ימי תשרי התש"ף, לפני שנה בדיוק, סימנו שעת מבחן למוסד הנשיאות. זה עתה הסתיים סבב בחירות שני, שכן הכנסת ה־21 התפזרה פחות מחודשיים לאחר שנבחרה. במדינת ישראל שררה מציאות שלטונית קשה – ממשלת מעבר, כנסת לא מתפקדת, מוסדות שלטון משותקים, משרדי ממשלה ורשויות שמתנהלות ללא תקציב. זה מצב לא רצוי גם מבחינה דמוקרטית, כאשר הממשלה הזמנית המקבלת את ההחלטות אינה נשענת על אמון הכנסת, אמונם של נבחרי העם.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– חובה, לא המלצה: חיתמו על הסכמי קדם נישואין
– הציבור הפלסטיני רואה במנהיגיו את האחראים ל"מחדל" השלום
– הסכמי אברהם: שלום עם המוח הישראלי
עיני הציבור פנו אל בית הנשיא. בפעם השנייה בתולדות המדינה נדרש הנשיא להניח מתווה שיאפשר לצאת ממצב של אי הכרעה פוליטית. הפעם הראשונה הייתה ב־1984, אז הוביל הנשיא חיים הרצוג לכינונה של ממשלת האחדות בין הליכוד למערך, באמצעות הסכם שהתבסס על רוטציה בין שמעון פרס ליצחק שמיר. כמו ב־1984, גם הנשיא ראובן ריבלין חתר לעשות כל שבסמכותו כדי לסייע למדינת ישראל לחזור לאיזון ושיווי משקל, ולהביא ליציבות שלטונית. מה שברור לנו היום במבט לאחור היה מובן לנשיא כבר לאחר הבחירות הראשונות: המפתח לפתרון הפלונטר הפוליטי נעוץ בהסדר בין הליכוד וכחול לבן. לא משנה כמה מערכות בחירות יתקיימו בזו אחר זו – לא תקום ממשלה ללא שותפות בין־גושית.
האתגר שבפני הנשיא ריבלין היה מורכב פי כמה מזה של הנשיא הרצוג. מתווה הרוטציה של 1984, שבו הסכימו ראשי המחנות באמון ובפשטות כי לאחר שנתיים יגיש פרס את התפטרותו מראשות הממשלה ושמיר יחליף אותו, נראה בעיני רבים כמדע בדיוני בפוליטיקה הנוכחית. מערכת הבחירות של 1984 הייתה נוקבת וחריפה, אך לא ריסקה את האמון הבסיסי בין שמיר לפרס, לא חיבלה אנושות בסיכוי להגיע לשותפות על אף המחלוקות הפוליטיות, ולא חצתה קווים אדומים לבלי שוב. הנורמות האלו הותירו פתח לשילוב זרועות ואפיק לממשלת אחדות. הן אפשרו לנשיא הרצוג לייצר שותפות שמבוססת לא רק על אינטרס פוליטי משותף, אלא גם על אמון מזערי בין שני האישים. לעומת זאת, מערכת הבחירות שפקדה אותנו לפני שנה סימנה שיא שלילי עגום בתרבות המחלוקת שלנו, והתאפיינה בשיח ארסי ובנשק תעמולתי בוטה וחריף. שני האישים הפוליטיים, הצדדים המיועדים לשותפות, הגיעו אל הנשיא כשהחשדנות, האיבה וחוסר האמון ביניהם ניכרים היטב. במציאות כזו, משימת הנשיא לא הייתה רק גיבוש הסדר פוליטי לצורך כינון שותפות, אלא יותר מכך – גישור מעל המטענים האישיים פרי מערכות הבחירות הקשות, ובניית בסיס של אמון מזערי שיאפשר יישומו של מתווה פוליטי כלשהו.
"מתווה הנשיא", שחייב ויתורים הדדיים, לא אומץ לבסוף בידי מנהיגי הליכוד וכחול לבן. הם העדיפו להסתכן בסבב בחירות נוסף, למען הסיכוי לנצח ללא צורך בפשרות. כך יצאנו לקלפיות בפעם השלישית, ורק אחריה כוננו הצדדים ממשלה בהשראת המתווה הזה – אך לא מתוך אמון וחתירה לשותפות, אלא בלחץ משבר הקורונה. העובדה שרק מגפה עולמית ואסון כלכלי הצליחו לרפא מעט את המשבר הפוליטי מעידה על רוחב הפער בין הקבוצות בחברה הישראלית.
ב"נאום השבטים" שנשא ב־2015 התריע הנשיא ריבלין כי הפיצול ההולך וגובר בינינו משליך גם על יכולתם של הכוחות הפוליטיים להגיע להסכמות ופשרות – והנה חווינו זאת בשלוש מערכות בחירות רצופות, ובסיכון לבחירות רביעיות שעדיין לא הוסר. בימים כתיקונם הפיצול החברתי הוא ביטוי למציאות לא בריאה, אך בימי מלחמה זו מציאות מסוכנת ממש. ידענו כמדינה וכעם כמה מלחמות כואבות, אך מלחמת הקורונה אינה דומה לקודמותיה: במלחמה הזו, כל הקבוצות והקהילות בחברה מצויות בחזית המערכה. לראשונה, כולם הלוחמים וכולם הקורבנות.
ב־1984 הוביל הנשיא הרצוג לכינון ממשלת אחדות באמצעות הסכם רוטציה. האתגר שבפני הנשיא ריבלין היה מורכב פי כמה. מתווה הרוטציה ההוא, שבו הסכימו ראשי המחנות באמון ובפשטות כי לאחר שנתיים יגיש פרס את התפטרותו ושמיר יחליף אותו, נראה בעיני רבים כמדע בדיוני בפוליטיקה הנוכחית
אנו מרבים לעסוק בערכה של הלאומיות, אך לעיתים אנו נוטים לשכוח שהחוסן שלנו, ההכרחי כל כך בימי מלחמה, נשען גם על תחושת שייכות, ערבות הדדית וסולידריות חברתית. במיוחד כעת, כשאוכלוסיות שלמות בחברה מבטאות אי אמון בתהליכי קבלת ההחלטות או חשות שמקבלי ההחלטות אינם מתחשבים בציפור נפשן, מתחדדת הנחיצות של תחושת השייכות הזו. כשמגזר אחד נוטש, כולנו משלמים את המחיר.
בשעת השבר הנוכחית – הכלכלית, החברתית, הפוליטית – נדמה שמסריו של "נאום השבטים" רלוונטיים וחיוניים יותר מתמיד: ביסוס השותפות בין הציבורים החיים בישראל כתנאי לניצחון בכל מערכה לאומית; קידום השתלבות איכותית של כלל הקבוצות בחברה ובכלכלה; וחיזוק ה"יחד" שלנו תוך מתן כבוד ומקום לכל קבוצה בתוכו. ביום הרת עולם, ביום ש"על המדינות ייאמר איזו לחרב ואיזו לשלום", ראוי שנזכור שאנחנו נבחנים לפניו לא רק כיחידים, אלא גם כקולקטיב: כחברה וכמדינה שכולם בה ערבים זה לזה.
הראל טובי הוא מנכ"ל בית הנשיא
