מאז ראשית קיומה, הדילמות האסטרטגיות של ישראל מחייבות אותה לנווט בין יריבים על מנת לבסס את קיומה ואת עתידה. בארבעים השנים האחרונות היחסים עם האמריקנים הם החשובים לנו ביותר, והם מקרינים על כל שאר הדילמות האסטרטגיות שלנו. כשהנשיא הנבחר ג'ו ביידן ישב בחדר הסגלגל, הוא יבקש "להנהיג שוב את העולם״; איך זה ישפיע על המרחב האסטרטגי של ישראל?
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– אפליה ועיכוב שלא כדין: תושב הרובע תובע את המשטרה
– השר אלקין: "יש ירידה ברמת הבינלאומית, צריך למשוך כוכבים לאקדמיה"
– לא לעולם חוסן: כך נתלכד תחת מכנה משותף
איראן: הכרה במציאות
ביידן ירצה לשוב למשא ומתן עם המנהיגים האיראנים, שמצידם יבקשו לסחוט הקלות בסנקציות כתנאי לפתיחת השיחות. ממשלת ישראל צריכה להשלים עם העובדה שהייתה ברורה כבר שנים: האמריקנים לא יפנו לדרך המתקפה הצבאית נגד איראן. ישראל תיאלץ למצוא דרך לפגוע בתוכנית הגרעין ובמשטר האיראני לבדה, או בשיתוף עם ריאד.

סין: הליכה על חבל דק
יחסי ארה"ב עם סין צפויים לעבור שני שלבים. ב־2021 ידברו על אופטימיות זהירה, "אתחול" הקשרים ומציאת ״מכנה משותף״. ב־2022 הבית הלבן יבין שזה לא עובד, ויחזור לקו עימות מלא, בדומה לטראמפ.
לנו חשובים היחסים עם סין בהיותה מקור הון להשקעה ושוק צרכני גדול לייצוא. ישראל צריכה להקים מנגנון לסינון השקעות מסין וממדינות נוספות, כדי לוודא שכאשר המתח בין המעצמות יתעורר מחדש, לא ניקלע שוב לקו האש – והפעם עם ממשל אמריקני ידידותי פחות.

טורקיה: הפלישה הצרפתית
נשיאות ביידן היא חדשות רעות לאנקרה. ראשית, אם הממשל בוושינגטון מבקש להתקרב לאיראן, אין לו עניין להשתמש בטורקיה ככוח מאזן. הכוחות האמריקניים לא ייסוגו מצפון סוריה, וארה"ב לא תניח לטורקיה להצטרף שוב לתוכנית רכישת מטוסי האף־35. שנית, מחלקת המדינה האמריקנית לא תפעל לרסן את צרפת בעימות המתפתח בינה לבין אנקרה, והצרפתים יהיו תקיפים יותר בפעילותם ים התיכון, בנסותם למצב את עצמם כמנהיגים האירופיים באזור. צפו לספינות צרפתיות ויווניות המשייטות יחד במזרח הים התיכון, בניסיון לרסן את התוקפנות הטורקית ולקדם את פיתוח משאבי הגז של ישראל, יוון וקפריסין.

מצרים: מדרום תיפתח הרעה
העיניים נשואות לאיראן, אך שכנתנו מצרים היא שצריכה להדאיג אותנו באמת. ביידן והמפלגה הדמוקרטית רואים בחומרה את הפרת זכויות האדם על ידי משטר א־סיסי, וההערכה היא שהממשל החדש יצמצם את הסיוע הביטחוני ויצנן את קשריו עם קהיר. מצרים חווה גם היום גלים של הפגנות נגד השלטון, ואנו עלולים לחזות בעלייתו של נשיא אסלאמיסטי חדש. היינו כבר בתרחיש כזה ב־2011: אז אובמה התנער ממובארכ על רקע הפגנות כיכר תחריר, ואפשר את מפלתו. אם שוב תתחולל הפיכה, תתעורר מתיחות חדשה בגבול הדרומי שלנו, ולרשימת האיומים תחזור האפשרות של עימות צבאי עם מצרים.

ערב הסעודית: שותפה־יריבה
הסעודים חולקים איתנו את העוינות לאיראן. אם הם יקבלו כתף קרה מוושינגטון, אולי זה דווקא יעודד אותם להכריז על נורמליזציה עם ישראל כדי לפתוח לעצמם עוד אפשרויות כלכליות, טכנולוגיות וצבאיות. מצד שני, אסור לירושלים להתעלם מכך שריאד מקדמת גם בימים אלה תוכנית טילים בליסטיים ותוכנית גרעין משלה. התמקדות רבה מדי באיראנים עלולה לגרום לנו להחמיץ את האיום הבא.
