תומכי ישראל במפלגה הדמוקרטית היו המומים. במצע לקראת בחירות 2012, לראשונה מזה ארבעה עשורים, לא הופיע הסעיף הקבוע המצהיר כי ירושלים היא בירתה של מדינת ישראל. כשברק אובמה, שהתמודד על תקופת נשיאות שנייה, הבין שהסרת הסעיף הזה תזיק לו בקרב הקהל היהודי ותהפוך לנשק תעמולתי רב־עוצמה בידי הרפובליקנים, הוא הורה ליו"ר ועידת המפלגה להשיב אותו למצע. בוועידה שהתכנסה בצפון־קרוליינה חודשיים לפני הבחירות, קיים היו"ר הצבעה חפוזה: הוא ביקש מהצירים לצעוק "כן" או "לא", והכריז מיד כי התיקון התקבל ברוב של שני שלישים. ירושלים חזרה למצע הדמוקרטי, אבל קריאות הבוז שבקעו מגרונותיהם של מאות צירים פרו־ערבים הדהדו עוד זמן רב בחלל אצטדיון וורנר שבעיר שארלוט.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– "התעוררות" לעיריית י-ם: הגבירו את האכיפה במזרח העיר
– בכירים באירופה: יש לנתק את האסלאם ממדינות מוצאו
– דעה: הסוד לבניית המקדש – אחדות
אם תשאלו את גדעון ישראל, שחוקר כבר שנים רבות את יחסי ישראל־ארה"ב, הסרת הסעיף לא הייתה אמורה להפתיע אף אחד. "מי שעוקב בשימת לב אחרי המצע של המפלגה הדמוקרטית, היה צריך להבחין שהשינוי התרחש כבר ארבע שנים קודם לכן, כשאובמה רץ לנשיאות בפעם הראשונה", הוא מסביר. "אם בכל מערכות הבחירות עד אז קבע המצע כי 'ירושלים הינה בירת ישראל, ועליה להישאר עיר בלתי מחולקת הנגישה לבני כל הדתות', ב־2008 המילים אמנם נותרו על כנן, אך הן התפצלו לשני משפטים. ביניהם נכנס משפט נוסף, שלימד כי מעמדה של העיר אינו עניין מוחלט: 'ירושלים הינה, ותהיה, בירת ישראל. הצדדים הסכימו שסוגיית ירושלים תידון במשא ומתן על הסדר הקבע. על ירושלים להישאר עיר בלתי־מחולקת הנגישה לבני כל הדתות'. תחליטו, או שירושלים היא בירת ישראל, או שהדבר פתוח למשא ומתן".
ספרו החדש של גדעון ישראל, Broken Values ("ערכים שבורים"), מביא את סוגיית ירושלים כדוגמה אחת מני רבות לשינויים שחלו במפלגה הזו – שינויים לרעה, בעיניים ישראליות. "כיצד בוגד מצע המפלגה הדמוקרטית באוהדיה ובאמריקה", אומרת כותרת המשנה של הספר, שראה אור באנגלית מעט לפני הבחירות בארה"ב. ניצחונו של ג'ו ביידן במירוץ לבית הלבן, אומר ישראל, צריך להעמיק עוד יותר את הדאגה שלנו.
אני מנסה להבין את החשש. הרי בפריימריס בוחרי המפלגה העמידו בראשה את ביידן – שנחשב לאחד הגורמים המתונים ביותר בצמרת הדמוקרטית – ולא מועמד רדיקלי ושמאלן קיצוני כמו ברני סנדרס. האם הדבר אינו מעיד על חולשת האגף השמאלי במפלגה הזו?
"הסיבה היחידה להכרעה בפריימריס היא שברגע מסוים – הרגע האחרון לפני שסנדרס יפתח פער בלתי הפיך – כל המועמדים האחרים פרשו, ובכך אפשרו לביידן לקבל את קולותיהם. לסנדרס היו 25־30 אחוזים בכל מדינה נתונה, מה שלא היה לאף מועמד אחר במירוץ רב־משתתפים. הוא זה שאמור היה לנצח".
אבל בסוף, כשלבוחר הדמוקרטי היו שתי אופציות, הוא העדיף את המתונה על פני הרדיקלית.
"אני חושב שלא נכון להציג את המפלגה הדמוקרטית ב־2020 ככזאת שיש בה אגף מתון ואגף רדיקלי. יש מתונים בודדים, אפשר לספור אותם על כף יד; יש גם משוגעים לגמרי לכיוון הפרוגרסיבי; אבל בגדול זו מפלגת שמאל מלא־מלא. כשג'ו מנצ'ין, הסנאטור המתון ממערב וירג'יניה, מבקש מחבריו לא לדבר על ביטול המשטרה, הצד השמרני מוחא לו כפיים. זו הרמה שאליה הגיעה המפלגה הזו: אם אתה מבקש ששוטרים ימשיכו להסתובב ברחוב, אתה כבר נחשב מתון".
שתי פסקאות לאינדיאנים
ישראל מונֶה שורה של סימנים בולטים המעידים לדבריו על ההקצנה שמאלה שחלה במפלגה הדמוקרטית. ראשית, הוא אומר, קיימת בתוך המפלגה הסכמה גורפת לטענה כי בארה"ב יש גזענות ממסדית. "זה רעיון רדיקלי, שלפני עשר שנים עוד היה בשוליים; היום כל המפלגה חושבת כך. זה דבר קיצוני מאוד. כשאתה מאמין בגזענות ממסדית, המשמעות היא שאתה מאמין שארה"ב בנויה מלכתחילה על מדכאים ומדוכאים, ואתה רואה את המדינה הזו כמשהו רע מהשורש שלו. שנית, כמעט כל המפלגה מאמינה היום בזכות להפלה עד יום הלידה. זו עמדה פרוגרסיבית מאוד, וגם בנושא הזה חלה הקצנה משמעותית בשנים האחרונות. באמצע שנות התשעים היו 45 חברי קונגרס דמוקרטים שהתנגדו להפלות. הם אמנם היוו רק עשרים אחוז מנציגי המפלגה, אבל עדיין מדובר באגף משמעותי. כיום יש אולי שלושה, וגם הם נרדפים על ידי חברי מפלגתם.
"אין היום במפלגה הדמוקרטית אגף מתון ואגף רדיקלי. יש מתונים בודדים. כשהסנאטור ג'ו מנצ'ין מבקש מחבריו לא לדבר על ביטול המשטרה, הצד השמרני מוחא לו כפיים. זו הרמה שאליה הגיעה המפלגה הזו: אם אתה מבקש ששוטרים ימשיכו להסתובב ברחוב, אתה כבר נחשב מתון"
"נושא נוסף הוא התיקון השני לחוקה – הזכות להחזקת נשק. המפלגה הדמוקרטית מאמינה כמעט כולה בבקרה משמעותית על הזכות הזו. יש עוד רעיונות שפעם, לא ממש מזמן, נחשבו רדיקליים, והיום יש לגביהם הסכמה דמוקרטית מקיר לקיר כמעט. למשל, הגדלת מספרם של שופטי בית המשפט העליון, ומתן מעמד של מדינות לוושינגטון הבירה ולפוארטו־ריקו, כדי להטות את הכף לכיוון הדמוקרטי. בבחירות של 2012 האשימו הדמוקרטים את הרפובליקנים כי הם רוצים לקצץ בתקציב המשטרה; היום הדמוקרטים רוצים לעשות בדיוק אותו דבר, ואף יותר מכך. מה שעוד השתנה הוא מידת הכוח של ארגוני לובי בוושינגטון. הם פועלים סביב הממשל כמעט בכל נושא, צוברים המון השפעה וכוח, ולמעשה קובעים את הטון של המפלגה. הארגונים האלה מגיעים מתוך אמונה ברעיונות רדיקליים".
התופעה הזו צמחה על רקע מסוים. מאז תקופת רייגן ארגונים שמרניים החלו לשלוט בפוליטיקה הרפובליקנית, והיא הקצינה ימינה. אך הגיוני שתיווצר תמונת מראה ותגובה הולמת משמאל.
"נכון שלפני שלושים שנה היה אפשר למצוא הרבה יותר מכנה משותף בתוך המפלגות. אבל אני טוען שלפני שלושים שנה הדמוקרטים דיברו על ערכים אמריקניים כמו משפחה, אמונה, אחריות אישית וסובלנות, והיום כל הדברים האלה לא קיימים אצלם. הרפובליקנים הקצינו, למשל בנושא ההפלות, אבל הם לא שינו את עמדותיהם באופן יסודי. השינוי בשמאל הרבה יותר שורשי. לא חידוד עמדות, אלא מהפך מהותי. קח את נושא ההגירה: רפובליקנים תמיד ראו הגירה בלתי חוקית כבעיה, והעמדה הזו התחדדה עם השנים וכמובן הגיעה לשיא בעידן טראמפ. אבל אם תקרא את המצע הדמוקרטי של אמצע שנות התשעים, זה נשמע ממש כמו טראמפ. כתוב שם שצריך לסגור את הגבולות ולהגן על אמריקה מפשע שבא מבחוץ. היום, המצע הדמוקרטי מביע תמיכה בפועל בגבולות פתוחים, ולא מזכיר בכלל את הביטוי 'מהגרים בלתי חוקיים'. זה כמובן שינוי מדורג ומתוחכם. ב־2004 הם דיברו על 'נתיב לאזרחות', אבל הדגישו שהמהגרים חייבים ללמוד את הערכים האמריקניים ולהשתלב בכור ההיתוך. היום, האחריות היא על האמריקנים לקבל את המהגרים, שמצידם לא צריכים אפילו ללמוד אנגלית – הם מוזמנים לשמור על הזהות שלהם, רק שיגיעו. פעם היה חשוב לדמוקרטים גיוון עם מכנה משותף, היום הגיוון הוא ערך שעומד בפני עצמו".
מה המוטיבציה של השינוי הזה – תמימות או זדון? האם יש כאן רצון כן לתקן את אמריקה ולחזק אותה, או שאיפה להחליש את המעצמה החזקה בעולם?
"שילוב של השניים. בסופו של דבר יש עשרות מיליוני תומכים למפלגה הדמוקרטית, ואני לא חושב שהמצביע הפשוט רוצה להחליש את ארה"ב. אם תשאל את ברק אובמה, ברור שהוא יגיד שמטרתו לא להחליש אלא לתקן – אבל הגישה הבסיסית שלו היא שארה"ב מבוססת על אפליה. זאת לעומת עמדת השמרנים, שאומרת: 'אנחנו לא מלאכים, אלא בני אדם. נכון, היו בעבר דברים לא טובים, אבל ארה"ב היא מקום מצוין'. ישנם גם גורמים רדיקליים כמו חברת הקונגרס הדמוקרטית אילהן עומר, שהמטרה שלהם היא להחליש את אמריקה, כי זו מדינה שנולדה בחטא. זו לא רק עומר, אלא ארגונים שהולכים ומתחזקים ונכנסים למעגל קבלת ההחלטת במפלגה".
את ההקצנה הדמוקרטית אתה מוכיח בעיקר על סמך שינויים שנעשו במצע המפלגה עם השנים. זה באמת עניין כל כך חשוב? בישראל למשל, איש כמעט לא מתייחס למצע.
"אני מנתח את המצע, ואז עוקב אחר כלי תקשורת שמשקפים את עמדות המפלגה, ורואה אם יש פער ביניהם. מתברר שזה דומה מאוד: מה שכתוב במצע הדמוקרטי בא לידי ביטוי בתקשורת השמאל. המדיה בארה"ב מתעניינת מאוד במצעי המפלגות, ומהבחינה הזו אין מקום להשוות לישראל. המועמד לנשיאות אמנם לא מחויב למצע, אבל כדאי שנקשיב למשל לדברים של ברני סנדרס, שאחרי הפסדו בפריימריס ב־2016 התעקש להכניס אנשים שלו לוועדה שמנסחת את המצע. הוא צוטט כאומר – 'עם חמישה חברים יעילים בוועדה הזו, נהיה בעמדה טובה מאוד להשפיע'. סנדרס הבין שזהו חלון הראווה. המצע לא מנבא את מה שיהיה בעתיד, אלא מבטא את מה שקורה כעת במפלגה. זהו איתות רב־משמעות לכל הקבוצות החשובות לה, שיכולות להסיק ממנו מה היא חושבת עליהן. כשהמפלגה הדמוקרטית סברה שחשוב לה להתייחס לילידים האינדיאנים, פתאום ראית במצע שתי פסקאות שעוסקות בהם, במקום שני משפטים שהיו קודם.
"תהליך כתיבת המצע הוא ארוך ומסובך. הרבה קבוצות דנות ומחברות טיוטות, ובסוף יש ועדה של 15 אנשים שמנסחת באופן זהיר מאוד והולכת בין הטיפות כדי לרצות את כולם. לכן התוצאה חשובה מאוד, ולכל מילה שנכתבת או מושמטת יש משמעות רבה. כשזה נוגע לישראל, בהחלט יכול להיות שאדם אחד בלבד כותב את הנוסח הסופי של הסעיף הרלוונטי, אבל על כתפיו יושבים עשרות ארגונים שדנו ודשו בדברים קודם".
הטפטוף פסק
גדעון ישראל נולד לפני 38 שנים למשפחה יהודית־אורתודוקסית שהתגוררה בוושינגטון הבירה, כמה רחובות מהבית הלבן. כשהיה בן ארבע עבר עם משפחתו לניו־ג'רזי. אחרי התיכון למד שנה בישיבה בירושלים, כפי שעשו רבים מחבריו, ובמקביל עלו הוריו לישראל. הוא דווקא תכנן לחזור לארה"ב כדי ללמוד מנהל עסקים וכבר נרשם ללימודים שם, אבל אז פרצה האינתיפאדה השנייה והוא הרגיש חובה להתגייס לצה"ל, מה שהצריך פרוצדורה של עלייה. את השירות הצבאי עשה בגדוד חרוב במסגרת ישיבת ההסדר במעלה־אדומים. ב־2012 התחתן עם אורה, מדענית ועמיתת מחקר במכון ויצמן, וכיום יש להם ארבעה ילדים – הצעיר בהם נולד אך לפני מספר ימים. במהלך הריאיון שנערך בביתו, על גבול רמת־גן בני־ברק, ישראל עדיין עונד על פרק ידו את הצמיד מבית החולים.
הוא בעל תואר שני ביחסים בינלאומיים מאוניברסיטת בר־אילן, ומזה שנים רבות עוסק בזוויות שונות של הקשרים בין ישראל וארה"ב. בין השאר עבד עם השר בני אלון ז"ל, וניהל פרויקט מחקר שמטרתו הייתה הערכה מחדש של הצורך בסיוע האמריקני. במסגרת זו הוא ראיין את מנכ"לי משרד הביטחון, אלופים במטה הכללי, שרים לשעבר ועוד בכירים בשירות המדינה ובמגזר הפרטי. כיום הוא מנהל את "מרכז ירושלים־וושינגטון", חברה שמקדמת שיתופי פעולה בין ארה"ב וישראל במישורים ציבוריים ועסקיים. כמומחה לתחום הוא מתראיין לא מעט בתקשורת ומפרסם מאמרים, בין השאר באתר האינטרנט "מידה" ובכתב־העת "השילוח".
על מרפסת ביתו עדיין מתנופפים שלט ודגל של קמפיין טראמפ, לא מחזה שכיח בבניין באזור רמת־גן. אני שואל אותו האם מבחינתו טראמפ כבר מוגדר כנשיא היוצא, או שעדיין יש לו סיכוי לשנות את רוע הגזרה ולהמשיך לכהונה שנייה. "ביידן הוא כנראה הנשיא הבא, אבל אחכה להצהרה רשמית", אומר ישראל. "הסיכוי של טראמפ נראה לי קטן מאוד, במיוחד כשלא ברור מה יהיה התיקון גם אם יתגלו זיופים בקנה מידה גדול. הרי לא יבטלו את הבחירות. גם אם הדבר יובא להכרעתם של בתי מחוקקים מדינתיים שנמצאים בשליטה רפובליקנית, לא בטוח שהתוצאה תשתנה, כי יש הרבה רפובליקנים שלא אוהבים את טראמפ. העניין הרציני בסיפור הזיופים האפשריים הוא מכונות ההצבעה של חברת 'דומיניון'. אם יצליחו להוכיח שהיה שם שיבוש שיטתי, מי יודע מה יהיה. מה שמדהים הוא שאם אתה לא נמצא בטוויטר ולא עוקב אחרי חשבונות ספציפיים של גורמי ימין שמדווחים על הדברים האלה, פשוט לא תשמע עליהם בכלל. תקשורת המיינסטרים מתעלמת לחלוטין".
ישנה אפשרות שתתגלה הונאה בקנה מידה רחב עד כדי היפוך התוצאה הסופית?
"אני לא יודע. מה שאני כן יודע הוא שבנקודה מסוימת בליל הבחירות, דברים החלו להיראות מוזר. במדינות מתנדנדות, מחוזות שלמים שידוע כי יש בהם רוב דמוקרטי, הפסיקו פתאום את הזרמת נתוני האמת. אם הכול היה תקין, היינו צריכים לראות כל הזמן טפטוף של תוצאות חדשות, וזה לא קרה. ההצבעה בדואר הייתה פתח לזיופים, זה ברור לי".
נשאר רק הגפילטע
נראה שגם יהודי ארה"ב, שמצביעים ברובם המכריע למפלגה הדמוקרטית, הולכים ומתרחקים מישראל בשנים האחרונות. אני שואל את גדעון ישראל מהי הביצה ומה התרנגולת בהקשר הזה: האם המפלגה הדמוקרטית מרשה לעצמה לנקוט קו עוין כלפינו כי היא מבינה שליהודים פחות אכפת – או שהיהודים רואים את המגמה הקיימת במפלגה ומצטרפים אליה? "תמיד היה אגף אנטי־ישראלי ואגף פרו־ישראלי במפלגה הזו", הוא משיב. "מוקדי הכוח המשפיעים עליה השתנו, ולכן המפלגה הרשתה לעצמה להתרחק מישראל. יש לי חבר דמוקרטי פרו־ישראלי שעבד בבית הלבן בתקופת אובמה. כשנדמה היה שסנדרס יזכה במועמדות לנשיאות, הוא אמר לי – 'אני אחרוק שיניים ואצביע לו'. זה לא אומר שאותו אדם כבר לא פרו־ישראלי; זו מערכת בינארית, והוא לא יכול להצביע לרפובליקנים.
"הסקרים מראים שתמיכה בישראל אינה אחד מחמשת הדברים שעומדים בראש סדר העדיפויות של יהודים דמוקרטים, וכל עוד יש סיוע כספי לישראל, הם יכולים לחיות עם מריבות מול ראש הממשלה. הדמוקרטים הצליחו להגיע לנקודה האידיאלית שבה הם משנים לרעה את היחס כלפי ישראל, בלי להפחית את התמיכה היהודית בהם"
"המפלגה הדמוקרטית הבינה שכל עוד היא לא תגיע לקיצוץ בסיוע הביטחוני לישראל, היהודים ימשיכו להצביע לה ברוב גדול. היא גם הבינה שאם פעם כדי להיות פרו־ישראלי היית חייב להתייצב בוועידה השנתית של איפא"ק, פתאום יש ארגונים כמו ג'יי סטריט שגם דרכם אפשר להצהיר על תמיכה בישראל, וזה ייחשב לגיטימי".
בשנות השישים, כשהמפלגה הדמוקרטית הייתה פרו־ישראלית מובהקת, היא גרפה קרוב ל־80 אחוז מההצבעה היהודית; היום, כשהיא כבר רחוקה מתמיכה איתנה בישראל, שיעורי התמיכה האלה נשמרים כמעט במדויק. איך אתה מסביר את זה?
"ראשית, אני חושב שיש בעיה בהגדרה הזו, 'הצבעה יהודית'. כ־35 אחוז מיהודי ארה"ב אינם קשורים לקהילה כלשהי, והחיבור שלהם ליהדות קלוש. יש עוד כ־30 אחוז שהם רפורמים, כ־20 אחוז קונסרבטיבים וקצת יותר מעשרה אחוזים הם אורתודוקסים. איזה מכנה משותף יש בין האורתודוקסים ללא־משויכים?
"אחרי שאמרנו את זה, אפשר לשאול למה יהודים עדיין מצביעים לדמוקרטים, למרות השינויים שעברה המפלגה. התשובה היא שיש לך היום דור שגדל בשנות התשעים, והוא ביקורתי מאוד כלפי ישראל. הערכים שמובילים את בני הדור הזה הם של ליברלים לבנים. הם לומדים באוניברסיטאות ובקולג'ים, ומקבלים חינוך פרוגרסיבי. היהדות מבחינתם היא משהו שפוגשים פעם בכמה זמן אצל הסבתא שמכינה גפילטע פיש, או יהדות של 'תיקון עולם' אוניברסלי. היום בארה"ב מה שהופך אותך לפרו־ישראלי הוא לא היותך יהודי, אלא היותך שמרן. הסקרים מראים שתמיכה בישראל אינה אחד מחמשת הדברים שעומדים בראש סדר העדיפויות של יהודים דמוקרטים, וכל עוד יש סיוע כספי לישראל, הם יכולים לחיות עם התנגדות להתנחלויות ומריבות מול ראש הממשלה. הדמוקרטים הצליחו להגיע לנקודה האידיאלית שבה הם משנים לרעה את היחס כלפי ישראל, אבל לא במידה שמפחיתה את התמיכה היהודית בהם".
יש דמות שאתה יכול להצביע עליה כמי שמגלמת את השינוי לרעה ביחסם של הדמוקרטים לישראל? אולי אילהן עומר, או חברותיה לקבוצה המכונה "סקוואד" – אלכסנדריה אוקסיו־קורטז ורשידה טאליב?
"דווקא לא. הדוגמה שלי תהיה צ'אק שומר, הסנאטור היהודי מניו־יורק, ואני יודע שזה שם מפתיע. הוא הרי באמת אוהד ישראל בכל נפשו ומאודו, והיה מהבודדים במפלגה שהצביעו ב־2015 נגד הסכם הגרעין עם איראן. אבל זה בדיוק העניין: היה בכוחו אז, כמנהיג הדמוקרטים בסנאט, להשפיע על ההסכם הזה – אך הוא העדיף להסתפק בהצבעה אישית נגד, ולא טרח לנסות לשכנע אחרים. שנית, ב־2016 היו בחירות ליו"ר הוועדה הדמוקרטית הלאומית, תפקיד חשוב במפלגה, ושומר תמך בקית' אליסון, אנטישמי עם קשרים לארגון 'אומת האסלאם' של לואיס פרחאן. אתה שואל את עצמך איך יהודי גאה יכול לתמוך באנטישמי שכזה. והתשובה המצערת היא ששומר הבין לעומק איפה המפלגה שלו נמצאת, הוא רוצה להישאר בעמדת מפתח בתוכה, ולכן הוא נוהג כפי שנוהג. זו הדמות שמראה באמת מה קרה למפלגה הזו. אילהן עומר זו לא חוכמה, כי תמיד היו אגפים אנטישמיים במפלגה הדמוקרטית".
אז ישראל ככל הנראה עומדת בפני ארבע שנים לא פשוטות מול ממשל עוין. מה היא בכל זאת יכולה לעשות כדי לצלוח אותן בשלום?
"הסכנה היא לא ביידן, אלא האנשים שיהיו סביבו. מי שקובע את היחס לישראל אלה המינויים במחלקות השונות, ושם יש הרבה אנטי־ישראלים שקשורים לארגונים רדיקליים. בממשל אובמה עוד היו יועצים של ביל קלינטון, שהיו מבוגרים יחסית והשקפת עולמם ייחסה חשיבות לקשר עם ישראל. אנשים כמו דניס רוס, למשל. מהצד של אובמה נכנסו לתפקידים הבכירים בעיקר צעירים, שלא ראו ביחסים האלה עניין משמעותי לארה"ב – בן רודס לדוגמה. הייחודיות של ביידן היא שאין לו אנשים משלו. גם אנשים מהסוג הזה של ממשל קלינטון כבר לא יהיו סביבו; הוא מוקף באנשים של אובמה וסנדרס, וזה שינוי משמעותי. מישהו בכיר אמר לי על ג'יי סטריט, 'אני רואה שם הרבה פרו־שלום, אבל מעט מאוד פרו־ישראל'. זה סוג האנשים שיובילו את המדיניות ביומיום, וזו בעיה.
"ישראל צריכה להסביר את עמדותיה ולגלות כבוד כלפי הממשל, אבל בסופו של יום אסור לה לשנות את תפיסותיה בניסיון להיות מתואמת עם השלטון החדש. זה הולך להיות קשוח, ללא ספק, ולכן ישראל חייבת לעבוד עם השטח הדמוקרטי. קודם כול, עם הקונגרס. צריכים להראות לחברי קונגרס איך יחסים טובים עם ישראל מועילים לבוחרים שלהם, ברמה הכי פרטנית כמו מחקר ופיתוח, אוניברסיטאות וכדומה. רבים בקונגרס לא יודעים יותר מדי על ישראל, וצריך לדאוג שאנשים מהתחומים הרלוונטיים יגיעו אליהם וישמיעו את קולם. שנית, למרות כל מה שאמרנו על היעדרם של מחנות אמיתיים במפלגה, לישראל אסור להסתכל על הדמוקרטים כעל גוש אחד גדול ומאיים. רוב הבעיה נמצאת אצל הליברלים הלבנים. עם ההיספנים וחלק מהשחורים יש מכנה משותף שאפשר לפתח אותו, סביב ערכי משפחה, דרך חיים ודת. צריך ליצור קשרים כדי להראות שיש לנו הרבה מהמשותף, ולהרחיב אותו. לא להרים ידיים באזורים 'כחולים' מובהקים, כי גם שם אפשר להגיע להישגים. 25 הדמוקרטים בבית הנבחרים שהצביעו נגד הסכם הגרעין, ידעו שהבוחרים במחוז שלהם לא יסבלו הצבעה אחרת. יש עם מה לעבוד. זה לא יהיה קל, כי השמאל בינתיים בנה מערכת חזקה שתתקוף ניסיונות כאלה, אבל המצב לא אבוד".
