"הוחלט אצלנו על הקמת ארגון ספורטיבי דתי, התקנון עומד להימסר לשלטונות לשם אישור, ויש למצוא שם מתאים לארגון החדש! הרהרתי: 'חוסן' – זה יכול להיות שמו של כל ארגון העוסק באימון גופני, ואילו כאן נחוץ שם הרומז גם לאופי הדתי של נושאי השם. והנה הבריק הרעיון – 'אליצור'". כך שחזר הרב משה צבי נריה בשנת 1968 את האירוע המכונן שבו נטל חלק שלושים שנה קודם לכן. קשה לדעת אם כשהגה את שמו של הארגון, דמיין הרב נריה את המילה הזו מככבת על מדי נבחרת, או מתנוססת על דגלים וגביעים. אבל אליצור, אגודת הספורט הדתית מייסודה של תנועת הפועל המזרחי, הפכה לחלק בלתי נפרד מעולם הספורט הישראלי, ולמוקד של גאווה עבור המגזר הדתי ושוחרי הספורט שבתוכו.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– החיסון הישראלי לקורונה: החל שלב הניסוי בבני אדם
– בעוון אנטישמיות: ג'רמי קורבין הושעה ממפלגתו
– תרגיעו: ארה"ב תמשיך להתקיים גם אחרי הבחירות
דברי הרב נריה מצוטטים בספר החדש "תקומה גופנית" מאת שלומי גולדברג, מורה ורכז חינוך גופני בתיכון הדתי הימלפרב בירושלים. גולדברג מתחקה בו אחר תולדותיה של אגודת אליצור בעשור הראשון לקיומה, ומגולל את סיפורו של פרק עלום יחסית בתולדות הציונות הדתית. העיסוק בספורט, הוא קובע, היה חלק מסדר יומה של החברה הדתית־לאומית בשנים שלפני קום המדינה, גם אם היחס אליו היה ועודנו אמביוולנטי. "הציונות בכללותה ראתה עצמה לא רק כשינוי גיאוגרפי, שמתבטא בטריטוריה ואוטונומיה, אלא גם כמהפכה פיזיולוגית", אומר גולדברג. "הביטוי המפורסם ביותר לכך הוא הרעיון של מקס נורדאו על 'יהדות השרירים'. החלוצים היהודים מתוארים כשזופים וחסונים, היפוכו של היהודי הגלותי הכפוף והחלש. הייתה בכך גם השפעה של לאומיות אירופית.
"המוטיבציה של מייסדי אליצור לא בהכרח הייתה מכוונת לספורט. הם הבינו שהגיוס הוא משימה לאומית, ולכן יש צורך בכוח דתי. אצל הרב בר־אילן אפשר לשמוע גם קול אידיאולוגי: הוא כותב שיש לנו בעיה של רגשי נחיתות, אבל אם נראה שאנחנו טובים בריצה או בכושר לא פחות מהחילונים – נוכל להגיע לכל תחום"
"כבר בראשית הציונות נוסדו אגודות ספורט כמו 'בר כוכבא' ו'מכבי', ואחרי מלחמת העולם הראשונה קמה גם 'הפועל', אבל הציבור הדתי נשאר מחוץ לסיפור הזה בתחילת הדרך. הספורט נתפס כמשהו רחוק מהדת, והייתה אפילו רתיעה מפיתוח הגוף, שהיהדות זיהתה אותו עם הלניזם והתייוונות. יש מקורות מימי בית שני שמבקרים את היהודים שרצים לראות תחרויות במקום לרוץ לבית המקדש. אני זוכר שכאשר השתתפתי כנער במרתון תל־אביב, נתקלתי בשלט שמישהו תלה ליד המסלול, כדי שהרצים יראו: 'בוז לתרבות יוון'. יש לנו מטען היסטורי ותרבותי שמעיב על כל היחס לספורט".
יורדים להגנה
באירופה של שנות העשרים והשלושים כבר דרך כוכבם של כמה ספורטאים יהודים בולטים. המוכר ביותר הוא האצן אליאס כץ, אלוף אולימפי יליד פינלנד. "כץ הוא ללא ספק הספורטאי היהודי החשוב ביותר במאה ה־20", אומר גולדברג. "הוא השתתף במרוצים בינלאומיים, וב־1924 זכה במדליית זהב ובמדליית כסף באולימפיאדת פריז. בשלב מסוים היגר לגרמניה והצטרף למועדון הספורט היהודי 'בר כוכבא'. ב־1933, בעקבות עלייתו של היטלר לשלטון, כץ עלה לארץ ישראל – וכאן הסתיימו חייו בנסיבות טראגיות בשנת 1947, כשנרצח בידי פורעים. בפינלנד הוא נחשב לאגדה עד היום".
בעוד הציונות החילונית שאפה להטמיע את פיתוח הגוף בתוך האידיאל של פיתוח הארץ, החברה הדתית בארץ ישראל המשיכה להתייחס בחשד לתרבות הזרה־לכאורה הזו. אליצור נוסדה רק ב־1939, כשהמוטיבציה שמאחורי הקמתה הייתה למעשה ביטחונית. "בשנות העשרים, דתיים התעניינו פחות בשמירה וביטחון", מסביר גולדברג. "השמירה הייתה שייכת לארגונים כמו 'השומר הצעיר' ו'ההגנה', וצעירים שומרי מצוות שהצטרפו אליהם חוו קשיים חברתיים והלכתיים. על שאלות פשוטות, כמו האם מותר להשתמש בפנס בשבת כשלא מדובר בפיקוח נפש, לא היה מענה הלכתי, או שניתן מענה מנותק מהמציאות ולא רלוונטי.
"התפנית התחוללה אחרי מאורעות תרפ"ט, ובמיוחד בעקבות הטבח בחברון, שפגע בקהילה דתית חזקה. יותר ויותר דתיים רצו כעת להתגייס ולקחת חלק בהגנה על היישוב היהודי בארץ, אך פרנסי הציבור הדתי ניצבו בפני בעיה: בני הנוער שהצטרפו לארגונים הקיימים, חזרו בשאלה. בשנות העשרים והשלושים כמעט לא יכולת להיות אדם דתי ב'הגנה'. קורסי ההכשרה התקיימו בשבת, לא היה אוכל כשר, ולא הייתה התחשבות במי שרצה לשמור תורה ומצוות. כתוצאה מכך, היו שפרשו מההגנה והיו שעזבו את העולם הדתי. בציונות הדתית הבינו שצריך למצוא פתרון".
המשימה הוטלה על יחיאל אליאש, מייסד תנועת הנוער בני עקיבא. בתחילה ביקש אליאש להקים פלוגות דתיות, אך התברר כי לא יהיה פשוט למלא את שורותיהן. "אחת המטרות של אגודות הספורט שפעלו אז, הייתה להכין את הצעירים למשימות הביטחוניות", מספר גולדברג. "'מכבי', 'הפועל' ואחרות קיימו לצד הפעילות הספורטיבית גם פעילות חברתית וערכית, כדי שבסופה יתגייסו החברים להגנה על המולדת. העיסוק בספורט גם היה אמצעי הסוואה: כששוטרים בריטים באו לבדוק מה בדיוק קורה שם, הראו להם שמדובר בסך הכול באימוני ספורט ותחרויות.
"לאליאש הייתה בעיה: הצעירים הדתיים הלכו בגיל 15־16 לאגודות הספורט, ובחור בן 18 שנמצא כבר כמה שנים במסגרת לא־דתית – סביר להניח שהוא לא יגיע לפלוגה דתית. לכן נוצר צורך בארגון שיכין את הנוער הדתי לשירות, וגם ישאיר אותו בתוך המסגרת הדתית. את אליצור בתחילת דרכה אפשר לדמות למכינות או לישיבות ההסדר של היום. צריך גם לזכור שמכבי והפועל היו אגודות פוליטיות – החברים השתתפו בכנסים פוליטיים, בהפגנות ובמצעדים – וב'הפועל המזרחי' הבינו שאגודת ספורט דתית תוכל לעשות דבר דומה עבורם, ולהיות מעין כוח אידיאולוגי צעיר של התנועה".
אליאש עצמו לא היה מחובר לעולם הספורט. בספרו האוטוביוגרפי, "מעשה הבא בחזון", הוא מקדיש לאליצור רק עמודים מועטים. "המוטיבציה שלו ושל הרב מאיר בר־אילן, שעזר רבות בגיוס משאבים, לא בהכרח הייתה מכוונת לנושא הספורטיבי", מציין גולדברג. "הם ראו לנגד עיניהם את האינטרסים הפוליטיים של הפועל המזרחי. שניהם הבינו שהגיוס הוא משימה לאומית, ולכן יש צורך בכוח דתי. אצל הרב בר־אילן אפשר לשמוע גם קול אידיאולוגי יותר: הוא כותב שלנו, הדתיים, יש בעיה של רגשי נחיתות, אבל אם גם אנחנו נהיה ספורטאים, ונראה שאנחנו לא פחות טובים מהחילונים בריצה או בכושר – נוכל להגיע לכל תחום שנרצה. הספורט, מבחינתו, היה אחד המפתחות המרכזיים ליצירת גאוות יחידה של דתיים".
לא מעט אתגרים עמדו בפני אליאש בתחילת הדרך. "הוא הבין שספורט אינו מקובל בציבור הדתי, ולכן השתמש בציטוטים מהרמב"ם ומהרב אברהם יצחק הכהן קוק (שנפטר ארבע שנים לפני ייסוד אליצור – א"ה), וניסה ליצור מעטפת רבנית ואידיאולוגית שתגיד שהתחום הזה אינו דבר שלילי מבחינת היהדות. היה קשה גם להשיג תקציבים – המשאבים היו מצומצמים, ובניית מסגרת של חינוך גופני היא לא דבר זול. אתגר נוסף היה לקלוט אנשי מקצוע מתאימים, כי באליצור רצו מאמנים דתיים, ובארץ לא היו הרבה כאלה. בסופו של דבר מצאו באחד הקיבוצים הדתיים, בדרך נס, את ראובן גרייסמן – יהודי יליד גרמניה שלמד שם את נושא החינוך הגופני. הקיבוץ תמך ברעיון שגרייסמן ילך לעזור לאליצור, והוא זה שסיפק את היסודות המקצועיים של האגודה".
התנועה הצעירה התרחבה במהירות. ב־1940 כבר מדווחת אליצור על 2,300 חניכים, שמשתתפים באימוני ספורט ב־31 סניפים בכל רחבי הארץ. הפעילות של האגודה כללה התעמלות, אתלטיקה קלה, כדורסל, טניס שולחן – וגם כדורגל, שנתפס באותן שנים כסמל חילוני, מכיוון שמשחקי הליגה הארץ־ישראלית התקיימו בשבת. בהמשך התפתחו במסגרת אליצור גם תחומים כמו שחייה וימאות.
"אנו שומרים בקפדנות את קדושת השבת, ורבים הם ענפי הספורט האסורים בשבת", כתבה הנהלת אליצור לוועד הלאומי ב־1940. האגודה הציעה לקבוע במשך השבוע חצי יום חופש שיוקדש לאימונים, אך נדחתה. "בציבור הכללי לא בהכרח קיבלו בעין יפה את אליצור, אפילו חששו מפני השתלטות של דתיים", אומר גולדברג
"אליצור הייתה משמעותית מאוד לנערים ולנערות שהגיעו אליה", אומר גולדברג. "הם חיפשו מסגרות, רצו להיות פעילים, והאגודה מילאה עבורם פונקציה חברתית וזהותית, בדומה לתנועות אחרות. באותם ימים אין כמובן טלוויזיה, אין אינטרנט ורשתות חברתיות, ופעילויות מהסוג הזה הן שאפשרו לבני נוער להתכנס ולהיות יחד. גם הצעירים הדתיים היו זקוקים למקום שאליו יתעלו את האנרגיות שלהם. הם רואים את השכנים שלהם מצטרפים להפועל ולמכבי, ושואלים – ומה איתנו?"
לכל אורך הדרך נאבקה האגודה למען זכויותיהם של ספורטאים דתיים, בעיקר סביב נושא השבת. "אנו שומרים בקפדנות את קדושת השבת, ורבים הם ענפי הספורט האסורים בשבת", כותבת הנהלת אליצור לוועד הלאומי ב־1940. האגודה הציעה לקבוע באחד מימות השבוע חצי יום חופש שיוקדש לאימונים, כדי שלא יצטרכו להתאמן ביום המנוחה, כמקובל באגודות אחרות. ההצעה נדחתה. "בציבור הכללי לא בהכרח קיבלו בעין יפה את אליצור, אפילו חששו מפניה", מציין גולדברג. "השתלבות של דתיים תמיד עוררה חשד, כאילו הם הולכים להשתלט על הכול. גם מהבחינה המקצועית זלזלו באגודה הזו".
יוצאים לחוץ
לאחר הקמת המדינה הסתיים תפקידה של אליצור כפלטפורמה של הכנה לקראת גיוס, והיא הפכה לארגון ספורטיבי לכל דבר – עם התמקדות בפעילות שיש לה גם היבטים חברתיים. בין השאר דאגה האגודה להקים סניפים בעיירות הפיתוח שאליהן הגיעו עולים חדשים. "אנשי הפועל ומכבי לא ידעו מה קורה בדימונה ובערד, ודווקא הציונות הדתית בחרה ללכת לשם", אומר גולדברג.
אחרי פרישתו של יחיאל אליאש הוביל אברהם בר־אוריין את אליצור, ואחריו היה זה ד"ר יהושע ירון – בוגר הקורס הראשון של לימודי חינוך גופני בארץ. ב־1955 מונה ליו"ר האגודה זאב ברוורמן, שכיהן בתפקיד כ־45 שנה.
שנות החמישים סימנו שינוי מהותי באופי הפעילות הספורטיבית של אליצור: אם בראשיתה התמקדה האגודה בענפים כמו אתלטיקה, התעמלות ושחייה, כעת הבינה ההנהלה שכדי למשוך את בני הנוער, יש להשתלב בליגות הפופולריות של ענפי הכדור. המשוכה הגבוהה שניצבה בפניה הייתה קיומם של המשחקים בשבת – מציאות שאותה ביקשה אליצור לשנות. במגרשי הכדורגל הדבר היה בלתי אפשרי, אך בכדורסל נחל המהלך הצלחה. 30 קבוצות של אליצור, שכבר פעלו מזה כמה שנים והתחרו ביניהן בטורנירים פנימיים, הצטרפו בשלב הזה לאיגוד הכדורסל הארצי, ובמקביל הוזזו המשחקים לימות החול. בשנים הבאות הצליחה אליצור להכניס לאיגוד עוד ועוד קבוצות, ולצבור בתוכו כוח פוליטי והשפעה. ספינת הדגל שלה הייתה אליצור תל־אביב, ששיחקה במשך שנים רבות בליגה הלאומית, הליגה הבכירה. במקביל הפך גם הכדורעף לענף אליצורי מרכזי, בכיכובם של הקיבוצים הדתיים.
בשנת 1959 התקבלה באספה של ראשי אליצור החלטה מהפכנית נוספת: לאפשר לשחקנים לא־דתיים להשתלב בקבוצות. הנימוק המרכזי למהלך, שאותו הוביל ברוורמן, היה שלא ניתן להתקדם מקצועית ולהגיע לליגות בכירות ללא סיוע של כוחות כאלה. אם הקבוצות יישארו חלשות, כך גרסו תומכי השילוב, גם השחקנים הדתיים הכישרוניים יעדיפו לנדוד למחוזות אחרים. ההחלטה הזו אפשרה למשל לאליצור תל־אביב לקבל אליה בשנות השבעים את תנחום כהן־מינץ, מגדולי הכדורסלנים הישראלים בכל הזמנים. כהן־מינץ, שזמן קצר לפני כן פרש ממכבי תל־אביב, בחר באליצור בין השאר כדי שיוכל להיות עם בני משפחתו ביום שישי.
בשנת 1959 התקבלה באספה של ראשי אליצור החלטה מהפכנית: לאפשר לשחקנים לא־דתיים להשתלב בקבוצות. ההחלטה הזו אפשרה לאליצור תל־אביב לקבל אליה את תנחום כהן־מינץ (למעלה), מגדולי כדורסלני ישראל בכל הזמנים. כהן־מינץ, שפרש זמן קצר לפני כן ממכבי תל־אביב, בחר באליצור כדי שיוכל להיות עם בני משפחתו ביום שישי
במועדון הדתי התל־אביבי כיכב גם יוני זקס, כדורסלן שלבש שנים רבות את מדי נבחרת ישראל. שחקן מרכזי נוסף היה אברהם זוכמן, הספורטאי הישראלי היחיד אי פעם ששיחק גם בנבחרת הכדורסל של ישראל וגם בנבחרת הכדורעף. זוכמן גם היה חובש הכיפה הראשון בתולדות נבחרת הכדורסל, ובמהלך הקריירה שלו ויתר על משחקים חשובים שהתקיימו בשבתות. לאחר פרישתו מהמגרש – ובמקרה שלו, מהמגרשים – שימש זוכמן כמפקח הארצי על החינוך הגופני במשרד החינוך. ברשימה הנוצצת של אליצור תל־אביב נמצא גם יצחק הוכמן (הוכל'ה), שנחשב לאחד הכישרונות הגדולים של הכדורסל הישראלי. זמן קצר לאחר תום הקריירה שלו ככדורסלן התגייס הוכמן לשירות קבע בצה"ל, וכשפרצה מלחמת יום הכיפורים השתתף בקרבות בסיני ונהרג בעיר סואץ.
דמויות נוספות שגדלו באליצור הן הפרשן אלי סהר, שהתחיל את הקריירה שלו כמאמן באליצור רמת־גן; ודיוויד בלאט, שהקבוצה הראשונה שאימן הייתה אליצור נתניה. מאיר טפירו, אחד הכדורסלנים הבולטים בליגת־העל בעשור האחרון, התחיל את דרכו כשחקן באליצור קריית־אתא.
באמצע שנות השבעים הגיעה תפנית נוספת בסיפורה של אליצור, הפעם בשל הקושי התקציבי להחזיק קבוצות כדורסל בליגות הבכירות. קברניטי האגודה, שהבינו כי הם זקוקים לספינת־דגל חדשה, החליטו להפנות את המשאבים לכדורסל נשים. בענף הזה, הפופולרי פחות, אפשר היה להגיע לצמרת בהשקעה נמוכה יחסית. כך הפכה אליצור תל־אביב בכדורסל נשים לאלופת ישראל לאורך 14 עונות רצופות, מ־76'/77' ועד 89'/90'. לאחר מכן החלה הקבוצה הזו לשחק במסגרת חדשה, אליצור חולון – והמשיכה לשלוט בענף. היורשת שקמה לה כעבור כמה שנים הייתה אליצור רמלה, שזכתה עשר פעמים באליפות המדינה.
בניסיון לחקות את מסורת המכבייה, החליטו ראשי אליצור לקיים "אליצורייה". שלושה אירועים כאלה התקיימו – ב־1983, ב־1987 וב־1994. אלפי בני נוער יהודים מרחבי העולם הגיעו ארצה והתחרו במגוון ענפים, כשאת האירוח מספקים להם קיבוצים דתיים. האליצוריות אכן הצליחו להפוך לאירוע חשוב – ראשי הממשלה יצחק שמיר ויצחק רבין הגיעו ונשאו נאומים – אלא שהן גם הכניסו את האגודה לגירעון כספי, ולכן הופסקו. גם בשנות האלפיים ידע הארגון תקופה של קשיים תקציביים, אך היו"ר הנוכחי אלי עציון הצליח לשקם אותו.
"יש לי תלמיד שהוא ספורטאי מחונן, אלוף ישראל בתחומו. צה"ל אישר לו מעמד ספורטאי מצטיין, אבל הוא מעדיף ללכת ליחידה מובחרת. כשאתה גדל בחברה דתית, האתוס הוא הסיירת. אני מחכה למאמר בסגנון 'הטובים לתקשורת', שיגיד 'הטובים לספורט'"
בעשורים האחרונים, כשכל אגודות הספורט בישראל איבדו את הייחוד שלהן ואת הזיקה הפוליטית, גם אליצור הפסיקה להיות מזוהה באופן בלעדי עם הציונות הדתית. קבוצות כדורסל הנשים שלה אמנם נחלו הצלחה על המגרש, אך הקשר שלהן לציבור הדתי הלך והתרופף. המועדונים שימרו כמה סממנים כמו אוכל כשר והימנעות ממשחקים בשבת, וגם זה לא בהקפדה יתרה. ובכל זאת, אומר גולדברג, אם ספורטאי דתי נתקל היום בקשיים, אליצור היא עדיין כתובת מבחינתו. "יש לי תלמיד שמשחק באחת הנבחרות הארציות, ונקבע לו אימון בתשעה באב. החמצה של האימון הזה פירושה היה פגיעה בהשתתפות שלו בנבחרת, חד־משמעית. פנינו לנציג של אליצור, והעניין סודר. כך גם לגבי כמה קבוצות של בנות דתיות שלא יכולות להתאמן בשבת, והאגודה סידרה להן אימונים בימי חול.
"לאליצור יש גם היום תפקיד חשוב בפיתוח יחסים עם התפוצות. לפני חמש שנים ייסדו מחדש את הנבחרות של אליצור שנשלחות לחו"ל לשחק מול קהילות יהודיות. זה מפעל שהשפיע בעבר על הרבה צעירים וצעירות בחברה הדתית, בזכות המפגשים עם קהילות וההיכרות עם העולם היהודי הרחב. אבל מעבר לכל אלה, אליצור עדיין מציעה את הדבר שבשבילו היא נוסדה – מסגרת. לספורטאי דתי ישראלי קשה מאוד לבלוט, והמסגרת הזו יכולה לסייע לו. ספורטאי צריך לגדול בסביבה תומכת, במקום שיש בו אווירה ספורטיבית. הוא לא צומח בחלל ריק. בציבור החילוני, שחקן צעיר גדל כשההורים מלווים אותו לכל מקום ושולחים אותו לאימונים מקצועיים שעולים הרבה כסף. אלה משאבים שמשפחה דתייה לא בהכרח יכולה להשקיע. גם יום הלימודים הארוך הנהוג במסגרות הדתיות, מצריך מסגרת אימונים אחרת לילדים. אז הם מתאמנים באליצור, שמספקת להם תמיכה".
מרוץ מכשולים
גולדברג, 48, מתגורר כיום בכפר־אדומים. נשוי ואב לחמישה, נולד בתל־אביב וגדל בחולון. הוא מספר כי מילדותו נמשך לשני תחומים: ספורט והיסטוריה. כשהיה בכיתה י"ב סיפר לו המורה לספורט על העתודה למורים לחינוך גופני, ואת שירותו הצבאי עשה גולדברג כמדריך וכקצין אימון גופני. לאחר שהשתחרר הגיע להימלפרב, והפך את התיכון הדתי הירושלמי לאחד המובילים בארץ בתחום הספורט. "ההורים שלי, שבאו שניהם מעולם ההוראה, לא אהבו את הכיוון הזה", הוא מודה. "הם אמרו לי: 'זה נחמד, אבל עדיף משהו רווחי יותר'. למורים לחינוך גופני יש דימוי קצת בעייתי, זה לא בדיוק החלום של האמא היהודייה, אבל זה מה שרציתי לעשות".
הספר "תקומה גופנית" מבוסס על עבודת מחקר שכתב גולדברג במסגרת לימודי תואר שני במחלקה להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת בן־גוריון. "הגעתי לשם אחרי שלמדתי במכללת הרצוג ובמכון שכטר. רציתי לכתוב על ספורט, התייעצתי עם פרופ' אדם פרזיגר מאוניברסיטת בר־אילן, והוא הציע לי לחקור את אליצור. לא ידעתי עליה שום דבר כמעט; לא דמיינתי, למשל, שיש לאגודת הספורט הזו קשר לשירות צבאי. החלטתי ללכת על זה, ולאט־לאט גיליתי המון חומרים – בארכיון מכון וינגייט, בארכיון הציוני ובארכיון הציונות הדתית. בשלב מסוים אמרתי למנחה שלי, פרופ' מוטי זלקין, 'איך אף אחד לא כתב על זה?', והוא ענה: 'זה משפט שאני שומע כל הזמן'".
למה באמת לא כתבו על אליצור?
"חוקרי הציונות הדתית מעדיפים לכתוב על ההתנתקות, או נוער הגבעות – נושאים שנראים אטרקטיביים ולפעמים גם אקטואליים ונגישים יותר. לחלופין, יש הרבה מחקר על האידיאולוגיה הציונית־דתית, על זרמים ותפיסות עולם. אלה סוגיות חשובות, הן נמצאות בליבה ואני לא מזלזל בהן, אבל בינתיים נושאים אחרים נתפסים כשוליים ונדחקים הצידה. בעיניי, מחקר על אליצור מחזיר את התנועה הזו למודעות ההיסטורית שלנו ומוסיף עוד חלק לפאזל. דרכו אנחנו לומדים שהציונות הדתית לא ביקשה להשפיע רק על הממד הרוחני של התנועה הציונית, אלא נועדה גם לשנות את היחס שלנו לגוף ולתת לו מקום".
היחס לספורט בציבור הדתי, מודה גולדברג, נותר אמביוולנטי גם כיום. "יש מודעות לכך שספורט הוא דבר חשוב, בין השאר בגלל מגמה כלל־עולמית של בריאות ופיתוח הגוף. כשהתלמידים שלי נשאלים מהו המקצוע האהוב עליהם, שבעים־שמונים אחוזים עונים – ספורט. זה מעיד על מה שמעסיק אותם. מצד שני, כשרצינו למשל לארגן טורניר של כל הישיבות התיכוניות, וביררו בקבוצת הוואטסאפ של המורים איפה יש אולמות ספורט, פתאום אתה רואה שלהרבה ישיבות אין אולם, אין מתקנים. לא תמצא דבר כזה בתיכונים חילוניים. בישיבות מסוימות יש רק שעה שבועית אחת של חינוך גופני, במקום שעתיים לפחות.
"יש לי תלמיד שהוא ספורטאי מחונן, אלוף ישראל בתחומו. צה"ל אישר לו מעמד של 'ספורטאי מצטיין', אבל הוא מעדיף ללכת ליחידה מובחרת. לא בקלות מוותרים על ספורטאי מצטיין, אבל כשאתה גדל בחברה דתית, לא זה האתוס – האתוס הוא הסיירת. ספורטאי זה נחמד וטוב, אבל אתה רוצה להיות עם החבר'ה, אתה צריך לשרת בקרבי. זו גם הסיבה לכך שאין כמעט ספורטאים דתיים ברמות גבוהות. אני מחכה למאמר בסגנון 'הטובים לתקשורת', שיגיד 'הטובים לספורט'. לכולם ברור היום ששירות של חיילים דתיים בגלי צה"ל מביא גאווה למגזר, אז למה לא שירות כספורטאי מצטיין?"
למה בעצם חשוב שיהיו ספורטאים דתיים?
"אני חושב שאדם דתי מביא ערך מוסף לכל מקום שהוא נמצא בו. הוא מביא את המאפיינים ואת הערכים שלו – לא במובן של הטפה והתנשאות, אלא במובן של קול שונה, גוון קצת אחר שתורם למסגרת כולה. לכן כשאנשים דתיים נמנעים מלהגיע למקומות מסוימים, זה פספוס.
"מעבר לכך, לפי התפיסה שלי, הדת לא אמורה להיות מכשול בפני שום דבר. לצורך כתיבת עבודה ראיינתי פעם דתל"שים שגדלו כמוני בחולון, ואחד מהם סיפר שכנער הוא רצה ללכת לחוג כדורגל, אבל אבא שלו אמר לו: 'אי אפשר להיות דתי וללכת לכדורגל, בסוף בטח תרצה ללכת למשחקים בשבת ותהיה חילוני'. הסאבטקסט הוא שתורה וספורט לא יכולים לבוא ביחד, ומכאן שהתורה מגבילה אותך. וזה מסר בעייתי".
כדור עומק
שנת הלימודים האחרונה הייתה יוצאת דופן עבור העוסקים בהוראה – ועבור המורים לחינוך גופני יותר מכולם. כמי שלא משתמשים בלוח וספרים אלא בכדור ומקבילים, המעבר ללמידה מרחוק נראה בלתי אפשרי במקרה שלהם. "כשהתחילה הקורונה, לקח לנו זמן להבין איך אנחנו מתנהלים", מספר גולדברג. "יצרנו סרטונים קצרים שזכו להצלחה ולהרבה שיתופים, קיימנו קצת שיעורים בזום, נתנו לתלמידים תרגילים. אני חושב שהמורים לחינוך גופני נמצאים עכשיו בצומת דרכים. כאשר התלמידים נמצאים כל כך הרבה שעות בבית, התפקיד שלנו חשוב מתמיד – אבל אם לא נצליח להמציא את עצמנו מחדש, המקצוע הזה בסכנה, ולבתי ספר יהיה קל לוותר עליו. לדעתי, הכיוון צריך להיות תוכניות פרטניות, קשר אישי עם התלמידים, וגם קבוצות ריצה. זה יהיה משהו חדש שלא היה קודם לכן, עם שימוש בזום, בוואטסאפ ובהכוונה אישית. לשם אנחנו הולכים".
ספורט, מדגיש גולדברג, הוא הרבה מעבר לפיתוח שרירים או לשמירה על הבריאות הפיזית. "בעיניי ספורט הוא כלי חינוכי, אמצעי מצוין להנחלת ערכים. אני מרגיש שאני איש חינוך, ולכן אחרי כמה שנים כמורה לספורט הייתי גם מחנך ורכז שכבה. לא מספיק מבינים שהספורט הוא גם אמצעי של אנשי חינוך להתקרב לתלמידים. ירמי סטביסקי, שניהל את הימלפרב במשך יותר מעשרים שנה, הלך פעם למשחק בטדי כדי לראות את החוויה. אנחנו כמורים ומחנכים צריכים שיג ושיח עם התלמידים, לדבר את השפה שלהם, אחרת הם יסתכלו עלינו כעב"מים.
"מוסד חינוכי – במיוחד במערכת דתית, שבה התלמידים מתמודדים עם דילמות דתיות ואידיאולוגיות – צריך להכווין את כל אנשי הצוות לראות את המקצוע שלהם כיותר מאשר עוד שיעור. כך המורה יהיה מישהו שאפשר לדבר איתו, לשתף אותו. כדאי מאוד שלכל תלמיד תהיה דמות שהוא יזדהה איתה; זה יכול להיות המחנך או המורה לביולוגיה, ויש תלמידים שעבורם זה המורה לחינוך גופני. אני רואה את התלמידים בצורה קצת שונה מהמורים האחרים – בהתמודדות שלהם מול חברים, במאבק מול היכולות הפיזיות שלהם, ולא בהכרח היכולות השכליות. יש תלמידים שמצאו דווקא אצלי אוזן קשבת, שלא הייתה להם אצל מורים אחרים. אורי אורבך אמר פעם שהמורה שהכי השפיע עליו בישיבת נחלים היה המורה לחינוך גופני, כי הוא לימד אותו שספורט זה לא רק לבעוט בכדור, אלא יש בו אידיאולוגיה וערכים. זה גם מה שאליצור ניסתה לעשות".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
