"הוא בא, הוא בא… הוא יושיע, הוא יגאל. הוא בא, אך לא הושיע, לא גאל. על דרכי תחיית הלאום העברי בארץ אבותיו הניח אבני מכשול, אבני נגף, בכייה לדורות. (…) העם המרומה השתעשע בהזיות חינם על מלכות ישראל ועל פדות ועל ישע. מחר מחרתיים, כל הקרקעות השוממים האלה (…) יושבו על ידי אחים נודדים וכואבים. שערי הארץ ייפתחו לרווחה… הבית הלאומי קום יקום בלי מירכאות. …לשווא הכול. הקרקעות השוממים ניתנו לערבים, אדמות בית שאן ניתנו לזרים. שערי הארץ לא נפתחו עדיין. הבית הלאומי נשאר בתוך מירכאות… חלום בית ישראל על הנציב היהודי התנדף בעשן רמייה" (מתוך "הנציב היהודי", ספרון שכתב הסופר והמשורר יעקב רימון בשנת תרצ"ו).
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– לתקן את הסדקים שבנפש
– ישראל השנייה, סטייל אמריקה: כך מתפתחת תיאוריה חברתית מסוכנת
– צה"ל נערך לגל השני: "נוכל לשלוח סיוע אזרחי בתוך 24 עד 48 שעות"
את הספרון של יעקב רימון העביר לנו החוקר משה נחמני. יהודית סמואל־דליות, נינתו של אותו נציב יהודי, קראה לא מזמן לראשונה בעותק ממנו הנמצא ברשות המשפחה, והדברים הקשים העציבו אותה. "קיים ויכוח האם הרברט סמואל היה טוב ליהודים או רע ליהודים. אני גאה לדעת שבבסיסו הוא היה טוב. כבר מאז הצהרת בלפור, לה היה שותף, הוא שאף להקים מקום לעם היהודי. הוא הגדיר את עצמו כציוני, אז אני לא אגדיר אותו אחרת. במסגרת תפקידו כנציב הוא עשה את מה שחשב לנכון, וצריך לזקוף לזכותו אבני יסוד שהונחו בדרך להקמת המדינה. הדבר היחידי שהוא הצטער עליו לימים, היה מינויו של חאג' אמין אל־חוסייני לתפקיד המופתי של ירושלים. חוסייני התגלה כפנאט, ולימים אף תמך בנאצים. אילו מונה במקומו מישהו יותר פרגמטי, פחות לאומני ואנטי־יהודי, אולי ניתן היה לקיים שיתוף פעולה בין העמים".
הרברט סמואל היה הנציב העליון הראשון ששלחה ממשלת בריטניה לארץ ישראל, במסגרת המנדט שניתן לה. הממונה הבכיר מטעם הממלכה הגיע לכאן לפני מאה שנה, ב־30 ביוני 1920, וקבע את מעונו במתחם אוגוסטה ויקטוריה שעל הר הזיתים בירושלים. בהיותו יהודי הוא התקבל על ידי רבים בארץ ישראל כמשיח כמעט. עם בואו היה אף מי שהציע לבטל את הצומות על החורבן, כי הנה השתחררנו מעול הטורקים, ועל ארץ ישראל שולט נציב ציוני, "משלנו", שיפעל למען העם היהודי ויחיש את בשורת הגאולה.
סמואל אכן הביא לתנופה של סלילת כבישים, שכלול הרכבת ושירותי הדואר, בנייה ותיעוש – אך בזיכרון הציוני הוא נחרת גם בזכות פעולות אחרות לגמרי. הנציב הראשון נחשב למי שהגביל את העלייה היהודית, עד שבשלב מסוים עצר אותה כליל. הוא גם מילא תפקיד משמעותי במסירת עבר הירדן לשלטון זר, ונהג ביד רכה בערביי הארץ אחרי שאלה פרעו ביהודים.
עם זאת, אין ספק שסמואל אהב את ארץ ישראל. בשנת 1925, עת סיים את תפקידו כנציב, הוא ביקש להשתקע בארץ, וכבר עמד לרכוש בית על הר הכרמל, מקום שהיה אהוב עליו במיוחד. אלא שמחליפו בתפקיד, הרברט פלומר, לא רצה לעמוד בצילו של הנציב הקודם, וביקש ממנו שישוב לאנגליה. סמואל ציית ועזב, אך צאצאיו חיים בארץ עד ימינו. בנו אדווין קבע כאן את מגוריו, ועוד בשנת 1922 נולד באוגוסטה ויקטוריה בנו של אדווין, דוד הרברט סמואל. נכדו של הנציב היה זה שהקים את המחלקה לחקר המוח במכון ויצמן, ולפני שש שנים הלך לעולמו. אנו פגשנו את רותי סמואל (74), אשתו החמישית של דוד, ואת יהודית סמואל־דליות (69), בתו מנישואיו הראשונים. שתיהן תושבות תל־אביב, ושתיהן נושאות תוארי אצולה שעברו אליהן בירושה ממי שהיה "הלורד של הר הכרמל".
עבור יהודית, הרברט סמואל הוא סבא־רבא בריטי הדור, שתמיד שמר על פסאדה. את פגישותיה עמו כילדה היא לא ממש זוכרת. "הייתי בת 12 כשהוא נפטר, והזיכרונות שלי ממנו מתערבבים בראשי עם התמונות והסיפורים עליו כדמות", היא מודה. "לבת המצווה שלי, בשנת 1963, הוא שלח לי אופני 'ראלי' אדומים. לפני שהספקתי לשלוח לו מכתב תודה, הוא נפטר. גם האופניים נגנבו זמן קצר מאוד לאחר מכן".
"נהגתי ללוות את דוד להרצאות שנתן על סבא שלו", מספרת רותי. "פעם הזמינו אותו לדבר מול גמלאים באלקנה, והוא התלבט אם ללכת. הוא אמר: 'יתחילו להאשים אותי ולשאול מדוע סבא שלי מסר (שטח – מ"פ), אני לא יכול להתמודד עם זה'. לבסוף הוא הגיע להרצאה, ואנשים שם הקיפו אותו, חיבקו והיללו. הוא היה גאה מאוד".
סמואל חשב שלא כדאי שיהודי ישמש בתפקיד הנציב. גם אלנבי סבר שהדבר עלול להצית מהומות – ואלה אכן הגיעו כבר באותו חודש, כשקהל ערבי מוסת צעד לעבר הרובע היהודי בירושלים ותקף את התושבים. השלטונות הקימו את "ועדת פאלין" לחקר המהומות, אך סמואל עמד על כך שהדו"ח לא יפורסם, מחשש שהלהבות יוצתו מחדש
בשבוע הבא תעלה באתר ארכיון המדינה תערוכה המבוססת על ארכיונו האישי של סמואל, שנמסר למדינה בשנות השישים. הפריטים והכתבים שנכללים בה יציגו את קבלת הפנים הנרגשת שחיכתה לו בארץ ישראל, וישפכו אור על תוכניותיו אל מול ביצוען בשטח. לאחרונה גם ראה אור הספר "הרברט סמואל ומדיניות העלייה" (הוצאת סטימצקי), מאת ד"ר משה מוסק. ספרו של מוסק, לשעבר מנהל ארכיון המדינה, פורסם באנגלית כבר בשנת 1978, אך רק כעת הוא יוצא בעברית. לפי הטיעון המרכזי שלו, התנגדותו של סמואל לעלייה חופשית לארץ ישראל התגבשה מתוך תמימות דעים עם ראשי ההנהלה הציונית; אלה נוכחו לדעת כי מבחינה כלכלית לא יוכל היישוב בארץ לקלוט כמות גדולה מדי של אוכלוסייה, ולכן העדיפו שהעלייה תהיה הדרגתית ומבוקרת.
"בחודשים הראשונים שלו בארץ, יכול להיות שהרברט סמואל חלם להיות מלך יהודה", אומרת הנינה, יהודית. "כשהגיעו הפרעות, הוא החליט שהוא חייב להשקיט את הערבים. הוא שאף לרַצות אותם מעט ולנהוג בהם בסימטרייה אל מול דרישות ההסתדרות הציונית. אני מאמינה שהוא סבר שכך לא יהיו מהומות ולא ייהרגו עוד אנשים".
התאום של ויצמן
אליעזר הרברט לואי סמואל נולד ב־6 בנובמבר 1870 בליברפול, אנגליה, למשפחה יהודייה ששורשיה בפולין. אביו, מנחם, היה בנקאי. האם, קלרה לבית ייטס, הקפידה על שמירת מצוות, וכשבנה למד באוקספורד היא נהגה לשלוח לו מדי שבוע בשר כשר. הרברט עצמו לא היה אדוק במיוחד, אך כשנישא לביאטריס מרים לבית פרנקלין, חזר לאורח חיים דתי מתוך כבוד אליה.
בעת לימודיו באוניברסיטה גילה סמואל הצעיר את הפוליטיקה. הוא הצטרף למפלגה הליברלית, נבחר מטעמה לפרלמנט, ובהמשך שימש כשר הפנים וכשר הדואר. באותן שנים רקם סמואל קשרים הדוקים עם חיים ויצמן, שהיה מראשי התנועה הציונית בלונדון. השניים הכירו עוד לפני מלחמת העולם הראשונה, וחברו יחד למאמץ שהניב לימים את הצהרת בלפור: "ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, ותשתדל במיטב מאמציה להקל על השגת מטרה זו, בתנאי ברור שלא ייעשה דבר העלול לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות של עדות לא יהודיות בארץ ישראל", כתב שר החוץ הבריטי לורד ארתור ג'יימס בלפור, בנובמבר 1917.
"כשסמואל נכנס לתפקידו כנציב, ויצמן נבחר לנשיא ההסתדרות הציונית העולמית", אומר ההיסטוריון פרופ' מוטי גולני, מומחה לתקופת המנדט. "במובן מסוים הם פעלו כמו תאומים, אך ביחסים ביניהם היו המון עליות ומורדות. מבחינת שניהם, בדרך כלל לא היה פער בין האינטרס הציוני לבין האינטרס הבריטי, ועל הרקע הזה הם גם הסכימו וגם התעמתו לא מעט".
"סמואל היה בשר מבשרה של התנועה הציונית, וחלק אינטגרלי בפעילותה", אומר ד"ר מוסק. "הוא שימש כיועץ הבכיר שלה, ועליו סמך ויצמן, יותר מעל כל אחד אחר, כי יצליח לכונן את הבית הלאומי היהודי. מהבחינה הזו, כגודל הציפיות כך גם גודל האכזבות. חשבו שסמואל יעשה פה ככל העולה על רוחו, אך אין לשכוח שהוא היה שליח הממשל הבריטי, ולכן היה מחויב בראש ובראשונה לאינטרסים של הממלכה. עם זאת, גם לאחר מינויו לתפקיד הוא נפגש עם ההנהלה הציונית בלונדון ועם ועד הצירים בארץ ישראל, ויעץ להם כיצד לנהוג בכל הקשור למדיניות העלייה".
בשנים הראשונות לאחר כיבוש ארץ ישראל מידי הטורקים, הנהיגו בה הבריטים ממשל צבאי. לקראת המעבר לממשל אזרחי הוזמן סמואל על ידי הגנרל אדמונד אלנבי, מפקד כוחות בריטניה במזרח התיכון, לערוך סיור בארץ ישראל ולגבש עבורה תוכנית ארגונית. סמואל הגיע לארץ בסוף ינואר 1920, לתקופה של חודשיים. מסמכים שכתב בעקבות ביקורו, ועותקים מהם מצויים בארכיון המדינה, מפרטים את המלצותיו לטיפול בארץ ישראל: תוכנית למלחמה במלריה, הרחבת תשתית הרכבת, גיוס מִלווה לפיתוח, הקמת נמל בחיפה – וגם פתיחת שערי העלייה. עם צאתו את הארץ נשא סמואל נאום הרגעה: "ראיתי בעת היותי בפלשתינה את ההפגנות אשר נערכו נגד הציונות", כך צוטט בעיתון "הארץ" ב־29 במרץ 1920. "לדעתי אין אלה מפריעות באמת, כי מיוסדות הן ברובן על מושג לא נכון של מהות הציונות. חוששים פן יימסרו התושבים המוסלמים והנוצרים ביד המיעוט היהודי למשול בהם. חוששים שמא אלה שהם עתה בעלי האדמה ועובדיה, יגורשו על ידי היהודים מאחוזתם. (…) אם כי אינני חבר להסתדרות הציונית, מכיר אני היטב את תוכניתה, ואני יודע כי איננה חושבת גם אחת המחשבות האלה. ואני יודע גם זאת: כי לו גם היו כאלה, לא תיתן אותם הממשלה האנגלית לקיים ולקבל פוליטיקה כזאת".
ד"ר משה מוסק: "ההצהרות הפומביות של בכירי הציונות באותם ימים דיברו על עידוד העלייה, אך קיים פער גדול בין האמירות הללו ובין מה שהתרחש באמת בשטח. לא סמואל בלם את העלייה, אלא בעיקר מנהיגי התנועה הציונית, בגלל מחסור בכספים. בה בעת הם באו בטענות ובמחאות קשות נגדו אישית ונגד הממשל הבריטי"
בסוף אפריל 1920 נסע סמואל לאיטליה כדי להשתתף בוועידת סן־רמו, שבמסגרתה חולקו שטחי האימפריה העות'מאנית בין המעצמות האירופיות. סמואל הגיש הצעה להקמת פדרציה במזרח התיכון, שבה חמש חברות: מדינה ערבית בשליטת האמיר פייסל, שמרכזה יהיה בדמשק; אזור לבנון של היום, בשליטה צרפתית; חיג'אז (ערב הסעודית של היום) כמדינה עצמאית, בשליטת המלך חוסיין; עיראק בשליטה בריטית, אולי תוך העמדת מלך ערבי בראשה; וארץ ישראל תחת שלטון בריטי ישיר. ההצעה כללה בין השאר הסכם אי התקפה, שיתוף פעולה כלכלי, אזור סחר חופשי ללא מכס, וגישה לנמלים עבור מדינות שאין להן חופים.
"הדו"ח הזה מראה שסמואל חשב שיש לבנות מזרח תיכון חדש", אומרת ד"ר לואיז פישר, עורכת פרסומים במחלקה לתיעוד והנצחה של ארכיון המדינה ואוצרת התערוכה של סמואל. "הוא סבר שהתנועה הלאומית הערבית צריכה לקבל גם היא ביטוי, כי כך הבטיחו לה הבריטים. לאחר שהגיע לארץ ישראל רצה סמואל להקים עבור התושבים מוסד ייצוגי של שלטון עצמי, כפי שנקבע בכתב המנדט, אבל נאלץ להתמודד עם העובדה שהיהודים עדיין לא נמצאים פה. עם כל רצונם של סמואל והממשלה הבריטית לנקוט מדיניות פרו־ציונית – ואני מאמינה בכנות כוונותיהם באותה עת, כפי שמשתקף גם בכתביו של ויצמן – בפועל, רוב האוכלוסייה שנמצאה באותם ימים בארץ ישראל הייתה ערבית, ואת היהודים היה צורך להביא".
חנינה לכל הצדדים
בוועידת סן־רמו הוצע לסמואל להיות הנציב העליון בארץ ישראל. הוא לא שש לקבל את המינוי, כי חשב שלא כדאי שיהודי ישמש בתפקיד. המסמכים חושפים כי גם אלנבי סבר שזה לא רעיון טוב, ושהדבר עלול להצית מהומות מצד התושבים הערבים. לבסוף נתרצה סמואל להתמנות לנציב, כשהוא נחוש להוכיח כי הוא קודם כול שליחה של הממשלה הבריטית.
מהומות אכן הגיעו כבר באותו חודש. בערב פסח תר"ף, שבו צוינו גם חגיגות נבי מוסא, יצא קהל ערבי משולהב ומוסת לעבר הרובע היהודי בירושלים ותקף את התושבים שם. כוחות שיטור בריטיים לא נראו בשטח, וליהודים לא נותר אלא להתגונן בכוחות עצמם. אחד ממובילי כוח המגן היה זאב ז'בוטינסקי, שנעצר כעבור זמן קצר ונכלא על ידי הבריטים. השלטונות הקימו את "ועדת פאלין" לחקר המהומות, אך סמואל, עדיין מלונדון, עמד על כך שהדו"ח המסכם לא יפורסם, שמא מסקנותיו יציתו מחדש את הלהבות.
ב־1 ביולי 1920 נכנס סמואל לתפקידו כנציב העליון בארץ ישראל. בפתק המפורסם מ־30 ביוני, שעליו חתום איש הממשל הצבאי לואיס ג'יי בולס, נכתב: "נמסר לסר הרברט סמואל: מדינת פלשתין אחת". הנציב החדש מיהר לחון את האסירים שנשפטו בעקבות מעורבותם בהגנה על יהודי ירושלים, ובהם ז'בוטינסקי, אך שחרר גם את המסיתים הערבים. בהתבטאויותיו הפומביות באותה תקופה עוד העניק ז'בוטינסקי רוח גבית לנציב כ"שליט היהודי לאמת ולצדק", אך לא לאורך זמן.
גורמים רבים ביישוב היהודי, חילוניים ודתיים, קיבלו את סמואל בתחושה שהנה עומד חלום הדורות להתגשם. כבר בסעודה שערך ועד הצירים הציוני לכבוד סמואל בתום ביקורו המקדים בארץ, נפרד ממנו ראש הוועד דוד ילין בנאום מלא פאתוס: "צאתך לשלום, מלאך השלום. ויצאת מאיתנו ובאת בחצרות מושלים ואמרת להם: ביקורי בארץ הקדושה וראותי את הנעשה בה, נותן תקוות נאמנות וחזקות להתגשמות הרעיון הציוני, כי רעיון זה אינו משאת נפש גרידא, כי אם מפעל מעשי. וקראת באזני מושלי העם: עם ישראל חי ועל ידו, רק על ידו, שוב תשוב ארצו לתחייה", כך על פי עיתון הארץ. בפרסום אחר מאותם ימים מצויר מגן דוד שבו דמותם של הרצל ובכירי התנועה הציונית תחת הכותרת "הרעיון", ודמותו של סמואל תחת הכותרת "המעשה".
רותי סמואל: "נהגתי ללוות את דוד, בעלי, להרצאות שנתן על סבא שלו. פעם הזמינו אותו לדבר מול גמלאים באלקנה, והוא התלבט אם ללכת. הוא אמר: 'יתחילו להאשים אותי ולשאול מדוע סבא שלי מסר, אני לא יכול להתמודד עם זה'. לבסוף הוא הגיע להרצאה, ואנשים שם הקיפו אותו, חיבקו והיללו"
הרב אברהם יצחק הכהן קוק, שאותו מינה סמואל מאוחר יותר לרב הראשי הראשון של ארץ ישראל, שלח בט"ז בתמוז תר"ף מברק אל הוועידה הציונית: "מבירתנו הק' אברך את הוועידה הציונית הראשונה לממשלת נציבנו העליון, אחינו סיר הרברט סמואל בארצנו הקדושה. כאשר היה ד' עמנו עד כה יעזרנו להתקדם לימים הבאים בבניין עמנו על ארצנו, בכל תפארתו, בעוזו, בחוכמתו, בקודשו ובכל סגולותיו. לברכת ד' על כל העמים, ובייחוד על העם הבריטי הגדול".
הרב קוק הכיר את סמואל עוד מתקופת מלחמת העולם הראשונה, אז כיהן כרב בלונדון. בין השניים נקשרה ידידות אמיצה והם החליפו ביניהם איגרות רבות. ניתן לראות בהן כיצד הרב חולק כבוד לסמואל, ומכנה אותו "אחינו הגדול והמרומם". הרב ארי שבט, מנהל הארכיון של בית הרב קוק בירושלים, מספר על ההערצה וההערכה ההדדית: "סמואל הביא לרב קוק כיסא ששלח לו המלך ג'ורג' החמישי, ודאג לשכנע את הנדבן הרי פישל לבנות בית ראוי עבור הרב. מספרים שהרב קוק דיבר בשבחו של סמואל ואמר שעל שולחנו בשבת אין ספר חול, רק ספרי קודש".
גם העדה החרדית בירושלים קיבלה את הנציב בברכה ובתפילה. בכרזה מטעמה נכתב: "מי שבירך את אבותינו אברהם, יצחק ויעקב, הוא יברך את הוד רוממותו אחינו השר אליעזר בן מנחם סיר הערבערט סמואל הי"ו נציב ארץ ישראל. יהי ה' אלוקי ישראל עמו, להפריח את עם ישראל בארץ ישראל ולהחיות את שממות ארצנו ולבנות הריסותיה ויצליח כל מעשיו. (…) בימיו ובימינו תיוושע יהודה וישראל תשועת עולמים".
תחת שמש ארץ־ישראלית קיצית צעדו בני הזוג סמואל ביום השבת את כל הדרך ממעונם בהר הזיתים אל בית הכנסת "בית יעקב" שבעיר העתיקה. שם נערכה לכבודם תפילה מיוחדת, בניצוחו של הרב קוק. "לנציב הוקדש מקום על כיסא מרופד על יד הבמה ממול ארון הקודש", תואר המעמד בעיתון הארץ, בגיליון מ־2 באוגוסט 1920. "לימינו ישב הרב קוק ולשמאלו הרב הישיש של הספרדים, ר' נסים אלישר. (…) מלבד קהל החרדים המגוון הוזמן לבית הכנסת קהל משכילים רב, בתוכם ישב על הבמה מר אליעזר בן יהודה עטוף בטליתו, ובשורה אחת על יד הרבנים היה גם מר ז'בוטינסקי.
"הנציב עצמו נקרא לעלות למפטיר", ממשיך ומתאר הכתב. "הוא נשק את התורה וקרא ברכות התורה וברכות המפטיר. את הפסוק הראשון 'נחמו נחמו עמי' קרא הנציב במגילה גופה. הברכות אשר אחרי קריאת ההפטרה נשמעו מפי הנציב בהתרגשות מיוחדת, בקול רם על פני כל היכל הבית. כשאמר ברגש את המילים 'רחם על ציון כי היא בית חיינו' זלגו דמעות מעיני רבים, ומר בן יהודה בתוכם. בעוז מיוחד נשמעו דברי הנציב בקראו: 'על כיסאו לא יישב זר, ולא ינחלו עוד אחרים את כבודו'".
כשל מודיעיני
בתחילת כהונתו האמין סמואל כי יוכל להקים בארץ מועצה מחוקקת, שתייצג את כלל הדתות. את התוכנית הזו הוא לא הצליח ליישם. "יש מי שמאשימים את סמואל כי הוא אבי הסכסוך היהודי־פלסטיני", אומר מוסק. "אני חושב שזו האשמה מוגזמת, אם כי נכון לומר ששורשי הסכסוך נעוצים במידה רבה בכך שהנציב לא השכיל ליצור שיתוף פעולה יהודי־ערבי. התוצאה הייתה הפרדה מוחלטת בין שתי האוכלוסיות, ואנטגוניזם מדיני וחברתי".
בדו"חות ששלח סמואל לבריטניה בחודשים הראשונים, אומר מוסק, היה לו חשוב להציג תמונה ורודה יותר מזו שבמציאות. "מהמסמכים האלה ניתן להבין לא מה סמואל הרגיש בפועל, אלא מה הוא רצה שיחשבו במשרד המושבות בלונדון. הוא קיווה שיאמינו שהעניינים כאן מתנהלים כשורה, ושיש מקום לאופטימיות באשר לעתידה של הארץ. אם נתקל בקשיים, הוא שמר אותם לעצמו. וכך במשרד המושבות התרשמו שארץ ישראל היא 'קרן האור היחידה במזרח'".
ויצמן וסמואל ציפו בינתיים לתרומות מנדבנים ציונים־אמריקנים שיסייעו לקליטת עלייה ולבניין הבית הלאומי, אך כספים כאלו בוששו לבוא. ב־8 יולי 1920 פנה ויצמן בנאום אל יהדות הגולה ותהה: "מדוע לא ניכרת בעם אותה ההתעוררות שצריכה הייתה להקיף אותו כולו מקצה עד קצה בשעה מכריעה זו בחיינו? …עם ישראל, מה עשית אתה?". חודש לאחר מכן, במכתב לסמואל, קונן ויצמן על הקושי לגייס את מנהיגי הציונות בארה"ב, ועל חוסר הזיקה המעשית שלהם לפרויקט הבית הלאומי: "לדידם, הציונות היא בעיקר תנועה המכוונת לבניינה של ארץ שהם עצמם אין להם הרבה מן המשותף עמה, אלא שהם מוכנים לקבלה מפני שהיא מושכת את ליבם של המוני היהודים, שעליהם אינם יודעים ולא כלום" (מובא בספר "חיים ויצמן, איגרות ונאומים", שפרסם ארכיון המדינה בשנת תשנ"ה). סמואל בתשובתו רק הדגיש אילו סכומים עצומים יידרשו לו כדי לכונן בארץ חקלאות ענפה, שכונות מגורים, תשתיות חשמל ועוד. הבריטים, כך עולה ממכתבו, לא התכוונו להיות אלו שיממנו את כל זה.
במרץ 1921 הגיע שר המושבות של בריטניה, וינסטון צ'רצ'יל, לביקור בארץ ישראל. הערבים דרשו ממנו לבטל את הצהרת בלפור ולעצור את העלייה היהודית לארץ, אך צ'רצ'יל במהלך ביקורו דווקא הדגיש את המחויבות הבריטית לעם היהודי. באותם ימים נפטר המופתי של ירושלים, וסמואל מינה במקומו את חאג' אמין אל־חוסייני. המודיעין הבריטי, שהיה אמור לספק התרעה מפני התלקחות השטח, כשל ככל הנראה: בעידוד המופתי, ב־1 במאי 1921 פרצו שוב בארץ מהומות דמים, בין השאר בעקבות תסכולם של הערבים מיחסו של צ'רצ'יל, וסמואל נתפס בלתי מוכן לחלוטין.
המהומות החלו בתהלוכות פועלים שקיימו שתי קבוצות יהודיות לרגל 1 במאי – האחת של אנשי "אחדות העבודה" והאחרת של חברי המפלגה הקומוניסטית. התנגשות אלימה אירעה בין השתיים, ובעקבותיה נפוצו שמועות כאילו היהודים תקפו ערבים. המון ערבי חמוש זרם ליפו והתנפל על יהודים. גם "בית העולים" בשכונת עג'מי, שם התגוררו עולים שאך הגיעו ארצה, היה יעד למתקפה. עד מהרה התפשטו המהומות האלימות ליישובים נוספים. 47 יהודים נרצחו, בהם גם הסופר והפובליציסט יוסף חיים ברנר, ו־140 נפצעו. בצד התוקף נמנו 48 הרוגים ו־73 פצועים. לאכזתבם של היהודים, הבריטים נמנעו מלשלוח למאסר את מובילי המהומות, והמעטים שהועמדו למשפט נחלצו בעונשים קלים בלבד. מנגד, מיצו השלטונות את הדין עם יהודים שהגנו על עצמם.
מאורעות תרפ"א נתפסים כנקודה שבה החל הרברט סמואל לאמץ עמדה פרו־ערבית. בספר "ז'בו", הביוגרפיה של זאב ז'בוטינסקי שחיבר שמואל כץ (הוצאת דביר, 1993), נכתב כי "כבר במרס 1920 נחרד ויצמן מהתנהגותו המבוהלת (של סמואל – מ"פ). 'חלש, ונפחד ורועד' לשמע הידיעות על שתי הפגנות ערביות בירושלים. צריך היה לזעזע אותו כהלכה, כתב ויצמן". לפי כץ, סמואל הרחיק לכת כל כך בשקידתו לפייס את הערבים, עד שאפילו שולחיו בלונדון נזפו בו. "ב־3 ביוני 1921 נשא נאום שהייתה בו בפירוש הסתלקות מעיקריה של הצהרת בלפור. היהודים קיבלו את הנאום בחלחלה. הם לא ידעו שהנוסח המקורי היה הרסני עוד יותר, ומשרד המושבות הוא שריסן אותו".
תחת שמש ארץ־ישראלית קיצית צעדו בני הזוג סמואל מהר הזיתים אל בית הכנסת "בית יעקב" שבעיר העתיקה, שם נערכה לכבודם תפילה מיוחדת. "לנציב הוקדש מקום על כיסא מרופד על יד הבמה ממול ארון הקודש", תואר המעמד בעיתון הארץ. "כשאמר ברגש את המילים 'רחם על ציון כי היא בית חיינו' זלגו דמעות מעיני רבים, ומר בן־יהודה בתוכם"
המדיניות שנקט הנציב לאחר מהומות הדמים של אותו קיץ, כבר התפרשה כנטישת ההבטחות הבריטיות ליהודים: הוא נכנע לדרישות הערבים, ומנע את המשך העלייה היהודית לארץ ישראל. "האשימו את סמואל בכך שהפסיק מיד את העלייה", אומר מוסק. "אני מוכיח בספרי שאין זה נכון. בתחילה הצבא אמר לו שניתן לשלוט במאורעות, ולכן הם הצטיירו בעיניו כאירוע מקומי. הוא השתדל ככל יכולתו לאפשר את המשך העלייה – אלא שהסוורים הערבים בנמל יפו לא היו מוכנים לאפשר כניסת עולים לנמל. סמואל ניסה להביא את העולים דרך היבשה, ברכבות ממצרים, אבל אלנבי סירב לשתף עמו פעולה. לקח לנציב שבועיים עד שהוא הכריז באופן פומבי על הפסקת העלייה".
ההכרזה הזו גררה תגובות קשות ביישוב העברי, ובסמואל הוטחו קריאות "בוגד". דוד אִידֶר, חבר ההנהלה הציונית, טען שיש לארגן כוח חמוש שיגרש את הבריטים, ואילו נחום סוקולוב הציע לערוך משפט ראווה פומבי נגד שלטונות המנדט ונציגם הבכיר. אך על פי מוסק, להנהלה הציונית היו יד ורגל בבלימת העלייה עוד בשלבים מוקדמים יותר. "סמואל אישר מכסות עולים גבוהות יותר מכפי שהיישוב היה מסוגל להכיל. גם כשמספר העולים שהגיעו לארץ היה נמוך בהרבה ממה שאושר, לא הצליחו להתמודד עם בעיות קליטתם. התוצאה הייתה אבטלה נרחבת, מחאה נגד מוסדות היישוב וירידה המונית מהארץ".
באוקטובר 1920 ביקש ליאונרד שטיין, אחד מחברי ההנהלה הציונית, אישור רשמי לכך שמכסת העולים לשנה הקרובה תועמד על 16,500 בתי אב – "ולאחר שנענה בחיוב, ביקש במפתיע לצמצם את מכסת העולים לאלף בלבד!", כותב מוסק. "הוא תיאר תחילה את קשייה הכספיים של ההסתדרות הציונית, אך עבר מהר מאוד להתקפות ולהאשמות קשות נגד הקונסולים הבריטים באירופה, שנכנעו ללחצים מצד הסניפים הציוניים והעניקו אישורי עלייה בצורה בלתי מבוקרת. את דבריו סיים בבקשה נחרצת להורות לכל הקונסוליות באירופה להפסיק לחלוטין מתן ויזות לארץ ישראל עד להודעה חדשה". ההנהלה הציונית בלונדון פנתה גם אל משרד החוץ הבריטי בבקשה שיגביל את מספר האישורים. מהלך זה, כותב מוסק, נבע גם מהחשש "שכל ניסיון מצידה להביא לצמצום העלייה ייתקל בביקורת ציבורית ופוליטית חריפה מצד אנשיה, וסניפי התנועה לא ישתפו עמה פעולה".
"ההצהרות הפומביות של בכירי הציונות באותם ימים דיברו על עידוד העלייה כדי ליצור כאן רוב יהודי ולהקים ישות יהודית פוליטית ברוח הצהרת בלפור, אך קיים פער רחב בין האמירות הללו לבין מה שהתרחש באמת בשטח", אומר מוסק. "האמצעים הכספיים של התנועה הציונית היו דלים מאוד, והציפיות של ויצמן לגייס כספים רבים בבריטניה ובארה"ב לא התממשו. החידוש הגדול במחקר שלי הוא שלא סמואל בלם את העלייה, אלא בעיקר מנהיגי התנועה הציונית. בה בעת הם באו בטענות ובמחאות קשות נגדו אישית ונגד הממשל הבריטי, והאשימו אותם בהצבת קשיים".
להתיישב בעבר הירדן
בעקבות מאורעות תרפ"א הקימו הבריטים את "ועדת הייקראפט", שבה נטען כי הערבים אמנם היו אלה שיזמו את המהומות, אך הדבר נבע מחששם מפני גל הגירה יהודי שישנה את אופייה של הארץ ויפגע בפרנסתם. המסקנה הייתה שכל עוד העלייה נמשכת, תימשך גם הפעילות העוינת מצד הערבים. סמואל נתן רוח גבית לממצאי הדו"ח. אמירותיו ומעשיו של הנציב הכעיסו את ז'בוטינסקי, שאמר: "אני מבקש במפורש לעמוד על הצורך בנקיטת צעדים החלטיים ביחס לסר הרברט סמואל. אין לנו כל זכות למעול באמונו של הקונגרס (הציוני – מ"פ) על ידי השלמה עם מדיניותו של אדם המסית בגלוי את דעת הקהל בבריטניה הגדולה ובעולם הערבי נגדנו".
ביוני 1922 פורסם "הספר הלבן" הראשון, ובו המדיניות של צ'רצ'יל כלפי ארץ ישראל. המסמך הזה נחשב למיטיב עם היהודים, ודאי לעומת אלה שבאו אחריו. הבריטים שבו ותיקפו בו את הצהרת בלפור, תוך התחייבות שלא לפגוע בזכויותיהם של הערבים. כחודשיים אחרי שסמואל עצר את העלייה, החליטה ממשלת אנגליה לחדש אותה, אך תחת מגבלות בהתאם ליכולת הקליטה הכלכלית. הספר הלבן הראשון גם הפריד את עבר הירדן המזרחי משטחה של ארץ ישראל, והעביר אותו לניהול אוטונומי ערבי נפרד, בראשות המלך עבדאללה.
"אומרים שסמואל מסר את עבר הירדן לעבדאללה, אך גם זה כלל וכלל לא נכון", טוען מוסק. "על המהלך הזה הוחלט במרץ 1921, בדיוני ועידת קהיר, כדי לתגמל את ההאשמים על עזרתם לאימפריה הבריטית בכיבוש המזרח התיכון. סמואל דווקא התנגד, כי רצה שהשטח הזה יהיה חלק מהבית הלאומי היהודי. הוא ראה בעבר הירדן פוטנציאל מבורך להתיישבות ציונית, והאמין ששם ההתנגדות תהיה פחותה: יושבי האזור הם שבטים בדוויים, ולא פלאחים ערבים שעלולים לטעון כי ההתיישבות היהודית לוקחת מהם את אדמותיהם".
ויצמן זעם באותם ימים על סמואל. הוא בדק אפשרות להביא להחלפתו בנציב אחר, אך הגיע למסקנה שעדיף להותירו על כנו. ז'בוטינסקי, במאמריו מאותה תקופה המובאים בספרו של שמואל כץ, פירט את "רשימת חטאיו של סמואל", ובהם "סגל עובדים של אנטישמים ידועים לשמצה, העלאות בדרגה כגמול על פעילות בפרעות ואפילו על עיוות דין, דחיקת רגליהם של אנשי סגל ציוניים או אוהדי ציונות, הטלת אשמה בעניין הפרעות על היהודים עצמם, הפסקת העלייה, 'הספר הלבן' ונוהל הסחטנות הקשור בו, הצבת מכשולים בכל צורה נראית לעין על דרך הפעילות הכלכלית של היהודים, והשפלת כבודו של היהודי על כל צעד ושעל".
הרב קוק התאכזב אף הוא מתגובתו של הנציב היהודי לאלימות. "סמואל פנה אליו ושאל כיצד הוא מציע להתייחס להתפרעויות של הערבים", מספר הרב שבט. "הרב קוק אמר לו שהתורה מענישה גנב בקנס כספי, כי זה הנזק שהגנב הכי חושש ממנו – וכך צריכה להיות דרך הפעולה גם במקרה שלנו: מכיוון שהערבים רצו להשיג באמצעות ההתפרעויות שלהם הישגים פוליטיים ומדיניים, זה בדיוק מה שאסור לתת להם. כלומר, לא להגביל את העלייה, אלא להגדילה ולהרחיב את היישום של הצהרת בלפור, כדי שהערבים יבינו שהטרור לא משתלם". בסופו של דבר, למרות האכזבה הרבה, "בחלופת האיגרות עם מתנגדי סמואל כותב הרב קוק שסמואל הוא אח, הוא יהודי, ועל כן טוב שיישאר בתפקידו".
מפח הנפש מהמציאות שנוצרה בארץ ישראל היה גם נחלתם של תושבים מפורסמים פחות, כמו למשל צבי סטריקובסקי, ששימש כמזכיר בבית הספר הריאלי בחיפה. "כל תקוותנו להתאחדות והסתדרות לשם עבודת התחייה – נופצה לרסיסים על ידי שתיים-שלוש שורות של פקודה", כתב סטריקובסקי אל בני משפחת סרנה שישבו באותה עת בלונדון. "רצוננו להתארגן לשם עבודה שלווה וחיובית פוגש (…) במכשולים מצד עושי רצונה של הממשלה בארץ. בסן רימו ובלונדון – 'בית לאומי', ופה – 'בית אסורים'. שם – 'מביטים ברצון', וכאן – מביטים באי רצון גלוי ומשתדלים להכשיל אותנו על כל צעד ושעל".
גם בניהול ענייני הפנים של היישוב היהודי נאלץ סמואל להתמודד עם קשיים ועימותים. בשנת 1921 הקימו שלטונות המנדט את הרבנות הראשית לישראל, אך עד מהרה נתגלעו מחלוקות באשר לתפקידה וסמכויותיה. בארכיון המדינה תכתובות רבות בנושא הזה, שכולן הועברו לטיפולו של סמואל. לא פעם התברר כי אנשי העדה החרדית אינם מקבלים את מרותה של הרבנות, ורואים עצמם כישות דתית נפרדת. כך למשל הזהירו אנשי הרבנות הראשית מפני הכוונה של הזרם החרדי למנות שוחטים משלו. "הדרישות לפירוד שנתחדשו בשנים האחרונות על ידי קבוצת הרב זוננפלד הרי הן מעושות ונובעות רק מתוך אמביציות ידועות לחתור בכל מחיר תחת שלום העדה ואיחודה, ולהחניק כל ניסיון של סידור וארגון ציבורי", כך כתבו לסמואל.
השכונה שקוצצה
בין הכנרת לבית־שאן שוכן יישוב ותיק בשם מנחמיה. במקור נקראה המושבה "מלחמיה", אך ב־1921 הוחלט להנציח בשמה את מנחם, אביו של הרברט סמואל. טיילת מוכרת על חוף ימה של תל־אביב קרויה בשמו של הנציב היהודי, וכך גם כמה רחובות בערי ישראל. בחיפה הוקמה בתחילת שנות העשרים שכונה שנקראה "אחוזת הרברט סמואל", אלא שעם האכזבה ממעשיו של הנציב, התלבטו המייסדים אם להחליף את שמה. כפי שמתאר חגי סגל, עורכו של עיתון זה, בספרו "רק לא מלחמת אחים" (הוצאת בית אל: שילה/ברכץ, 2009): "היה כבר מאוחר להתחרט, אך לא מאוחר מכדי להתחכם. אחוזת סיר הרברט סמואל כונתה מאז 'אחוזה' בלבד, בהטעמה מלעילית, עד שהתוספת הרשמית נשכחה מלב. כך גמלו יהודי הכרמל לנציב העליון על הסכמתו למנות את רב־הפורעים חאג' אמין אל־חוסייני למופתי של ירושלים, ועל תרומתו לקריעת עבר הירדן מהבית הלאומי שג'יימס בלפור הבטיח לנו".
סמואל עצמו עזב את ארץ ישראל בשנת 1925, זמן קצר לאחר שהשתתף בטקס הפתיחה של האוניברסיטה העברית בירושלים. בביתה של רותי סמואל שמורה חוברת אותנטית מהטקס, ובה הכיתוב: "לדָוִד הרברט סמואל, שהוצג באירוע, והיה בגיל שנתיים ושלושת רבעי". בהמשך מתנוססות חתימותיהם של הלורד בלפור, אלנבי, ויצמן, הרברט סמואל ואשתו ביאטריס, וכן אדווין סמואל ואשתו הדסה, בתו של הבלשן יהודה גור (גְרָזוֹבְסקי).
לפני צאתו את הארץ נערכו לכבודו של סמואל נשפי פרדה מפוארים. השגשוג הכלכלי, ולו הזמני, הותיר טעם טוב שסייע לרכך במעט את הטינה כלפיו. הנציב הפורש חזר לאנגליה, ובהמשך שב ונבחר לפרלמנט מטעם המפלגה הליברלית. הוא גם קיבל תואר לורד וישב בבית הלורדים האנגלי. לאורך השנים ביקר מדי פעם בארץ ישראל, נפגש עם בני משפחתו שהתגוררו כאן, וגם היה מעורב בענייני השעה. ב־1939 הוא יצא בחריפות נגד הספר הלבן החדש – מסמך שהגביל אנושות את העלייה לארץ ורכישת הקרקעות על ידי יהודים, וטמן בחובו התחייבות בריטית להקמת מדינה שבה רוב ערבי. סמואל גם התנגד לתוכנית החלוקה שהסתמנה בסוף שנות השלושים, וראה בה כזו שתבתר את הארץ ותשאיר את המדינה היהודית עם מיעוט ערבי בתוכה. הוא ניסה לקדם תוכנית למדינה אחת דו־לאומית כחלופה, וספג מכתבי נאצה מצד גורמים ביישוב. באחד מהם, שמצוי גם הוא בארכיון המדינה, נכתב: "היזהר!! אל תפתח עוד את פיך שפצית עתה… 'יהוד' נבזה, עבד נרצע לאנגליה. ופתחה הארץ את פיה ובלעה אותך ובני משפחתך, והיית לקללה, לשמצה ולדיראון עולם". סמואל מצידו המשיך בעשייה בנושא הארץ־ישראלי, ובתחילת שנות הארבעים נשלח בדיסקרטיות כדי לסייע בגיבוש תוכניות צבאיות למקרה שהגרמנים ובני בריתם יפלשו לארץ מצפון.
לאחר הקמת המדינה המשיך סמואל לשמור על קשר עם מוסדותיה, ועד יום מותו היה חבר מועצת המנהלים של חברת החשמל הישראלית, זכר לימים שבהם חבַר לפנחס רוטנברג בהקמת מפעל החשמל בנהריים. החברות שלו עם ויצמן נמשכה גם היא לאורך כל השנים. הנכד דוד נשלח בצעירותו מדי קיץ לעבוד במכון ויצמן, עד שהיה למדען בעצמו. רותי ויהודית אף יודעות לספר איך אחת מבנות המשפחה הצעירות טינפה פעם את הספה של הוויצמנים, ודוד נחפז לנקות לפני שבעלי הבית יחושו בדבר. יהודית זוכרת גם מפגשים של קפה ועוגיות עם סבתה ועם ורה ויצמן בטרקלין המפואר.
הרברט סמואל נפטר בשנת 1963. בן 92 היה כשהלך לעולמו, ולא הותיר ירושה גדולה. "דוד סיפר לי שסבא שלו בז לרכוש", אומרת רותי. "הוא השאיר באופן סמלי כמה מאות לירות אנגליות לכל ילד, כי היה לו חשוב שבני המשפחה יגיעו להישגים בכוחות עצמם". לעומת זאת, היא אומרת, השאיר הסב המפורסם ירושה רוחנית, שניכרת עד היום.
"אילו ראה כמה מדינת ישראל התפתחה, הוא היה נדהם", אומרת יהודית. "אמנם יש פה הרבה בעיות, קשיים וסכסוכים, ואנחנו ודאי לא בעלי נימוסים בריטיים, אבל אני חושבת שהוא היה מתגאה בכך שהפכנו מהר כל כך לאומה מתפקדת. זה מה שהוא רצה עבור היהודים, כשהגיע לארץ וראה מסביב חולות. הוא רצה שזה יקרה כאן, ולא באוגנדה. אני חושבת שהבריטים נתנו פה בסיס טוב, ואנחנו המשכנו בעזרתו של בן־גוריון. היסודות למדינה שלנו הונחו, ובצורה נכונה, כשהרברט סמואל היה פה".
"ההנחה של ויצמן וז'בוטינסקי הייתה שלציונות יש סיכוי להתממש רק באמצעות ברית עם בריטניה. אלמלא ברית זו, לא הייתה קמה מדינת ישראל", מסכים פרופ' מוטי גולני. "יש לי ביקורת רבה על שלטונות המנדט, אבל הקשר בין ההסתדרות הציונית העולמית לבין בריטניה יצר את החממה שאפשרה ליישוב היהודי לגדול. לא תמיד הטמפרטורה הייתה אידאלית, לפעמים החממה נקרעה קצת, אבל בלעדיה הצמח היה קמל בעודו באיבו. זו טעות לטעון שהתגליות המדעיות של ויצמן הן שהביאו את הצהרת בלפור. היא התאפשרה משום שבנקודה הקריטית ההיא נכנס סמואל, אדם שהיה ונשאר ציוני עד יומו האחרון".
