תופסות קו: המוקדניות שמטפלות בערעורי המבודדים

"המקרים הקשים ביותר הם אלה שאנחנו לא מספיקים לעזור בהם. פתאום מודיעים לנו שזה מאוחר מדי, וכבר לא נוכל לאפשר לאדם שנמצא בבידוד לבקר בן משפחה ששוכב על ערש דווי. זה קרה לי פעם אחת, ולקחתי את זה מאוד קשה. את שומעת הרבה בכי מעבר לקו, ובסוף היום גם לוקחת את זה הביתה. מאז, בכל בקשה שאני מקבלת, אני מתנהגת כאילו זה עלול לקרות שוב. אני מרימה מיד טלפון, ועושה את התהליך מהר מאוד".

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– לראשונה אחרי החלמתם נפגשים חולי קורונה עם מטפליהם
– כשמדיטצייה פוגשת את מקורות היהדות
– הצוותים הרפואיים הם לוחמי הבריאות

כך מספרת לנו שלי בן־דוד, ממחלקת הבקשות החריגות במוקד "קול הבריאות" של משרד הבריאות. היא וחבריה במוקד הם היחידים שיכולים לשחרר אדם מבידוד בנסיבות חריגות כמו מעבר דירה, אירועים משמחים, או להבדיל ביקור בן משפחה על ערש דווי או הלוויות.

היא בת 24, ולפני פרוץ המגפה הייתה בעיצומו של הטיול הגדול במזרח. אבל אז הקורונה הכתה בעוצמה, ובן־דוד חזרה לארץ. "חיפשתי מקום עבודה שלא ייסגר פתאום, ראיתי שמחפשים מוקדנים לקול הבריאות, והבנתי שזו עבודה בטוחה", היא משחזרת. מהר מאוד גילתה שבתקופה הקרובה תעמוד בחזית המאבק בנגיף הקורונה, ותגשר בין הנחיות משרד הבריאות לציבור הישראלי.

"קיבלתי פרופורציות בתקופה הזו", היא משתפת. "אנחנו נתקלים בסיטואציות קשות, את מסתכלת על זה ואומרת על הקשיים היומיומיים – הכול שטויות".

היא נזכרת למשל בפנייה שקיבלה מאישה שהגיעה במיוחד מחו"ל כדי להיות עם סבה ברגעיו האחרונים. במהלך הבירור הבינה בן־דוד שהנכדה היא בת המשפחה היחידה שיכולה להיות עם החולה, מכיוון שבתו מוגבלת ונכה.

"על פי ההנחיות, ברגע שהיא נוחתת בארץ היא אמורה להיכנס לבידוד, אבל אם היא תשלים את תקופת הבידוד יכול להיות שהיא לא תספיק לראות אותו. כשאת שומעת מקרה כזה את קודם כול מבינה שהבן אדם שוכב לבד בבית החולים, אף אחד לא נמצא איתו, ויכול להיות שאם היא לא תספיק להגיע הוא ימות לבד. יש הרבה מקרים של אנשים שלא רק שהם בודדים אלא הם גם במצב קשה מאוד בבית החולים. הבטחתי לה שנגיש בקשה דחופה כדי שתוכל לראות אותו כמה שיותר מהר".

יותר גרוע ממלחמה

לירון בוקרה, בת 22, הגיעה גם היא למוקד במהלך התהפוכות שיצרה הקורונה בשוק העבודה. כיום היא אחראית על צוות הכולל את נציגי הווטסאפ והצ'אטבוקס שבאתר משרד הבריאות. לרוב, המקרים המורכבים יותר מגיעים  בטלפון או במייל, והשאלות בווטסאפ עוסקות בנושאים שגרתיים יותר.

"אחד המקרים החריגים שנתקלתי בהם היה כשמישהי כתבה לנו דרך הווטסאפ שמתעללים בה בבית, ושהיא מפחדת להתקשר", מספרת בוקרה. "היא ביקשה שיעבירו אותה מהבית לבידוד במקום אחר. כמובן שהעברנו את הבקשה הכי מהר שאפשר. בתוך כמה שעות הצלחנו לאשר את הבקשה והיא באמת יצאה משם".

נגה לוי, מוקדנית: "אנחנו צריכות קודם כול להיות אנושיות, להקשיב ולשמוע, ואם את צריכה להיות באותו רגע הפסיכולוגית של הפונה, ולשמוע אותה בוכה והיא תוציא את הכול עלייך, זה בסדר. לאף אחד לא קורה שום דבר מצעקות"

נגה לוי, שעובדת לצידה של בן־דוד, נזכרת באחד המקרים המאתגרים שהגיעו אליה. "התקשרה אליי אימא לשלושה ילדים אוטיסטים, ששוהה בבידוד בגלל חשיפה של ילד אחד לחולה, ובינתיים מתברר שגם הילד השני שלה צריך בידוד, לשבועיים נוספים. היא פונה אליי ואומרת לי 'מה אני עושה'. במקרים כאלה אנחנו מאשרים יציאות חריגות להתאווררות – פעמיים או אפילו שלוש ביום, תלוי במקרים. לאנשים עם צרכים מיוחדים אי אפשר להגיד 'תישארו בבית, זו הבעיה שלכם'. ממש לא. אנחנו נותנים להם מענה. גם מספר הטלפון האישי שלי מתפרסם בפייסבוק למשפחות כאלה שצריכות סיוע. מה שחשוב במקרים האלה הוא לענות להם מהר. אם אדם שולח מייל ואני באותה שנייה מרימה אליו טלפון, הוא נושם לרווחה".

מגיעים אליכן מקרים קשים שצריך לטפל בהם ברגישות רבה. אתן מוצאות את עצמכן משמשות גם מעין פסיכולוגיות?
בן־דוד: "במקרים החריגים האלה הם קודם כול פורקים את התסכול שלהם, ואנחנו מאפשרים להם. אנחנו מבינים שהם נמצאים במקום כל כך חסר אונים. זו העבודה שלנו, זה השירות שאנחנו צריכים לתת. גם אם זו לא באמת העבודה שלנו בהגדרה הרשמית – זה משהו שאם אני הייתי אימא לילדה על הרצף, הייתי מצפה שכשאני פונה יהיה אדם שמקשיב לי".

לוי: "אנחנו צריכות קודם כול להיות אנושיות. להקשיב ולשמוע. ואם את צריכה להיות באותו רגע הפסיכולוגית שלה, לשמוע אותה בוכה והיא תוציא את הכול עלייך, זה בסדר. אז היא תצעק עלייך, לאף אחד לא קורה שום דבר מצעקות. הוא רוצה לצעוק וזה בסדר. היא רוצה לבכות, שתבכה. היא מרגישה שמשהו קשה, אנחנו פה גם בשביל זה.

"אני בת 58, ועברתי מלחמות בחיים שלי. אבל המשבר הזה הוא יותר גרוע ממלחמה", אומרת לוי, שכמו בן־דוד הגיעה לעבוד במוקד ללא רקע מקדים בעבודה במשרד הבריאות. "במלחמה את נכנסת למקלט או יושבת בחדר, ואז בום וזה נגמר. פה אנשים איבדו עסקים, איבדו את הקשר עם ההורים. אני לא פגשתי את ההורים שלי כבר ארבעה חודשים. כשאת מקבלת את הפניות מהאנשים האלה את מבינה אותם, כי את נמצאת באותו מצב".

ערעורים על האיכונים

מוקד "קול הבריאות" הוקם בשנת 2011, והוא חלק מאגף השירות של משרד הבריאות. עד חודש ינואר האחרון עבדו בו כ־150 נציגים שנתנו מענה בנושאים שונים. מאז פרוץ הקורונה גויסו למערך מאות נציגים נוספים, וכיום הוא מונה כ־850 מוקדנים בשלושה מרכזי שירות: 300 בבאר־שבע, 50 בחיפה ו־500 במרכז השירות המקורי בקריית־מלאכי.

"מאז שהוקם המוקד הוא סייע למשרד הבריאות בטיפול במשברים", אומרת ראש אגף השירות של משרד הבריאות, איילת גרינבאום־אריזון. "בהתפרצות הפוליו ב־2013 הוא היה זרוע חשובה מאוד, כך גם בהתפרצות החצבת ב־2018. בכל משבר, ולצערנו בכל שנה יש משבר כלשהו, המוקד נערך ונתן מענה".

בימי שגרה המוקד משיב לפניות שונות, בין היתר מרופאים, אחיות, פיזיותרפיסטים ואנשי מקצוע העוסקים ברפואה ומבקשים לקבל הכרה ממשרד הבריאות; בעלי עסקים שזקוקים להיתרי ייבוא וייצוא של מזון או תרופות; הורים שפונים בנושאים הקשורים לטיפת חלב ועוד. מסוף חודש ינואר המוקד מקבל פניות הנוגעות בעיקר לנגיף הקורונה – הנחיות, מציאות פתרון וחלופה למי שאינם יכולים לקיים את הבידוד בבית, וכאמור אישורים ליציאה מבידוד בנסיבות חריגות כמו הלוויות או טיפולים רפואיים.

שלי בן־דוד, מוקדנית: "בתקופה האחרונה קיבלתי פרופורציות. אנחנו נתקלים בסיטואציות קשות, את מסתכלת על זה ואומרת על הקשיים היומיומיים – הכול שטויות. מאז שהתחלתי לעבוד כאן, אני רואה גם את הצד היפה יותר של הקורונה, כמו הערבות ההדדית"

"תמהיל הפעילות והאחריות השתנה והתגלגל בהתאם לאירוע", אומרת גרינבאום־אריזון. "בחודש מרץ קיבלנו לסמכותנו את כל מה שקשור לאיכוני השב"כ, מתן מידע שקשור לאיכונים וגם שחרור מבידוד. בנוסף, אנחנו יוזמים שיחות למחלימים לבקש מהם תרומות פלזמה (מרכיב בדם שנלקח ממחלימים ומכיל נוגדנים, ומהווה חלק מהטיפול בחולים; ינ"מ)".

בשל הסכנה להידבקות, רוב נציגי המוקד עובדים רוב הזמן מהבית. בתוך המתחם המרכזי בקריית־מלאכי הוצבו מחיצות בין עמדות המוקדנים, לשמירה על ההנחיות שהם עצמם מעבירים לאזרחים. מלבד המענה הטלפוני בחיוג למספר 5400*, קיימים עזרים דיגיטליים כגון טפסים מקוונים, מענה בדוא"ל, בוואטסאפ, בצ'אט בוט ובמסנג'ר – בעברית, באנגלית, בערבית, ברוסית, בצרפתית ובאמהרית.

בכל יום מתקבלות בכלל הערוצים הללו בין 16 אלף ל־30 אלף פניות. ימי ראשון הם העמוסים ביותר, ובמשמרת הבוקר עובדים 330 נציגים. המוקד עובד 24/7, ובמשמרת השבת מועסקים כ־80 נציגים. נושאי הפניות משתנים על פי המצב. בחודש ספטמבר, שהיה עמוס במיוחד, 80 אחוזים מהשיחות עסקו בנושאי קורונה. בחודש מאי, לעומת זאת, רק 50 אחוז מהפניות עסקו בנגיף. "מספר השיחות שאנחנו מקבלים ביום נגזר ממספר החולים שיש", מסבירה גרינבאום־אריזון.

מהם הנושאים המעסיקים ביותר את האזרחים?
"הבידוד. בערך 60 אחוזים מהשיחות בימים האחרונים עסקו בנושא הבידוד. חקירות טכנולוגיות, חקירות אנושיות, אנשים שקיבלו מסרונים שהם צריכים להיכנס לבידוד, או הודעה ממוסד חינוך או מלשכת הבריאות שהם מתקשרים לברר שהיא נכונה, לבדוק מה המשמעות, ולערער אם הם חושבים שצריך. בערך 30 אחוז מהפונים שואלים שאלות כלליות על הקורונה ועל ההנחיות שמתעדכנות בכל פעם שיש פתיחה או סגירה של המשק. עשרה אחוזים מהפניות עוסקות בנושאים אחרים.

"היו פה ימים של עשרות אלפי מבודדים ביום. כשהגענו ל־8,000־9,000 חולים ביום, כל אחד מהחולים הכניס חמישה עד עשרה אנשים לבידוד, והיו הרבה מאוד מבודדים שהחיים שלהם היו צריכים להימשך. אנחנו מבינים את הצורך של האזרח להשתחרר מבידוד, אבל מביאים בחשבון גם את התחלואה ואת בריאות הציבור".

הולכים לחומרה

בימיו הראשונים של חוק איכוני השב"כ, התקבלו במוקד פניות רבות מאנשים שטענו שנדרשו להיכנס לבידוד ללא הצדקה. "לא מדובר בטעויות", טוענת גרינבאום־אריזון. "לטכנולוגיה יש מגבלות, וכשיצאו לדרך ידעו מה הן. הטכנולוגיה לא מזהה עומק, כלומר אם יש שכן חולה בקומה מעלייך יש סיכוי גבוה שתקבלי איכון, וישנן מגבלות נוספות ששקופות למשרד ולשירות הביטחון. בגל השני הטכנולוגיה השתפרה בצורה ניכרת, וגם מספר המגעים, שתלוי בפתיחה של המשק, הצטמצם מאוד. אם בתחילת יולי היינו בחמישה או שישה מגעים בממוצע למאומת, בסגר עצמו הגענו ל־1.5־2 מגעים".

על פי נתוני משרד הבריאות, מחודש יולי ועד היום כ־65% ממי שקיבלו מסרונים על כניסה לבידוד פנו למוקד. 55% מהם אכן שוחררו לאחר שהתברר שלמעשה אינם מחויבים בבידוד. בסך הכול 35% אחוזים ממי שקיבלו מסרונים שוחררו מחובת הבידוד.

"אנחנו לא רוצים להשאיר אנשים בבידוד סתם", אומר פליקס, בן 44 מאשקלון, אחד המוקדנים שעוסקים בערעורים על מסרונים, וחשוף למידע הרגיש של איכוני השב"כ. "אנחנו יודעים למה האנשים קיבלו את ההודעה, ומי האדם שבגללו הם קיבלו את המסרון. אנחנו פועלים כמו חברת חקירות. כשאנשים פונים אליי אני שואל אם הם מכירים חולי קורונה. הרבה פעמים הם אומרים שלא, ואז אני שואל אותם מי האנשים שהם פגשו בימים האחרונים, ובין השמות עולה גם השם של החולה. לפעמים יש בעיות טכנולוגיות עם המסרונים, ובשביל זה אנחנו כאן. אבל אם יש חשש הכי קטן, אנחנו הולכים לחומרה. אנחנו רואים את קצב ההדבקות, ואם רואים חשיפה, אפילו קטנה ביותר בהתאם להנחיות משרד הבריאות, אנחנו משאירים בבידוד".

איילת גרינבאום־אריזון, ראש אגף השירות של משרד הבריאות: "מתוך כל מי שאנחנו משחררים מבידוד, אחוז אחד בלבד מתגלה מאומת. כשאנחנו מבינים ש־99 אחוז דוברי אמת ולא שחררנו אותם סתם, זה מבחינתנו מדד מספיק טוב"

איך בוחנים את השחרורים? אדם יכול להתקשר ולטעון שלא היה במקום, כשבפועל הוא כן היה.
גרינבאום־אריזון: "יש כאן עניין של אמון. אנחנו עושים בקרת איכות בסוף כל חודש. מתוך כל מי שאנחנו משחררים, אחוז אחד בלבד מתגלה מאומת. זה נתון שאנחנו בודקים באופן רציף, כדי לדעת אם הדרך שאנחנו עובדים טובה מספיק ושומרת על בריאות הציבור. כשאנחנו רואים את הנתונים האלה ומבינים ש־99 אחוז דוברי אמת ולא שחררנו אותם סתם, זה מבחינתנו מדד טוב".

צוות המוקדנים לא עוסק ברפואה. כיצד מתקבלות ההחלטות אם לשחרר אדם מבידוד?
"יש נוהל מסודר שבריאות הציבור פרסמו, ויש לנו צוות של רופאים שתומך בתהליך", מבהירה גרינבאום־אריזון.

יש מקרים שבהם צריך לפנות לרופא שיכריע?
"בטח", משיבה טלי דהן, מנהלת מוקד קול הבריאות. "כל מקרה של שחרור לביקור בן משפחה על ערש דווי, מגיע לצוות של רופאים שבודק את המסמכים של החולה ודן אם יש נחיצות להוציא אדם מבידוד או לא".

במקרים כאלה השיקול הרי הוא לא רק אפידמיולוגי. יש גם שיקול רגשי, שנועד לא לאלץ אזרחים להפר את הבידוד אלא להתיר להם אותו בצורה מבוקרת.
דהן: "נכון, המטרה של הצוות הרפואי היא לבחון את המקרה. הרופאים בוחנים אם לאותו אדם שמאושפז אכן נשקפת סכנת חיים והוא לא אמור להשתחרר מבית החולים בעוד יומיים, ואז בן המשפחה יכול להשלים את הבידוד ולפגוש אותו בהמשך; אם יש להם שאלות, הם מתקשרים לבית החולים להשלים את הבירור. במידה שמתקבל האישור, אנחנו פונים לבית החולים לקבל אישור ולדאוג שילוו את המבודד כדי שלא יסתובב בבית החולים בזמן שהוא חולה פוטנציאלי".

תקיפה בטלפון

באילו פניות חריגות אתם נתקלים במוקד?
"הייתה לאחרונה מישהי שהתקשרה ואמרה שהיא חייבת להתפנות לבית חולים כי ירו לה ברגל ויש רעולי פנים שרודפים אחריה", מפתיעה דהן. "זה היה מאוד מאוד חריג. הפנינו את הסיפור למשטרה".

סיטואציה כזו היא עניין של חיים ומוות, הזמן הוא גורם קריטי. איך זה התנהל?
"המוקדנית התקשרה אליי והסברתי לה שצריך להפנות אותה לנוהל טיפול דחוף, שבו לא נזקקים לאישור מאיתנו. במקרה רפואי חריג המבודד רשאי להגיע לבית החולים באמבולנס, ורק נדרש לעדכן את הצוות במקום שהוא בבידוד".

קיבלתן דיווחים על מוקדנים שקיבלו תגובות קשות מהאזרחים? קללות?
גרינבאום־אריזון: "יש תקופות שזה קורה יותר ויש תקופות שפחות. אין ספק שככל שרמת התחלואה גדלה וככל שאנשים נכנסים יותר לבידוד, ולא בפעם הראשונה, אלא כשהם יודעים יותר מה המשמעות של זה – הם עושים הכול כדי להימנע מבידוד. ובתוך זה יש כעס כלפי משרד הבריאות, וזה בא לידי ביטוי בשיחות לא מכבדות עם הנציגים. יש שיחות שהם יכולים לסיים בבכי. הייתה לנו נציגה שפרסמה פוסט בפייסבוק על שיחה עם אזרח שממש פגע בה כי קרא לה 'גסטפו', וכנכדה לניצולת שואה היא לקחה את זה קשה מאוד. אנחנו פה בשביל הנציגים, ואם נציג צריך לצאת הפסקה, להתאוורר ולהתרענן, יש לו כאן חיזוק ותמיכה".

נגה לוי: "יש אנשים שנמאס להם לשבת פעמיים ושלוש בבידוד. הורים לילדים אוטיסטים, נשים בחודשי היריון מתקדמים, בעל עסק שצריך להיכנס לבידוד ואומר 'אבל מה עם העסק שלי', אנשים שאומרים לנו שאין להם מקום להיות בו בבידוד כי יש עוד ילדים בבית וכדומה. אנחנו דואגים להם למלונית, לרכב שייקח אותם לשם. אנשים בלחץ כי זה לא נגמר והם לא רואים את הסוף. ברגע שאת עונה ומרגיעה אותו, הוא אומר 'בסדר, יש כאן מישהו שיכול לעזור לי'".

"אני חייבת לציין שיש הרבה בקשות לא הגיוניות", מדגישה מנגד שלי בן־דוד. "בקשות שגורמות לי לחשוב איך אתה מגיש לי בקשה כזאת, כשיש בקשות שהן באמת דחופות. אבל אז אני מבינה שזה היה יכול לקרות גם לי, ואני אומרת לעצמי שימי את עצמך בנעליים של האדם הזה ותביני אותו".

אילו בקשות לא הגיוניות קיבלת?
בן־דוד: "אדם שרצה לצאת מבידוד כדי לקנות סיגריות, חולה מאומתת שרצתה לצאת מבידוד כדי לעשות קניות או למשוך כסף. אלה בקשות שאנחנו כמובן לא מאשרים, אבל אנחנו נותנים מענה כדי לנסות להבין למה הוא בכלל פונה אלינו. זו בקשה שאין לה שום לגיטימציה מבחינה רפואית, אבל אנחנו מתייחסים אליה כמו לכל בקשה".

"יש אוכלוסיות שמכילות את הבידוד יותר בקלות", מספר פליקס. "בני שישים פלוס למשל, כנראה מכיוון שהם מכירים אנשים שחלו. לאוכלוסיות צעירות יותר זה קשה יותר. אנשים עם ילדים, שצריכים גם לעבוד. אני מבין אותם, המצב מאוד קשה לאנשים והם כועסים. אם אני מוצא פתח לשחרר אני עושה את זה. יש פעמים שאני מסביר את כל התהליכים, אבל האזרח לא מוותר ונגרר לוויכוחים חוזרים ונשנים. במקרים כאלה אני נאלץ לסיים את השיחה. יש אנשים שבוכים לי בטלפון, זה ממש קשה. אנחנו מערבים את הבכירים ומפעילים את שיקול הדעת לאפשר שחרור".

אתם מנסים למצוא פתרון לאנשים שפונים אליכם, למשל במקרה של קניות? הרי אם אדם פונה אליכם במקרה כזה, זה או כי אין לו גישה לטכנולוגיה והוא לא יודע לעשות קניות באינטרנט, או שזה אדם בודד שאין מי שיסייע לו.
"היו לנו הרבה בקשות כאלה", אומרת בן־דוד. "הייתה מישהי שגרה בכפר בצפון ואמרה שאין לה אוכל לתת לילד שלה. חיברנו אותה לעמותה שסייעה לה להזמין אוכל".

לוי: "יש לנו שיתוף פעולה עם פיקוד העורף. במידת הצורך אנחנו מפעילים את רשויות הרווחה ומי שיכול לסייע בדברים הבסיסיים האלה. את לא אומרת לו 'אין מה לעשות, זו בעיה שלך'. הבעיה שלו הופכת להיות הבעיה שלנו".

מאז פרוץ המשבר נרשמה עלייה של מאות אחוזים במספר הדיווחים על אלימות במשפחה. אני שואלת את הנציגים מה אפשר לעשות אם ילד או אישה, שעל פי חוק מחויבים בבידוד, לא בטוחים במקום שהם נמצאים בו.
לוי: "אנחנו מפעילים מיד את מחלקת הרווחה ואת המשטרה. לא מזמן, נציגה שעובדת איתנו קיבלה פנייה מאישה שנמצאת בבידוד בבית, ותוך כדי השיחה היא שמעה ברקע את הבעל תוקף אותה. היא נשארה איתה על הקו עד שהמשטרה הגיעה. במקביל מצאנו לאישה מלונית לבידוד, והמשטרה פינתה אותה לשם. כשהשוטרים נכנסו הנציגה שאלה את האישה אם היא מרגישה עכשיו בטוחה, ורק כשענתה שכן ניתקה. במקרים כאלה את הופכת להיות חלק מהמקרה".

בן־דוד: "יש לנו הרבה בקשות למעברי דירה של אזרחים שלא מרגישים בטוחים בבית שלהם. אנחנו לא שואלים יותר מדי שאלות, ומאשרים מעבר".

עובדות שעות נוספות

מנהלת המוקד, טלי דהן, מספרת שהעובדים מגיעים מכל המגזרים והגילים. "יש חבר'ה אחרי צבא, סטודנטים, אנשים שבעקבות המצב יצאו לחל"ת והגיעו לעבוד אצלנו, מבוגרים ובעלי משפחות. אנשים שמסלול חייהם השתנה. יש חרדים ויש ערבים. הצוות מגוון מאוד. מבחינתנו יש חשיבות לרבגוניות ולהשקפת העולם".

למרות המתיחות שמורגשת בתקופת הקורונה בין המגזרים בישראל, במוקד טוענים שלא כך אצלם. "אנחנו רואים את הגישור והביחד", אומרת דהן, "את המטרה המשותפת ותחושת השליחות לעזור לאזרחי המדינה".  "אין פה שום חלוקה בין המגזרים", מוסיפה לוי. "לא מרגישים אצלנו שום קרע, ואנחנו כמובן נותנים את אותו מענה לכולם".

היו מקרים שאזרחים טענו שקיבלו תשובה מסוימת רק כי הם משתייכים למגזר מסוים?
לוי: "הייתה אישה שהגיעה עם אחותה מטורקיה והייתה צריכה להתפנות למלונית. היא סיפרה לי שלאחותה יש תסמינים, וביקשתי שהן יבצעו בדיקת קורונה. היא נפגעה מהבקשה הזאת, ואמרה לי שזה רק בגלל שהיא ערבייה. היא נורא כעסה. בסוף התברר שאחותה באמת חולה, והיא התקשרה אליי כדי להתנצל על שהאשימה אותי בגזענות".

כמי שנקלעו פתאום לתפקיד בשעת חירום, איך אתם חווים את התקופה הזאת? הרבה אנשים נקלעו לחרדות ולחוסר ביטחון.
בן־דוד: "אני בתחילת החיים שלי, ושכבת הגיל שלי נמצאת כרגע בעצירה יותר משכבות גיל אחרות – לפני הלימודים, הטיול, העבודה, החיסכון. בהתחלה הייתי בחוסר ידיעה וזה היה לי קשה, אבל העבודה הזאת מקנה לי ביטחון. בגלל המקרים שאנחנו נתקלים בהם אני מאוד רגישה לסיטואציה. עד המשבר לא ראיתי חדשות. עכשיו אני רואה, כדי להבין את המצב. אני לא יודעת אם זה לגיטימי להגיד את זה, אבל מאז שהתחלתי לעבוד כאן אני רואה גם את הצד היפה יותר של הקורונה, כמו הערבות ההדדית. למדתי גם ליהנות מהלבד ומהרוגע שהקורונה נתנה לנו".

נגה, ציינת שלא פגשת את ההורים שלך כבר הרבה זמן. מה הקורונה עשתה לחיים שלך?
"זה נכון, את ההורים שלי אני לא רואה, אבל מצד שני הקורונה עשתה לי טוב. הבת שלי נשואה ויש לי נכד. היא ובעלה לומדים רפואה וגרים בחו"ל. במרץ, ממש לפני פסח, הם ארגנו מטוס וחזרו לארץ. חשבתי שאראה את הנכד שלי פעם בשלושה־ארבעה חודשים, אבל עכשיו הנכד גדל איתנו. לא הכול ורוד, יש קושי, אבל את מרגישה אחדות. כולם יושבים לארוחת ערב ביחד. זה כבר לא 'אני יוצא לבלות', 'אני הולכת לפה' ו'אני הולך לשם'. זה הוריד אנשים מלמעלה למטה ואמר להם תקשיבו, אמנם הבאתי קורונה, אבל הבאתי לכם עוד משהו. תראו כמה המשפחה היא הצד החשוב. ומספיק לרוץ אחרי הכסף, מספיק לעבוד כל היום".

לוי אכן מרוויחה זמן עם המשפחה מכיוון שהיא עובדת בעיקר מהבית. כשהתקבלה לעבודה המשרה שלה כללה שש שעות ביום חמש פעמים בשבוע, אך כיום היא עובדת 12 שעות ביום, שישה ימים בשבוע. "בעלי אומר לי נגה, די עם הטלפון. אבל גם אם אני לא במשמרת ומסמסים לי משהו דחוף אני עונה, גם אם עברתי את 12 השעות. אנחנו לא מוותרות על שום יום בעבודה, כי אנחנו יודעות שאם לא אנחנו – הילדים על הרצף האוטיסטי למשל לא יקבלו מענה. זה לא בשביל להפוך אותנו למלאכיות עם כתר על הראש, את פשוט נסחפת לתוך זה".

בן־דוד: "לא חשבנו שזו תהיה עבודה כזאת. אנחנו נותנות הרבה מעצמנו כי הדברים לא כתובים. העבודה אמנם מאתגרת, לשבת מול מסך 12 שעות, אבל…" "היא משׁכרת", משלימה לוי. "את הופכת להיות שיכורה מזה".

אתן מרגישות מתוגמלות על העבודה שלכן?
לוי: "אין כאן עניין של כסף. לא באנו בשביל השכר. התחלנו לעבוד פשוט כי רצינו פרנסה, אבל כרגע זה ממש לא מעניין אותי. אני נושקת לגיל 60. אני מרגישה שעם ישראל זקוק לי ואני פה בשבילו".

פליקס עבד לפני המשבר בבנק לאומי, והיה אמור לעבור למקום עבודה אחר בדיוק כשהתחילה הקורונה. הוא נאלץ לצאת לחל"ת, ולפני כחצי שנה הגיע לעבוד במוקד. "יש ירידה משמעותית בשכר, אבל כרגע אין הרבה עבודה בשוק ומספר המובטלים רק עולה. מצד שני יש לי יותר זמן להיות עם המשפחה. נסתרות דרכי השם. העבודה פה זמנית".

מה הייתם רוצים לעשות אחרי שתיגמר הקורונה?
נגה: "אני מתגעגעת לכוס קפה או בירה עם בעלי באיזה בר בערב, ולטייל עם המשפחה שלי במחנה יהודה ביום חמישי בערב".

בן־דוד: "באתי אחרי טיול במזרח וזה היה קיצוני. זה הדבר הכי לא חשוב כרגע, אבל אני מתגעגעת לתחושה של החופש שאני יכולה לבחור לטייל איפה שאני רוצה ומתי שאני רוצה, בלי שמשהו מגביל אותנו".