שלהי תש"ף מוצאים אותנו בעיצומו של משבר האמון החמור בתולדות מדינת ישראל. זהו משבר אמון של הציבור בנבחריו ובמערכות השלטון; משבר אמון בין המערכות לבין עצמן. אף אחד כבר לא מאמין לאף אחד.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– חובה, לא המלצה: חיתמו על הסכמי קדם נישואין
– רצון הילד או החוק: כיצד קובעים מי יגורש מהארץ
– בוושינגטון נחצה העולם הערבי לשניים
את ניצני המשבר זיהיתי עוד בתפקידי כמזכיר הממשלה. התרחבותו מאז לממדים המאיימים על לכידות החברה הישראלית הביאה אותי בשלהי 2018 לנטוש את עיסוקיי הפרטיים ולשוב לשרת את מדינת ישראל, הפעם כנבחר ציבור. מבחינתי, העת הייתה עת חירום. לא שיערתי כי לפנינו שלוש מערכות בחירות רצופות שלא רק יעמיקו את משבר האמון הכללי, אלא גם יביאו את ישראל למשבר הפוליטי החמור בתולדותיה.
ב־2 במרץ השנה, אור לז' באדר, בסיומו של ליל הבחירות לכנסת ה־23, היה ברור שישראל שוב נמצאת במבוי פוליטי סתום. העם לא העניק הכרעה ברורה, למעט הכרעה תוצאתית שאפשר לסכמה באמירה "שבו יחד וחלצו אותנו מן הבוץ". למשך תקופה קצרה היה ניסיון של כל צד ללכת נגד צו העם וההיסטוריה, ולחטוף את הניצחון: להקים ממשלה צרה על חודו של קול, או ממשלת מיעוט. נהגתי לומר שזו צרה וזו צרה, אבל האמונה במחטפים פוליטיים, העיוורים להכרעה הדמוקרטית, הלכה וגאתה. רושפי צדק משני הצדדים רצו ורוצים עד היום ממשלת מיעוט וקיטוב. אלא שבשונה משני הסבבים הראשונים, לקראת מערכת הבחירות השלישית החלו השמיים באופק להתקדר, גם כאשר איש כמעט לא הבחין בכך.
כבר בתחילת השנה האזרחית הבנתי שמשבר הקורונה עומד להכות בישראל באופן שמעולם לא הכרנו. רוב חברי הכנסת האמינו שזהו עניין חולף, אך ב־30 בינואר דרשתי שהכנסת תקים מיד "ועדת קורונה" שתפקח על הכנות הממשלה, ופניתי לשר הביטחון בבקשה שימנה לאלתר את ראש רשות החירום הלאומית, שיוביל את הטיפול במשבר. לי היה ברור שלישראל אין מרחב גמישות שמאפשר למערכת הפוליטית לצאת לבחירות נוספות, רביעיות, או לחלופין לממשלה צרה. הבנתי בבהירות שאחדות לאומית היא צו השעה ותנאי הכרחי להתמודדות עם שלושת המשברים המאיימים על המדינה: משבר האמון, המשבר הפוליטי ומשבר הקורונה.
שלושה ימים לאחר הבחירות בישר העיתון הארץ על "מהפך" רעיוני שאמור להוביל למהפך פוליטי: "בוגי יעלון תומך בהקמת ממשלת מיעוט בתמיכת המשותפת". לא האמנתי למראה עיניי. הרעיון היה מנוגד להשקפת עולמו של יעלון ומנוגד להשקפתי. הוא היה מנוגד לשבועת בחירות של כחול לבן, ובפרט של מפלגת תל"ם. יועז הנדל ואני הצטרפנו לתל"ם ולכחול לבן בגלל עמדותינו, ולא למרות עמדותינו. נתבקשנו להציג את תפיסותינו בעיקר בעניין האחדות, ולהדהד ככל האפשר את התנגדותנו לממשלת מיעוט הנתמכת בידי הרשימה המשותפת. הייתה זו עמדה אחידה בכחול לבן, ואנו נשלחנו להיות נציגיה.
השאלה בדבר הקמת ממשלה בתמיכתן של בל"ד ואחיותיה הייתה מעבר לטווח הדילמה שלי. לא פקפקתי לרגע בשלילת הרעיון, והדברים הללו נאמרו והובהרו גם בשיחות סגורות במשך כל שלוש מערכות הבחירות.
למחרת פרסום הידיעה בהארץ ביקשתי להיפגש עם בוגי. אמרתי לו שיש לנו "צלם אידאולוגי" שאינו מאפשר חבירה שכזו. מעבר לעניין הרעיוני ולהפרת ההבטחה לבוחר, העליתי בפניו סוגיה נוספת – ישראל עומדת בפני משבר קורונה שרק ילך ויתעצם. אמרתי לו שלא נוכל לנהל את המשבר הלאומי במתכונת של ממשלת מיעוט, והגדרתי זאת "כמו לכבוש את רוסיה בחורף". בוגי לצערי השיב לי, אז בתחילת מרץ: "הקורונה היא משבר בריאותי, לא משבר לאומי".
בימים ההם החלה לצמוח אגדה אורבנית שלפיה נדרשת "רק הצבעה אחת" עם הרשימה המשותפת. כמזכיר הממשלה לשעבר היה לי ברור שמי שאומר זאת לוקה בחוסר הבנה פוליטית. תשובתי הייתה ש"הצבעה אחת" תידרש בכל שעה עגולה, ותקופת קיומה של הקואליציה – המורכבת מ־46 ח"כים, תהפוך למסע סחיטה מביש שסופו התרסקות בבחירות
בימים ההם החלה לצמוח אגדה אורבנית שלפיה נדרשת "רק הצבעה אחת" עם הרשימה המשותפת. כמזכיר הממשלה לשעבר היה לי ברור שמי שאומר זאת, לוקה בחוסר הבנה פוליטית. תשובתי הייתה ש"הצבעה אחת" תידרש בכל שעה עגולה, ותקופת קיומה של הקואליציה – המורכבת מ־46 ח"כים, בתמיכת בל"ד ושותפותיה מבחוץ – תהפוך למסע סחיטה מביש שסופו התרסקות בבחירות.
אירועי חודש מרץ הביאו לסיומו של המשבר הפוליטי שנמשך כ־500 ימים. קמה ממשלת האחדות, והרכבה שיקף ותאם את הכרעתו של העם, את החלוקה שהייתה בציבור הישראלי, ואת המחלוקות שהביאו לאורך שלוש מערכות בחירות לאותה תוצאה חוזרת ונשנית. המסקנה הפוליטית מכל אלה ביטאה ומייצגת אחריות לאומית, פיכחון ובגרות פוליטית.
זו לא הייתה הפעם הראשונה שנדרשנו, כחברה, להעדיף שיקולים לאומיים על שיקולים פוליטיים. ממשלת האחדות של השנים 1984־1988 הצילה את ישראל מפני הידרדרות אל תהום כלכלית, והכינה את המסד לקליטה של יותר ממיליון עולים מארצות חבר העמים. האחדות של שמיר־פרס הניחה את היסודות ל"מדינת ההזנק", הסטארט־אפ ניישן שכולנו מתגאים בה. ויותר מכול, זו הייתה ממשלה שהנמיכה להבות, ואחרי תקופה של שנאה, ריב ומדון, החזירה שפיות לחוצות ירושלים ולערי ישראל. אגב, הפערים האידאולוגיים בין הפוליטיקאים, בין יצחק שמיר לשמעון פרס, היו גדולים לאין שיעור מהפערים בין רכיבי הממשלה הנוכחית.
יועז הנדל ואני דחינו הצעות שאני לא בטוח שפוליטיקאים אחרים בישראל דחו בעבר. מפלגת "דרך ארץ", שנולדה בעיצומה של מגפה, בלילה אפוף עשן ותהפוכות פוליטיות, הביאה את הבהירות המחשבתית וההבנה שאין דרך אחרת אלא האחדות. האחדות נמצאת בהוויה, במהות, באתוס של מדינת ישראל ושל העם היהודי. זהו עם שבשל פיצול, ריב ומדון עזב את מולדתו, ובזכות האחדות והפיוס שרד כאלפיים שנים ללא כברת ארץ.
איני יודע כיצד תשפוט ההיסטוריה את הממשלה הנוכחית, אך אני רואה חובה היסטורית בהקמתה ובמאבק על המשך קיומה, כל עוד האמת וההיסטוריה מצדיקות זאת.
