. באחד הימים קיבל הצעת עבודה מעיריית תל־אביב, שביקשה ממנו לעשות סדר בספר הנכסים הגדוש והסבוך שלה. החומר הרב שלמד על דיני הקרקעות בארץ ישראל במסגרת משימתו זו, הפך אותו למומחה לענייני רכש מקרקעין בתקופה העות'מאנית. לימים פגש את פרופ' גדעון ביגר, אז ראש החוג לגיאוגרפיה באוניברסיטה העברית, שהציע לו לכתוב דוקטורט בנושא.
"התפתח בינינו ויכוח: מה השפיע על רכש מקרקעין בידי יהודים בתקופת העלייה הראשונה והשנייה, בין השנים 1882־1914", מספר נוקד. "פרופ' ביגר אמר שהכול היה שאלה של גיוס כספים. אני סברתי, כפי שמקובל לחשוב, שהשלטונות הטורקיים לא עודדו את ההתיישבות היהודית. למעשה, לא רבים יודעים לספר מה קרה בתקופה הזאת. בשיעורי ההיסטוריה כמעט לא מתייחסים אליה. כשהיינו צעירים לימדו אותנו רק שטורקיה הייתה אז 'האיש החולה על הבוספורוס', אימפריה בשלבי דעיכה. כשהתחלתי לכתוב את הדוקטורט התברר לי שהתפיסה לגבי יחסם של הטורקים ליהודי הארץ לא בדיוק נכונה. זו הייתה אימפריה ששלטה על הבלקן ועל הקווקז, מעיראק ועד מרוקו, והיו לה מושלים מטעמה בכל מקום. רק בארץ ישראל כיהנו בו־זמנית שלושה מושלים – אחד בירושלים, אחד בעכו ואחד בשכם. אנחנו מדברים על תקופה של 33 שנים, שבמהלכה במחוז ירושלים בלבד היו 16 מושלים. כולם היו לא בסדר כלפי היהודים? גיליתי שמתוך התקופה הזו, במשך 11 שנה היו שליטים שהפגינו אדישות לרכש קרקעות ולהתיישבות יהודית, ולפעמים אפילו עודדו אותה. הם ומוכרי הקרקעות כמובן לא פעלו מתוך אידיאל ציוני או רצון לקיים את המצוות התלויות בארץ, אבל הניתוח ההיסטורי מלמד שאלמלא התהליכים הנדל"ניים של אותם ימים, אנחנו לא היינו יושבים פה היום".
בין שוחד לבקשיש
ספרו של נוקד, המבוסס על הדוקטורט שהשלים לפני ארבע שנים, איננו חומר קריאה קליל. לאורך 260 עמודים הוא פורט את הליכי רכישת הקרקעות בארץ באותן השנים, תוך שימוש בשלל מונחים מעולם חוקי הנדל"ן של המאה ה־19. חלון ההזדמנויות של הציונות, מתברר, נפתח עוד לפני הולדתה, עם החלתו של חוק הקרקעות הטורקי משנת 1858. "מטרת השלטונות הייתה להגדיל את השטחים המעובדים כדי להפיק מהם יותר הכנסות. האמצעי היה יצירת קשר ישיר בין הפלאח לאדמה שאותה עיבד, אולם החוק אפשר לבעלי ממון, אפנדים, להשתלט על שטחיהם של התושבים הכפריים. כמו כן, השלטונות הציעו שטחים גדולים מאוד לחכירה. התוצאה הייתה דינמיקה של ריכוז מקרקעין בידי קבוצה קטנה מאוד של בעלי הון, רובם ערבים שגרו בארץ או הגיעו מארצות שונות, למשל מלבנון. האפנדים האלה ראו באדמה נכס שמניב להם הכנסות בדמות מיסים שהם יכולים לגבות".
אבל האימפריה לא הוציאה את השטחים האלה מריבונותה. איך זה עזר בסופו של דבר ליישוב היהודי המתפתח?
"האפנדים ריכזו אצלם את הקרקעות, והייתה להם אופציה חוקית להעביר את הזכויות בהן ליהודים תמורת ממון רב. זה תרם להתיישבות משום שעל ידי רכישת קרקע מפלאח בודד, אי אפשר להקים כפר או יישוב. דמייני לעצמך כפר ערבי שמפוצל להרבה חלקות – את תצטרכי לשכנע כל תושב ותושב למכור לך את השטח. זה כמעט לא קרה. מהכפריים הערביים קנו בסך הכול עשרה אחוזים מהאדמות שנרכשו באופן פרטי. אבל ברגע שרוכשים שטח גדול, אפשר להקים שם מושבה. האפנדים, סוחרי הקרקעות והמוכתרים שריכזו את הבעלות, היו המקור הראשי לרכש".
מחקרו של נוקד טוען כאמור שהאימפריה העות'מאנית לא תמיד הציבה מכשולים של ממש בפני ההתיישבות באותן שנים. "בהתחלה רציתי לקרוא לספר 'ותודה לסולטן'. למה תודה? כי גם אם הוא בכלל לא התכוון לזה, רק בזכותו התאפשר לעם ישראל להתחיל בהקמת הבית השלישי. הטורקים אמנם היו מטרד, אבל לא גורם חוסם. היו שנים שבהן צמצמו את הרכש, ובשנים אחרות הדלת הייתה פתוחה. ככל שידוע לי, ניתוח כזה של תהליך הרכש לא נמצא בהיסטוריוגרפיה הישראלית שדנה באותה תקופה".
גם היהודים עצמם לא תמיד העריכו נכונה את יכולתם לקבל את מבוקשם מהשלטונות. כך היה למשל במקרה של הקמת ראשון־לציון. "כדי לבנות מושבה חדשה, היו זקוקים לאישור של השלטון המרכזי, ולא ביקשו אותו. עוזרו של המושל המקומי התריע בפניו על בניית המושבה, והמושל רצה להרוס אותה, אך אז העוזר הסביר שיש בעיה: קניית הקרקע נעשתה דרך יהודי בשם חיים אמזלאג, שהיה סגן הקונסול הבריטי. המושל נסוג מכוונתו להרוס את הבתים, אבל כעס מאוד. לימים נפגש זלמן דוד לבונטין, שהיה הרוח החיה מאחורי הקמת ראשון־לציון, עם אותו עוזר. הפקיד הטורקי שאל אותו 'למה לא פניתם מלכתחילה וביקשתם אישור?', ולבונטין ענה: 'כי לא חשבנו שנקבל אותו'. היו גם מקרים כאלה".
מאידך גיסא, היו גם גורמים שלטוניים שפעלו להצר את צעדי היהודים. נוקד מצטט את דבריו של אליהו שייד, עוזרו הנאמן של הברון רוטשילד, עם סיום תפקידו בארץ: "עכשיו מותר לדבר על מערכת היחסים שלנו עם השלטונות", אמר שייד באנחת רווחה, רומז לקומבינות ולעיגולי הפינות שנדרשו כדי להצליח לרכוש קרקעות. "הוא אמר את זה בדיעבד, כלומר – חטאנו ועשינו כל מיני דברים שידענו שלא ירשו לנו", מסביר נוקד. "למעשה, פעילותו של רוטשילד בארץ הופסקה בהוראת השלטונות העות'מאניים. לא מדברים על כך, אבל זו תגלית מרעישה במונחים היסטוריים. בשלב מסוים הטורקים פשוט העיפו אותו מכאן. יצאה הוראה מהסולטן שלפיה כל קרקע או בית שרוטשילד ירכוש בעתיד – יולאמו מיד. מדוע? כי הם הבינו שכפרי האריסים שרוטשילד הקים, לכאורה כדי לעבד את האדמה ולהזרים כסף מעבודה חקלאית לשלטון העות'מאני, נועדו למעשה לצורך התיישבות יהודית. אבל גם כשעלו על זה והראו לברון את הדרך החוצה, הוא לא הפסיק לעזור ולתרום מרחוק".
בספרו מסביר נוקד על שיטות הרכש, שלעיתים לא נעשה באופן גלוי כדי לא לעורר חשד. "בספרי ההיסטוריה מצוין שהיו שני אמצעים שבהם נעשה שימוש – שוחד ומרמה. את תמצאי את זה בכל הספרים העוסקים בתקופה ההיא. אבל על איזו מרמה מדובר? במסגרת העסקה, במקום לרשום את הקרקע על שם הרוכש היהודי, רשמו אותה על שם תושב בעל אזרחות עות'מאנית. הרישום עצמו היה חוקי לחלוטין".
זה עדיין נשמע קצת כמו רמאות.
"זו טקטיקה שהייתה מקובלת ונקראה 'שמות מושאלים'. את תקראי לזה רמאות, ואני חושב שזה תהליך הגיוני באותן נסיבות כדי לפתור בעיה שבה נתקלו הרוכשים. הם שילמו על הקרקע, ואותו תושב שעל שמו היא נרשמה, נתן לרוכש מסמך המהווה אישור לבעלות האמיתית".
ומה לגבי שוחד? האם בלי העברת שלמונים לפקידי הממשל הטורקי, אפשר היה לבצע את המכירה?
"ההכללה על חשיבות השוחד בעסקאות האלה אינה נכונה. צריך להבדיל בין שוחד לבין בקשיש. שוחד זה כשנותנים לשופט כסף. בקשיש זה דמי שירות, שהיו מקובלים מאוד באותה תקופה. המשמעות היא – 'אני אתן לך משהו, ואתה תעזור לי לזרז את הרישום, תחליק את זה יותר מהר'. לעיתים השתמשו גם בשוחד, אבל ברוב המקרים מדובר על בקשיש".
הפלאחים שלחו עצומה
לקראת סוף הספר מפרט נוקד, על פני 16 עמודים, את היסטוריית רכש הקרקעות בכסף מלא: מראש־פינה וחיפה, דרך ראשון־לציון וירושלים, ועד פתח־תקווה ותל־אביב. "הבעיה המרכזית שמנעה רכישות נוספות הייתה שהיהודים לא הזרימו מספיק כסף", הוא מכיר בדיעבד בהפסדו בוויכוח ששלח אותו למחקר. "בשנת 1914, כ־420 אלף דונם היו בבעלות יהודית. זה אחוז קטן מכלל השטח שנמצא ממערב לירדן. פוטנציאל הרכישה היה גדול בהרבה".
איך הפלסטינים מתייחסים היום לקרקעות האלו שנרכשו? הם מכירים בבעלות שלנו עליהן, או רואים בכך השתלטות?
"כל מה שרכשנו עד שנת 1914 היה בכסף מלא, וזה מזים קודם כול את הטענות בדבר קולוניאליזם של הציונות. בדרך כלל אפשרו לאריסים ולפלאחים להמשיך לעבוד באותן קרקעות, משום שלפי החוק הטורקי אם לא מעבדים אדמה חכורה במשך שלוש שנים, היא חוזרת לשלטונות. בתחילת הליכי הרכישה היו אמנם מקרים מעטים של גירוש הפלאחים שעיבדו את הקרקעות, אבל זה לא היה נפוץ, ויש לכך הוכחות".
אילו הוכחות?
"קחי למשל את ארתור רופין, שהיה הקטר המרכזי בנושא הרכש עד 1914, והפעילות שלו הייתה אדירה. רופין אמר כך: 'כשקונים אדמות, עלינו לקחת בחשבון בראש ובראשונה אדמות שאינן מיושבות כלל, או מיושבות מעט מאוד. במקרים שיש צורך לקנות אדמות מיושבות על ידי הערבים, עלינו לדאוג ליישב אותם במקום אחר או לפצותם'. וכך נעשה. חברת יק"א לדוגמה קנתה קרקע משייח' אלג'ירי ליד כפר־תבור. כדי לפצות את הפלאחים שעבדו שם, קנו עבורם אדמות ברמת הגולן. כלומר, ניתנה תמורה כספית לבעלים וגם שטח חליפי לפלאחים.
"המחשה נוספת היא מסיפור רכישת השטח שבו נבנתה רחובות, באזור מסוים שעובד על ידי פלאחים. לפני כשנתיים פורסם מאמר שהציג עצומת מחאה שתושבי המקום הפנו לממשל העות'מאני. כותבי העצומה כעסו על האפנדים שאפשרו ליהודים לרכוש את האדמות – כלומר, גם הם הכירו בכך שהרכישה הייתה חוקית. הייתה אפילו ועדת חקירה שהוקמה בתקופת השלטון הבריטי לאחר שעלו טענות על נישול, והמסקנה שלה הייתה שמדובר במקרים ספורים ובהיקף מצומצם ביותר. אז את שואלת האם הפלסטינים מכירים בבעלות שלנו על האדמות שקנינו – הם בבעיה, כי הכול נעשה כדין. אלה לא קולוניות בריטיות אימפריאליסטיות, כאן כל דונם נקנה בכסף מלא. מקומות כמו גוש עציון, שגם בהם נרכשו אדמות בשלב מאוחר יותר ואז יצאנו משם ב־48', הערבים כמובן ראו בהם שטח הפקר".
שאלת זכויותיהם של האריסים, מעיר נוקד, כלל לא הייתה רלוונטית בשיח של ראשית המאה ה־20. "עד שנת 1914, הזכויות שלהם לא היו מעוגנות – לא בחוק ולא בתקנות. הנושא עלה לראשונה לדיון באותה עסקה שלא יצאה לפועל ב־1913, כאשר הציעו ליהודים לקנות את האדמות בבקעת הירדן. במסגרת זו השלטונות דרשו שאריסים שנמצאו בשטחים האלה, ימשיכו להישאר בתנאי אריסות".
מתי ערביי הארץ הבינו שיש כאן רכישות שלא נובעות רק ממניעים כלכליים, אלא גם התיישבותיים?
"למעשה כבר משנת 1891 החלו ניצנים של לאומיות פלסטינית והתנגדות לפעילות המקרקעין של היהודים בארץ ישראל, אבל הייתה להם בעיה. חלק ממוכרי הקרקעות נמנו עם המשפחות הכי מכובדות בקהילה הערבית, כמו למשל משפחת אל־חוסייני – זו שממנה הגיע המופתי הירושלמי, חאג' אמין אל־חוסייני".
עסקה שיכולה להסתיים במוות
נוקד כמעט מתרעם כשאני מציינת שבנרטיב של השמאל, גם רכישה חוקית של קרקעות עדיין יכולה להתפרש כנישול יושביהן הוותיקים. "במחקר שלי אין מילה אחת שמתייחסת לענייני שמאל וימין", הוא אומר. "גם אלה מושגים שבכלל לא היו בשיח של אותה תקופה. אבל אם את שואלת האם לספר יש השלכות אקטואליות על ימינו – התשובה חיובית. מתוך העיתונות אני מבין שהפלסטינים מביאים לבית המשפט 'קושאנים' מהתקופה העות'מאנית, שלכאורה מוכיחים את הבעלות שלהם על אדמות שהיום שייכות להתיישבות היהודית. למעשה, אין בזה שום היגיון קרקעי. כל מי שמבין בתחום, יגיד לך שמדובר בעורבא פרח".
כדי להסביר מדוע טענות הבעלות מופרכות, נדרש נוקד לכמה מושגי יסוד מעולם המקרקעין העות'מאני. "בגדול, יש שטח של הכפר, וסביבו יש אדמה חקלאית מעובדת שנקראת 'מירי'. איפה היא מסתיימת? אם תעמידי אדם בגבול הכפר והוא יצעק, קצה טווח השמיעה של הצעקה זה גבול האזור המעובד. בדרך כלל מדובר על קילומטר־שניים. האדמות ברדיוס שמעבר לכך נקראות 'מאוות', מלשון מוות. הן לא מעובדות.
"ביהודה ושומרון השטח הוא הררי. הסיכוי שמישהו עיבד קרקע טרשית במרחק של כמה גבעות מקצה השטח המעובד שסמוך לכפר, הוא נמוך מאוד. בבקעה שטח העיבוד יכול להיות גדול יותר, אבל לא בהר. לצורך שינוי סוג הקרקע מ'מאוות' ל'מירי' היה צריך לשלם מס של חמישה אחוזים מערכה, וזה תשלום כבד מאוד. אז אם עולה היום תביעה כמו זו שראינו על תשעת הבתים בעפרה, וההוכחה לבעלות הפלסטינית היא באמצעות קושאן שהוצא לפני 1914, אני הייתי מציע לבדוק מה המרחק מהכפר הערבי הקרוב, והאם השטח בין הכפר להתיישבות עובַּד בעבר או לא. אם המיקום של ההתיישבות הנוכחית הוא רחוק מאוד מהשדות החקלאיים של הכפר באותה תקופה, מה ההיגיון בכך שאנשים ייקחו אדמה טרשית ורחוקה שכלל לא ניתן לעבד, וישלמו כסף כדי להפוך אותה לאדמת מירי? אפשר לזייף קושאן, אבל יש דברים שבלוגיקה אינם עומדים במבחן הסבירות. אף אחד לא הולך סתם לשלם כסף בשביל אדמה בסוף העולם".
השאלה היא אם בג"ץ יקבל טיעון כזה.
"היה לי פעם ויכוח עם משפטן שמייעץ לצה"ל בנושא השטחים, ואמרתי לו את הטיעון שלי. לפי מה שהבנתי ממנו, לא כולם מתמצאים במידע הזה. צריך להביא אנשי מקצוע, שלא רק ידעו לקרוא מה כתוב בקושאן, אלא גם ילכו לשטח, יבחנו את הקרקע ויכתבו חוות דעת – האם סביר שמישהו ילך ויקנה שטח כזה במרחק גדול מאוד מהבית שלו. אם המסמך הוא מאוחר יותר מהתקופה הטורקית, זה כבר לא קושאן אלא נסח טאבו, ופה כבר מדובר בעניין מנדטורי שיש לו חוקים אחרים.
"כאמור, הספר הזה עוסק נטו במקרקעין, ולא בא משום אג'נדה פוליטית או חברתית. לא אימצתי את גישתו של פרופ' בן־ציון דינור ז"ל, שחשב שצריך להתאים את התיאור ההיסטורי ליצירתו של הישראלי הציוני החדש. אני ניגשתי למחקר הזה בידיים נקיות, פשוט הלכתי ונברתי ברוב ספרי ההיסטוריה שנכתבו בעברית ובאנגלית על אותה תקופה".
ובכל זאת, יהיה מי שיתהה, ובמידה רבה של צדק, על קנקנו הפוליטי של מחבר הספר. יוני נוקד (70) אינו מתנחל; הוא מתגורר בנתניה, חילוני באורח חייו, נשוי ללאה ואב לארבעה בנים. זה מכבר פרש לגמלאות, אחרי שנים רבות של עיסוק בייעוץ ארגוני. קשה לומר שהוא בא מבית ימני מובהק: אמו הייתה מג"דית בתנועת השומר הצעיר בפולין, ואביו היה איש אחדות העבודה שהעריץ את יגאל אלון.
"גדלתי על עיתון 'למרחב' – אבא שלי היה מאלו שקוראים אותו בבוקר ויודעים מה לחשוב בכל אותו היום. העיתון הזה דיבר על התיישבות בארץ ישראל והאמין בתוכנית אלון. עד היום אני חושב שזה היה פתרון טוב, וחבל שלא יושם בשעתו. אני עצמי מבחינה פוליטית ממוקם במרכז־ימין, ומצפה לראות את גושי ההתיישבות כחלק ממדינת ישראל. גם היישובים המבודדים, שאינם חלק מהגושים, לא אמורים להיות בעיה אידיאולוגית אלא פרקטית, ולא צריך להיות ימני כדי לומר את זה. אני זוכר שאריאל שרון נאם פעם בכנסת ודיבר על הצורך במימוש הציונות בכל מקום. המפ"מניקים ואנשי השמאל צעקו והשתוללו, ואז שרון הראה להם שהוא מקריא ציטוטים שנאמרו בוועידת מפ"ם.
"אם לא הייתה התיישבות בארץ ישראל החל משנת 1882, לא היינו כאן. לא היה ליהודים לאן להגיע אחרי השואה, לא היה להם מקום מפלט. קראתי הרבה מאוד חומר על העלייה הראשונה והשנייה – אנשים באותן שנים באו לכאן אל הסלע ואל ההר, ונאחזו בקרקע בציפורניים. לחלקם הגדול לא היה שום ידע חקלאי. הם הפריחו את השממה מתוך אמונה אינסופית ובלתי מובנת. כשקוראים את הספרים עליהם, שהיום מעלים עובש, אי אפשר להבין את זה. האנשים האלה יצרו לנו את המסד שעליו נבנתה המדינה. האם יש לנו זכות לוותר על רגביה?"
מסעות הרכש היהודיים של ראשית המאה הקודמת, אומר נוקד, לא כללו כמעט קניות באזורי יהודה ושומרון – "רוב השטחים בהר לא נמכרו, ויש לכך כמה סיבות: הקרקע הייתה בבעלות פרטית, ואופי היישובים היה שונה". גם כיום, הוא אומר, אין כמעט אפשרות לרכוש קרקעות מעבר לקו הירוק בשיטות של התקופה ההיא. "כשהייתי פעם בין עבודות, מישהו הציע לי להיכנס לנושא של תיווך מקרקעין בשטחים. הראו לי כמה טבלאות, אבל זה סיפור בעייתי, כי הרשות הפלסטינית הוציאה פתווה שאומרת שכל מי שמוכר קרקעות ליהודים – דינו מוות. אם עולה אפשרות של רכישה, היא כרוכה בסיכון ממשי של חיי אדם. גם אין לי מפה שאני יכול להישען עליה ולומר 'פה יש שטחים פנויים'. יכול להיות שתיאורטית, אם קיימים צילומי אוויר של שטח מסוים מתקופות קודמות, אפשר לבחון האם הייתה שם נוכחות פלסטינית, ובהתאם לכך להסיק אם ניתן לבצע רכישה באותו שטח.
צילומי אוויר, מעיר נוקד, מנעו גם ניסיון של בדווים לזכות בבעלות על קרקעות בנגב. "פרופ' אורן יפתחאל (מהמחלקה לגיאוגרפיה באוניברסיטת בן־גוריון – רמ"ב) נתן לתביעה שלהם גיבוי מוחלט, והוא חטף על הראש בבית המשפט. הראו לו צילומי אוויר של השטח המדובר והוכיחו שלא היה שם צל צילו של בדווי.
"באופן כללי, ובייחוד בתוך תחומי הקו הירוק, הניסיון שלי הוכיח שאפשר לאתר שטחים בעבודת נמלים ובהצלבה של כל הבעלויות הקודמות. הצלחתי ככה לאתר שטח באזור יד־אליהו שהזכויות עליו היו שוות לעיריית תל־אביב מיליונים. אבל זה מצריך עבודה יסודית מאוד, ובשביל לעשות זאת מעבר לקו הירוק צריך לנבור ברישומי הנכסים של הרשות הפלסטינית, והמידע הזה לא נגיש".
