ימי בין המצרים מזכירים לעם ישראל את החורבן, הפרעות וההשמדה שספגנו באלפיים שנות. בשרשרת האירועים הקשים שכחנו כמעט לגמרי את אחת התקופות הנוראות ביותר ליהודים בעידן המודרני: פרעות פֶּטְליוּרָה, שהסתיימו באביב תר"פ, לפני כמאה שנה. במשך כשנה וחצי של פוגרומים שרדפו זה את זה נטבחו ברחבי אוקראינה בין 50 ל־200 אלף יהודים: לשם השוואה, ב"סופות בנגב" ובקישינב, שנצרבו בתודעה היהודית והציונית, נטבחו עשרות עד מאות יהודים. האירועים היחיד שהתקרבו בזוועותיהם לפרעות פטליורה במאות השנים האחרונות היו פרעות ת"ח ות"ט, כ־270 שנה קודם לכן.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– נסראללה מנסה להכתיב משוואה שהרמטכ"ל לעולם לא יקבל
– דעה: כולנו התערטלנו על המנורה
– שאשא־ביטון גיבורה בע"מ
הרקע ההיסטורי לפרוץ פרעות פטליורה הוא התמוטטות האימפריה הרוסית בעקבות המהפכות של 1917, וניסיונם של הלאומנים האוקראינים להקים מדינה עצמאית. בשטח אוקראינה נלחמו אז ארבעה צבאות לפחות: הצבא האדום של המהפכנים הבולשביקים, הצבא הלבן האנטי־בולשביקי, הצבא הפולני וצבא הלאומנים האוקראינים בהנהגתו של סימון פטליורה. הלאומנים הקימו לעצמם רפובליקה אוקראינית עצמאית, ששרדה פחות משלוש שנים. כפי שקורה תמיד במלחמות אזרחים עקובות מדם על אדמת אירופה, מי שסובלים יותר מכולם הם היהודים. פוגרומים היו חזון נפרץ בכל רחבי האימפריה הרוסית הנתונה במלחמה, אולם באף אחד מהאזורים לא התחולל משהו דומה לזוועות שבאוקראינה – ובין כל מעשי הטבח ביהודים בידי הצבאות הלוחמים, הנוראיים והאכזריים ביותר היו מעשי הטבח בידי צבאו של פטליורה.
הלאומנים האוקראינים עברו בעיירה אחר עיירה, ורצחו, פצעו, אנסו ושדדו אלפי יהודיות ויהודים. רבבות אלמנות ואלמנים, מאות אלפי יתומים ועשרות אלפי נכים ופצועים נותרו בעקבות מעשי הזוועה. חלק ממעשי הטבח נעשו בידי חייליו של פטליורה, וחלקם בידי כנופיות מקומיות של אוקראינים. פטליורה עצמו טען, אגב, שהוא מתנגד למעשי הטבח, והאשים בהם את אויביו; למעשה הוא עצם עין ואולי גם שתיים לנוכח הזוועות.
הדיווחים ממעשי הטבח פורסמו בכלי התקשורת; העולם ידע והעולם היהודי בוודאי ידע. יהודי ארה"ב התגייסו לסייע, ויהודי כל העולם וגם היישוב הקטן בארץ ניסו להפעיל לחץ בינלאומי לעצירת הזוועות. הלחץ לא הועיל כמעט; ובזיכרון ההיסטורי הפרעות לא נצרבו. כל ישראלי ממוצע זוכר את פרעות קישינב, כמעט כל אחד למד ושמע על "סופות בנגב". אבל פרעות פטליורה אבדו בנבכי השכחה. מדוע? ראשית, לא היה להן תפקיד בסיפור הציוני. הן לא הניעו גל עלייה לארץ, ואפילו לא גל הגירה גדול למערב. שנית, לא היה להן הביאליק שלהן, שיכתוב פואמה כמו "על השחיטה" שנכתבה בעקבות קישינב. לבסוף, עשרים שנה אחרי פרעות פטליורה החלה השמדתם השיטתית של שישה מיליוני יהודים על אדמת אירופה; השואה האפילה על טבח רבבות היהודים בידי הלאומנים האוקראינים.
דבר אחד בכל זאת מייחד את פרעות פטליורה. "נקמה כזאת, נקמת דם ילד קטן / עוד לא ברא השטן", כתב ביאליק בעקבות פרעות קישינב. הנקמה הנדרשת על רצח רבבות יהודים היא בלתי נתפסת; ובכל זאת היה מי שביקש לנקום את דמם של הנטבחים. עם חיסולה של הרפובליקה האוקראינית העצמאית גלה סימון פטליורה לפריז. ב־1926, בשעה שיצא ממסעדה ברחוב ראסין שברובע הלטיני, ניגש אליו גבר ושאל אותו אם הוא פטליורה. האיש היה שלום שמואל שוורצבארד, שען ומשורר יהודי ששירת בלגיון הזרים הצרפתי במלחמת העולם הראשונה והיה מעורב בארגון הגנה עצמית יהודית באוקראינה. המנהיג האוקראיני נופף מולו במקל, אך שוורצבארד לא נבהל וירה בו חמש יריות אקדח. אחרי כל ירייה צעק שוורצבארד את שמה של אחת מהעיירות היהודיות שאת דם הנרצחים בה ביקש לנקום.
שוורצבארד נעצר והועמד לדין בפני מושבעים בבית משפט צרפתי באשמת הרצח. במקום לטעון לחפותו, הוא בחר לנהל בפועל משפט לפטליורה: העדים שהביא לא דיברו על מה שהתחולל ברובע הלטיני בפריז ביום הרצח, אלא נחקרו על הטבח באוקראינה והציגו תמונה רחבה של המעשים שפטליורה היה אחראי להם. קו ההגנה צלח; חבר המושבעים זיכה את שוורצבארד פה אחד. בשנים הבאות ניסה הנוקם לעלות לארץ, אך הבריטים מנעו זאת ממנו. הוא היגר לדרום אפריקה, ונפטר שם בשנת 1938 בגיל 51. בשנת 1967 הביא מנחם בגין, שר בממשלת האחדות הלאומית, להעלאת עצמותיו ארצה. בבאר שבע נקרא על שמו רחוב קטן, "הנוקם".
