יותר ויותר משוררים ברחבי העולם מחליפים בשנים האחרונות את שולחן העבודה המוגן והנינוח בביתם בסביבה שונה לחלוטין: יער, חורשה, גן בוטני. שם, נשענים על גזע עץ או ישובים על ספסל, הם מאזינים בדממה לטבע שסביבם – וכותבים. הם לא הראשונים בכך, כמובן; מאז ומתמיד יצאו משוררים וסופרים לחיק הטבע, תיעדו את שראו ושרו שירי הלל לצמחים ולחיות. אך רוב שירת הטבע שנכתבת בשנים האחרונות שונה באופן מהותי מן הכתיבה המוכרת על צמחים ונופים. הזרם הספרותי העכשווי, ששמו אקו־פואטיקה, נכתב במרחבים של טבע הולך ונעלם, מתוך דאגה ותחושת חובה לתעד ולהיאבק על מה שנותר.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– המלצת החוקרים: להחזיר בהקדם את ילדי הגנים עד כיתה ד'
– הלם בביירות: נסראללה לא מבין איך ישראל עלתה עליו
– 90 שנה לתקיעת השופר שסללה את הדרך להר הבית
אך עוד לפני המאבק, שירה אקו־פואטית מתחילה מהקשבה. הסופר והמשורר פרופ' דרור בורשטיין, שמרבה לכתוב על טבע ועל בעלי חיים, אומר שמדובר בכתיבה שהיא תגובה. "אתה פועל כמגיב, לא כיוזם", הוא מאבחן. "כשאתה יושב ליד השולחן, אתה למעשה מייצר מתוכך רעיונות, מחשבות, עלילות, ואילו בשירת טבע אתה נתון לגמרי להתרחשות שנמצאת בחוץ. בדיוק הפוך מן הכתיבה הסטנדרטית. המשורר או הסופר שיושב בחדר העבודה חייב להיות מלא בדימויים, בדיאלוגים, בעלילות. ואילו כאן, בטבע, אם תהיה מלא – לא תוכל לכתוב. אתה צריך להיות ריק. זה כמו, להבדיל, הימור בקזינו: אתה זורק קובייה, מסתכל שמאלה ורואה מה קורה, ואז נוצר מעין רצף שאפשר אחר כך לארגן ולסדר".
נשמע שכתיבת טבע מתאימה יותר לשירה, ואילו כתיבה "ליד השולחן" היא עניין לפרוזה. זה נכון?
"במקום 'פרוזה' או 'שירה' הייתי מדבר על רומן ונרטיב, לעומת כתיבה שאין לה נרטיב ברור. נרטיב הוא מבנה מלאכותי, שמסדר את המציאות לפי ציר של עבר, הווה ועתיד. בטבע אתה עוסק לא ברצף של זמן אלא בהווה, ברגעי הווה שלא מתקשרים אחד לשני באופן סיפורי. כשאני מסתכל מחוץ לחלון ורואה ציפורים על עץ, זה יהיה מגוחך לנסות ולארגן אותם בתבנית של סיפור. החוויה דומה יותר לרצף של ציורים או רישומים. יש רישום אחד ועוד רישום, ואז מתהווה רצף של רגעים שכל אחד מהם עומד בפני עצמו. אם אתה רואה עץ ועליו ציפור, ואחרי עשר דקות נופל תפוח מהעץ הזה, נכון שקרו כאן שני דברים שונים, אבל אין כאן קשר סיבתי בהכרח. כתיבת טבע עוסקת בהוויה, לא בעלילה".
בורשטיין הגיע לכתיבת טבע בשלב מאוחר יחסית של הכתיבה שלו, אחרי שהרגיש, לדבריו, ש"זה הדבר הנכון לעשות". "יש סופרים, כמו מאיר שלו, שגדלו בתוך המציאות הזו וידעו לזהות מיני צמחים מגיל צעיר, ואני אומר את זה בהערכה. אני לא גדלתי כך. פתאום התחלתי לגלות את הגנים הבוטניים באוניברסיטאות, בירושלים ובתל־אביב. אלה המקומות היפים ביותר באוניברסיטה, גנים שנועדו לצורכי מחקר אבל אין שם כמעט אף אחד. השוטטות שלי שם התחברה לדברים שכבר קראתי, כמו 'וולדן' של הנרי דיוויד ת'ורו (סופר ופילוסוף אמריקני בן המאה ה־19 שתיעד שנתיים של התבודדות באגם וולדן שבמסצ'וסטס; א"ה), אבל לא חשבתי עליהם כאופציה של כתיבה. ופתאום זה קרה".
אחד היוצרים הבולטים בזירה האקו־פואטית בישראל הוא עדי וולפסון, משורר, פרופסור להנדסה כימית ופעיל סביבתי. "שירה שעוסקת בטבע היא ז'אנר עתיק", הוא אומר, "היא מתמקדת בדרך כלל בהתבוננות על הטבע ובהאנשה שלו, או בזיהוי מסוים בינינו לבין הטבע. שירה אקו־פואטית, לעומת זאת, מדברת בשביל הטבע, והיא אקטיביסטית מטבעה. אין בה רק התפעלות וחיבור אל הטבע, אלא גם אמירה וקריאה לעשייה; לא רק 'איזו ציפור יפה', אלא איך נדאג שהציפור תמשיך לחיות כאן. יש בז'אנר הזה שירים אקטיביסטיים יותר באופיים, כאלה שפונים למקבלי ההחלטות או לראשי מפעלים וכן הלאה, ויש שירים שממוקדים יותר בטבע עצמו, עם האמירה שצריך לשמור עליו ושהקיום שלו בסכנה".
האם אין חשש ששירה אקו־פואטית תהפוך לשירה מגויסת, ותאבד את היופי ואת המורכבות שלה?
"אני לא חושב שזו שירה מגויסת. המציאות כיום מחייבת התערבות, ואמנות וספרות ושירה לא יכולות לשבת בצד ולא להירתם למאבק. זה לא אומר שאי אפשר להמשיך לכתוב על יפי הטבע ועל הכמיהה לו, וזה לא אומר שכולם צריכים לכתוב רק אקו־פואטיקה, אבל יש מקום גם לפואטיקה כזו. בעיניי, הנושא הסביבתי הוא השאלה הגדולה ביותר שעומדת כיום בפני האנושות, ולכן שירה צריכה לעסוק גם בו. היא לא יכולה להיות מנותקת לגמרי מן העולם".
לתקשר עם הבזיליקום
עבור מאיה ויינברג, משוררת, וטרינרית וחוקרת עטלפים במקצועה, כתיבה אקו־פואטית מתחילה מ"חוויה כמעט פסיכוטית". "חיות לא מדברות, ולכן הייתי צריכה לפתח רגישות גבוהה כדי להבין מה קורה להן", היא אומרת. "למדתי להסתכל על שיניים ועיניים ופרווה, ופיתחתי את המיומנות להבין עם מה אני מתמודדת. הרגישות הזו נשארת כלפי כל דבר – העצים בגינה, העציצים במרפסת. נוצר דיאלוג. פתאום הבזיליקום מתחיל לפרוח, ואני מנסה להבין ביני לבין עצמי לבינו אם הפריחה מעידה על כך שהוא במצב טוב, או שאולי הוא במצוקה, במין ניסיון אחרון להתרבות לפני שהוא נעלם. זה מספיק כדי שתהיה תקשורת, ותקשורת היא הבסיס לכתיבה".
גם בעיר הגדולה שבה היא מתגוררת מצליחה ויינברג למצוא את הטבע ולהאזין לו. "היו שבועות שבהם האקו־פואטיקה שלי התבססה על מה שהצלחתי לראות מהחלון, ויש שם התרחשויות, יש עולם שלם שרוחש ואנחנו לא שמים לב אליו. מין עולם מקביל אלינו, במרכז העיר המפויחת והצפופה – ציפורי שיר, חרקים בלי סוף, חתולים, עופות נודדים. פעם הוצאתי זמיר שנלכד בתוך מרפאת ילדים בבני־ברק, במקום הכי לא צפוי. וכשאני מגיעה לכתיבה, התחושה היא שמה אני רואה הוא רגעי ונעלם, ואם לא אכתוב – הוא כבר לא יהיה כאן.
"אני זוכרת שיום אחד, יום חם מאוד, יצאתי לרחוב הריק וראיתי חוט חשמל חשוף ועליו יונק דבש, שזו ציפור קטנטנה, קורא בקול גדול. זה סיכון מבחינתו לעמוד ככה באמצע היום על חוט חשמל. כל דרור או בז יכולים להוריד אותו. ואני לבד בסיטואציה הזו, לבד ברחוב ובעולם, עם ציפור שקוראת ואף אחד לא עונה לה. השיר הוא המענה שלי. המעט שהייתי יכולה לעשות הוא לכתוב, לבטא את התחושה שהיה כאן רגע גדול וחזק.
"הניסיון שלי ושל אחרים הוא לתאר את הטבע בכתיבה שלא עושה לו אידיאליזציה. יש בטבע ממד של אכזריות, של קושי, והרעיון הוא לראות את הטבע לא מהזווית האנתרופוצנטרית. אנחנו רואים ציפור כל כך יפה, השירה שלה נעימה והצבעים שלה משגעים, וזה מתעתע, כי בסופו של דבר זהו רגע בחיים של ציפור קלה מאוד לטרף, או רעבה מאוד, או צמאה מאוד, או בודדה. החיים שלה קשים, כל יום הוא מאבק אמיתי, ואני רוצה לתאר את המאבק הזה.
"בעיניי, חלק מהמשיכה לאקו־פואטיקה בשנים האחרונות קשור להשתחררות מהתפיסה שאנחנו נזר הבריאה. אנחנו חוזרים לאט לאט לגודלנו האמיתי, שהוא קטן ככל היצורים. נכון שיש לנו המון יכולות ושעשינו דברים כבירים, אבל מבחינה אבולוציונית אנחנו הרף עין. ההבנה הזו מייצרת אפשרות לכתוב על הטבע מכיוון חדש. לפני מאתיים שנה, היכולת של האדם לכופף את הטבע הייתה מרהיבה, וכך עשו – יצרו גן ורדים, וכתבו עליו שירים. היום אנחנו במקום אחר, מנסים לשקם את מה שנשאר ולשמור על מעט הטבע שסביבנו, ולכן אפשר להסתכל עליו מזווית מורכבת ועשירה יותר".
"הבעיה הפוליטית הבוערת ביותר"
שירה אקו־פואטית היא עניין חדש יחסית בישראל; אחת החלוצות של הז'אנר בעברית היא המשוררת סבינה מסג, ובשנים האחרונות יותר ויותר משוררים מתנסים בכתיבה אקולוגית. ב־2018 אף נוסד פרס לאקו־פואטיקה, ובשנה הראשונה זכתה בו מאיה ויינברג.
"אין ספק שהבשורה מגיעה אלינו באיחור", אומר עדי וולפסון. "השאלות המדיניות והפוליטיות תמיד יהיו חזקות יותר בישראל מאשר במדינות כמו ארה"ב, למשל. אקולוגיה גם נתפסת הרבה פעמים כעניין של השמאל, למרות שזה לא כך – אנשים מכל קצות המפה הפוליטית מתעניינים בנושאים האלה. אבל כל הסיבות הללו מסיחות את הדעת ואפילו מפריעות לשיח פואטי על הטבע. התחושה היא שאנשים בישראל קצת עייפים ממאבקים, אז מה פתאום לדבר איתם עכשיו על אקו־פואטיקה".
"אני לא חושב שיש מגמה אקו־פואטית בישראל", אומר דרור בורשטיין ."למיטב ידיעתי זו תופעה מאוד שולית. בארצות דוברות אנגלית, לעומת זאת, מדובר בחטיבה נכבדת על מדף הספרים ובמסורת שהיא בת מאתיים שנה, עם כתבי עת ועם זרמים ועם שיח ענף. להבדל הזה יש כמה סיבות, הפשוטה ביותר היא אידיאולוגית. אני יכול להעיד על עצמי – כנער בבני עקיבא ובתיכון לא אהבתי לצאת לטיולים, והייתי עושה כל מאמץ להתחמק מהם. במשך שנים חשבתי שאני פשוט לא אוהב טבע, אבל אחר כך הבנתי שסלדתי מטיולים משום שטיולים בישראל הם עניין קולקטיבי, חלק מאידיאולוגיה. מין שחזור של מבצעים צבאיים, אם זה יהושע בן נון ואם זו מצדה. הטבע משועבד לסיפורים האלה, ובטיולים יש אלמנט של השתלטות על הטבע.
"כתיבת טבע אפשרית לדעתי רק כשאתה מאוד לבד ובשקט, ואתה כמעט לא יודע שום דבר על מה שאתה רואה. אם אתה מגיע למקום שכבר קראת עליו בתנ"ך ואתה מחפש את דוד המלך, לא תראה שם את החגבים. משהו באידיאולוגיה שיוצאת אל הטבע מתוך סיפור גדול הופך את הטבע לאמצעי בלבד, וכך מחמיץ אותו, לא רואה אותו באמת.
"יש גם סיבות אחרות, כמו התנאים הפיזיים. מדינת ישראל היא מקום מאוד קטן, ואין בה כמעט שוליים פתוחים ונקיים מהתערבות אנושית. אם נשווה את זה לאנגליה, ובוודאי לארה"ב, מיד נראה שקשה למצוא מרחב בישראל שבו לא רואים ציוויליזציה. כשאני נוסע לכליל, למשל, אני מיד שומע מטוסי קרב מתאמנים".
האם אין סכנה בעיניך שכתיבה על הטבע תהפוך לאסקפיזם, מין אמצעי בריחה מסוגיות בוערות וחשובות יותר?
"בדיוק להפך. הבעיה הפוליטית הבוערת ביותר היא הבעיה האקולוגית, והיא חשובה הרבה יותר מתיקי השוחד של נתניהו, מבלי לזלזל בהם. אקו־פואטיקה חדורה וספוגה בתודעת הכיליון של הנופים וצורות החיים האלה. לפעמים אפשר להגיד את הדברים בצורה מפורשת, אבל גם אם לא, כשאתה כותב על חורשה בהרי ירושלים, אתה מדבר על דבר שנמצא תחת איום. יש סכנה של אסקפיזם, ויש סכנה של כתיבה על הטבע שהיא תיירותית, מין 'הלכנו ונהנינו ואכלנו במסעדה'. גם זה אסקפיזם. מה שחשוב בעיניי הוא שאסור להימלט מן העובדה שהמקומות האלה פצועים. כשהכתיבה על הטבע מגיעה מהקשר כזה, היא אכן מצביעה על דבר קיומי וחשוב מאוד".
