"לפעמים מדובר בגנבים מתוחכמים, שמעלימים מיליוני דולרים בעסקאות סיבוביות. ולפעמים זו סתם תאוות בצע קטנה, מלווה בקהות חושים בלתי נסבלת כלפי העוול שנגרם. שמע סיפור קטן ומעצבן: אם ששכלה את בנה במלחמת לבנון הקדישה לזכרו בית כנסת. שנים חלפו, ושני יזמים לטשו עיניים לנכס. הם ביקשו לעשות בו תמ"א 2 (הריסה ובנייה מחדש תוך הגדלת אחוזי הבנייה – י"י), והסבירו שזה לטובת ההקדש: הם יקימו בית כנסת גדול יותר ומפואר יותר, והמימון לכך יבוא ממכירת יחידות הדיור שייבנו מעליו.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– אחרי 84 שנים: בית הכנסת הארבלים בירושלים ייהרס לטובת יזם פרטי
– מונעים את האסון הבא: קמפיין חדש למניעת שכחת ילדים ברכב
– השוואות בזויות: גם אם התקשורת רוצה לקחת צד, יש גבול
"כעבור כמה שנים הם באו אלינו, לבקש שנחתום להם על טפסים לצורך רישום הנכסים בפנקס הבתים המשותפים. ומה גילינו – היזמים ניצלו לטובת עצמם את כל זכויות הבנייה, והשאירו לבית הכנסת מובלעת עלובה באמצע. ההקדש רק הפסיד מכל המהלך, והזלזול הזה מכאיב. היזם מגיע לבית הדין ומסביר לנו למה לדעתו אין שום בעיה – וזאת בזמן שהאם השכולה פותחת את החלון ורואה את הפצע הזה מול העיניים שלה. הכשלים במקרה הזה היו לאורך כל הדרך. מהנדס העיר חתם להם על טופס 4, על אף שבבקשה להיתר בנייה הם התחייבו במפורש להרחיב את בית הכנסת, ובפועל לא עשו את זה. עכשיו הם באים אליי, ומבקשים שאתן להם חתימה לרישום בית משותף. אבל אני אהיה המקל הקטן בגלגלים, שלא ייתן לרכבת השחיתות לנסוע".
עו"ד רחל שקרג'י היא הממונה על ההקדשות בבתי הדין הרבניים – הרגולטור האחראי על גורלם של נכסים שנתרמו לציבור והוקדשו למטרות צדקה: עניים, יתומים, חולים, תלמודי תורה וישיבות. חלק מההקדשות נוצרו עוד בתקופת היישוב הישן, והם כרוכים בהיסטוריה של שיבת ציון וההיאחזות בארץ. חלקם נוצרו בתקופות מאוחרות יותר. כל נכס כזה הוא מעין קופת צדקה נצחית, שפירותיה אמורים לשרת את המטרות שהוגדרו בהקדש. כיום מתחלקים ההקדשות לשתי קטגוריות עיקריות: "הקדשות רבניים" שנוצרו בפני בית דין דתי, ומי שאמור לפקח על פעילות הנאמנים שלהם ולאשר להם מהלכים חריגים הם בתי הדין הרבניים; ו"הקדשות אזרחיים", שבית המשפט מפקח עליהם.
"המנהל שמינה בית הדין התחיל לאתר ולאסוף את נכסי 'ביקור חולים'. כשהצטבר כסף בקופה, אמרתי לו: 'מטרת ההקדש הייתה קידום הבריאות בירושלים. בוא נעזור לבתי החולים בתקופת הקורונה'. הוא הפריש 250 אלף שקל להדסה ולשערי צדק. אני רוצה שהמקדישים ידעו בשמיים שאנחנו משתמשים בכספם כמו שהתכוונו"
כדי למלא את משימתה המשפטית, שקרג'י לא מסתפקת במסמכים היבשים שמגדירים את שטח הנכס ואת נוהל הטיפול בו. "לפני כל דיון משפטי שאני מגיעה אליו, אני עורכת מחקר היסטורי", היא אומרת לנו בלשכתה שבבית הדין הרבני הגדול בירושלים. "אני בודקת מי האנשים שהקדישו את הנכס כצדקה, מה הסיפור שלהם. לרוב הם לא בין החיים ואין להם פה; אני הפה שלהם. אני אוהבת לפתוח את דבריי בבית הדין בקריאת שטר ההקדש. ביום השואה, למשל, היה לי דיון על נכס שאדם הקדיש לזכר ילדיו שנרצחו בשואה. הוא רצה לתת צדקה לאוכלוסיות רווחה, שלא יצטרכו לקבל טובות לא מהטורקים ולא מהבריטים ולא ממדינת ישראל. אבל נכסים שנתרמים להקדשות מוטלים לעיתים כמו תינוק חסר ישע על הרצפה. אילו היה מדובר בתינוק אמיתי, היו ממנים לו אפוטרופוס ועובדת סוציאלית; במקרה שלנו, במשך הרבה שנים בכלל לא היה 'צד שני' מול נאמני ההקדש. לא היה שום גורם בלתי תלוי שייצג את האינטרס הציבורי".
והאינטרס הציבורי עצום: שוויים הכולל של הנכסים ששקרג'י צריכה לפקח עליהם הוא כ־6 מיליארדי שקלים – "וזה במצבם הגולמי, הלא ממומש. אם ישביחו אותם, הערך שלהם יגדל פי כמה וכמה. היה אפשר ליצור כך קופת צדקה ציבורית ענקית. חשוב על זה: ירושלים היא אחת הערים העניות בארץ, ואפשר לחלץ אותה מהבוץ בלי לקחת שקל אחד מהממשלה. קח את נכסי 'הוועד הכללי' – שהוא אולי ההקדש הגדול ביותר בירושלים – ותשביח אותם לטובת קרן ציבורית. אתה יודע כמה מיליונים יכולנו לתרום לבתי החולים בעיר, למוסדות חינוך וללימוד תורה רק מכספי הפירות של קרן כזו? בין רחוב אגריפס לרחוב בצלאל יש 140 צמודי קרקע של ההקדש. דמיין איך הייתה נראית העיר אילו השתמשו בהם לדיור ציבורי".
החזון הזה של שקרג'י רחוק מאוד מהמציאות הקיימת. לא זו בלבד שנכסי ההקדש אינם מושבחים; במקרים רבים הם נפסדים, נשחקים ויורדים לטמיון. כפי שתואר בתחקירים שפורסמו בעבר במקור ראשון, עולם ההקדשות הוא זירת הפעולה של קומץ נאמנים, מאכערים ועורכי דין שחולשים על נכסים בשווי עתק בלי בקרה ובלי פיקוח, מה שפותח פתח למעילות בהיקפים דמיוניים.
"מתחת לכל דף שאתה מרים אצלי במשרד יושבים 15 מיליון שקל שמחכים שמישהו יציל אותם. למה אני צריכה לריב עם האוצר על שניים־שלושה תקנים של פרקליטים שיעבדו איתי? הרי כל אחד כזה יכול להחזיר את ההשקעה בו פי כמה וכמה. רוב התיקים לא מורכבים ולא מסובכים – אנשים לקחו לכיס כספי צדקה, ומישהו צריך לעצור אותם ולהחזיר את הכספים האלה לציבור".
רבנים כבני אדם
שקרג'י (39), נשואה ואם לשלושה, גרה בקטמון הישנה. את עולם הרבנים והדיינים היא מכירה עוד מילדותה: הוריה קבעו את מושבם בשכנות לרב עובדיה יוסף ז"ל, ואביה היה רואה החשבון של הרב ושימש גם כגבאי בבית הכנסת שלו. "הרב עובדיה היה חצי סבא עבורי", מספרת שקרג'י. "אולי בגלל זה אין לי רתיעה מרבנים גדולים. אני זוכרת שהם בני אדם".
היא למדה באולפנת חורב ועשתה שירות לאומי במכון המקדש שברובע היהודי. אחר כך המשיכה לשני תארים במשפטים באוניברסיטת בר־אילן, והתמחתה במשפט עברי. את הסטאז' לצורך הסמכה כעורכת דין עשתה במחלקה הבינלאומית בפרקליטות, ואת דרכה המקצועית החלה בהידיינות אזרחית, אצל עו"ד חיים קמחי. "שם למדתי הכול, ושם גם עסקתי בתיק מקרקעין ששבה את ליבי. במרכזו עמד נכס במוצא שהיה שייך ליהושע ילין – אביו של דוד ילין וחמיה של תלמה ילין, אדם שהיה מראשי בוניה של ירושלים העברית. ראיתי איך גם בתיק פשוט אתה מעניק חיים להיסטוריה. מעבר לכך, כשאתה עובד במשרד ממשלתי נדמה לך שמלוא כל הארץ המשרד; שאתה הציר והכול מסתובב סביבך. חשוב גם להכיר את המגזר הפרטי, ולראות איך הדברים נראים מהעיניים שלו".
למגזר הציבורי היא נכנסה כשעבדה אצל השופט ורדי זיילר בריכוז ועדת בדיקה ממשלתית שבחנה את השירותים הווטרינריים. אחר כך המשיכה למחלקת החנינות בראשות אמי פלמור, שמונתה אחר כך למנכ"לית משרד המשפטים. "במחלקת החנינות הייתי מסתכלת על רוצחים ומנסה להבין את הסיפור שהם מספרים לעצמם. אתה לומד שאפשר לסלוח לכל אחד", מספרת שקרג'י.
בתקופת עבודתה שם היא העלתה הצעה מקורית באוזני רעייתו של הרב שלמה עמאר, הרב הראשי דאז. כמי שלמדה במסגרת התואר השני שלה פרקים מתוך "חושן משפט" ו"אבן העזר", הכלולים בחומר הלימודים לדיינות, היא הציעה לייסד שיעור לשופטים ופרקליטים בכירים, שיעסוק בשני החלקים ה"משפטיים" האלה שבשולחן ערוך. השיעור הזה מתקיים עד היום, ואת הדיו אפשר למצוא בשיבוץ זווית המבט של המשפט העברי בתוך פסקי הדין של השופטים.
תחום ההקדשות התחיל לעניין אותה בעקבות דו"ח חמור שפרסם מבקר המדינה על מחדלי בתי הדין בטיפול בהקדשות רבניים. משרד המשפטים רצה ליטול מהם את כל הסמכויות בנושא, הדיינים כמובן התנגדו, ואחרי משא ומתן הוחלט לצאת לניסוי שיציב ממונה מטעם משרד המשפטים שיעבוד על הנושא עם גורם מבתי הדין. הרב עמאר הציע לשקרג'י לגשת למכרז על התפקיד במשרד המשפטים. "אמי פלמור ראתה את המכרז ואמרה לי: חוץ מלכתוב ששם המועמד צריך להתחיל ברי"ש ולהיגמר בלמ"ד, כל הסעיפים מכוונים אלייך", מספרת שקרג'י.
ובכל זאת, היא לא נבחרה. כעבור זמן גם התברר שהניסוי נכשל, אבל בינתיים נושא ההקדשות נטמן בראשה ולא הניח לה. בהמשך ניגשה למכרז לתפקיד סגן מנהל המחלקה ברשם ההקדשות האזרחיים, וקיבלה את המינוי. ואז פורסם המכרז לתפקיד שקסם לה יותר מכול: המפקח על ההקדשות בבתי הדין הרבניים.
"ניגשתי כבדיחה, כי לא היה שום סיכוי שאזכה", היא מספרת. "קודם כול, כי אני אישה. שנית, את התפקיד הזה מילאו באופן מסורתי עוזרים קרובים של הרב הראשי. ומעבר לכך, אני באה ממשרד המשפטים – סדין אדום לבתי הדין הרבניים, שראו במשרד את אויבם המר. מצד שני, מהמחלקה המשפטית של בתי הדין איש לא רצה לגשת למכרז, כי זה תפקיד שנועד מראש לכישלון".
"לא תמצא כמעט הקדש שאין בו ניגוד עניינים של הנאמן. גילינו למשל נאמן שהכניס את בנותיו הנשואות לגור בדירות של ההקדש בלי לשלם. כששאלנו אותו מה חשב לעצמו, הוא ענה 'ככה מקובל'. מה שמשגע אותי הוא שמדובר באנשים יראי שמיים, ובכל זאת הם מתעלמים באכזריות מהמשמעויות של המהלכים שלהם"
למה, כי אף אחד לא רוצה להילחם במשפחות הפשע שמשתלטות על נכסי הקדש?
"את זה אתה אמרת. אבל עוד לפני המלחמות, ביחידה האזרחית המקבילה במשרד המשפטים יושבים עשרה עובדים, ובהקדשות הרבניים זה תקן אחד בלבד. בתי הדין לא הצליחו לפקח על ההקדשות כי העוזר שקיבל את התקן עסק באלף ואחד נושאים אחרים. ואם הממונה לא עובד, מי יעבוד? הדיין שמטפל בהקדשות? הוא ישלח שמאים או חוקרים פרטיים?
"אמי פלמור אמרה לי: הדרך להתקדם היא לקחת את התפקיד שאף אחד לא רוצה, ולהצליח בו. ניגשתי למכרז יחד עם עוד ארבעה מועמדים. כשמנהל בתי הדין הרבניים הרב דוד מלכא התקשר לבשר לי שנבחרתי, לא יכולתי לענות לו מרוב התרגשות. אמרתי לו: 'אני לא מסוגלת לדבר, אתקשר אליך אחר כך'. ידעתי שאין תפקיד בעולם שארצה למלא יותר מאשר התפקיד הזה".
ביולי 2018 היא החלה לשמש כמפקחת על ההקדשות בבתי הדין. "זו עבודה ששואבת את כולי. כל דבר אחר בחיים הפך משני מול השליחות הזו, ואני חיה את החלום שלי. בשנה הראשונה העיניים שלי היו מתמלאות דמעות בכל בוקר כשהגעתי לעבודה. כשאני יוצאת מהמשרד, אני מרגישה שיכולתי להישאר עוד חמש שעות כדי להציל יותר. אני מרגישה שכל החיים שלי כיוונו אותי לתפקיד מסוים. שכל הידע והניסיון שצברתי ורכשתי, הובילו אותי לפה".
כמו לסגור את להב 433
ההתרגשות שמזמן לה התפקיד כרוכה גם במאבקים מרים. בתקופה האחרונה עסקה שקרג'י רבות בגורלם של נכסי "ביקור חולים", בית החולים הירושלמי המיתולוגי שקרס בשנת 2003. הבניינים שבית החולים פעל בהם היו שייכים ל"הקדש ביקור חולים", וכך גם עשרות מבנים נוספים בשווי עתק באזור מרכז העיר. העמותה שניהלה את בית החולים ונכסים אחרים של ההקדש חילקה לחבריה פנסיות תקציביות נדיבות, ולבסוף נקלעה לחובות כבדים ונגררה להליכי פירוק שארכו 15 שנה. מטבע הדברים, תשומת הלב הציבורית הופנתה אל עובדי בית החולים, שפוטרו בלי לקבל את משכורותיהם או את תשלומי הפנסיה המגיעים להם. הכונס הרשמי במשרד המשפטים מינה מפרק לעמותה, עורך דין מהשוק הפרטי, והלה חיפש מקור כספי לכיסוי חובות השכר. הוא הגיע לארבעים נכסי הקדשות – חלקם יועדו להפעלת בית החולים עצמו, ופירותיהם של אחרים היו אמורים לסייע למוסדות נוספים של היישוב הישן, כמו "תלמוד תורה עץ חיים". כשנאמני ההקדש נשאלו על כך, הם הודו שאין להם מושג מי מנהל בפועל את הנכסים הללו, שהושכרו ואף נמכרו במהלך השנים. איש לא ידע לאן נעלם הכסף, ובית הדין הבין שכבר לפחות עשור וחצי אין כל פיקוח על השימוש בנכסים היקרים. "אנשי העמותה ניהלו אותה באופן מופקר, ויצרו חובות שהוערכו ב־200 מיליון שקל. בניהול נכון אפשר היה לבנות כמה מגדלים על השטחים של ההקדש, ולהשתמש באחד מהם כדי לפרוע את כל החובות, בלי לכלות את הקרן של נכסים רבים".
בפרשה הזו פתחה שקרג'י חזית לא רק מול נאמני ההקדש, אלא גם מול משרד המשפטים. "למוסדות היישוב הישן היה אדם מסוים ששימש כגובה. הלכו לחפש אצל הבן שלו, ומצאו בכספות מיליון שקל. הוא שכח שיש כסף של בית החולים שיושב אצלו ואמור להגיע לנהנים. ברור שזו רק טיפה בים. כונס הנכסים קיבל מהיועץ המשפטי לממשלה חוות דעת מוזרה במיוחד, שמאפשרת לו לרדת לנכסי ההקדשות של ביקור חולים כדי לגבות את חובות העמותה כלפי העובדים. ואני אומרת: רגע, העמותה היא לא ההקדש. להקדש דתי יש אישיות משפטית עצמאית. הוא לא אמור לשאת בתוצאות הניהול הכושל של העמותה. אם העמותה התנהלה בהפקרות, עשתה בנכסי ההקדש כבשלה והפכה לחדלת פירעון – הציבור לא צריך לסבול מכך. זה כמו שאם שכן נתן לך להשתמש בנכס שלו, זה לא אומר שאפשר לבוא אליו בדרישה שיפרע את החובות שלך".
יגידו לך: זו סמנטיקה. בית החולים חייב כסף לעובדים, שישלם ממה שיש לו.
"ממש לא. ההקדש הוא חיי עולם, והעמותה היא חיי שעה. הצרה היא שבצד ההקדשות הוקמו אגודות עותמאניות ניהוליות שהפכו לעמותות, כשלא פעם הגוף המנהל הוא גם הנהנה מפירות ההקדש, ובכל זאת אסור לחייב הקדש בחובות העמותה. היא רשומה ברשם העמותות ומתנהלת לפי חוק העמותות, ואילו ההקדש רשום בבית הדין הרבני ומתנהל לפי דין תורה. כל נכס הוקדש בתנאי ש'לא יימכר ולא ייגאל'; רצונו של התורם היה שהקרן תישמר לנצח, וכל הדורות העתידיים ייהנו מהפירות שלה. לכן להקדש ביקור חולים יש מחויבות לדורות הבאים, והוא לא אמור להתחסל בגלל רשלנות ניהולית של העמותה. הגשתי בקשה לבית הדין, ובאוגוסט 2019 הרב שלמה שטסמן, ראש הרכב ההקדשות בירושלים, השעה את הנאמנים שלא תפקדו. במקומם הוא מינה את עו"ד רם ז'אן כמנהל מיוחד, שתפקידו לאתר את כלל נכסי ההקדש, לבלום את מאמצי המכירה שלהם ולהציל אותם.
"המנהל המיוחד מטעם בית הדין התחיל לאתר ולאסוף את הנכסים. כשהצטבר כסף בקופה, אמרתי לו: 'מטרת ההקדש הרי הייתה קידום הבריאות בירושלים. בוא נעביר חלק מהכספים למטרה המקורית, ונעזור לבתי החולים בתקופת הקורונה'. הוא הפריש 250 אלף שקל וחילק אותם בין הדסה לשערי צדק – פה למחקר על טיפול בקורונה, שם למכשיר רנטגן נייד. הצעד הטריוויאלי הזה הוא לא פחות ממהפכה בתודעה. אחרי שבמשך שנים רווחי ההקדש הלכו לשודדים ובוזזים, גילינו לעולם שאפשר להשתמש בכסף הזה למטרות החברתיות שלשמן נועד. אני רוצה לעשות נחת רוח למקדישים, שידעו בשמיים שאנחנו משתמשים בכסף שלהם כמו שהם התכוונו".
"לא תמצא כמעט הקדש שאין בו ניגוד עניינים של הנאמן. גילינו למשל נאמן שהכניס את בנותיו הנשואות לגור בדירות של ההקדש בלי לשלם. כששאלנו אותו מה חשב לעצמו, הוא ענה 'ככה מקובל'. מה שמשגע אותי הוא שמדובר באנשים יראי שמיים, ובכל זאת הם מתעלמים באכזריות מהמשמעויות של המהלכים שלהם"חטף איומים וניסיונות לנטרול. הרב שטסמן
הצעדים שנקטה שקרג'י במקרה הזה, כמו בתיקים אחרים, לא נותרו בלי תגובה מצד הנאמנים ומקורביהם ברבנות. "יש כאן מאבקים קשים מאוד. מיום שנכנסתי לתפקיד, מנסים לטווח אותי בכל מיני דרכים. הרב הראשי דוד לאו סירב למנות אותי למפקחת על ההקדשות, ואחר כך ביקש למנות מפקח מעליי כדי לרוקן את התפקיד שלי מתוכן. היועץ המשפטי לממשלה הסביר לו שהוא לא יכול לגבור על הזכות שיש לי מכוח המכרז. אמרו לו גם שאם הוא ימנה מפקח, הוא יצטרך למצוא לו תקן ומשכורת על חשבון אחד העוזרים שלו". מלשכתו של הרב לאו סירבו להגיב לדברים.
"את הרב שטסמן, המוביל את ניקיון האורוות, ניסו כמה פעמים לנטרל", מוסיפה שקרג'י. "מקורבים לנאמני ההקדשות עמדו מאחורי המאמצים להדיח אותו. הוא חטף איומים, וההרכב שלו היה מושבת במשך שמונה חודשים – שהחלו, בצירוף מקרים מעניין, בדיוק ביום הדיונים הראשון על 'ביקור חולים'. חשוב לציין שהרכב הקדשות בבית הדין הרבני עובד בשיטה אינקוויזיטורית ולא אדברסרית – כלומר, הוא לא רק מכריע בסכסוך בין הצדדים, אלא מעורב בחקירות וברגולציה ונותן הוראות לנאמנים. תאר לך שסוגרים את להב 433 למשך שמונה חודשים, מה זה משדר לגנבים בשטח?
"שיא ההתנכלויות לעבודה שלנו היה הניסיון להדיח את מנכ"ל בתי הדין הרבניים, הרב מלכא. הוא מגבה אותי באופן מלא, ומשלם על כך מחיר יקר. מהמשרד לשירותי דת פנו ליועמ"ש וביקשו להדיח אותו, אך מנדלבליט השיב שאי אפשר לעשות את זה בתקופת בחירות. הוא גם הסביר שזו לא משרת אמון, ושמעולם לא קרה שהדיחו את מנהל בתי הדין במהלך כהונתו".
מנגד, בלשכת הרב לאו טענו שהרב מלכא לא מתפקד, לא משתף פעולה, ולא מאפשר לרב הראשי לממש את סמכויותיו.
"אני יכולה להעיד שהרב מלכא הוא מנהל מצוין שעושה פעולות נצרכות מאוד, ולא רק בתחום שלי. הוא בונה את המערכת היטב, מחלק מחדש סמכויות ופותח נושאים שמעולם לא נפתחו, כמו תקציבים, כוח אדם ובינוי. חשובה לו הנראות הפיזית של המקום הזה, שהוזנח במשך שנים, וחשוב לו השירות לאזרח שמגיע לכאן בתקופת משבר אישי קשה. אנחנו חלק מהרשות השופטת במדינת ישראל, ואנחנו צריכים לקבל יחס שאיננו נופל מזה שמקבלים בתי המשפט. בעבר לא היו עושים ספונג'ה בפרוזדור פה, הבינוי היה במצב מזעזע והמחשבים לא תפקדו. אנשים ישבו בתור לסידור גיטין, ולא היה אפילו מתקן מים במסדרון בשביל לשתות כוס מים. תיכנס לבית הדין הגדול – הוא יושב במבנה מכוער שנבנה במקור כמגדל מגורים, ולא מותאם לצרכים של ערכאה עליונה. כל הדברים האלה הם בנפשו של הרב מלכא, שיורד לפרטים הקטנים בכל נושא. מיום שנכנסתי לתפקיד הוא נשכב על הגדר כדי לתת לי תנאים אופטימליים, ומגבה אותי באופן שיטתי. אנחנו אגרוף אחד בשמירה על האינטרס הציבורי בהקדשות".
להרתיע את היזם
מי שעוקב אחרי תיקי ההקדשות חש לעיתים קרובות שהקרב אבוד. אחת הפרשיות הגדולות של השנים האחרונות הייתה מכירת בניין הישיבה של "עץ חיים", מתחם ברחוב יפו שכונה "הקדש וולף". לדברי שקרג'י בית הדין פסל את המכירה, אבל בית המשפט הולך שולל ואפשר את העסקה. הנכס נמכר בתמורה ל־15 מיליון דולר – ואלה מעולם לא הגיעו ליעדם. "חלק מהסכום הזה הפך למניות בכיס של הנאמנים שכבר לא נאמנים. הנכס נמכר בהמשך בתמורה ל־350 מיליון שקל".
בפרשה הזו נחשפה שיטה מעניינת: הנאמנים מוכרים את ההקדש לחברה ששייכת להם תמורת סכום מצחיק. בהמשך הם מוכרים את הנכס לחברה שלישית במחיר ריאלי, ומשלשלים לכיסם את חלק הארי של שווי הנכס.
"אחד מכוכבי פרשת עץ חיים לא התבלבל ואמר בחקירה ששמאות היא מדע מדויק: השמאי יכתוב בדיוק את מה שאתה מבקש ממנו. ובדרך פלא, מי שיזכה לרכוש את הנכס מההקדש יהיה אבא, אחיין או דוד של הנאמן".
ואף אחד מהנאמנים שעשו הון ממכירת הנכס הזה לא מתמודד עם הליכים פליליים. נראה שחוקרי המשטרה לא מכירים בכלל את החומר: הנאמנים נעצרו וכבר למחרת שוחררו. מה אתם יכולים לעשות במקרה כזה?
"מטבע הדברים, מאבק לביטול עסקה שהושלמה קשה הרבה יותר ממניעת עסקה. למי אני אלך? לחברה הקבלנית, לשאול אותם למה הם בונים על הקרקע הזו, אחרי שרכשו אותה באישור בית המשפט וקיבלו היתר בנייה? לכן חשוב לי ממד הזמן. אם אני מתערבת בשלב מוקדם ומטילה צו איסור דיספוזיציה (הקפאת מצב משפטי – י"י), התמונה משתנה.
"בסיפורים כאלה, לא כולם בהכרח אנשים רעים. חלקם אנשים חלשים שלא עומדים בפיתוי לעשות כסף קל מההקדש. כשהם יבינו שיש דין ויש דיין, המוטיבציה שלהם לפעול בתחום האפור תפחת. יחד עם זאת, אני לא מוותרת לגנבים על האחריות האישית שלהם. לא ארפה עד שאמצא אפיק מתאים למצות איתם את הדין, ואם צריך נגיע עד לתביעות אישיות. גם רשות המיסים תצטרך להיכנס לעובי הקורה, כי ההקדשות הללו משמשים מקלטי מס למאכערים שלא מדווחים על דמי תיווך או דמי יזמות".
לא פעם מצליחים נאמני הקדש, באמצעות מצגי שווא, לחלץ מבית הדין אישור למכור נכסים. הם מתחייבים לקנות בכספי המכירה נכס טוב יותר, אבל לא עושים זאת בפועל. למשל, במרץ 2014 אישר בית הדין הרבני ל"הקדש מאה שערים" למכור שלושה נכסים, שפירותיהם יועדו לתחזוקת ישיבת מאה שערים וישיבת פרי עץ חיים. הנאמנים התחייבו שישתמשו בתמורת המכר – 12 מיליון שקלים – כדי לרכוש נכס חלופי ספציפי שתשואתו גדולה יותר, וכך לא יסטו ממטרת ההקדש. אלא שיחידת הפיקוח החדשה שהקימה שקרג'י בדקה ומצאה שהנכס החלופי לא נרכש. הכסף מהמכירה, כך התברר, "הושקע בחברה ששייכת למאכער הראשי בהקדשות עץ חיים. הוא פשוט העביר את הכסף לחברה פרטית, שמחציתה שייכת לחברה אחרת שלו".
כספי צדקה הולכים לעסק פרטי של נאמן?
"ממש כך. בעקבות השאלות הקשות שהעלינו, בית הדין אמר 'האישור שנתתי למכירה מתייחס לשתי העסקאות כמקשה אחת – למכור נכסים ולקנות נכס תחתיהם. אם אין קנייה, אין מכירה'. במקרה הזה, בזכות העובדה שרישום העסקה לא הושלם, הטלנו עיקול על הנכסים שנמכרו. מינינו את עורך הדין אבי ליכט למנהל מיוחד להקדשות מאה שערים, כדי שיאתר את כל הנכסים וגם את הכספים של העסקה. החברה שרכשה מההקדש את הנכסים שילמה 12 מיליון שקל ותקועה עכשיו עם צווים. עתיד העסקה אינו ברור. לצעדים האלה יש משמעויות עתידיות אדירות. בפעם הבאה שיזם נדל"ן יקבל הצעה מנאמן לקנות נכס יקר במחיר מציאה, הוא יחשוב פעמיים".
"מתחת לכל דף שאתה מרים אצלי במשרד יושבים 15 מיליון שקל. למה אני צריכה לריב עם האוצר על שניים־שלושה תקנים של פרקליטים שיעבדו איתי? הרי כל אחד כזה יכול להחזיר את ההשקעה בו פי כמה וכמה. אנשים לקחו לכיס כספי צדקה, ומישהו צריך לעצור אותם ולהחזיר את הכספים האלה לציבור"
הנאמנים הם במקרים רבים אנשי עסקים מוכרים בקהילותיהם. מילא מורא שמיים, למה אין עליהם מורא בשר ודם?
"בתוך השטעטל אף אחד לא חושד שהם גונבים ומרמים. אלה אנשים שקיבלו את התפקיד בירושה מההורים והסבים וסבי־הסבים שלהם, שהיו ממקימי המוסדות. אז כן, יש גנבים שמועלים מעל בכספי צדקה, ויש גם נאמנים לא מקצועיים שאיש לא פיקח עליהם והם התנהלו בצורה רשלנית. העמדה שלי היא שאנשים כאלה אינם כשירים לתפקיד נאמן. אבל בשלב הראשון אין לנו משאבים לטפל בהם, ואנחנו מנהלים קרב בלימה כדי להציל מה שאפשר.
"ירושלים מלאה במשאבים שמיועדים לרווחת הציבור, ואוליגרכיה קטנה של עסקנים גונבת אותם. הקדש עץ חיים כולל 120 נכסי נדל"ן. חשוב איך היה נראה עולם התורה אם הנכסים הללו היו משמשים לתמיכה בו. גם מערכת הבריאות – איך היו נראים בתי החולים הדסה או שערי צדק, אם לדוגמה הקדש היידן, שמחזיק מגרש ענק מרחוב שטראוס ועד רחוב הנביאים, היה מנצל אותו לטובת החולים".
גם תל־אביב מלאה בהקדשות שהופכים למקור הכנסה לאנשים פרטיים במקום למלא את ייעודם. אחת הדמויות שבהן עוסקת שקרג'י היא עורך הדין יוסף שחור, שלדבריה עוסק בהשתלטות על נכסים כאלה. היא מספרת על מקרה שבו עו"ד שחור חבר לעמותה שביקשה להשתלט על נכס של הקדש (יוסף שחור סירב להגיב לדברים). "כשאני רואה עמותה, אני רואה הברחת נכסים", אומרת שקרג'י.
כי לבית הדין, כמו שאמרת, אין סמכות כלפי עמותות.
"בדיוק. לעמותה יש רק מכשיר פקס ואי אפשר לתקשר איתה. כשבית הדין נותן הוראות לנאמנים, תאמר העמותה: אין לכם סמכות עליי. ראינו שנעשו ניסיונות חוזרים ונשנים למכור הקדשות או לערוך 'רישום ראשון', שזה סוג של 'גיור נכס' ברשם המקרקעין. כשאני הולכת לרשם המקרקעין, אני רואה פער תהומי בין מה שמופיע בשטר ההקדש למה שעשו בנכס, וברור לי שיש פה שטיקים".
היא מספרת על "הקדש ציון", בית כנסת היושב על שטח גדול בנווה־צדק בשווי עתק. "השיטה שם הייתה קלאסית: היזמים מקימים עמותה ומתחילים בפעילות חיובית. הם מביאים מתפללים ורב ומפיחים חיים בבית הכנסת. מה רע? אחרי שהשיגו דריסת רגל ראשונית, הם פונים לבית הדין הרבני ומצליחים לשכנע את הדיינים שייתנו להם לרשום את אחד מחברי העמותה כנאמן בהקדש. אף אחד לא מספר לך שחבר העמותה הזה הוא סוכן כפול. ה'צדיקים' הללו חתמו על חוזה שלפיו הם ישקיעו כסף בהריסה ובנייה מחדש של בית הכנסת, ובתמורה יוכלו לבנות על גביו 13 דירות ולקבל בהן זכות שימוש לצמיתות. אתה מדמיין מה השווי של 13 דירות בנווה־צדק?"
ומה את עושה כשאת מזהה כוונה כזו?
"גם כאן, העומס העצום המוטל עליי לא מאפשר לי לעשות מיד את כל מה שצריך. לצערי אני עסוקה בכיבוי שרפות, ולא במניעה. לא תמצא כמעט הקדש שאין בו ניגוד עניינים של הנאמן. גילינו למשל נאמן שהכניס את בנותיו הנשואות לגור בדירות של ההקדש בלי לשלם. הוא האמין שהן יהפכו בסוף לדיירות מוגנות. כששאלנו אותו מה הוא חשב לעצמו, הוא ענה 'ככה מקובל'.
"מה שמשגע אותי הוא שאלה אנשים יראי שמיים. בין עסקני ההקדשות תמצא לא פעם אנשים גדולים בתורה. ובכל זאת, הם מתעלמים באכזריות מהמשמעויות של המהלכים שלהם כלפי נכסים שאנשים אחרים תרמו לצדקה. אני רואה אנשים שיושבים בדיון משפטי כשעליהם טלית ותפילין. זה לא אדם שקם בבוקר ואמר 'אני רוצה להיות גנב'. זה גבאי צדקה שלא שמרת עליו, ולא הכתבת לו סטנדרטים ערכיים".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
