הטלפון הסלולרי רטט ללא הפסקה בשעה שאלכס לובוצקי (61) ואשתו ירדנה ישבו בקולנוע וצפו בסרט 'שעה אפלה'. שעה קלה קודם לכן התקשר אליו שר החינוך נפתלי בנט ובישר לו על הזכייה בפרס ישראל. "ברחנו מהטלפון", הוא אומר ביום שלישי בבוקר בביתו שבאפרת, על כוס קפה ועוגה. "אשתי מאוד אוהבת סרטים, ומאחר שהיא הייתה בשנת אבל, שנה שלמה לא הלכנו לקולנוע. אתמול הסתיימה שנת האבל, ולמרות הזכייה החלטנו לא לבטל את התוכניות. זה מגיע לה, בסוף הכול בזכותה".
המכשיר הקטן מצלצל תכופות. את הריאיון קוטעות שיחות טלפון ממוריו, עמיתיו וחבריו ושלושה ריאיונות לכלי תקשורת שונים, והוא אדיב וחביב לכולם באותה מידה. בשעה שהוא מחכה לעלות לשידור ברשת ב' הוא מקריא לי מִסְפָּר ומבקש שאתקשר אליו מהנייד שלי. "זאת אמא שלי, מגיע לה לרוות קצת נחת ממני", הוא צוחק. אני עושה כמצוותו ומבקשת מאמו שתפתח את הרדיו ותאזין לבנה, חתן פרס ישראל למתמטיקה ומדעי המחשב לשנת 2018.
אני שואלת אותו אם התרגש מהזכייה. הוא מודה שכן, "ואפילו יותר מששיערתי שאתרגש. אני לא יכול להגיד שאני מופתע לגמרי. זה כמו פרס על מפעל חיים, כך שהחידוש הגדול הוא שהזדקנתי", הוא צוחק ומיד מרצין. "קיבלתי לא מעט פרסים בחיי, גם בינלאומיים, ואף יותר חשובים מבחינה מדעית, אבל כמתמטיקאי וכמדען תמיד הרגשתי שאני חלק מבניית החברה והמדע במדינת ישראל, וכשמגיעה הכרה של המדינה זה מרגש. מאז ומעולם הרגשתי בעל זכות גדולה לחיות בתקופה הזו שבה קיימת מדינת ישראל, ולפעולות שלנו בה יש משמעות גדולה.
"ישראל היא מעצמה מתמטית, והציבור אפילו לא יודע את זה. אתן לך דוגמה: באיגוד הבינלאומי למתמטיקה חברות רוב מדינות העולם, אולם יש דירוג של חשיבות שקובע גם זכויות הצבעה. הדירוג נקבע לפי איכות והיקף המחקר, וישנן חמש דרגות. בדרגה הגבוהה ביותר נמצאות מעצמות ה־7G ומלבדן רוסיה, סין וישראל. סין מדורגת בגלל הכמות, וישראל רק בשל איכות המחקר. ההישגים של ישראל בכל הקריטריונים הם יוצאי דופן, בעיקר באוניברסיטה העברית".
הוא מציג דוגמה נוספת: "כעשרה אנשים במחלקה שלנו באוניברסיטה העברית חברים באקדמיה למדעים בארה"ב. להיות חבר מבחוץ זה כבוד גדול יותר, במקרה כזה אין דרך להגיד שאלה חברים שממנים חברים. אני מסופק אם בארה"ב עצמה יש אוניברסיטה אחרת עם כל כך הרבה נציגים".
לפני שאני מספיקה לשאול כיצד הוא מסביר את זה, לובוצקי כאילו קורא את מחשבותיי ואומר שבישראל יש תרבות לאומית של מצוינות. "מתמטיקה היא התלמוד החילוני, ולנו יש מסורת של לימוד לשם לימוד, עיסוק בשאלות שהתועלת שלהם לא ברורה. דורות של יהודים עסקו בסוגיית ביצה שנולדה ביום טוב גם אם גרו בעיר ומעולם לא הייתה להם תרנגולת, מתוך כבוד לעיסוק האינטלקטואלי".
שיחתנו נקטעת שוב לטובת שיחת טלפון, ואני שומעת אותו אומר: "אני גאה ללכת בדרכך". זו הייתה נשיאת האקדמיה הלאומית למדעים פרופ' נילי כהן, שזכתה בשנה שעברה בפרס.
כמתמטיקאים רבים, לובוצקי בכלל תופס את עצמו כאמן. "בניגוד לחשיבה שרואה במתמטיקה חלק ממדעי הטבע, מתמטיקאים רואים את זה כאמנות. מתמטיקה היא מדידה אסתטית. אותי מעניינת האסתטיקה האינטלקטואלית, ולאו דווקא השימושים שלה. באופן הזה מתמטיקה דומה לשירה הקלאסית, שיש בה כללים נוקשים ועם זאת זו שירה. קריטריון האיכות דומה לאמנות. אנחנו כפופים לחוקי ההיסק הלוגי ואי אפשר לחרוג מהם, אבל בסופו של יום המטרה המרכזית היא אסתטית. אני כמובן לא מזלזל במתמטיקה שימושית, אבל לפחות אצלי המוטיבציה היא שונה".
בהומור עצמי של מתמטיקאים הם מכנים זאת גפ"ן – Good For Nothing. "אחד ההישגים שבזכותו ניתן לי הפרס קשור ליישום של מתמטיקה אבסטרקטית מאוד. לפני כשלושים שנה, יחד עם שני שותפים, מסטנפורד ומפרינסטון, עלינו על קשר של עולם מאוד אבסטרקטי לעולם שלנו. לאנשי מדעי המחשב הייתה בעיה בתורת הגרפים, והתשובה הגיעה דווקא מאותם עולמות מופלאים שפותחו לצרכים אחרים לחלוטין, ואנחנו זיהינו את הקשר הזה. דרך הגפ"ן תרמנו לנושא של חקר הרשתות. זו הייתה חוויה אינטלקטואלית מאין כמותה".
בזכות הכישלונות
לובוצקי הוא אב לשישה ילדים וסב ל־18 נכדים. "עד יום העצמאות בעזרת השם יגיעו עוד שניים", הוא מגלה. קל לזהות שהוא סב פעיל. במייבש הכלים במטבח יש בעיקר כלי פלסטיק צבעוניים, ובחדר הסמוך ניצבים נדנדה ולא מעט צעצועים. כשאני שואלת האם ילדיו הלכו בדרכו הוא עונה בחיוך: "בכל המובנים האחרים, לא במתמטיקה. לא דחפתי אף אחד מהם לעסוק במתמטיקה". עוד זה מדבר וזה בא: שיחת טלפון מבנו עשהאל, שנפצע במלחמת לבנון השנייה וכיום הוא רופא מתמחה ב'שערי צדק' ועושה דוקטורט מחקרי ב'הדסה'. "הם רצו לחגוג לי, אבל יש לו שתי בחינות גדולות בקרוב וכאב אופייני אני מעדיף שילמד לקראתן", הוא משתף אותי לאחר שהשיחה מסתיימת.
בוא נדבר על חינוך מתמטי. מה דעתך על התוכנית של השר בנט, שמעודדת תלמידים לגשת לחמש יחידות?
"אני לא מיסיונר של מתמטיקה. בנט רוצה להגדיל את מספר האנשים שעושים חמש יחידות וזו מטרה ראויה וברוכה. האם כולם צריכים לעשות זאת? לא. האם זה יותר חשוב מהיסטוריה וממחשבת ישראל? לא. מתמטיקה היא מקצוע שדורש הרבה מאמצים. כולם חושבים שבשביל לעסוק במתמטיקה צריך להיות חכם, אבל צריך גם לעבוד קשה".
מערכת החינוך עברה טלטלה עם שני שרי החינוך האחרונים, שהדגשים שלהם היו שונים לחלוטין.
"המערכת צריכה למצוא את שיווי המשקל בין הפירוניזם לבנטיזם. אני חושב שהמהלך של השר בנט העלה על נס את אידיאל המצוינות. דווקא בחברה הדתית ששמה דגש על ערכים ועזרה לזולת – שכמובן לא פחות חשובים – דגל המצוינות מוזנח. אנחנו צריכים להרים הרבה דגלים ולהיות אנשים של גם וגם. גם הניסיון של בנט לתגבר את לימודי האנגלית מביא ברכה גדולה. צריך לשים את זה על השולחן – עם כל הכבוד לשפה העברית, קשה להיות בן תרבות בלי ידיעת אנגלית. חשוב להביא את יפייפות יפת לאוהלי שם ולהביא את תרבות העולם לתוך ישראל, באיזונים הנכונים ובלי לאפשר לתרבות המערב להשתלט עלינו".
הביוגרפיה של לובוצקי כוללת גם אפיזודה פוליטית קצרה: בשנת 1996 הצטרף למפלגת 'הדרך השלישית' וכיהן מטעמה בכנסת ה־14. "נבחרתי די במקרה, זה היה נגד תורת החישובים… ניבאו לנו שניים־שלושה מנדטים ואני הוצבתי במקום הרביעי כקישוט. גם צעיר, גם דתי, גם מתנחל, חבריי צחקו שחסר רק שאהיה אישה. הזלזול בפוליטיקאים הוא נבואה המגשימה את עצמה. אנשים רציניים נרתעים מללכת לזירה הזו. יש היום גם אנשים שעושים בושות וגם כאלה שעושים את מלאכתם נאמנה, והיא לא פחות חשובה מעשייתי כמדען".
בהיותו בכנסת ליווה את דיוני ועדת נאמן שניסתה לגבש הסכמה בתחום הגיור. "למדתי אז משהו מדהים. שני הצדדים – האורתודוקסים ומנגד הרפורמים והקונסרבטיבים – דחו את הצעות הוועדה, אבל עובדים על פיה עד היום. בניגוד לחשיבה המערבית שנותנת משקל רב להצהרות וחתימות, בנושא הזהות עולה מסר חשוב: אנשים לא מסוגלים לוותר על העקרונות האידאולוגיים שלהם אבל בפועל, בשקט, יש פתרונות דה־פקטו שאפשר להגיע אליהם דווקא אם לא מתעקשים על הכרה". לדעתו, אפשר ליישם את העיקרון הזה גם בסכסוך הישראלי־פלסטיני. "במידה מסוימת, פוליטיקה מעניינת יותר ממתמטיקה. איך לקיים מדינה יהודית ודמוקרטית זו שאלה אינטלקטואלית שמעניינת אותי בגלל האתגר שבה".
לובוצקי מזהיר הורים מלדחוף את ילדיהם לעסוק במתמטיקה מתקדמת, גם אם הם גאונים ומוכשרים. "החוויה המכוננת במתמטיקה היא הכישלון ולא ההצלחה. רוב הימים אני נכשל בעבודתי. יש בעיות קשות שאני מנסה להתמודד איתן 15 שנה. ברוב הימים אני חוזר הביתה בתחושת כישלון. התחושה הזו יכולה לשבור, ודרושה חסינות נפשית כדי לעמוד בה. כשאתה נמצא הרבה שנים בתחום אתה יודע שאתה מתקדם גם מתוך הכישלונות. יש לי כמה חוויות שבאמת נכשלתי בהן, אבל הידע האינטלקטואלי שפיתחתי דרכן שימש אותי במקומות אחרים לגמרי".
לתחושת הכישלון הכמעט־תמידית מתחברת גם בדידותם של אנשי המספרים. "יש תסכול רב בזה שאתה מתקשה להסביר גם לאנשים הקרובים ביותר מה אתה עושה. כל מה שעשיתי הוא בזכות ירדנה, 'שלי ושלכם שלה', אבל היא בעצם לא יודעת מה עשיתי. זה מוזר. אנשים שומעים מתמטיקה וסוגרים את האוזניות, וזה לא מוצדק".
אני מספרת לו שאני נשואה למתמטיקאי, וכשהוא מנסה להסביר לי משהו הוא מתחנן 'רק תנסי'. "זה בדיוק מה שאני אומר לאשתי, 'תנסי'", הוא מזדהה. "היא, אגב, הרצינית מבינינו. יש לה תואר שני בספרות אנגלית ובאמנות, היא מרצה לתולדות האמנות במכללת הרצוג ושותפה בכתיבת תוכניות לימודים לשילוב תנ"ך ואמנות. היא כתבה יחד עם הרב ריסקין ועם רות מרק ספר פרשנות אמנותית לחומש בראשית. הייתי מוותר על היוקרה של המקצוע כדי להידמות לה, ולהיות מסוגל לדבר עליו עם אנשים".
"כריזמה ותכונות של מנהיג"
אלכסנדר (אלכס) לובוצקי נולד ברמת־גן ב־1956, להורים ניצולי שואה. אביו היה חבר במחתרת היהודית בגטו וילנה ופרטיזן, ואמו ניצלה כנערה צעירה ולאחר תלאות רבות העפילה לארץ דרך קפריסין. אלכס השלים את כתיבת הדוקטורט במהלך שירותו הצבאי ובגיל 23 היה לדוקטור למתמטיקה. עבודת הדוקטורט שלו, שנכתבה בהדרכתו של פרופ' הלל פורסטנברג, היוותה פריצת דרך מדעית. ב־1982 השתחרר מצה"ל בדרגת סרן והצטרף לסגל המכון למתמטיקה באוניברסיטה העברית.
"חבל שלא דיברנו על המשיח", הוא עונה לשיחת טלפון מ"מורי ורבי", פרופ' הלל פורסטנברג. "אני עפר לרגליו. רק בשביל להכיר אותו ולהיות קרוב אליו היה שווה להגיע לתחום. היה המורה שלי בה"א הידיעה. שמו יוצא מקצה העולם עד קצהו, ואנשים בארץ בכלל לא מזהים אותו. יהודי דתי־לאומי בן 82, בעל מידות, שעדיין מלמד באוניברסיטה בהתנדבות".
אחד מנכדיו של לובוצקי, שנולד לבתו שקד וחתנו מריו – בחור אתיופי ששירת בצבא יחד עם האח עשהאל – נקרא איסר הלל. איסר על שם אביו של לובוצקי, והלל כמחוות כבוד למורה הגדול. "גם מריו רופא", הוא מספר, "והוא יקר לי כבן. זו תמצית קיבוץ הגלויות הישראלי", הוא אומר, ומראה לי תמונה של ילד יפה וכהה עור. "הוא בוודאי הילד היחידי בארץ שנראה ככה ונושא שם של יהודי מפולין".
בבחירתו של לובוצקי לעסוק במתמטיקה היה אלמנט של מקריות. "כשהייתי בכיתה י' בחוג למתמטיקה, המרצה הציע לי לקחת קורסים באוניברסיטה תוך כדי התיכון. הייתי עולה על האופניים ונוסע לבר־אילן. לא הייתי כזה חנון. הייתי במועצת תלמידים, מדריך פעיל בבני־עקיבא, הבית היה מאוד פוליטי. אבל רצה הגורל ויצא שתוך כדי השביעית והשמינית סיימתי שנתיים באוניברסיטה. עד שהתגייסתי לצבא הייתי כבר באמצע הדוקטורט".
אנשים כמוך, שאפשר לזהות שצפוי להם עתיד מזהיר בתור מדענים, לא עדיף לשחרר משירות צבאי?
"חד־משמעית לא. הייתה בעבר יוזמה של מדענים להקים תוכנית למדענים צעירים, כמו שיש לספורטאים מצטיינים. התנגדתי. אני חושב שמי שלא עושה צבא או שירות לאומי מפספס משהו בישראליות שאי אפשר להחזיר. לאותם מדענים אמרתי שאם ככה הם יבנו את המתמטיקה – זה לא יהיה ישראלי אלא בינלאומי. אפשר לעשות מתמטיקה בפרינסטון או בהווארד, אבל זה לא מה שאנחנו עושים במדינת ישראל. הפעילות המדעית שלי היא חלק משליחות לאומית, וזה נותן מכפיל כוח למדע. אילו הייתי פועל רק לשם המדע או לשם עצמי, ללא המוטיבציה של בניית אומה – לא הייתי מגיע לאותם הישגים. מאותה סיבה אני גם מאוד משקיע בתלמידים. זו אותה מוטיבציה. אני מופיע ברשימת המרצים המצטיינים, ובאמת התקיים בי המאמר 'ומתלמידיי יותר מכולם'. כשהתחלתי ללמד עשיתי את זה כי צריך לעשות, אבל ההוראה פיתחה אותי כמדען והבנתי את זה רק אחרי שהתחלתי ללמד".
בנימוקי ועדת הפרס צוין כי "פרופ' אלכס לובוצקי הוא מחשובי החוקרים בעולם בתורת החבורות. מחקריו מתפרשים על פני כל חלקיה של תורה זו: חבורות סופיות, אינסופיות, חבורות טופולוגיות, אלגבריות, אריתמטיות ועוד. לובוצקי פתר מספר נכבד של בעיות פתוחות חשובות, ועבודותיו השונות פתחו מסלולי מחקר חדשים שמשכו אליהם חוקרים רבים. עבודותיו השפיעו על תחומים רבים במתמטיקה ובמדעי המחשב ובפרט על התחום של גרפים מרחיבים ושימושיהם".
"ישראל הפכה למרכז בולט בחקר תורת החבורות", הוא מעיד. "מדען מודרני חייב שתהיה לו כריזמה ותכונות של מנהיג כדי להניע תחומים. אי אפשר לעשות דברים לבד. אנחנו לא עובדים כמו במאה ה־17 או ה־18. יש מגרש בינלאומי שמגיב להתקדמויות שלך ואתה מושפע ממנו. דווקא בגלל שהתעקשתי ללכת עם הראש בקיר בנושא שבחרתי, הצלחתי לפתוח תחומי מחקר שהביאו לתוכם מדענים נוספים".
כשאני שואלת אותו על מחקרו המתמטי שקשור לנוסח המקרא, הוא מופתע ושמח כאחד. "זה סיפור מעניין שהגעתי אליו במקרה. פרופ' יוסי עופר שמלמד בבר־אילן ביקר אותי בפרינסטון, והוזמנו לאכול אצל פיזיקאי יהודי דתי. הוא התעניין ביוסי ובמחקר שלו על המסורה (הערות על נוסח המקרא שכתבו 'בעלי המסורה' בבבל ובארץ ישראל; ב"ק). הוא לא הכיר את הנושא, ולאחר ההסבר העיר 'זה בעצם כמו נוהל תיקון שגיאות', שזה מושג מתמטי. ההערה הדליקה אותי. התחלתי ללמוד את הנושא אף שזה לא היה תחום המחקר שלי, וזה הפך למחקר משותף של יוסי ושלי. כתבנו יחד מאמר על ניתוח המסורה בעיניים מודרניות, וזה המאמר שאני הכי גאה בו.
"מספרים על עגנון שכשזכה בפרס נובל שאלו אותו מה לכתוב עליו, והוא ענה 'מחבר ימים נוראים ועוד כמה ספרים'. לא בטוח שזה הספר הכי חשוב שלו, אבל עגנון הבין שספר שנכנס לארון הספרים היהודי הופך לראשון במעלה. המחקר על המסורה זה ה'ימים נוראים' שלי".
