"רוצים שתבוא גאולה? קומו ותרקדו הורה!"

אורי הייטנר מקיבוץ אורטל שבגולן, שהיה גם ממובילי המאבק על הגולן בתקופות שבהן דובר על משא ומתן עם סוריה, אוהב לספר את הסיפור הבא: "אחת התקופות הקשות בגולן הייתה בשנת 2000, כאשר ראש הממשלה אהוד ברק ניהל משא ומתן רציני עם הסורים על הסכם שלום, והתמורה הייתה כמובן רמת הגולן. באותה תקופה בא אלינו בוג'ה, בנימין יוגב, מקיבוץ בית־העמק שבגליל המערבי, לערוך כמנהגו את סדר ט"ו בשבט של הקיבוץ.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– בעקבות השלום בין ישראל למפרץ, הפשרת יחסים בין פת"ח לחמאס
– דעה: כתב אישום מקדמי לממשלת ישראל ולפרויקטור הקורונה
– טראמפ באו"ם: ארגון הבריאות העולמי נשלט בידי סין

"בוג'ה הבין היטב את מצב הרוח הקודר של הקיבוץ, ולקראת סוף הסדר סיפר לנו: 'כשהייתי שליח בניו־יורק, ערכתי במנהטן תיקון ליל שבועות. במשך כל הלילה למדנו ושרנו, ולקראת סוף הלילה אמרתי לחברים: 'אתם רוצים שתבוא הגאולה? אז תקומו לרקוד הורה'. כולם קמו כאיש אחד ורקדו ריקוד ארוך עד כלות הנפש. לאחר מכן קמתי ויצאתי לרחובות מנהטן, ושום דבר מיוחד לא קרה. אבל במשך השנים שעברו מאז, כל מי שהשתתף באותו אירוע קם ועלה לארץ. ומה זה אם לא גאולה?'…

"לפני שנים אחדות", המשיך בוג'ה, "הנחיתי סדר ט"ו בשבט במלון בצפת העתיקה. זה היה מאוד מרגש עבורי לעשות את זה בעיר שבה יצרו מקובלי צפת את הסדר הזה. והנה, במהלך הסדר סיפר לי בני שאשתו אושפזה בדחיפות בגלל סיבוך בהיריון. קמתי ואמרתי למשתתפים: 'רוצים שתבוא הגאולה? קומו ותרקדו הורה!' שוב רקדו כולם ריקוד ארוך ומרגש. בסוף הסדר סיפר לי הבן שהכול הסתדר, כלתי ילדה בשלום ואני הפכתי לסבא".

ועכשיו, המשיך בוג'ה, "אני יודע שגם אתם במצב רוח קשה. אז בואו ונרקוד הורה, והכול יסתדר". הייטנר מספר שבסדר ההוא השתתפו יחד חברי אורטל עם אנשי המושב הדתי אלוני־הבשן: "בשביל אנשי אלוני־הבשן הריקוד הוא טבעי, אבל לא ידעתי איך יקבלו זאת אנשי אורטל. אבל גם הם קמו כאיש אחד ורקדו. המו"מ עם הסורים נתקע בסופו של דבר, והגולן נשאר בידינו. היו לכך כל מיני הסברים מדיניים, אבל אני משוכנע שגם לריקוד ההוא היה חלק בכך".

איש עדין שכולו נשמה

הסיפור הזה מתמצת לא רק את עולמו של בוג'ה, שהלך לעולמו בשבת לפני שבועיים והוא בן 82, אלא גם את סוד קסמו; מדוע היה אהוב ונערץ כל כך על רבים, דתיים וחילונים, מבוגרים וצעירים. הייטנר אומר שבין כל הפעילים למען התחדשות יהודית בעולם החילוני בכלל, ובתנועה הקיבוצית בפרט, "בוג'ה בלט כחסיד שבחבורה, ובעצם כאדמו"ר. הייתה בו נשמה חסידית – לא במובן של תורות חסידיות, אלא במובן של יסוד השמחה והדבקות. בכל מקום שהיה, גם בהיותו כבר איש מבוגר, היה מלהיב גם את הצעירים לשיר, לרקוד, להתלהב".

הוא נולד בירושלים ב־1938, למד בגימנסיה רחביה והיה חניך של תנועת הצופים. שירת בצה"ל בגרעין נח"ל של התנועה, ובמסגרתו הגיע לקיבוץ בית־העמק ונשאר לחיות בו עד יום מותו. כל ימיו עסק בחינוך, ובמיוחד בחינוך לזהות יהודית, הן בתנועה הקיבוצית והן בשתי תקופות שליחות מול קהילות יהודיות בתפוצות: שלוש שנים באנגליה, ושנתיים בארה"ב. אהבתו הגדולה הייתה העיסוק בחגים, אולי בגלל אישיותו השמחה כל־כך. במשך ארבע שנים, 1992־1988, ריכז את ועדת החגים של כל התנועה הקיבוצית, שהציעה לקיבוצים השונים דרכים לציון חגי ישראל וגם סייעה להם לממש זאת.

כאשר אריה בן־גוריון מקיבוץ בית־השיטה הקים את ארכיון החגים של התנועה הקיבוצית (לימים מכון שיטים), שתיעד את הדרכים השונות שבהן חגגו בתנועה הקיבוצית מראשיתה את חגי ישראל, היה זה אך טבעי שבוג'ה יהפוך ליד ימינו. הייטנר, שעבד עם שניהם, אומר שאי אפשר לדמיין שני אנשים שונים יותר: "אריה היה 'מתנגד' – קפדן, רציונליסט, דייקן וגם איש די מפחיד בחזותו ובקולו. בוג'ה היה ההפך הגמור, איש עדין שכולו נשמה".

כשבן־גוריון נפטר, שוב היה זה טבעי שבוג'ה יהיה מחליפו. כצפוי הוא לקח את המכון לכיוון חווייתי יותר, וגם אהב בעצמו לארגן טקסי חגים. במיוחד אהב את סדר ט"ו בשבט; אולי בגלל הקשר המיוחד שלו לארץ ישראל ולפירותיה, ואולי משום שהוא פחות מוכר ומעוצב, ובוג'ה יכול היה למסוך לתוכו גם את עצמו. כך או כך, הייטנר מספר שבמשך 18 שנה הם ערכו יחד סדרי ט"ו בשבט ליישובי הגליל והגולן, כל שנה ביישוב אחר.

בוג'ה אהב לא רק חגים, אלא גם בני אדם. ובאותו אופן שבו אהב את חבריו הקיבוצניקים, הוא אהב גם מפגשים עם יהודים מקבוצות אחרות, שונות לגמרי מעולמו. "לא במקרה", אומר הייטנר, "אחד הגיבורים שלו היה ר' לוי יצחק מברדיצ'ב. הוא כתב עליו חוברת, וגם דמה לו באישיותו. גם הוא היה סנגורם של ישראל".

דתי וחילוני בלי מתח

בוג'ה קיים קשרים רבים עם בני הציונות הדתית, וקשר ארוך במיוחד היה לו עם הרב יואל בן־נון. יחד הופיעו השניים במשך שנים ארוכות בסדנה משותפת בשם "שתי עגלות מלאות", ובה הציגו את אוצרותיהן של היהדות הדתית והיהדות החילונית גם יחד. בן־נון אומר ש"כל עיסוק בשאלות של 'דתיים וחילונים' היה הופך להיות מגוחך ליד האיש הזה, שהיה כל כך דתי וחופשי וחילוני ביחד, בלי שום מתח".

ם עם יהודים חרדים אהב בוג'ה להיפגש ולשוחח. אחד מידידיו הקרובים בעולם החרדי היה העיתונאי והמו"ל דודי זילברשלג. "היה לנו קשר מיוחד, גם ברמת המשפחות", מספר זילברשלג. "מבחינת הילדים שלי זה היה כמו לנסוע לבן משפחה. הוא היה מארח אותנו בחום גדול, ומכין בשבילנו את כל החומרות של בד"ץ העדה החרדית, בצורה טבעית ושמחה. אני זוכר שכשבני מאיר (שלימים נפטר ממחלה גנטית; י"ש) היה בן תשע, הם שוחחו ביניהם על השמות השונים שיש בעברית לפעולות של קטיף הפירות: ארִיָה, גדיד, מסיק וכו'. מאיר הכיר את כולם. אחר כך אמר לי בוג'ה בצער, 'אין אף ילד בקיבוץ שיודע את כל זה'".

"בוג'ה מאוד רצה גם להפגיש אותי עם אריה בן־גוריון", מוסיף ומספר זילברשלג. "כשהוא הציע את זה לאריה הוא נענה בסירוב, וזה מאוד כאב לו. אריה אמר לו שהוא לא מוכן להיפגש עם יהודי חרדי. עד כדי כך היה גדול הכעס שלו. כשהוא סיפר לי על התשובה הזו, ראיתי את זה כאתגר בשבילי לפגוש את אריה. אמרתי לו 'אני אסע אליו'. נסעתי אליו לקיבוץ בית־השיטה, והתפתחה בינינו שיחה כל־כך ידידותית, שבעקבותיה היה אריה מגיע אלינו כל שנה לפני סוכות לקנות ארבעת המינים. עכשיו, כשבוג'ה נפטר, אשתי התעקשה שניסע להלוויה, למרות שבמשך כל תקופת הקורונה היא לא יצאה מהבית. כשהגענו לבית־העמק ראינו איזו שמחה זה עשה למשפחה".

אחרי עשר שנות ניהול של מכון שיטים, החליט בוג'ה לפרוש ולפנות את הדרך לדור הצעיר. הייטנר: "הוא לא פינה את הדרך לטובת צעירים בני 40. הצעירים שהוא קירב אליו כמדריכים בשיטים והכשיר אותם להיות ממלאי מקומו היו בשנות העשרים לחייהם, אנשי תנועת הבוגרים של המחנות העולים. והאופן שבו פרש היה מופתי. הוא נשאר לעבוד בשיטים כמדריך מן השורה, ולא התערב בדרכי הניהול של מחליפיו. הם מרצונם היו באים להתייעץ איתו. היחסים ביניהם לא היו כמו מנהלים אל יו"ר, אלא כמו חסידים אל אדמו"ר".

וכשנפטר אמר ערן ירקוני, המנהל הנוכחי של שיטים: "אנחנו הולכים ונפרדים מדור הנפילים של מחנכי התנועה הקיבוצית".