הכתבים הצבאיים שזומנו לבסיס במרכז הארץ לא העלו על דעתם שהם נופלים קורבן לתרגיל הונאה. מטרתו המוצהרת של המפגש, שהתקיים בבוקר 6 בספטמבר 2007, הייתה קבלת תדרוך מקצין רפואה ראשי, תא"ל חזי לוי – היום מנכ"ל משרד הבריאות. תוך כדי השיחה החלו הביפרים והמכשירים הסלולריים של העיתונאים לרטוט, ועל הצג הופיעה ידיעה מעורפלת לגבי תקיפה אווירית שבוצעה בסוריה במהלך הלילה. הכתבים שאלו את הקצין הבכיר אם יש לו מושג על מה מדובר, והוא מצידו מלמל תשובה מתחמקת והמשיך בתדרוך. רק בדיעבד התברר לנוכחים כי המפגש נועד להעסיק אותם בנושאים אזוטריים, כדי שלא ידחפו את אפם לסיפור האמיתי, ולא יחשפו חלילה בטרם עת את אחת הפעולות החשובות, המורכבות והחשאיות שידעה ישראל: השמדת הכור הגרעיני הסורי.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מדוע מתעכבת המראתו של השגריר המיועד לארה"ב?
– הצצה מיוחדת לטייסת הרחפנים החדשה של יחידה 9900
– למה איראן מסתירה את התקיפה בסוף השבוע?
יעקב כץ, אז כתב צבאי ב"ג'רוזלם פוסט" והיום עורכו הראשי, היה אחד העיתונאים שנכחו בתדרוך. מאז אותו יום, כך הוא מספר, האירוע שמדינת ישראל ניסתה להסתיר מפניו הילך עליו קסם. הוא לא הפסיק לעסוק בו, לראיין את המעורבים ולחקור עוד ועוד. כך בא לעולם, רגע לפני פרוץ הקורונה, ספרו "קוד אריזונה" (הוצאת כנרת זמורה), המתאר לפרטי פרטים את הסיפור שמאחורי המבצע הצבאי החשאי.
אפשר לזהות בספר נראטיב שאתה מנסה לקבע: קו מחבר בין הפצצת הכור הסורי לבין פעולות צבאיות הרואיות שנכנסו לפנתיאון הישראלי, כמו מבצע אנטבה והשמדת הכור העיראקי. ובכל זאת, נדמה שהציבור נמנע מלקבל את המצטרף החדש לרשימה המכובדת הזו.
"אתה צודק. אני חושב שהאירוע הזה לא קיבל את מקומו בפנתיאון הישראלי־יהודי מכמה סיבות. אחת מהן היא שבמשך שנים, הצנזורה לא אישרה לספר את הסיפור. כשאתה לא יכול לדבר על זה, אנשים לא יכולים לדעת. שומעים בגדול ובאופן מעומעם שקרה משהו, אבל לא מכירים את הפרטים.
"הפצצת הכור העיראקי, למשל, שוחררה לפרסום באופן מיידי. מנחם בגין בעצמו הודיע על התקיפה. גם מבצעי סבנה ואנטבה תווכו לציבור כמעט בשידור חי. במקרה של הכור הסורי הייתה החלטה של כל המערכות, הצבאיות והמדיניות, פשוט לא לדבר על זה".
למה בעצם?
"אנטבה היה מלכתחילה מבצע בפרופיל ציבורי גבוה, שמעורבים בו אזרחים חטופים. המחיר התיאורטי של הפצצת הכור בעיראק היה קטן יחסית; ברגע שאין גבול משותף, האיום הוא רק שיגור טילים. המקרה הסורי שונה. ב־2007 סוריה היא מדינה חזקה מאוד, שברשותה נשק כימי וביולוגי וכן מערך טילים עצום שמכוון אלינו. היא הייתה אז האויב, ב־ה' הידיעה. ישראל נמצאת רגע אחרי מלחמת לבנון השנייה, מערכה שנחשבה לכושלת – אחריה אמנם הגיעו 14 שנות שקט, עד כה, אבל בשלב ההוא צה"ל היה מוכה מבחינה מורלית. הייתה הסכמה בקרב גורמי הביטחון שאם תפרוץ מלחמה עם סוריה, היא תכלול גם את לבנון וחזבאללה, כלומר מערכה לאורך כל גזרת הצפון. החשש מתרחיש כזה היה ממשי. הפתרון היה פשוט לא לדבר על הפעולה לאחר ביצועה, וכך לאפשר לסורים לבלוע את הצפרדע הענקית הזו בלי להגיב באופן שעלול להידרדר בקלות למלחמה אזורית".
"אהוד ברק סיפר לי שהוא הביט ממרפסת ביתו, והבין שהמטוסים טסו נמוך יותר ממנה. טייסים אמריקנים אמרו לי שהם לומדים את הטיסה הזאת עד היום. אבל הסיפור העיקרי של השמדת הכור נוגע ליחסים בין ארצות הברית לישראל. רק במקרים מעטים אפשר לראות ולהבין איך הדברים באמת עובדים מאחורי הקלעים"
אולי "אשם" בכך גם המבצע עצמו – שהיה מהיר מאוד, עם אפס תקלות ואפס השלכות לרעתנו. לא היה כל כך מה לספר.
"שים לב שגם בספר שלי, ההפצצה עצמה מתוארת בכמה עמודים בודדים. נכון, לא היה שם סיפור גבורה שאפשר להפוך לסרט – על אף שאם יורדים לפרטים, הטיסה לסוריה הייתה מיוחדת מאוד. אהוד ברק, אז שר הביטחון, סיפר לי שהוא הביט ממרפסת ביתו במגדל אקירוב בתל־אביב, והבין שהמטוסים טסו נמוך יותר מגובה המרפסת הזו, כדי שלא יתגלו במכ"מים. טייסים אמריקנים אמרו לי שהם לומדים את הטיסה הזאת עד היום. אבל כאמור, לא היה פה רגע הרואי. המרחק קצר יחסית, הכול דפק כמו שעון, לא הייתה איזו פצצה שלא השתחררה. הסיפור העיקרי של השמדת הכור, לדעתי, נוגע לקבלת ההחלטות וליחסים בין ארצות הברית לישראל.
"כולם יודעים שהקשר בין המדינות מצוין, אבל רק במקרים מעטים אפשר לראות ולהבין איך הדברים באמת עובדים מאחורי הקלעים. למזלי הצלחתי לקבל ולספר את שתי הזוויות, מוושינגטון ומירושלים, וכך להרים את המסך. רקמת היחסים בין שתי המדינות, ולא פחות מכך בין מנהיגיהן, קריטית להצלחה או לכישלון של פעולות הרות גורל".
חוצפה מקסימה
סיפור הפצצת הכור הסורי מתחיל ארבע שנים לפני כן ואלפי קילומטרים מערבה מכאן. בשנת 2003 הוכתה קהיליית המודיעין הישראלית בהלם, כאשר לוב הודיעה לפתע על השעיית פרויקט הגרעין שלה. עד לאותו רגע, לאיש בישראל לא היה מושג על תוכניותיו של מועמר קדאפי בתחום זה. מכאן ואילך שמו גורמי המודיעין דגש על ניטור רמזים גרעיניים במדינות ערב, מחשש שההפתעה הבאה תהיה מסוג מסוכן הרבה יותר. וכך, באמצע 2006 הביעו לראשונה קצינים באמ"ן חשש מפני פעילות גרעינית המתקיימת בסוריה. באותו שלב היה מדובר בפירורי מידע גולמי בלבד, אולם באפריל 2007 כבר חשף ראש המוסד מאיר דגן בפני בכירים אמריקנים בוושינגטון את התמונה המאיימת: באזור מדברי נידח במחוז דיר א־זור, סמוך לגדת נהר הפרת וכ־500 קילומטר מגבול ישראל, מקימה סוריה כור גרעיני מבוסס גרפיט ומקורר בגז. מטרת הכור, כך בישר, היא ייצור פלוטוניום שבעזרתו ניתן להרכיב פצצת אטום. דגן אף הוכיח לאמריקנים כי צפון־קוריאה היא שסיפקה לסורים את הידע הטכנולוגי ואת כוח האדם המקצועי הדרוש להקמת מתקן כזה.
הערכת גורמי המודיעין הייתה שהכור יהפוך "חם" עד סוף 2007. במקרה כזה, להשמדתו יכולות להיות השלכות רחבות וחמורות, כמו זיהום רדיואקטיבי בנהר הפרת. ישראל הודיעה לאמריקנים כי אין ברירה אלא לתקוף את הכור בטווח הזמן המיידי. לאחר דיונים ממושכים החליט הממשל בוושינגטון שלא להוציא לפועל מבצע כזה, אך גם לא לעמוד בדרכו של ראש הממשלה אהוד אולמרט, אם יורה על תקיפה בשטחה של סוריה.
בליל 5 בספטמבר 2007 יצא לדרך מבצע "ניגון שקט". בסביבות השעה עשר וחצי המריאו ארבעה מטוסי אף־15 מבסיס חצרים שליד באר־שבע וארבעה מטוסי אף־16 מבסיס רמון שבנגב, נושאים עמם פצצות מסוגים שונים, במשקל כולל של כמעט עשרים טון. המטוסים נעו מערבה, והרחק מגבול ישראל שינו כיוון והחלו לטוס צפונה ומזרחה. את רוב הדרך הם עשו מעל גבול טורקיה־סוריה, ורק סמוך לכור חדרו לשטח הסורי, בגובה של פחות ממאתיים רגל ותוך שמירה על דממת אלחוט מלאה. הסורים לא הבחינו בדבר, עד לרגע שבו החלו המטוסים להפיל בזה אחר זה את מטענם הנפיץ. משהתברר שכל הפצצות עשו את פעולתן והכור הושמד לחלוטין, אמר הטייס המוביל מילה אחת ברשת הקשר: "אריזונה". בבור בקריה בתל־אביב נשמעה אנחת רווחה. בדרך חזרה שוגרו כמה טילים לעבר המטוסים, אך החטיאו. בשתיים בלילה, פחות מארבע שעות מתחילת המבצע, שבו שמונת המטוסים לבסיסיהם בשלום. מבצע השמדת הכור הסורי הושלם בהצלחה מסחררת.
הממשל האמריקני באותו זמן הוא רפובליקני ואוהד ישראל, אני אומר לכץ, ובכל זאת, כמתואר ב"קוד אריזונה", לא מעט גורמים בסביבתו של הנשיא ג'ורג' בוש הבן פעלו להניא אותו מלהורות על תקיפה בסוריה, ואף ניסו לגרום לו לעצור את הפעולה הישראלית. "מזכירת המדינה קונדוליזה רייס ושר ההגנה רוברט גייטס היו אופוזיציה מוחלטת לישראל בנושא הכור הסורי", מסביר כץ. "זה ממש לא היה עניין של דמוקרטים ורפובליקנים, אלא מאבק בתוך הממשל. בשלב מסוים גייטס אומר לבוש – 'אתה חייב לעצור את אולמרט'. הנשיא לא קיבל את העמדה הזו, אבל נסה רק לחשוב מה היה קורה אילו הוא נענה לשר ההגנה שלו. בכלל לא בטוח שאולמרט היה יכול להרשות לעצמו לתקוף במצב כזה.
"רייס הייתה מעין 'באד גאי' בסיפור הזה. היא חשבה, בטעות לדעתי, שארה"ב צריכה לשלוט בישראל ולא לאפשר לה לעשות כרצונה. מתוך אותו הלך מחשבה היא האמינה גם שצריך להביא את ישראל לשיחות מול הפלסטינים מעמדת חולשה. בנושא הזה יש שתי אסכולות במדיניות החוץ האמריקנית. האחת אומרת – חזק את ישראל כמה שיותר, תן לה כוח צבאי, כלכלי, מדיני, וכשהיא תבוא לשיחות עם הפלסטינים מתוך עמדה של כוח, היא תוכל לעשות ויתורים. את התפיסה הזו הוביל באותה תקופה סגן הנשיא דיק צ'ייני. העמדה האחרת, שבה צידדה רייס, אומרת ההפך – צריך להחליש את ישראל, וכך היא תהיה תלויה בארה"ב ותסכים לוויתורים, כי לא תהיה לה ברירה".
"יש דברים שהשתיקה יפה להם. זה לא רק נתניהו, גם אייזנקוט התראיין לניו־יורק טיימס לאחר סיום תפקידו כרמטכ"ל, ואמר שישראל תקפה בסוריה פעמים רבות. האם זה עוזר? לא בטוח. למה לתת הצדקות לצד השני לנקום? הרי מי שצריך לדעת שתקפת, יודע. הם לא חושבים שארגנטינה הפציצה. זו פוליטיזציה של אירועים ביטחוניים"
אתה מתאר בפירוט את ההתדיינות בוושינגטון בנושא הכור הסורי; בסופו של דבר, ועל אף שבוש רצה מהלך מדיני, ישראל החליטה לתקוף בעצמה ובדיעבד לא נזקקה אפילו למטריית הגנה אמריקנית.
"נכון, אבל אני חושב שהבנת התהליכים שעברו האמריקנים לאורך ארבעה חודשי דיונים, חשובה גם להווה ולעתיד. ניקח למשל את מהלך החלת הריבונות שעליו מדובר כעת. לכאורה, החלטה ישראלית. בפועל, כולם מבינים שאם ממשל טראמפ יגיד לא לעשות זאת, כנראה המהלך לא יצא לפועל. אבל כשבוש אומר שהוא מעדיף מהלך מדיני מול סוריה, אולמרט לא מקבל את דעתו, ואפילו מודיע לו מיד שישראל תשמיד את הכור. והוא מוסיף ואומר לנשיא ארה"ב בסוג של חוצפה: 'עליי לומר לך במלוא היושר והכנות, אני סבור שהאסטרטגיה שלך מדאיגה ביותר'. הנשיא היה יכול להתהפך עליו באותו הרגע, אבל הקשרים ביניהם היו מספיק טובים וחזקים כדי שזה לא יקרה. בוש הטקסני אפילו קצת הוקסם מההעזה שגילה המנהיג של המדינה הזעירה ההיא, אי־שם במזרח התיכון".
פגישה מקרית בפיונגיאנג
לא צריך מומחיות ספרותית כדי לזהות שאהדתו של מחבר "קוד אריזונה" נתונה לאהוד אולמרט. אני שואל את כץ האם מבחינתו אחת ממטרות הספר היא להשיב את כבודו של ראש הממשלה שהגיע לתפקיד במקרה וסיים את הקריירה הציבורית שלו כעבריין מורשע. "לא הכרתי את אולמרט לפני שיצאתי להרפתקה הזו", משיב כץ. "לפני כן היו לי איתו שני מפגשים אקראיים. נכון שלצורך הכתיבה ישבתי איתו שעות רבות כדי לשמוע את הגרסה שלו, אבל גם כשהלכתי לשרים־לשעבר בממשלת ישראל ובממשל בוש ושמעתי גרסה זהה, הבנתי שיש כאן משהו שונה ממה שרוב הישראלים יודעים על אולמרט. כלומר, נכון שמדובר בראש ממשלה לא פופולרי שהגיע לתפקיד במזל והביא בושה גדולה למדינה, אבל יש סיפור נוסף, נקודתי אבל חשוב מאוד. ואני לא מתבייש לומר שבסיפור הזה אולמרט היה גיבור.
"ב־2014, כשדאעש השתלטו על האזור שבו היה הכור, הוכח באופן מצמרר שלהפצצה הזו יש מקום של כבוד בשורת המבצעים הצבאיים הגדולים בהיסטוריה של מדינת ישראל. רק לחשוב מה היה קורה אם כור גרעיני 'חם' היה נופל לידי ארגון המדינה האסלאמית. הם לא היו צריכים לדעת להרכיב ראש קרב גרעיני, אלא רק 'פצצה מלוכלכת': לקחת חומר מועשר, להכניס אותו למזוודה ולבנות פצצה פשוטה. לולא הושמד הכור, הם היו יכולים לעשות את זה בקלות, והעולם כולו היה נראה אחרת לגמרי".
העובדה שהחברה הישראלית זוכרת לאולמרט בעיקר את המאסר היא עוול מבחינתך?
"עוול זו מילה חזקה, אבל אולמרט בהחלט לא קיבל את הקרדיט הראוי על המבצע הזה. באותם ימים יש כבר טיוטה של דו"ח וינוגרד על מלחמת לבנון השנייה, והיא קטלנית מבחינתו. המשטרה חוקרת אותו על שחיתות, ציפי לבני ואהוד ברק נושפים בעורפו, יש הערכה מודיעינית שמדברת על חמישים אחוז למלחמה מול סוריה אם יתקוף את הכור, ונשיא ארה"ב אומר לו 'עזוב, אני אטפל בזה'. ובכל זאת, הוא מחליט על ההפצצה. אז התשובה המיידית שיענו הציניקנים היא 'ודאי שאולמרט תוקף, הוא רוצה להסיח את דעת הקהל משאר הדברים'. אבל כאן יש בעיה: הוא תוקף את הכור – ואז שותק, לא מדבר על זה מילה. איך זה מסתדר? אני חושב שיש שתי החלטות שעליהן מגיע לאולמרט הרבה קרדיט: הראשונה היא לתקוף את הכור, והשנייה היא לשתוק. ההתנגשות ביניהן מעניקה לו אליבי. בית משפט הכריע שאולמרט מושחת, וקטונתי מלחלוק על פסק הדין, אבל זה לא סותר את העובדה שבאירוע הספציפי של הכור הסורי, הוא היה גיבור. אני לא חושב שנכון להקטין את הסיפור רק כי אולמרט אחראי לו".
בדיעבד, כשהתברר שהסורים לא מגיבים, אולמרט הצטער על כך ששתק והפסיד נקודות בדעת הקהל?
"כפוליטיקאי, זה כאב לו. הוא הרגיש שנלקח ממנו משהו שמגיע לו. ההחלטה לשתוק הייתה שלו; צנזורה לא יכולה לעצור ראש ממשלה. אני מסתכל על שרים ישראלים היום וגם על בכירים אמריקנים, ובכלל לא בטוח שהם היו מצליחים לא לדבר במצב כזה. בוא נזכור שנתניהו היה זה ששבועיים בלבד אחרי המבצע כבר רמז על כך בריאיון עיתונאי, הרבה שנים לפני שהסיפור שוחרר על ידי הצנזורה – דבר שקרה רק במרץ 2018. באחת הפגישות שלי עם אולמרט אמרתי לו שבנקודות רבות לאורך הדרך, במשפט ולאחריו, הוא היה יכול לקום ולצעוק 'אתם יודעים מה אני עשיתי בשביל המדינה, איך הצלתי אתכם?', והוא בחר שלא לעשות זאת. אני מעריך אותו על כך".
באחד הסיפורים המפתיעים שמביא כץ בספרו, מתואר מפגש אקראי בין שני בכירים ישראלים בשדה התעופה של בירת צפון־קוריאה, בראשית שנות התשעים. סגן ראש המוסד דאז אפרים הלוי ומנכ"ל משרד החוץ איתן בנצור הגיעו אז שניהם לפיונגיאנג, בלי שידעו זה על ביקורו של זה. לשאלה אם ישראל מקיימת גם היום קשרים כלשהם עם המדינה הסגורה והמסוגרת, משיב כץ: "אני לא סבור כך. הערכתי היא שישראל למדה במהלך השנים לא להתעסק במקום שארצות הברית אחראית עליו. צפון־קוריאה היא סוגיה בינלאומית גלובלית, ואין לנו מה להרוויח או לעשות שם. מה שכן, לי אין ספק שצפון־קוריאה היא הפספוס הגדול של סיפור השמדת הכור הסורי".
כלומר?
"לראשונה בהיסטוריה יש עדויות חותכות לכך שמדינה מפיצה נשק גרעיני. העובדה שאמריקה נתנה לצפון־קוריאנים להימלט מהדין ולא לשלם על כך מחיר, היא החמצה גדולה. היום המשטר של קים ג'ונג און מהווה איום על העולם, וכבר אי אפשר לעשות כלום. בתקופה של הכור הסורי היה מאחוריהם רק ניסוי גרעיני אחד – עדיין מפחיד, אבל הייתה אפשרות לעצור אותם. שוחחתי ארוכות בנושא הזה עם דיק צ'ייני, ושמעתי ממנו על התסכול שלו ממה שגם הוא מגדיר כפספוס ענק".
מצד שני, אילו האמריקנים היו מטפלים בכור הסורי ובאותה הזדמנות גם בצפון־קוריאה, ההרתעה הישראלית הייתה נפגעת.
"זה היה צריך לקרות בשני שלבים: ישראל משמידה את הכור, ואז ארצות הברית עושה מהלך צבאי־מדיני מול צפון־קוריאה כדי להעניש אותה. זה לא קרה, ובפיונגיאנג למדו שאפשר להפיץ נשק גרעיני. שלל גורמים הביאו להתנהלות הזו של ארה"ב: ההסתבכות באפגניסטן ובעיראק, אסכולת קונדוליזה רייס שהאמינה שלצפון־קוריאנים צריך לתת יותר גזר מאשר מקל, וגם העובדה שהייתה זו השנה האחרונה של ממשל בוש".
הפוליטיזציה של הביטחון
גם השבוע, כמעט כמו בכל שבוע בתקופה האחרונה, דווח על הפצצה מסתורית בסוריה. ישראל לא נטלה אחריות באופן רשמי, אך בעבר כבר סיפר נתניהו בגאווה כי ישראל פועלת נגד משמרות המהפכה ומיליציות איראניות המתבססות בשטחה של שכנתנו מצפון. אני שואל את כץ האם נכון היה להודות שחיל האוויר שלנו הוא זה שתוקף שם, או שמא כמו במקרה של השמדת הכור, מוטב היה לשמור על עמימות. "מצד אחד, לפעמים כדאי לדבר על מה שעשינו, ולחזק בכך את ההרתעה", משיב כץ. "מצד שני, יש דברים שהשתיקה יפה להם. זה לא רק נתניהו, גם גדי אייזנקוט התראיין לניו־יורק טיימס מיד לאחר סיום תפקידו כרמטכ"ל, ואמר שישראל תקפה בסוריה פעמים רבות. האם זה עוזר? לא בטוח. למה לתת הצדקות לצד השני לנקום? הרי מי שצריך לדעת שתקפת, יודע. הם לא חושבים שארגנטינה הפציצה אותם. העמימות עובדת, ועובדת היטב – עובדה שישראל על פי פרסומים זרים תוקפת שם לא מעט, ואין תגובה. לכן אין סיבה להכריז על פעולות, להביך את הסורים ולדחוק אותם לקיר. אני מרגיש שיש פה פוליטיזציה של אירועים ביטחוניים. מבחינת ביטחון ישראל, כדאי לשתוק יותר".
האם לדעתך קיימת אפשרות שישראל תתקוף גם את הכור באיראן?
"דוקטרינת בגין, שגם אולמרט המשיך אותה, אומרת שישראל לא יכולה להרשות למדינת אויב להשיג נשק גרעיני. זהו איום קיומי שיגביל את חופש הפעולה שלנו באירועים מול חזבאללה וחמאס, ובמקביל יגרום לכל מדינות האזור לפתוח במרוץ חימוש גרעיני, מה שיהפוך את החיים כאן לסיוט. הכלכלה הישראלית תיפגע, העלייה לארץ תואט.
"לפי אסטרטגים, כשמדינה מתחמשת בנשק גרעיני, יש שני תנאים שאם הם מתקיימים אתה צריך לתקוף: התנאי הראשון הוא שמדובר במדינת אויב, והשני הוא שהמדינה הזו פועלת כדי להשמיד אותך. פקיסטן למשל היא אמנם מדינת אויב, אך לא פועלת להשמיד את ישראל. איראן, לעומת זאת, עומדת בשני התנאים האלה. כמובן, ישנם גם שיקולים נוספים שחייבים לקחת בחשבון. אין ספק שתקיפה באיראן היא סיפור אחר לגמרי מבחינה צבאית, לעומת תקיפה בסוריה. זה הרבה יותר רחוק, והאיראנים למדו את הלקח משתי השמדות הכורים הקודמות, ולכן הם לא שמים את כל הביצים בסל אחד. הפרויקט הגרעיני שלהם מפוזר באתרים שונים, שבנויים מתחת לפני הקרקע ועטופים בטון ופלדה, כך שתקיפה רגילה לא תצליח להרוס אותם. בחיל האוויר מאמינים שיש לנו יכולת לגרום להם נזק שיעכב את איראן מלהשיג נשק גרעיני. מצד שני, אתה לא יכול להשמיד את הידע והניסיון הטכני. גם אם תהרוס את המתקנים, האיראנים יכולים לבנות אותם מחדש. לכן לדעתי ישראל לא פעלה נגדם עד כה. היא יודעת שלא משנה כמה תצליח בתקיפה, לכל היותר דחית את הפרויקט האיראני בשלוש שנים, ואם העולם לא יהיה מגויס לצידך ויפעיל אחר כך סנקציות – לא עשית יותר מדי".
"ההחלטה לשתוק הייתה של אולמרט; צנזורה לא יכולה לעצור ראש ממשלה. באחת הפגישות שלי איתו אמרתי לו שבנקודות רבות לאורך הדרך, במשפט ולאחריו, הוא היה יכול לקום ולצעוק 'אתם יודעים מה אני עשיתי בשביל המדינה, איך הצלתי אתכם?', והוא בחר שלא לעשות זאת. אני מעריך אותו על כך"
אם האמריקנים יתנגדו לתקיפה באיראן, האם נתניהו ינהג כמו אולמרט ויפעל נגד רצונם?
"קשה לי מאוד לענות. במהלך כהונתו של נתניהו, אנחנו יודעים על פעמיים שבהן תקיפה באיראן נידונה בקבינט הביטחוני – ב־2010 ו־2012. בשני המקרים הייתה התנגדות של הצמרת הביטחונית, ובסופו של דבר הוחלט לא לתקוף. האם במצב שבו איראן שועטת קדימה, מעשירה אורניום לרמה של 90 אחוז ובונה ראש קרב גרעיני, ההחלטה תהיה דומה? לדעתי לא. לישראל לא יהיה אז מנוס מנקיטת פעולה צבאית".
קיר ברזל באמצע העיתון
יעקב כץ (40) נולד בשיקגו, למשפחה מזרם המודרן־אורתודוקס. כשהיה בן 14 החליטו הוריו לעלות ארצה לשנת ניסיון, ויעקב למד בישיבה תיכונית ובישיבת ההסדר בגוש עציון. בחלוף השנים חזרו ההורים לארה"ב, ואילו יעקב נשאר בארץ, וכך גם שלושה מארבעת אחיו. הוא התחתן עם חיה, שנולדה וגדלה ברובע היהודי בירושלים, והיום הם הורים לארבע בנות. לפני שלוש שנים התגלה בגופה של בתם מיקי סרטן עצמות נדיר. כתיבת הספר, אומר כץ, הייתה מבחינתו מפלט בשעות הארוכות שבהן שהה לצד מיטתה. הטיפולים הממושכים עשו את שלהם, וכיום מיקי בת ה־13 היא נערה בריאה לכל דבר.
בארבע השנים האחרונות משמש כץ כעורך הראשי של עיתון הג'רוזלם פוסט. אנחנו מקיימים את הריאיון במשרדו הצנוע שבמרכז ירושלים, וכץ עורך לי סיור במערכת הצנועה לא פחות. לתחום התקשורת, הוא מספר, הגיע במקרה לגמרי. "נרשמתי ללימודי משפטים באוניברסיטת בר־אילן, וחלמתי להקים משרד עורכי דין גדול ומצליח. הייתה לי חצי שנה עד תחילת הלימודים, ובינתיים אבא של מישהו בקבוצת הבייסבול שאימנתי, חיבר אותי לאחד העורכים באתר 'הארץ' באנגלית. עבדתי שם שנה, ולמדתי עיתונות. אלה היו הימים של תחילת האינתיפאדה השנייה, תקופה אינטנסיבית מאוד מבחינה תקשורתית. היינו צריכים לתרגם במהירות ידיעות עיתונאיות ומאמרים, לתת כותרות ולהעלות לרשת. בשלב מסוים הבנתי שאני חייב להתמקד בלימודים אם ארצה להיות עורך דין מצליח, ולכן עזבתי את 'הארץ' בלי לתת להם התראה מספיקה. בוא נגיד שזה לא הסתיים בצורה טובה במיוחד. אחרי כמה חודשים אמרתי לעצמי – מה עשיתי? הרי כל כך נהניתי בעיתונות, וכל כך השתעממתי מהלימודים. מכיוון שלא יכולתי לחזור ל'הארץ', וגם מכיוון שאשתי ואני כבר גרנו בירושלים, שלחתי קורות חיים לג'רוזלם פוסט, שחיפשו אז אנשים לדסק האינטרנט. מהר מאוד עברתי לעיתון המודפס ככתב משטרה, וכעבור שנתיים מוניתי לכתב צבאי".
במשך כשבע שנים שימש כץ בתפקיד הזה. אחר כך יצא לשנת לימודים בהרווארד שבסופה היה אמור לחזור לעיתון, אבל שיחת טלפון שקיבל שינתה את תוכניותיו: "זה היה ממש אחרי הבחירות שבהן הבית היהודי קיבל 12 מנדטים. דביר כהנא, מקורבו של נפתלי בנט, פנה אליי וביקש שאצטרף לצוות כיועץ לענייני תפוצות, מדיניות וקשרי חוץ. האמת היא שהפוליטיקה לא ממש עניינה אותי, אבל הסכמתי להקשיב וקיימנו כמה שיחות סקייפ. באוגוסט 2013 נחתי בארץ עם המשפחה, אשתי והילדים נסעו לירושלים, ואני נסעתי לתל־אביב כדי לפגוש את בנט ולסגור את הפרטים".
"עולם קבלת ההחלטות ריתק אותי תמיד", מסביר כץ את התפנית המקצועית ההיא. "ככתב אתה מקבל גישה עד גבול מסוים, לא באמת רואה מה קורה מאחורי הקלעים, וזו הרי השאיפה שלנו כעיתונאים. עבדתי עם בנט כשנתיים, בזמן שכיהן כשר הכלכלה, וזו הייתה חוויה מדהימה. הוא אדם מרתק, אני אוהב אותו באופן אישי, גם אם פוליטית אני לא מסכים איתו בהרבה דברים. אחרי בחירות 2015 בנט מונה לשר החינוך, ואני הבנתי שזה כבר לא מעניין אותי. חשוב לי כאבא, אבל לא מעניין. התחלתי לחפש איך אני מתקדם הלאה, ובתחילת 2016 פנו אליי מהג'רוזלם פוסט והציעו לי לחזור לעיתון כעורך ראשי. מאז אני פה. אני תמיד אומר לאנשים סביבי שאני דוגמה למישהו שהתחיל ממש מלמטה, והגיע לעמדה הכי בכירה שיש בעיתון. כך שמי שעובד קשה, יצליח".
הג'רוזלם פוסט אינו השחקן היחיד במגרש של התקשורת הישראלית בשפה האנגלית – עולם נסתר מעיני הציבור קורא העברית, אך בעל השפעה רבה. "הג'רוזלם פוסט ו'טיימס אוף ישראל' הם הגדולים ביותר וגם המרכזיים פוליטית. מימין להם נמצא ערוץ 7 ומשמאל הארץ", משרטט כץ את המפה.
"כשמדינה מתחמשת בנשק גרעיני, יש שני תנאים שבהם צריך לתקוף: אם מדובר במדינת אויב, ואם המדינה הזו פועלת להשמיד אותך. איראן עומדת בשני התנאים. כשאיראן שועטת קדימה, מעשירה אורניום ובונה ראש קרב גרעיני, לישראל לא יהיה מנוס מנקיטת פעולה צבאית"
קהל היעד של כלי התקשורת הישראליים באנגלית הוא יהודי, או לאו דווקא?
"רוב הקהל הוא יהודי, ובעיקר יהודי־אמריקני. כולנו בסוף נלחמים על מספר קטן מאוד של אנשים. יש כ־6 מיליוני יהודים באמריקה, חציים בכלל לא מתעניינים בתכנים האלה, חצי מיליון הם חרדים, כך שנשארנו עם 2־3 מיליוני קוראים פוטנציאליים. ובל נשכח שגם לישראל היום ול־ynet יש מהדורות באנגלית".
העיתון שלו נחשב גם הוא בעבר לבעל נטייה שמאלית, כשהיה בבעלות ההסתדרות, אך לאורך השנים עברו עליו גלגולים רבים. "בשנות השמונים קנתה את הג'רוזלם פוסט חברה קנדית, שמאז פשטה את הרגל, והוא הפך לימני מאוד. כשאני נכנסתי לתפקיד, ניסיתי להחזיר אותנו למקום שבו לדעתי אנחנו אמורים להיות – במרכז. בעיתון יש כיום שני חלקים, חדשות ודעות. בדעות אנחנו נוטים ימינה בלי ספק, ואני לא מתבייש בהיותנו מרכז־ימין. בחדשות אני מקפיד על קיר ברזל בין דיווחים לבין דעות".
זה לא באמת עובד בעולם התקשורת שאנחנו מכירים.
"אני משתדל עד כמה שאפשר להפריד בין חדשות ודעות, אבל נכון שאין אובייקטיביות טהורה במאה אחוז. כשעבדתי ב'הארץ', אם מחבל פלסטיני היה פותח באש לעבר רכב ישראלי, היינו קוראים לו 'מיליטנט פלסטיני'. מה פתאום מיליטנט? זה הרי מחבל. בג'רוזלם פוסט, לאותו אדם באותו מקרה בדיוק, קוראים טרוריסט. כך שאפילו בחירה של מילה היא נקיטת עמדה פוליטית".
בימין טוענים לא פעם כי מאמרים מעיתון הארץ שמתורגמים ועולים לאתר באנגלית, עשויים לפגוע במדינת ישראל. אתה חושב שהחשש הזה מוצדק?
"האתר הזה ביקורתי מאוד, ויש שם דברים שללא ספק פוגעים במדינת ישראל. כשאדם באמריקה או באירופה קורא למשל מה גדעון לוי כותב על טייסים ישראלים, הוא בהחלט עשוי לשאול את עצמו – אם יש ישראלים שחושבים שחרם על ישראל זה בסדר, למה שגם אני לא אהיה בעד? אבל צריך גם לזכור שההשפעה של 'הארץ' מוגבלת. בתקופת הנשיא אובמה הם עבדו באופן צמוד עם הממשל, היו במידה רבה שופר של הבית הלבן, ואילו כיום יש להם פחות כוח".
אתה מגדיר את עיתונך כ"ימין־מרכז", ובכל זאת נעשה בו שימוש רב בביטוי המוטה west bank, "הגדה המערבית", במקום המונח הנכון גיאוגרפית והיסטורית – יהודה ושומרון.
"זו שאלה מעניינת שאני מתמודד איתה לא מעט. כשנכנסתי לתפקיד העורך, השתמשו כאן רק ב'הגדה המערבית' וב'התנחלויות', עניין של מסורת לשונית ארוכת שנים. באחד הימים, בדיוק כשלא הייתי במערכת, פורסמה ידיעה על אירוע שבו פלסטינים תקפו יהודים בשומרון, והכותרת הייתה 'קבוצת מתנחלים צעירים הותקפה'. מישהו העיר לי, ובצדק, שכשאתה מוסיף את המילה 'מתנחלים' לדיווח, אתה בעצם אומר שהדם שלהם סמוק קצת פחות משל אחרים. הם מתנחלים, אז כאילו מגיע להם. אני כמובן לא מקבל את זה.
"המדיניות שלי היא שזה בסדר שבהתייחסות הראשונה בכתבה יופיעו המילים 'הגדה המערבית', אבל אחר כך צריך להשתמש גם ב'יהודה ושומרון'. זו ממש הנחיה שהוצאתי. מותר לכתוב 'מתנחלים', אבל תכתבו גם 'אזרחים תושבי חברון'. אני מודע לביקורת מימין על מונחים כאלה ואחרים, אבל גם הוראה להפסיק מיד את השימוש בהם תהיה הצהרה פוליטית. אני חושב שהדרך הנכונה היא להשתמש במושגים לסירוגין".
באווירת הקיטוב של היום, יש בכלל מקום לעיתונות שמנסה להיות באמצע?
"אני חושב שכן. אולי זה תמים מצידי, אבל אני מאמין שעיתונות מסורתית קלאסית היא עדיין מצרך חשוב, משהו שאנחנו חייבים אותו. אני רוצה לתת לקוראים שלי את היכולת לשפוט ולהחליט. יכול להיות שזו רוח הבעלים, אלי עזור, כי לתחושתי גם בעיתון 'מעריב' שבבעלותו המצב דומה. עזור לא מתערב בכלל בתכנים, ואני חושב שזה דבר נדיר מאוד היום בתקשורת הישראלית. במאמרי המערכת שלנו אנחנו מביעים דעות נחרצות, בתקופת כהונתי כעורך כבר פרסמנו יותר מאלף כאלה, והבעלים מעולם לא פנה אליי בהקשר הזה, וגם לא אמר לי לקחת את העיתון ימינה או שמאלה".
לנצח את מירי רגב
העיתון שעורך כץ הוא אחד הוותיקים בישראל. הגיליון הראשון ראה אור ב־1932, ומאז מופץ הג'רוזלם פוסט מדי יום. ולמרות זאת, שמו של כץ כמעט אינו מוכר ברחבי עולם התקשורת הישראלי. עורכי תוכניות האקטואליה ממעטים להזמין אותו לפאנלים באולפנים, וגם התכנים המופיעים בג'רוזלם פוסט עוברים מתחת לרדאר הברנז'אי. הסיבה המרכזית היא שהעיתון מודפס באנגלית, אבל לדברי כץ, זה לא מצדיק את היחס: "כשהייתי כתב צבאי צעיר, דוברת צה"ל דאז מירי רגב החליטה להעיף אותי מתא הכתבים הצבאיים ולהעביר אותי למחלקה הבינלאומית. נאבקנו והצלחנו להישאר, אבל אז הבנתי שאנחנו אח חורג בתקשורת הישראלית. שיהיה ברור – אנחנו כותבים על מה שקורה במדינה, והעיתון שלנו פונה לישראלים, חד־משמעית. האתר זה משהו אחר. נכון שאנחנו לא נמצאים בתוכניות טלוויזיה ובשיח הברנז'ה. האם אני שמח שזה כך? לא. האם אני חושב שזה נכון? לא. יש אצלנו אנשים שמוכרים בתחומים שלהם לא פחות מכתבים אחרים, ומבינים ביחסים בין ישראל לארה"ב ולתפוצות אולי יותר מאשר אנשים אחרים, אבל הם לא מוזמנים לאולפנים.
"יותר מכך: בתקשורת הישראלית המיינסטרימית יש אשכנזים, מזרחים, ערבים, יוצאי אתיופיה ויוצאי רוסיה – אבל נסה למצוא לי אנגלוסקסי אחד. החריג היחיד היה דיוויד לנדאו, ששימש כעורך הראשי של עיתון הארץ, אבל גם הוא לא היה מעורבב בברנז'ה. למה? זו שאלה מעניינת. התיאוריה שלי היא שלאנגלוסקסים יש רגשי נחיתות מכך שהעברית שלהם לא טובה מספיק, או בגלל המבטא שלהם. אני חושב שמשהו באוזן הישראלית תופס את המבטא הזה באופן שונה, צורם יותר מאשר מבטא רוסי או אתיופי. האנגלוסקסים נתפסים ונשמעים כפחות ישראלים, כך אני חושב".
בחו"ל, לעומת זאת, הג'רוזלם פוסט נתפס ככוח תקשורתי משמעותי.
"כוח מטורף. אין מקום בעולם שבו לא פותחים בפניי את הדלת. בכל עיר בירה שאני מגיע אליה, אפגוש את האנשים הכי חזקים – לא בגללי, אלא בגלל השם של העיתון שלנו. פה קוראים אותנו 30־40 אלף איש ביום, שזה נחמד וחשוב, אבל הכוח האמיתי הוא מיליון איש שנכנסים כל יום לאתר. מישהו מאגף המודיעין בצה"ל אמר לי פעם: 'אתה לא מאמין כמה מיילים קיבלנו מהפנטגון אחרי שהעליתם ידיעה קטנה על יחידת רחפנים חדשה בצה"ל'. אני דווקא האמנתי, כי אני רואה דברים כאלה כל יום. הפער מדהים. בוודאי הייתי רוצה שנהיה שחקן משמעותי יותר גם בקרב דוברי העברית, אבל בסוף יש הבדלי שפה שקשה לגשר עליהם".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
