עוד לפני שמטוסים טסו מנמל התעופה בן־גוריון לבחריין ולאיחוד האמירויות ובחזרה; לפני שעל המרקע שלנו ריצדו תמונות מגורדי השחקים במפרץ הפרסי; לפני שעומר אדם השתזף בחופי אבו־דאבי ורוחות שלום נשבו מסודן – חבורת נשים החלה לפעול ברשתות החברתיות כדי להכשיר את הלבבות הערביים לנורמליזציה עם ישראל. בעזרת אוכל, שירה, אמנות ואופנה, ובעיקר שיח פשוט על חיי היומיום, על העבר והעתיד, הן יוצרות דיאלוג עם אזרחי מדינות ערב שמבקשים קשר עם היהודים ועם ישראל, ומעודדות חיבורים אזרחיים בינינו ובינם. בשעה שנדמה כי המגמה שלהן הולכת וכובשת את המזרח התיכון, וכבלי השנאה הישנה לישראל מתרופפים ולו במעט, נפגשנו עם כמה מהן כדי לשמוע איך עושים את זה. או בעצם, איך עושות.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מודיעין לקוי: "יום הכיפורים" של קהילת הלהט"ב
– "מוכנים לכל תרחיש": צה"ל מסכם את תרגיל חץ קטלני
– מרצה מהאוניברסיטה העברית למכון מחקר: תישרפו בגיהינום
מורן טל, מורה לערבית בתיכון, תושבת מרכז הארץ בשנות השלושים לחייה – שרה בסרטונים שהיא מעלה לטוויטר את שירי אום־כולתום, פריד אל־אטרש ופאיזה אחמד, ומנסה את קולה גם בלהיטים עכשוויים. אלפי בני אדם ממדינות ערב עוקבים אחריה, צופים, מגיבים ומפיצים הלאה. "אני יושבת עם המשפחה שלי ליד השולחן, ובו זמנית מתכתבת עם אנשים מדובאי, מכוויית, מעיראק ומבחריין", היא מספרת. "קיבלתי תגובות ממלכת היופי העיראקית, עוקבים אחריי שגרירים של מדינות ערביות. אני אפילו מתקנת שגיאות בערבית של צייצנים מטרידים".
סמדר אלעני, בת 49, מפעילה את דף הפייסבוק "המזאת אלווסל" ("החוליה המקשרת"), שחברים בו כמעט 8,000 גולשים ממוצא עיראקי. "כישראלית אני לא מתערבת בעניינים הפנימיים של עיראק ולא מתעסקת בתכנים פוליטיים רגישים", אומרת אלעני. "אני מנסה להתמקד בתרבות, ספרות, מוזיקה וחברות, כל תוכן שמייצר גשר. אני אברך אותם בחגים שלהם ואציין את שלנו". גם היא, לדבריה, משלבת בפוסטים שלה מוזיקה, שעוצמתה ברשתות רבה.
ספיר לוי, סטודנטית בת 25, עובדת במחלקה לדיפלומטיה דיגיטלית של משרד החוץ, בענף ערבית שעליו מנצח יונתן גונן. בין השאר היא חלק מצוות שמפעיל את חשבונות הטוויטר "ישראל בערבית" ו"ישראל במפרץ", ומעודדת באמצעותם את התמיכה בהתפתחויות המדיניות האחרונות. אחד הכלים החשובים לכך, היא אומרת, הוא לימוד השפה העברית. "זה הטרנד החדש. ראינו עניין סביב העברית עוד לפני ההסכמים, שכמובן הגבירו את הרצון של העוקבים אחרינו ללמוד את השפה. המון חבר'ה מאיחוד האמירויות ומבחריין הוסיפו לשם המשתמש שלהם גם את שמם באותיות עבריות, הם מתעדים את עצמם קוראים וכותבים, ומדווחים על ההתקדמות שלהם בידיעת השפה. זה ממש תענוג".
אני פוגש אותן בבית רחב ידיים סמוך לירושלים – ביתה של לינדה מנוחין עבד־אל־עזיז. מנוחין מקבלת את פנינו בחיוך גדול, במאפים ובתה עיראקי הנמזג לכוסיות זכוכית קטנות, וארבעתן מתיישבות לשוחח איתי בפינת השמש שבמרכז הבית, על כיסאות נאים. "אנחנו קוראים לפינה הזאת 'החלום העיראקי'", אומרת מנוחין, וצוחקת צחוק מתגלגל ומידבק. "כבר כתלמידה בבית ספר בעיראק ידעו שאסור להצחיק אותי", היא מתנצלת. "ברגע שהתחלתי לצחוק – כל הכיתה הייתה מצטרפת, כולל המורה, והשיעור היה נגמר".
אביה, עו"ד יעקב עבד־אל־עזיז, היה אישיות מוכרת בקהילה היהודית בבגדד. בערב יום כיפור 1973, שנתיים לאחר שבתו עלתה לארץ, הוא נעלם. כיום, בגיל שבעים, מנוחין היא ותיקת חבורת הלוחמות הללו. היא מופיעה בערוצי הלוויין בערבית, מפעילה עמודי פייסבוק, טוויטר ואינסטגרם, ומייעצת למשרד החוץ זה שמונה שנים. "אני אחראית על עמוד הפייסבוק העיראקי שהשיק המשרד. היום יש לנו כחצי מיליון עוקבים מעורבים וחיוביים. מלבד זה יש לי עמוד פייסבוק עם אלפי עוקבים שנקרא 'ג'ולה עיראקייה', ובו אני מזמינה עיראקים לטייל בישראל עם יהודים יוצאי עיראק. עד כה קיימתי שני טיולים כאלו, והחוויה הייתה מדהימה. יש לי עמוד פייסבוק נוסף עם 8,000 עוקבים, 'צל בבגדד', שמספר על המשפחה שלי בעיראק – על הפרהוד, על היעלמותו של אבי, ועל הקשר בין היהודים לשאר האוכלוסייה.
"מי שמכיר את ההיסטוריה של יהודי עיראק ואת הזוועות שעברו שם – תליות, פוגרומים והתעללות – עשוי להיות מופתע מהרומן שמתנהל היום בין העיראקים ליהודים מהקהילה. אני חושבת שהשיח שלנו עם מדינות ערב צריך להיות מכבד ומקרב, ולכן אני לא מחפשת נקודות שיובילו לעימות, אלא דברים משותפים: זיכרונות, נוסטלגיה, קשרים מעוררי גאווה. כמובן, אם מישהו יתכחש לפרהוד שעברו יהודי עיראק ולזוועות נוספות, אשיב בנחרצות ואביע את דעתי; אבל אני לא באה להסית, אלא לחבר".
הכתבה המלאה תתפרסם ביום שישי במגזין דיוקן של מקור ראשון
