ענת אזנקוט קולעת זהב מקש. טוב, אולי לא ממש זהב – אבל היא משתמשת בחיטה ובצמחים נוספים כדי ליצור המון חפצי נוי ופריטים שימושיים אחרים. במסגרת העסק הקטן שהקימה עם חברתה נועה בוצ'ן לפני כשנה וחצי, היא מעבירה סדנאות קליעה לבודדים, לזוגות ואפילו לקהילות שלמות. "הקליעה היא תהליך ארוך ואיטי", מצביעה אזנקוט על קליעת נוי מורכבת משיבולי חיטה. "כאשר מגיע משתתף ושואל אם בסוף הסדנה יֵצא לו 'כזה', אני מסבירה לו שיֵצא לו הרבה יותר קטן, וכנראה הרבה פחות אסתטי בהתחלה".
בין הכלים, החפצים וקליעות הנוי שאזנקוט מלמדת להכין, ניתן למצוא מגש רחב מקליעת ליפוף המשמש לנשיאת אוכל ופיתות, סלים בגדלים שונים מקש חיטה, קש תמר ואפילו סל גס מענפי גפן עבים ומחוספסים, קופסאות למטרות שונות – כמו קופסת נדוניה לשמירת תכשיטים מקליעה עדינה של קש חיטה צהובה עם עיטורי בד, חפצי נוי לתלייה ולקישוט ואף שרשרת שעשויה מגבעולים שנקטמו וחוברו בחוט.
אחד המאפיינים הבולטים בקליעה מחיטה ומצמחים גמישים אחרים הוא שאין צורך בחומרים נוספים לקליעה מלבד הצמחים עצמם וכלים כדוגמת מספריים או מזמרה. דבק, מתכות ושאר פתרונות מודרניים לחיבור קל ופשוט – לא תמצאו כאן.
למה דווקא קליעה בחיטה? עבור אזנקוט, הסיפור המסמל את עיסוקה מתחיל אלפי שנים לפני לידתה. למעשה, היא בוחרת לשתף בשני סיפורים מקבילים: סיפורה התנ"כי של רות המואבייה, וסיפור המיתולוגיה היוונית של אלת התבואה דֵמֶטֵר ובתה, אלת האביב פרספונה.
"מספרים שמעולם לא הייתה מערכת יחסים כה קרובה בין אם לבתה, כמו זו של דמטר ופרספונה", פותחת אזנקוט. "כאשר האדמה נפתחה ואל השאול חטף את פסרפונה, דמטר הייתה באבל כה כבד עד שנטשה את תפקידה כאלת התבואה, היבולים פסקו מלגדול, והיא יצאה לשוטט בעולם מוכת יגון. בסופו של דבר התאחדו השתיים. האיחוד, המיוצג בדמות שתי נשים מניפות אל על שיבולת חיטה, מסמל את ניצחון הרוח על החומר ואת הצורך לעבור מסע עתיר קשיים כדי למצוא כוחות חדשים. החיטה, כמו השיעור שלמדה פרספונה, נותנת לנו חיים בדמות אוכל, נעלמת אל האדמה ושבה אלינו בשנה הבאה".
מכאן שוזרת אזנקוט בסיפור המיתולוגיה את עיקרי סיפורה של רות המואבייה, ומזכירה כי רות ליקטה חיטה כסמל למעבר מהחומרי לרוחני, ולמסע החניכה שעברה בעוזבה את הבית.
אזנקוט (44) שמתגוררת היום בשדה־נחמיה, עברה לא מעט נדודים בחייה ותחנות במסע האישי שחוותה. היא ילידת ויסקונסין, ארה"ב, שעלתה לישראל בגיל שלוש, חיה בבגרותה במשך שנים במדבר הישראלי, במדבריות בחלקה הדרומי של אפריקה, ולבסוף הגיעה לעמק החולה, תחילה בעקבות ציפורים. "תמיד היה לי חיבור עמוק מאוד לטבע, אני שומעת חזק את הקולות של האדמה, דרך הידיים והרגליים", היא מעידה על עצמה. "כשהגעתי לאזור החולה ראיתי סביבי המון צמחים שאף אחד כמעט לא מבחין בהם – אך אחד לא רואה, נוגע, קוטף, משתמש, יוצר ומתפעל מהם. זה נחשב כעשב שוטה שצריך לכסח אותו. נשאבתי לתוך השפע הזה, וחיפשתי מי שילמד אותי. לבסוף מצאתי את רמה ישראלי, אמנית אריגת סלילים וקליעה מקיבוץ איילת־השחר, והיא הפכה למורתי הראשונה לקליעה".
עוד אחת ממורותיה היא יונית קריסטל, תושבת יבנאל שהקדישה את חייה לשימור מלאכות מסורתיות ועוסקת בחקר, תיעוד ולימוד עבודות יד. בדיוק כמו בסיפור התנ"כי ובסיפור המיתולוגי, גם במלאכת הקליעה בולטים החיבור הנשי והידע העוברים מדור לדור.
אך הדורות שינו גם את החיטה עצמה. כיוון שהחיטה נתפסה במשך שנים רבות כמקור הבסיסי ביותר לאוכל, מדענים וחקלאים רבים עמלו על שינוי התכונות שלה כך שתתאים לטחינת קמח. בפועל, החיטה כיום גדלה עם גבעולים קצרים וגרגירים עבים על מנת להגדיל את תוצרת הקמח, אך אלו בדיוק התכונות ההפוכות הרצויות לקליעה: גבעולים ארוכים וגמישים וגרגירים דקים ואסתטיים. לדברי אזנקוט, מדובר באיבוד אחת המשמעויות החשובות של החיטה – המשמעות הרוחנית ולא רק החומרית שלצורכי מאכל. ועם זאת, מלאכת הקליעה לא עברה מהעולם.
בין התמר ללבנדר
את שיבולי החיטה לקליעה משיגה אזנקוט באמצעות חקלאים ומדענים, ששמחים לחלוק איתה מעט יבול או זרעים לגידול עצמי. חלק מצמחי הקליעה אכן גדלים בגינתה, כמו חיטה, פשתן, גפן ויערה, ואת השאר היא אוספת בשדות הסמוכים לביתה או נוסעת לעמק יזרעאל לאסוף אלומות. מתוך גישה של קשב וחיבור לעונות השנה, מקפידה אזנקוט להשתמש בצמחים בהתאם לעונתם. בעונה הנוכחית מתחילה החיטה להבשיל, במקביל ללבנדר המגיע לשיא פריחתו וגם את גבעוליו ניתן לשלב בקליעה. לקראת הקיץ ניתן ללקט גם סוּף, צמחי ביצה, צמחי פקעת ומטפסים שונים.
גם האזור הגיאוגרפי משחק תפקיד בבחירת החומרים. למשל שבעת המינים, למעט התאנה, הם צמחי קליעה מובהקים. "כאשר חזרתי למדבר, קלעתי בעץ תמר", משחזרת אזנקוט את החוויה שעברה כאשר חייתה שנה בסוכה בעין־גדי והעמיקה את לימוד הקליעה. "חייתי ב'בית התמר', בבית ספר לקליעה של מורתי הנוספת מיכל רז־למברג, ובהתחלה הרגשתי די בודדה. כאשר הגיעה לשם קולעת נוספת, נועה בוצ'ן, תחילה עפו ניצוצות. אחרי שבוע שהיה קשה במיוחד בגלל מאבקי טריטוריה החלה החברות לפרוח, והיא נמשכת עד היום. במשך שנה גרנו בסוכה, קלענו, חלקנו סיפורי חיים, ואחרי שנים רבות של נדודים – זו הייתה השנה שהכינה אותי לזוגיות".
עשר שנים לאחר מכן, בעודה חיה בקיבוץ שדה־נחמיה עם בעלה ושני ילדיה, נפגשו שוב אזנקוט ובוצ'ן, הפעם בצל התפאורה הטבעית של הגליל העליון. באחד הימים כאשר ליקטו צמחים לקליעה, רעם עליהן חבר קיבוץ: "מה אתן עושות?" תחילה הן השיבו בהתגוננות שהן לא לוקחות אף צמח ללא רשות. "לא", המשיך הקיבוצניק, "אתן צריכות ללמד את זה, להעביר את הידע לאחרים! יש כאן אוכלוסייה מבוגרת, אנשים בודדים ללא תעסוקה, למה שלא ילמדו קליעה מכן?"
כך נולד העסק המשותף של אזנקוט ובוצ'ן "מקש לזהב". "התחלנו ממשהו מצומצם, שתי נשים שעורכות מפגש על שפת הנחל ומלמדות קליעה", מספרת אזנקוט. "אך התגובות לא הפסיקו להפליא אותנו. יש צמא, יש ביקוש רב. בימים שבהם אפשר לרכוש כל דבר בקלות ובמהירות, הצורך להכין לבד סל קש אולי נעלם, אך הצורך הנפשי גדל. קיים געגוע של הידיים ליצור, להיות מחובר למקום שאני חי בו. להבין שאנו חיים במערכת מורכבת, ומהו המקום שלי במערכת שגדולה יותר ממני. להכיר את חילופי העונות לא רק דרך האוכל, אלא גם דרך הידיים".
המלאכה הקדומה בעולם
את צמחי הקליעה קוטפים ומייבשים. כאשר ניגשים למלאכה, משרים וקולעים את הצמחים בעודם רטובים, כדי להקל על העבודה. זו הסיבה שרבות מהסדנאות מועברות ליד הנחל, בדיוק כפי שעשו נשים שקלעו לפני אלפי שנים. "הקליעה היא המלאכה הקדומה ביותר. יש ויכוח מול הקדרים על כך – אבל אנחנו מובילים", מחייכת אזנקוט. בחיפוש אחר מקורות הקליעה, ניכר כי היא התפתחה במקביל בתרבויות שונות ברחבי העולם, החל מהמעבר משלב הציידים־לקטים לעידן החקלאות. כאשר היה צורך, קלעו הנשים בחומרים רכים (חיטה, צמחי ביצה ועוד) והגברים בחומרים קשים (זית). סוגי הקליעות הושפעו זה מזה והועתקו ברחבי העולם, לשימושה של החברה האנושית.
לכל אורך שיחתנו, קולעת אזנקוט זר נוי משיבולי חיטה צהובות וירוקות. אף שלב לא קוצר בתהליך: החל מבחירת השיבולים שלוקטו בשדה סמוך, דרך קיצור הגבעולים לאורך שווה וסידורן כאלומה קטנה מחודשת, וכלה בקליעתם האיטית האחד בשני, בשלישי וכן הלאה. המלאכה איטית ואזנקוט אינה ממהרת לסיים. היא בוחנת בסבלנות את השיבולים ובוחרת בכל פעם את הבאה להשתלב בקליעה, אם יש צורך פורמת ומתחילה מחדש, ועוצרת לעיתים קרובות כדי לבחון את עבודתה, או להרהר בסיפור שהיא מספרת.
בתום כמעט שעתיים, יש בידה קליעת נוי קטנה ועדינה. בעולם של ימינו, שבו הכול מתנהל בקצב מסחרר ומגיע מן המוכן, שבו אנחנו מחויבים לתת פתרונות זריזים וחותכים, וכמעט אין מקום להססנות – הסצנה נראית לקוחה מעידן אחר.
"החברה שלנו, חברת השפע, עוסקת בעיקר במה שאין, בצריכה", מדגישה אזנקוט. "בגלל שכולם עסוקים במה שאין, הם לא רואים את מה שיש, וקיימים מנגנונים רבים שעסוקים בהפצת המסר הזה. העיסוק שלי הוא במה שיש. לא עניין אותי לקלוע בכל דבר – אלא במה שזמין לנו. לאנשים יש תחושה שאין לנו זמן, והזמן מיוצג בחוסר. לי יש צורך להכניס לחיי את התחושה שיש זמן, ולהתחבר גם לתרבויות אחרות – לא רק לתרבות של 'בואו נקנה משהו ונמהר לאנשהו'. זהו שוב המעבר מהחומר לרוח, מעגל שנבנה ואינו רוצה להיות תקוע במקום החומרי. העיסוק דרך הטבע והידיים מקרב אותי לעולמות אחרים ומנתק גם את הפחד מה'אין', מהמוות. מי שיודע לקלוע, יודע לפרום.
"בשבילי הקליעה היא אחת מתענוגות החיים, צורך בסיסי כמו לנשום או לאכול. זה לא תענוג שהוא מותרות. אני לא יכולה לראות איך הדורות באים והולכים בלי לשתף בחוויה של לגעת בחיים. אנחנו חיים בתרבות שבה ממהרים ועוברים דרך החוויה בלי לשהות, בלי לגעת. הקליעה מלמדת אותנו איך לחיות, ולא רק לתת לדברים לעבור מעלינו או דרכנו ולהיתקע בדפוסים שלנו. לראות את התהליך – ולא למהר לתוצאה".
את הצורך והצמא של משתתפי הסדנאות שמתארת אזנקוט, ניתן להשוות לביקוש הגובר ללימוד והתנסות במדיטציה לסוגיה השונים. בכל מקום והקשר בולט הצורך בעצירה, ולו זמנית, מהמירוץ הבלתי פוסק להספיק ולהשיג. "האנשים המגיעים לסדנאות למעשה מתחייבים לעצמם לפנות את הזמן לכך", היא מאבחנת. "ההתחייבות היא חלק מהלימוד, ומשהו בלחצים משתחרר דווקא בעקבות ההתחייבות הזו. הם באים לכאן לחפש משהו תרפויטי. הם חווים בשגרת החיים בעיות פיזיות ונפשיות של לחץ, מתח וחרדה – והקליעה מרגיעה אותם. הם נכנסים לעולם מדיטטיבי, לקצב פנימי אחר. אחת הנערות שהגיעה הפתיעה אותי כשאמרה: 'הידיים שלי ידעו קודם איך לעשות את זה'. כלומר הידע הוא בגוף, בתוכנו, אנחנו רק נזכרים במה אנחנו צריכים לעשות".
באופן לא מפתיע, רוב המשתתפות הן נשים, ומעטים הם הגברים המגיעים ללמוד קליעה. הקישור בין נשיות לחיטה מיוצג כבר בסיפורי התנ"ך ובסיפורי מיתולוגיה קדומים, כסמל לשפע ולדאגה לצרכים הבסיסיים, אך גם הקליעה בכללותה מחוברת למעגלי נשיות של עשייה ויצירה ולדורות של נשים שהעבירו את המלאכה מאחת לשנייה, ממש עד היום.
כאן גם מתחוור הצורך הנוסף שמקבל מענה בזמן הקליעה: הצורך ההולך וגובר בקשר אנושי. התרגול המשותף בקבוצה מעניק לאנשים את ההזדמנות למפגש בין־אישי – מצרך כמעט נדיר ב־2018. אזנקוט מתארת את הצורך העולה מהמשתתפים ללמוד קליעה ביחד, כמשפחה או עם קבוצת חברים: "כאשר האנשים מקדישים זמן לעשות משהו ביחד, השיחות מעמיקות והקליעה הופכת לתפאורה. בעולם שמתבסס הרבה על קשר וירטואלי, זה כמעט לא קורה. המפגש כאן הוא בין־אישי והאנשים מברכים על כך".
