אוריה עטייה תקוע
בגיל 32 ילדתי את בני הבכור. זה היה באמצע מרץ, כשכולנו נכנסנו למין תקופה מוזרה, לא ברורה ובעיקר מבהילה. אף אחד לא ידע לאן זה הולך. למדנו מחדש משמעויות של מילים כמו הדבקות, מיגון, ריחוק. לכן בלידה הייתי רק עם בעלי.
נתנאל, בעלי, מגיע ממשפחה שנוהגים לא לקנות ציוד לתינוק לפני שנולד, כנגד עין הרע. וכך, כשהגענו לבית החולים ממש בלידה היינו בלי בגדים להוציא את התינוק. החנויות כבר נסגרו ואנשים פחדו לצאת מהבית ולהיות במגע זה עם זה. מלבד עגלה וסלקל לא היה לנו שום דבר. רגע לפני שהשתחררנו נתנאל הלך לחנות שילב בקניון בית החולים, ולאחר משא ומתן עם המוכרת שהייתה שם כדי לנהל את ההזמנות מהבתים, היא אפשרה לו להיכנס ולקנות טיטולים, מגבונים ומעט בגדים.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– נשיא המדינה לצוותי הרפואה: אתם שומרי ישראל
– לראשונה אחרי החלמתם נפגשים חולי קורונה עם מטפליהם
– רופאי העתיד מקווים שהקורונה תביא להקלה בתנאי עבודתם
טקס הברית התקיים בביתנו והיה מצומצם. מלבדנו והמוהל היה גיס, אחותי ובעלה. את סעודת המצווה בישלתי בעצמי, ובכללי בישלתי ועשיתי את כל מטלות הבית יחד עם נתנאל כי לא יכולנו לקבל עזרה מבחוץ. כל אחד מסוגר בביתו, וגם אוכל לא העבירו מאחד לשני. בחודש וחצי הראשונים היינו רק שנינו עם מעיין. אימא שלי הגיעה ליומיים, אבל מהחשש שהיא תחלה ביקשנו שלא תישאר יותר. את התקופה הראשונה של הסתגלות למצב המשפחתי החדש עשינו ממש לבד, בלי ליווי מקצועי וללא משפחה לתמיכה, אבל עם המון אינטואיציה ומלא ניסים. הרגשנו שזו חוויה מרוממת ומיוחדת להורות ולזוגיות, ללמוד את ההורות דרך האינטואציה והתחושה, ובלי ליווי צמוד של הורים וחברים. אני מרגישה שכל מנגנוני ההגנה קמו לעזרתי ולא הרגשתי שמשהו לא מתנהל כמו שצריך להיות.
אחרי ארבעה חודשים אחותי ילדה וראיתי איך היא מוקפת משפחה וחברות, ונזכרתי איך אמורה להיראות לידה בימים קצת יותר שפויים… בחודשים הראשונים אחרי שילדתי לא ראיתי בני אדם ולא יצאתי מהבית, כולם היו שותפים לנס שלנו מרחוק. אחרי שהתחלתי לצאת קצת ובירכו אותי במזל טוב פנים אל פנים, זו הייתה תחושה קצת מוזרה לקבל פידבק מהעולם שעד עכשיו קיבלנו אותו רק וירטואלי. הבנתי שלא הייתה הרבה ברירה וניסיתי לקבל את המציאות עד כמה שיכולתי באהבה ובאמונה.
כל החלומות סביב הלידה עשו סוויץ' וקיבלו פנים אחרות. לקח לי זמן להתרגל ולקבל את זה, אבל אני מרגישה שלמה ושמחה עם הדברים כמו שהם קרו, ובת מזל שזכינו להיות יחד עם מעיין אברהם כל כך הרבה בחודשי חייו הראשונים. בשלב מסוים, כשנרגעה קצת הבהלה וכשהרגשתי שאני זקוקה לזה, נסעתי למשפחה. שם יכולתי לנוח, לא הייתי צריכה לדאוג לצרכיי וגם קיבלנו מתנות. אז בפעם הראשונה הרגשתי ממש יולדת מן המניין.
את התקופה הראשונה של הסתגלות למצב המשפחתי החדש עשינו ממש לבד, בלי ליווי מקצועי וללא משפחה לתמיכה, אבל עם המון אינטואיציה ומלא ניסים. הרגשנו שזו חוויה מיוחדת ללמוד את ההורות דרך התחושה, בלי ליווי צמוד של הורים וחברים
אפרת איזיק תקוע
נטע נולד שבוע וחצי לפני ה־1 בספטמבר, וחודש לפני שהתחיל סגר החגים. שבוע וחצי שהילדים היו במסגרות, לא טשטשו את תחושת הרצף של החופש הגדול עם הסגר. מראש השנה ועד אחרי החגים הייתי בבית עם תינוק טרי וארבעה ילדים בגילאים שונים, עם צרכים שונים ויחס ברמות מגוונות: ילדה אחת בכיתה ד', שני בכיתה ב', ולהם שיעורי זום עם מטלות המשך של חשבון, עברית, אנגלית ומשנה; ילדה בת ארבע מלאת אנרגיות ופעילויות יצירה, ועוד אחת קטנה בת שנתיים שמזדנבת אחרי מי שפנוי. ויש תינוק בן יומו שמקבל רק את הצרכים הבסיסיים – אוכל, מקלחת ושינה.
בלילה, כשכולם ישנים, הוא ער, וגם אני. וביום הוא ישן, אבל אני לא. בא לי לצרוח, ולפעמים אין לי כוח ורוצה לברוח, אבל אני מבינה שמה שיש זה מה יש, ואין ברירה אלא לעבור למצב של הישרדות. כל שעה ביום, כל יום שעובר, הוא נס. חיים את אותו רגע מבלי לחשוב הלאה. אין בכלל אפשרות לעצור ולחשוב איך עושים ומה עושים, נעים ומתנהלים עם מה שקורה בין קירות הבית.
המזל שלי היה שאיתמר, בעלי, עובד מהבית, פחות מזל שהוא עובד ממש קשה. הוא היה קם עם הילדות המתעוררות עם אור ראשון, ואפשר לי עוד שעתיים של שינה אחרי לילה של נמנום בין הנקה להנקה. ואז, משמונה בבוקר ועד שש בערב, אני עם הזומים והילדים, גוף והורמונים של אחרי לידה וחלומות רחוקים של חופשה. בשש בערב הגיע הזמן שלי לעצמי, ובזמן הזה לא עשיתי כלום. שכבתי על הספה ובהיתי בנייד. סל האנרגיות שלי התרוקן מהשקעה ברווחת הילדים, בתחזוק הבית והענקת טיפול בסיסי לנטע. המוח חלול ואין מה לדבר על ספר, סדרה או קפה עם חברה. כלום לא מעניין אותי.
הרגעים שהצילו אותי היו ההליכה לגן השעשועים, שם הילדים לא צריכים אותי ושם גם פגשתי את שאר האמהות, השותפות לצרה. היינו מספרות בשקט איך איבדנו את עצמנו מול הילדים, על ערימות הכביסה ועל החברה שאני מסננת כבר תקופה כי אין לי כוח לדבר עם אף אחד בסוף היום. רק עכשיו, שלושה חודשים אחרי, אני נזכרת ולא יודעת איך עשיתי את זה. שרדתי.
עדינה בהרב מושב נוב
בשלב מתקדם של ההיריון התחילו צירים וחשבתי שזו לידה, אז קראתי לדולה. זו לא לידה ראשונה שלי, אבל כן פעם ראשונה שלאחר התלבטות בחרתי שתהיה אחת כזו שתלווה אותי בלידה. באותו זמן, רגע לפני סגר נוסף, היה חוסר ודאות ולא ידענו כמה אנשים יוכלו להיכנס איתי לחדר לידה. כשהדולה הגיעה עשינו טלפונים לכמה בתי חולים באזור כדי לבדוק מה המדיניות. לא רציתי לעמוד במצב של בחירה בין דולה לאייל, האיש שלי. בזמן הזה, כשאני יושבת בחדר השינה שלנו רגועה, ארבע הבנות שלנו נכנסו לברך אותי והרגשנו שהן חלק מהחוויה.
מתוך הרגע האינטימי והנעים הזה עלתה לי המחשבה להישאר בבית. לא הצלחתי לדמיין את עצמי נכנסת לרכב לנסיעה של 45 דקות עם צירים, ואז לתהליך של תשאול־מוניטור־לחץ־מתח, שיכניסו אותי למצב רוח מבאס. ועם כל השיגעון הרגיל שבלידה, הייתי נדרשת גם לעשות בדיקה לקורונה ולשים מסכה ולחשוש מהמצב הבריאותי של הצוות.
הייתי חולת קורונה בגל הראשון, במצב ממש לא טוב על סף אשפוז, ובבידוד מאייל ומהילדות שלי. זה הוסיף מתח וחרדה וחששות, ואין לי ספק שהגוף זכר את הכאב והלב פחד לחזור לימים ההם. כך שכשהדולה הציעה לידה בבית, זה לא היה רעיון שנשמע מאוד לא הגיוני. ידעתי שיש סיכונים, אבל מול הסיכונים האחרים זו נראתה לי בחירה טובה. לפי היסטוריית הלידות שלי, המיילדת אמרה שיש סיכוי טוב יותר ללידה בלי הסתבכויות. סמכתי עליה שתדע איך להתנהל אם זה מתחיל לתפוס כיוון לא טוב.
באותו ערב לא ילדתי. בשבועות הבאים הכיוון של הלידה בבית התבהר יותר ויותר, אבל גם קולות של ספק הדהדו מכל הכיוונים ולא הצלחתי לקבל החלטה. אחרי שלושה שבועות, בשעת ערב כשכולנו בבית ואני עדיין לא הגעתי להבנה מה כדאי – הלידה התחילה. הדולה הגיעה, אבל האישור לבקשה שלי להיכנס עם שני אנשים התעכב, ובבתי החולים אמרו שאני צריכה לבחור בין הבעל לדולה. הלידה התקדמה, והיה ברור שצריך לקרוא למיילדת (שיצאה מבידוד חמש שעות מוקדם יותר). בשש בבוקר, עשרים דקות אחרי שהמיילדת הגיעה, נולד הדר בחדר השינה שלנו עם האיש שלי, הדולה, המיילדת והבנות שישנות בחדר הסמוך.
אסתר לביא פרת', אוסטרליה
כדי לחפות על הזרות שנוצרת אנחנו עונדות תגיות עם הפנים שלנו, ומשתדלות במילים ליצור קשר אישי, מקרב ומזמין. כשאני איתה בחדר אני מרגישה קרובה אליה ומסבירה הכול, וודאי שלא עומדת מרחוק
אני בשנה החמישית לשליחות שלנו באוסטרליה, ואחרי ארבע לידות. שתיים מהן כאן בפרת', ואחת בימי קורונה. תמיד הימים של לקראת לידה מיוחדים ומרגשים אך בהחלט גם מלאי חששות ודאגות ממה שיכול להיות פחות טוב. אצלי נוסף אלמנט נוסף שעלול להקשות, והוא השפה. אני פה מספיק שנים בשביל לדבר אנגלית ברמה טובה, אבל הרגשתי שבמצב של חוויה קיצונית של הגוף – הכי טוב שילוו אותי אנשי צוות שמבינים אותי בשפת האם.
בתחילת ניסן הייתי בחודש התשיעי, והאווירה מסביב התחילה לסגור עלינו. אותי זה הכניס למצב לא טוב, וחשש חדש נכנס לרשימת האתגרים. הציפייה מאיתנו בתור שליחים להיות נוכחים באירועים, שמה אותנו במצב של סיכון גבוה יותר להיחשף לנגיף. הרופא הניח בפנינו את העובדה שבמקרה של הידבקות הוא לא יקבל אותי, ואיאלץ ללדת בבית. הבנתי שעברנו שלב ושאני עומדת בפני אתגר לא רגיל – לידה בארץ זרה, צוותי הרפואה עטופים בחליפות ועטויי מסכות, וללא אפשרות למגע. וגלעד לא איתי בחדר הלידה. אני לבד.
הגעתי ללידה מלאת חששות ועצב, בלי יכולת לתקשר ובלי מגע של אדם קרוב. מתח ידוע כגורם מעכב, והלידה לא התקדמה. הסכמתי לזירוז רק במקרה שגלעד יהיה לידי, וכך היה. בשעה טובה ומשמחת, אחרי שלוש בנות נולד לנו בן. אבל אנחנו במרחק של שמיים סגורים בפני הקרובים אלינו שנמצאים בארץ, ומזון לא כשר בבית החולים. במשך כמה ימים לא אכלתי כלום. בבית החולים הנוצרי הקפידו יחד איתי לשמור כשרות ולא הבינו שיש דברים שאני יכולה לאכול, ירקות ופירות לדוגמה. גלעד היה עסוק עם הבנות שבבית, בתחזוק תפקידו כשליח ומדי פעם ביקורים אצלי. הוא היה היחיד שהורשה להיכנס.
את הברית ששידרנו בזום לארץ ארגנו אנשים מהקהילה, כולל רכישת בגדים חדשים לתינוק ולי. המרחק מההורים בארץ היה לא קל בכלל, וטוב שהיינו מוקפים בקהילה חמה ומחבקת.
אורית שריאל מיילדת במרכז הרפואי שמיר
אחת הלידות האחרונות שהייתי נוכחת בהן, הייתה הלידה השישית של אישה חרדית. היא הגיעה ללידה קצת מבואסת, אבל בתנאים שנתַנו לה ובתמיכה שהענקנו היא לאט לאט הרגישה יותר בנוח ובמקום בטוח.
חדר לידה שהוסב לחולת קורונה הוא מפנק ונעים. למעשה היולדת זוכה למיילדת פרטית, מה שלא קורה בחדרי לידה רגילים. מאיתנו המיילדות זה דורש הגנה מרבית של חליפת ניילון שמכסה אותנו מכף רגל ועד ראש, מסכה ומשקפיים. ההגנה הזו שמה אותנו במצב פיזי פחות נעים, די חם בתוך המעין חליפת חלל הזו, ובנוסף הפנים שלנו מוסתרות.
כדי לחפות על הזרות שנוצרת אנחנו עונדות תגיות עם הפנים שלנו, ומשתדלות במילים ליצור קשר אישי, מקרב ומזמין. כשאני איתה בחדר אני מרגישה קרובה אליה ומסבירה הכול, וודאי שלא עומדת מרחוק. בכל שעתיים־שלוש יש תחלופה בינינו המיילדות כדי להתאוורר מעט מתוך החליפות. זה יוצר מצב לא אידיאלי, שאין מישהי שמלווה לאורך הלידה, אבל כולנו מבינים ונושאים בעול נזקי הקורונה.
אני לא מפחדת להידבק. דווקא שם בחדר הלידה, כשאני בהגנה גבוהה מאוד, אני מרגישה בטוחה יותר מלעמוד בתור לקופה בסופר. לא מזמן מיילדת מבית חולים אחר נפטרה אחרי שחלתה. זה עצוב מאוד ובכלל לא מצב שאני רוצה לחשוב עליו, ולכן שמה בצד את החששות שלי. אני מאמינה שלידה זה תקשורת בין גוף לנפש של האמא עצמה ולתינוק או התינוקת שהיא נושאת ברחמה. רוגע, שלווה, ביטחון, התלהבות, קבלה ושמחה הם אלו שיקדמו את הלידה ויעשו את התהליך על הצד הטוב ביותר.
הדס פרוש ירושלים
ילדתי רגע לפני שנכנסנו למצב חיים חדש. אני זוכרת בשבוע שאחרי הלידה, כשהלכנו להצביע (בפעם השלישית), התחילו דיבורים של מתח, חוסר ודאות וקומץ חרדתיים עם מסכות על הפנים ואלכוג'ל בתיקים.
כשחגגנו חודש בדיוק לנרי ולנו כהורים טריים התחיל הסגר הראשון, ובצר לנו נמנענו ממפגשים עם משפחה וחברים. היה לא פשוט להכיל לבד את ההתרגשות סביב האירוע שהפך אותנו להורים בפעם הראשונה בחיים. תקופה שאמורה להיות זוהרת ומחבקת, התחלפה במגפה שעושה את כולנו זרים ומרוחקים. הרגשתי שנלקחת ממני חוויית חופשת הלידה שחיכיתי לה.
התכוננתי ללידה בגבולות האפשר. הלידה בפני עצמה הייתה נראית לי כמו תהום לא ידועה שאת קופצת אליה, ושום הכנה מראש לא עוזרת. לא הצלחתי לדמיין איך ייראו החיים אחרי. המציאות החדשה, שכולנו נכנסנו אליה בחוסר ודאות מוחלט, התערבבה עם המצב המשפחתי החדש שלנו ועלתה על כל דמיון. היינו לבד. קרובי משפחה ראו לראשונה את נרי כשכבר הייתה בת שלושה חודשים.
כצלמת עיתונות היה לי קשה לא לצאת מהבית. הרגשתי קרועה, רציתי להיות חלק מהסיקור של הסיפור המטורף הזה שנחת עלינו, אבל כאימא טרייה לאחר לידה כמובן שלא יכולתי. לזה נוסף התסכול על ההרגלים שהשתנו. בחיים שלפני הייתי המון בחוץ, ופתאום אני בבית, רק בית וקצת שבילים בשכונה שהיו לנו חדשים, כי למדנו להכיר את הקרוב אלינו.
ובכל זאת כן הרווחנו משהו מהסיפור הזה. בעלי דובי יצא לחל"ת מהעבודה שלו במשרד אדריכלים, וככה זכינו לחופשת לידה משותפת. היה לי אותו לצידי בימים הקריטיים שבהם קשה לתפקד ואין אימא בסביבה שתדאג לי. אם הוא לא היה בבית, בימים הראשונים הייתי נשארת רעבה לפחות עד הערב. גם הוא זכה לזמן איכות בבית עם התינוקת. הייתה לנו הזדמנות ללמוד ביחד להכיר את עצמנו מחדש כזוג וכהורים. נוצר מקום להערכה לכל מה שנמצא קרוב, הסיטואציה גרמה לי להסתכל על הסביבה המיידית שלי בצורה חדשה, והתחלתי לצלם יותר בבית וברחובות שליד.
