בין מוות למים חיים: מסע אל הבורות שבגב ההר

"מֵאַהֲבָתִי / הָלַכְתִּי אֶל בּוֹרוֹת הַמַּיִם / בְּדַרְכֵי מִדְבָּר / בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה. / מֵאַהֲבָתִי / שָׁכָחְתִּי עִיר וּבַיִת / וּבְעִקְּבוֹתֶיךָ – בִּנְהִיָּה פְּרוּעָה".
(אל בורות המים, נעמי שמר)

בורות המים, בישראלית, הם קודם כול געגועים. בבינלאומית מדוברת הם מקור החיים, מספקים את המשאב השני בחשיבותו על פני כדור הארץ, אחרי האוויר. כשמצרפים את הבור אל המים מתקבל מבע עז של געגועים. מי זקוק למי? ומי נוצר עבור מי? לילה שלם (במקום לכתוב) צללתי בשאלה: האם הבור שואף אל המים או המים אל הבור?

וכשהולכים בארץ לא זרועה, לוקחים סיכון. למקור החיים יש גם לוע והוא יכול לבלוע את החיים. אלו תמיד מגיעים עם הניגוד שלהם, עם המוות. אלוהים אדירים, איזה קרב, בין הבור למים ובין המים לחיים. לפני כשבועיים טבע למוות בועז אזולאי בן ה־15 בבור סמוך לקדומים. משפחתו אמרה עליו שהיה עוגן של המשפחה. ילד של אור.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– "בין כל הבתים בהר הבית יש מקום גם לבית שלנו"
– האם גוגל הסירה את השם "פלסטין" משירותי המפות שלה?
– שלושה דיונים בשבוע: משפט נתניהו יחל בינואר

וגם חופים הם לפעמים געגועים, ובורות הם תמיד געגועים, ואבובים הם גם געגועים. לא סתם לקול צלילי אבוב נפתחת יצירתה של נעמי שמר "אל בורות המים", והגעגוע שוטף את הנפש, והבור מתמרק.

את השיר כתבה שמר לסרט של מוטי קירשנבאום, שיצא ב־1982: קירשנבאום סייר ברחבי הארץ במשך כחודש ימים יחד איתה ועם עמוס קינן, שני אוהבי ארץ ישראל בעלי עמדות פוליטיות שונות, ושוחח איתם על אהבתם לארץ. כמעט תמיד הוא צילם אותם ליד מים. את הסקיצה לשיר, על דף המלון שהתארחו בו, העבירה שמר לקירשנבאום באחד מימי הצילומים. השיר מצא חן בעיניו, אך היה ארוך מדי לטעמו: הוא הוריד בית אחד. היא כעסה, אבל קיבלה את הדין. לאורך כל הסרט נסבה השיחה סביב נוסטלגיה לעבר, יחד עם נימת אכזבה מההווה והעתיד. געגועים, קוראים לזה בעברית.

געגועים

"אֶל בּוֹרוֹת הַמַּיִם, אֶל בּוֹרוֹת הַמַּיִם / אֶל הַמַּעְיָן אֲשֶׁר פּוֹעֵם בָּהָר. / שָׁם אַהֲבָתִי תִּמְצָא עֲדַיִן / מִי מַבּוּעַ, / מִי תְּהוֹם / וּמִי נָהָר", משוררת שמר. אהבתה שם, "להבדיל מפה, ו'פה' זה תל־אביב", מסביר לי רועי רימשון, המקדיש את חייו לחקר חייה ושירתה של נעמי שמר. "שם בארץ אבותינו – במדבר, ביהודה, בשומרון, בבנימין ובכנרת – עדיין מפכים המים בכל צורותיהם, כסימן לחיים".

פרופ' צביקה צוק, ארכיאולוג: "לכל בית בכל כפר עתיק היה בור מים משלו. אם חיו בכפר שישים משפחות, היו שם שישים בורות. זה נמשך עד לתקופה הנוכחית – גם בכפר ערבי מסורתי היה שימוש כזה בבורות, אלא אם הכפר היה קרוב מאוד למעיין אמין וקבוע"

ולאן הולכים הגעגועים? "לערבים יש משוררים ומשוררות משלהם, תודה לאל, טובים מאוד, שיבטאו את הגעגועים שלהם. אני יכולה לבטא רק את הגעגועים שלי", אמרה נעמי שמר בתשובתה הניצחת לעמוס עוז, כשטען שאחד מבתי "ירושלים של זהב" אינו הומני, כי אינו כולל במבטו את הערבים. "מה זאת אומרת יבשו בורות המים, כיכר השוק ריקה? יש מלא ערבים, יש מלא שמחה וששון של תושבים ערבים", טען כנגדה. לשמר לקח כמה שנים לנסח את תשובתה, כך היא מעידה מול המצלמה בסרט "אל בורות המים": "הטיעון הזה עורר בי זעם. זה כאילו בן אדם מתגעגע לאהובתו, הוא בא לפסיכיאטר שלו עמוס עוז, והוא אומר לו 'אל תדאג, היא לא לבד במיטה'. ארץ ישראל כשהיא ריקה מיהודים, היא בשבילי שוממת וריקה". בורות הם לפעמים געגועים למילים פשוטות.

בבוקר יום חמישי שעבר יצאתי אל בורות המים בשומרון, להתחקות אחר הגעגועים, או אחר "ההיי־טק של העולם העתיק" בשפתו של יאיר אלמקייס, מנהל מרכז סיור ולימוד שומרון ודוקטורנט באוניברסיטת אריאל, שהיה לי למורה דרך ולמעיין של ידע. טיילנו בחמישה אתרים וביקשנו ללמוד מכל אחד מהם משהו אחר. "בור הוא המצאה מדהימה שמאפשרת לאדם לשבת במקום שאין בו מקור מים", קובע אלמקייס. שלא כמו הבאר, הנחפרת עד שהיא פוגשת את מי התהום שבעומק האדמה, הבור אוסף אליו את מי הגשמים, ושומר אותם לתקופה היבשה.

פרופ' צביקה צוק, ארכיאולוג המתמחה בחקר מפעלי מים עתיקים בישראל מכל התקופות, מספר שבור המים המוקדם ביותר שזוהה בחפירות בארץ מתוארך לתקופת הברונזה הקדומה (3500־2200 לפנה"ס), והוא נמצא דווקא בשפלה, בקיבוץ מצר ליד חדרה. "הבורות הראשונים שאנחנו מכירים בהר, בשומרון, הם מאוחרים יותר – מלפני כ־3,000 שנה ואילך, מהתקופה הישראלית הקדומה", הוא אומר. "שיא השימוש בבורות היה בתקופות הרומית והביזנטית, לפני 2,000 עד 1,400 שנה, אז לכל בית בכל כפר היה בור מים משלו. אם חיו בכפר שישים משפחות, היו בו שישים בורות מים. זה נמשך עד לתקופה הנוכחית – גם בכפר ערבי מסורתי היה שימוש כזה בבורות, אלא אם הוא שכן קרוב מאוד למעיין אמין וקבוע, שמימיו נובעים מהאדמה. כמובן, השימוש בבורות פסק משהגיע הצינור הביתה".

שנים רבות שלטה הסברה שהעלה החוקר האמריקני ויליאם פוקסוול אולברייט (1891־1971), ולפיה המצאתו של בור המים המטויח היא שאפשרה את תהליך התפשטותם של שבטי ישראל באזורי ההר המרכזי. אלא שבמחקרים משנות החמישים ואילך התבררו שלוש עובדות חשובות: ראשית, הסקרים הארכיאולוגיים הוכיחו שגם בתקופת הברונזה, ההתיישבות לא הייתה מוגבלת לקרבת מים חיים; שנית, גם באתרים מתקופת הברונזה התיכונה, שקדמה לתקופה הישראלית, נמצאו בורות מים מטויחים; ושלישית, בחפירות שנערכו באתרים מתקופת ההתנחלות לא נמצאו כלי ברזל הדרושים לחציבה. המחקר הוכיח שאין רגליים לסברתו של אולברייט, וכי ההתיישבות האנושית באזורי ההר קדמה הרבה לימי ההתנחלות.

"זו אגדה שהופרכה", אומר צוק (ואני רק חושבת על הקישורים האבודים בין תקופת ההתנחלות הקדומה והבורות שלה, ובין תקופת ההתנחלות הנוכחית והערגה של המתנחלים אל הבורות והמעיינות). "כבר בתקופה הכנענית התיכונה יש בורות מים מטויחים, כמו אלו שנמצאו בחפירות בגזר או בחצור. עם כל הכבוד לנו, לא אנחנו המצאנו את בורות המים, ואפילו ההפך – לא נמצאו כמעט בורות מתקופת ההתנחלות". אלמקייס בכל זאת מתעקש: "יש במחקר דעות שלפיהן בורות המים הם חלק מהאפשרות להתפרס על שטח נרחב, וזה מה שאפשר את התפרוסת של המתיישבים הישראלים החדשים. לא נמצאו בורות מים מתקופת ההתנחלות, אבל אי אפשר להגיד שלא היו. פשוט לא מצאו". אם כן, בורות הם לפעמים געגועים למשהו שלא מוצאים.

ולמה אנחנו כל כך מתגעגעים? וכמה אנחנו מתאהבים בדימויים שלנו?

בסרט "אל בורות המים" מצטט עמוס עוז את קינן, המדבר על "המעבר המהיר, החד, האכזרי ממדינת ישראל אל ארץ ישראל, ארץ התנ"ך… אתה חולף לך בתוך העיר האינסופית הזאת, חולף על פני רבבות מערכות סטריאו, עשרות אלפי דונמים של שטיחים מקיר לקיר, מאות אלפי דונמים של טפטים מכל הצבעים והדגמים, על פני ים של משטחי פורמייקה ויערות של אנטנות טלוויזיה, וזה מה שהיה פעם השרון וזה מה שיש עכשיו. ואז טראח, במכה אחת, אתה במולדת… מי שלקח את פרדסי השרון וכולם עכשיו סטריאו בצבע – הטרשים לא יעמדו נגדו. הנה הם שדות הפורמיקה והטפטים של העתיד – קרני־שומרון, הר כביר, קדום".

האם צדק קינן בנבואתו? האם הפורמייקה כבשה כל חלקה טובה בארץ התנ"ך? ואם לא – האם רחוק היום? ומנגד, מה יש כל כך להתגעגע כל הזמן אל הטרשים והבורות, אל העבר החתום בזמן? ברגע שפתחת בור מים, הוא מתחיל לספור לאחור. צריך ללמוד לנשום.

תחנה ראשונה: דיר סמען

במחקר שלו לדוקטורט באוניברסיטת אריאל, אלמקייס בוחן ניהול אסטרטגיית מים באתרי מפתח ובמוקדי עימות במזרח השומרון ובמערבו. לכן התחנה הראשונה שלנו במסע לארץ הבורות היא דיר סמען. זה לא ממש בור, אלא "אחד ממאגרי המים הכי יפים בארץ", כפי שמציין אלמקייס בעודו עומד על חורבותיה של מצודה רומית. חורבת דיר סמען ("מנזר שמעון") היא חווה חקלאית ביזנטית מן הגדולות בשומרון, שהשתמרה באופן מרשים. היא עמדה על אם הדרך הראשית באותה עת, וכללה מתקנים חקלאיים רבים – בתי בד, גתות, בורות מים, בריכות אגירה ועוד. וכל התענוג הזה ביישוב הצעיר לשם, במערב השומרון.

"יש פה גם שרידים מתקופת הברזל, תקופת התנ"ך. מתחת למצודה נמצאה גם בריכת קשתות קדומה שהשתמרה במצב יפהפה, ומתוארכת למאה הראשונה או השנייה לספירה. זו אחת מבריכות הקשתות היחידות שנשתמרו בארץ. ויש פה בריכות מים ענקיות ומעניינות מאוד", מסביר אלמקייס ובעיניו ברק של אב גאה. "עם כל הכבוד לבורות ולאפשרויות ההתיישבות שהם פיתחו, הם רק השלב הראשון באבולוציה. אותי מעניין להבין איך משתמשים במים כמשאב אסטרטגי. במערב השומרון אין כמעט מעיינות, אלא בורות מים ומעט מאוד בארות. לכן השאלה איך הסתדרו פה מבחינת המים היא מעניינת. מים הם משאב חיים שנראה לנו טריוויאלי, אבל זה לא היה ככה בעולם הקדום. במחקר שמתנהל בימים אלה נסקרים עוד כעשרה אתרים דוגמת דיר סמען".

הבריכות הענקיות, המלאות במים ירקרקים (אם לומר את האמת), היו במקור מחצבה – מקור האבנים לבניית המצודה. "אחרי שהפכו את המחצבה לבריכות אגירה כיסו אותן, כי אין שום טעם להשקיע כל כך הרבה משאבים במים חשופים". לצד הבריכות השתמרה גורן ענקית עגולה, חצובה כולה בסלע, שתעלות עמוקות מובילות ממנה אל בריכות אגירה גדולות ממדים. "מה שיפה", מתפעל אלמקייס, "זה שמערכת המים עדיין עובדת ולכן הבריכות מתמלאות. יש פה תעלות שמנתבות את המים כך ששום טיפה שיורדת לא תתבזבז. למה משקיעים כל כך הרבה באזור הזה? אני מעריך שגרו במנזר הזה לא יותר מ־200 איש – למה הם צריכים את כמות המים המטורפת הזו, מאות אלפי ליטרים? גם אם זה לחקלאות, אין צורך בכל כך הרבה מים בשביל מספר כזה של אנשים. זאת שאלה שצועקת לשמיים.

"התשובה האפשרית היא שמים הם משאב אסטרטגי, ואם אתה יודע לשלוט בו ולנהל אותו, אתה יכול לשלוט כמעט בכל דבר. אתה שולט על הדרכים ועל האוכלוסייה שתבוא לגור באזור הזה. אם לרומאים היה אינטרס שאנשים מסוג מסוים יגורו פה, הדרך לעודד אותם לבוא היא ליצור מקומות ואתרים עם גישה למים. דרך המים משיגים שליטה ואחיזה".

כמו מענק פריפריה.
"ממש ככה", אומר אלמקייס (ואני כותבת לעצמי תזכורת: "לשלוט במים שלי").

תחנה שנייה: יישוב הדעת

בחוות "יישוב הדעת" בגוש שילה שדרגו התושבים בור מים ארצישראלי מצוי לכדי מקווה. מרחוק נראה מין מבנה של תחנת אוטובוס. סביבת הבור ושכבת הסלע חופו בקרשים. הצצה פנימה מגלה מתלה מגבות ומלתחה מאולתרת, וברצפה פתח המוביל אל הבור ומשטח ברזל המכסה אותו. מכיוון שהמים זוכים לקירוי כפול, הם קרירים וצלולים. סולם מתכת מוביל את הטובלים אל הבור, ויוביל אותם בבטחה מבטן האדמה בחזרה אל אוויר העולם.

תחנה שלישית: קידה

הבור בקידה מתויר מאוד. "לפני יום כיפור טבלו פה 200 איש", מציין ברוך אודסר, הממונה על תחזוק המעיינות במועצה האזורית מטה בנימין. מי שהתקינו את אמצעי השימוש בבור היו אנשים פרטיים: שרפרף עץ שיכול לשמש נקודת עגינה נקבע בתוך הבור, וכך גם סולם ברזל. בבור כזה לא נשקפת סכנה למתרחצים.

בעקבות הטביעה הטרגית לפני כשבועיים השיקה המועצה האזורית שומרון מסע פרסום שמזכיר את אלה של הרלב"ד. בכל טבילה בבור, כך מוסבר לציבור, צריך להיות "פראייר" גיבור שיישאר יבש בחוץ בעוד חבריו משתכשכים בהנאה, ויוכל לקרוא לעזרה ולסייע מבחוץ בעת צרה. "לא צריך לגדר ולסגור בורות, זו לא הדרך להילחם במקרים מצערים של טביעה. יש פה אינספור בורות בשטח, תסגור בור אחד – יבואו לבור אחר", אומר אודסר. "אנחנו נמצאים בעונת הקיץ, בני הנוער לא לומדים, והם מחפשים אטרקציות ואפשרויות בילוי. מה שצריך לעשות זה לגייס את הנוער לסידור המעיינות והבורות" (בבורות שלנו אנחנו מרדימים את הפחדים שלנו).

תחנה רביעית: גבעות־עולם

בור קלאסי צורתו כפעמון. "יש שכבה קשה יותר, לא משנה איך קוראים לה", מסביר אלמקייס, אבל לא מתאפק ומסנן מתחת לשפם: "נארי. בהתחלה צריך להשקיע הרבה מאמץ בחציבת החלק העליון, ואז מרחיבים את הבור לצורה של פעמון בשכבה הרכה. פתח הכניסה צריך להיות קטן יחסית, כדי לשמור על הניקיון של חלל הבור, הרחב יותר.

"צריך לדעת לנהל בור. ברגע שפתחת אותו, מתחילה ספירה לאחור. מים הם אחד החומרים הכי מדהימים בטבע, הם מתנהגים בצורה מעניינת מאוד מבחינה כימית. הם המֵמֵס הכי טוב בטבע, החומר שמפרק הכי הרבה חומרים, החומר שיתחמם הכי לאט וגם יתקרר הכי לאט. ומים גם יכולים להתקלקל".

לחוות גבעות־עולם אנחנו מגיעים כדי לראות בור מתוך בטן האדמה. "לחתנו לשעבר של אברי רן, בעל החווה, היה רעיון: להסב בור מים למרתף יינות", מסביר אלמקייס. "הוא חצב מבוך קסום מתחת לפני האדמה והתחבר אל חלל הבור. אבל הוא לא חשב על הרעיון עד הסוף, כי להוריד חביות מלאות יין במדרגות החלקלקות והצרות, זה לא ממש עסק ישים". בכל אופן, יש פה רווח נקי למטיילים שזוכים להתוודע לבור מזווית אחרת: מנקודת המבט הזו אפשר להבין כיצד נראה בור, מה הגודל והצורה שלו.

השמש חודרת מבעד למשטח הזכוכית שהיה בעבר פי הבור. חביות היין הריקות מוארות בקרני שמש של סוף יום (בורות הם לפעמים תזכורת לטעויות).

תחנה חמישית: בור המטווחים

עוד בטרם התיישב בג'יפ, שלמה גירון (20), נער יפה עיניים עם שיער שהשמש צרבה, פצח בהצהרה: "אני מטייל כבר כמה שנים – מעיינות, שבילים, אגמים, ימים – אבל אין, אין על בורות". עם כזאת הכרזה, אפשר לצאת אל המקום שבו נעשה לו נס. אל הבור שכמעט בלעו חיים לפני חודשיים.

ברוך אודסר, המועצה האזורית מטה בנימין: "לא צריך לגדר ולסגור בורות, זו לא הדרך להילחם במקרי טביעה מצערים. בני הנוער לא לומדים, והם מחפשים אטרקציות ואפשרויות בילוי. תסגור בור אחד, יבואו לבור אחר. מה שצריך לעשות זה לגייס את הנוער לסידור המעיינות והבורות"

בוואדי ינון, העמק היפהפה הנפתח למרגלות איתמר, רכב הטרנטה של גירון תקוע מהבוקר. איך הוא הוריד אותו לפה בכלל? נבצר מבינתי הנשית. "אחי, אולי תעזור לי לדחוף אותו מחר", הוא כבר מסנג'ר את אלמקייס כאילו הם חברים שנתיים. בזמן הנסיעה, שלוש או ארבע פעמים חצו איילות מפוחדות את הכביש מולנו. פעם אחת ראינו משפחה של חזירי בר, כולל חזירון בר קטנטן מתוק (גירון ירד כדי ליידות בהם אבנים: "הם מביאים מחלות לפרות!"), ופעם נוספת עברו בכביש שועלים. מה זה פה? שאלתי. הספארי של איתמר, ענו לי.

בסופו של דבר היו אלו הפרות שהצילו את חייו של גירון. הוא גדל בקריית־ספר, בן להורים שחזרו בתשובה בילדותם, השלישי משמונה ילדים. מסתובב בגבעות כבר שלוש שנים, ועובד בחוות אלומות כארבעה חודשים. כששאלתי אותו מתי קרה המקרה, כלומר כמעט־כמעט קרה, הוא השיב: "ביסוד שביסוד". האמת, לא ציפיתי לתשובה אחרת. אל תרוצו ליומנים ותחפשו את ימי ספירת העומר, בדקתי בשבילכם: 20 במאי. "ברוך השם", הוא אומר אחת לכמה משפטים, גם אם זה פחות מתאים לכאורה לשיחה המתגלגלת. ברוך השם על הטוב והרע והמוזר.

"ירדתי למרעה", הוא מספר לנו בעשרים הדקות האחרונות של צום י"ז בתמוז, מגלגל סיגריה, מתיישב על פתח הבור. "כשראיתי את הבור לראשונה, נורא התרגשתי. שלחתי הסרטה לבוס שלי: 'סוף־סוף אני יכול להתקלח באמצע המרעה'. באמת, אני מאוד אוהב בורות. יותר מכל מקור מים אחר".

אני מנסה להבין את אנשי הבורות. למה בורות? מה יש בבורות? והוא מחפש את המילים: "אולי התחושה של להיות מבודד, נסתר, כמו חוזר לבטן האדמה. מצאתי חבל, שברתי ענפים מעץ זית ואלתרתי סולם חבלים. השתמשתי בשיטה שאבא שלי לימד אותי כדי לקשור קשר כפול. ואגב, הקשר לא ברח", הוא אומר ומראה לי את קצה החוט, שקשור עדיין לחלק העליון של הבור. "אחרי ששחיתי, התחלתי לטפס לשלב האחרון, הכנתי מענפי הזית לולאות לרגליים. ובום, נפלתי. כן, ברוך השם. שנייה לפני שיצאתי. איך שהצלפתי במים, אמרתי 'אשר יגורתי בא לי'. מיד נזכרתי בחבר שלי ישראל, שמת בבור בקריית־ספר, לפני שנה בערך. הוא ירד לבור שהיינו בו הרבה פעמים ביחד, שם למדנו ביחד איך לצאת מהבור. הוא נהרג בן 22" (בורות הם לפעמים געגועים לחבר).

בתוך המים במעבה האדמה, אומר גירון, הוא מיד פנה לרעו, זכרו לברכה. "וואלה, ישראל, מה היית עושה אתה בכזה מצב? ניסיתי לאלתר. הוא היה אומר לי, 'גם כשכל הקירות של הבור נראים חלקים, אפשר לצלול לרצפה, להרים אבנים ולבנות גל'. צללתי וצללתי, אבל הרצפה הייתה חלקה כמו בריכת שחייה. אין במה להיאחז".

נשברים

כשהצום יוצא, אני משדלת את גירון לשתות מהקפה שבישלנו על הגזייה. הוא אומר שיש עוד כמה דקות, וממשיך בסיפור: "בחצי השעה הראשונה ניסיתי לצאת. הייתי מפוחד נורא. ואז הבנתי שאין לי איך לצאת, ושאני נשאר פה וזהו, אכלתי אותה, כמו שאומרים. התחלתי לשחות ועשיתי את ההתבודדות הכי נפלאה בחיים שלי".

במחשבה שאתה לא הולך לצאת.
"זה, האמת, פישול שלי. אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם. נו, אפשר להשתפר לפעמים הבאות, ברוך השם. הייתי בתוך הבור שלוש שעות, מ־11 בבוקר עד 2 בצהריים. שמעתי על הסיפור בקדומים, שהיו בתוך הבור חמש שעות, ואין לי הסבר לזה – אני הייתי על הגבול. כמעט איבדתי את עצמי בגלל היפותרמיה. היה לי דלי ששימש כמצוף ועזר לי לשחות, ואז פתאום הוא התהפך ושקע. הנשימות היו צפופות והיה לי קר, לא יכולתי לצלול להביא אותו. השתדלתי לשחות תחת עיגול האור של השמש, כי היה שם חם יותר מאשר שאר הבור.

"שחיתי שחיתי שחיתי שחיתי שחיתי. אני לא זוכר מה בדיוק היה, כבר לא שמעתי, ראיתי רק שחור, אבל פתאום שמעתי רעשים מלמעלה. ופתאום ראיתי את עיגול האור נחסם ושמעתי קול 'שלמה!'. זה היה אור ציון, שעובד איתי בחווה, המנהל של המשק. צעקתי לו 'אורצי, בבקשה תוציא אותי מפה!'

שלמה גירון: "מצאתי חבל, שברתי ענפים מעץ זית ואלתרתי סולם חבלים. אחרי ששחיתי התחלתי לטפס לשלב האחרון, הכנתי לולאות לרגליים מענפי הזית. ובום, נפלתי. כן, ברוך השם. שנייה לפני שיצאתי. איך שהצלפתי במים אמרתי 'אשר יגורתי בא לי'"

"את מה שקרה מאחורי הקלעים שמעתי רק יותר מאוחר, כמובן. הפרות המשיכו לעוורתא (כפר פלסטיני סמוך לשכם – ב"ק), ולא תאמיני, באותו הבוקר שאלתי את הבוס שלי 'מה קורה אם אני מגיע עם הפרות לעוורתא?', והוא אמר שבגדול החמ"ל אמור להתקשר ולדווח לו. אמרתי לו שאני אבדוק את זה היום. אם החמ"ל באמת מתקשר זו בשורה משמחת, ככה אני יודע שאם בורחת לי פרה – מישהו רואה את זה. ובאותו היום החמ"ל הודיע לבוס שלי שהפרות ברחו, והוא התקשר אליי. שמעתי את הטלפון מצלצל, די בהתחלה, וזה היה מתסכל. התקשר, התקשר, לא עניתי. אמר לאורצי: 'אספו את הפרות, ספרו 51, אבל רגע, איפה שלמה?'. אורצי התקשר מיד לרבש"ץ ודיווח שנעלמתי. הקפיצו לשטח מלא כוח. הם לא לקחו איתם ציוד חילוץ, כי הם חשבו שמחבל תפס אותי.

"אורצי התקשר בינתיים גם לבוס שלי: 'מה אתה כן יודע על שלמה?'. והוא נזכר: 'אה, הוא אמר לי שהלך לבור'. אורצי מיד הרים טלפון לחמ"ל וביקש שיכווינו אותו לבור. החמ"ל התחיל להכווין על הציר, ואורצי טס עם הטנדר. הוא הגיע לפה ושמע אותי צועק. אני לא זוכר שצעקתי. אני לא זוכר את הקטע הזה כבר. מי ישמע אותי? לפני כן הייתי פה ימים שלמים, לא עבר פה בן־אדם".

"תאכל משהו", אני מפצירה בו. כבר חשכה. והוא משיב: "בעזרת השם. אורצי רץ לטנדר, שלף רצועת משיכה ואמר לי להכניס את הרגל בתוך הלולאה. שמעתי משהו נופל למים. אני כבר לא בפוקוס. ראיתי רק שחור. את הקטע של המשיכה מהבור אני לא זוכר. בסוף באתי לצאת מהבור, והוא תפס אותי מתחת לבית השחי, משך אותי ביד אחת, וביד השנייה היה בטלפון. הוא היה בהיסטריה, ואני לא תפקדתי. זה היה על־אנושי. הוא אמר שאין לו מושג איך הוא עשה את זה. כשיצאתי הייתי מסוחרר, נעמדתי על המדרכה. כשהשמש נגעה לי בראש הרגשתי – וואו, איזה כיף".

נו, ברוך השם. ירמיה הנביא מדמה את עזיבת האל ודרך הישר לעזיבת מקור מים חיים, לעזיבת מעיין, לבחירה בכלי שבור שאין לו יכולת להכיל מים: "כִּי שְׁתַּיִם רָעוֹת עָשָׂה עַמִּי: אֹתִי עָזְבוּ, מְקוֹר מַיִם חַיִּים, לַחְצֹב לָהֶם בֹּארוֹת, בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים, אֲשֶׁר לֹא יָכִלוּ הַמָּיִם" (ירמיהו ב', י"ג). גם סלעים נשברים, כתבה דליה רביקוביץ בשירה "גאווה": "וּפִתְאֹם הָאֶבֶן פְּצוּעָה. / אָמַרְתִּי לְךָ, כְּשֶׁסְּלָעִים נִשְׁבָּרִים זֶה קוֹרֶה בְּהַפְתָּעָה / וּמַה גַּם אֲנָשִׁים". בדוק שאנשים נשברים, נו מה. וגם בורות נשברים. אבל מה שיפה זה שגם האלוהים מתגעגע.

אנחנו יוצאים מהעמק לכיוון החטמ"ר, על ציר ירדני. "מה ירדני?", נוזף גירון באלמקייס, "זה ציר הפרות". שיהיה. כך או אחרת, אנחנו נוסעים הביתה.

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il