כשהקים הרב משה צבי נריה זצ"ל את ישיבת כפר־הרא"ה בחשוון שנת ת"ש, היא נולדה לתוך עולם שבו כמעט בכל הישיבות האחרות דיברו יידיש. החזון והשאיפה בישיבה החדשה היו לגדל בני תורה, שישתלבו גם בבניין הארץ. בשנים הראשונות לקיומה היא כללה סדר יום שכולו לימודי קודש – שיעורי גמרא וסדרים ללימוד בחברותות. עתיד אקדמי לא היה ברור מאליו, וגם לא יעד אליו שאפו כלל הלומדים. הם למדו תורה, והלכו להקים מקומות ישוב חדשים בארץ ישראל.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– דעה: סיפור של דת ושלטון: סעודיה נגד "האחים המוסלמים"
– פסטיבל הסרטים היהודי אצלכם בבית!
– סערה בעקבות הכוונה למנות את עו"ד איסמן לפרקליט המדינה
אולם לאחר כעשור, עם הקמת המדינה ובלחץ ההורים, הוכנסו אל המערכת גם לימודי חול. כיום, בפרסומים הקורצים של שלל ישיבות תיכוניות המנסות למשוך אליהן תלמידים, נדמה כי הדגש עבר לקוטב השני. הוא מושם דווקא על מגמות ייחודיות בלימודי החול – מסייבר ורובוטיקה ועד מוזיקה ואמנות.
הרב פרופ' יהודה ברנדס עומד בראש המכללה האקדמית הרצוג. הוא מזכיר כי מערכת החינוך הציונית־דתית מתאפיינת היום במגוון שמשקף במידה רבה את אוסף הגישות במגזר: "מהתורני־ממלכתי־דתי, הדוגל במיעוט ככל האפשר בלימודי חול, ועד לגישה שמובלת בעיקר בידי 'נאמני תורה ועבודה', הטוענת שצריך להגביר את לימודי החול. אני ירושלמי ומניח שבעיר כמו ירושלים, כל הורה יכול למצוא מה שמתאים לילדיו. במקומות אחרים זה יוצר לעיתים מתח ופולמוס. עוד עניין שנובע מכך הוא הפיצול לבתי ספר קטנים ולא מספיק חזקים, שמאפיין את המגזר. הטוב בעיניי הוא אם היו מצליחים לקיים מוסדות גדולים שבהם ניתן לבחור מגמות שונות של היקף לימודים תורניים, כל אחד לפי מה שמתאים לו".
זו שאלה קצת מכלילה, אבל בוגרי מוסדות הציונות הדתית מקבלים היום בסיס מספיק כדי להיות קובעי עתים לתורה בבגרותם?
"יש ויש. ישנן ישיבות ואולפנות שרמת הלימודים בהן גבוהה מאוד. התופעה היותר מצערת בעיניי היא שבאופן כללי ישנה ירידה ברמה של בוגרי בתי ספר, מבחינת ידע ויכולות למידה. אני לא יודע ממה זה נובע, והדבר לא אופייני רק לציבור הדתי. אני חושב שבוגר ממוצע של תיכון דתי היום, יודע פחות בהרבה תחומים. לא רק בקודש. זה לא שצומחים לנו גאונים במתמטיקה על חשבון לומדי גמרא, אלא יש ירידה כללית בלמידה. יכול להיות שהדבר נובע מתרבות המסכים, ויכול להיות שזה בא ממקום חיובי שבו עוסקים הרבה בעשייה חברתית ובנושאים חינוכיים, עד כדי כך שזה בא על חשבון הלימודים. אבל אני שומע מראשי ישיבות הסדר וישיבות גבוהות, שהתלמידים שבאים להיבחן אצלם יודעים פחות. מה שכן, אני חושב שיש היום הרבה בוגרים שלומדים דף יומי או פרק יומי בתנ"ך. זה מחלחל גם לצעירים, ומבחינת סדר יום זה חיובי מאוד ומרגיל ללמוד. הייתי רוצה לראות עלייה ברמת הלימוד והכשרת לומדים עצמאיים. הוויכוחים האלו על התמהיל הנכון של לימודי חול וקודש, הם פעמים רבות יותר ויכוחי סרק פוליטיים מאשר דברים ממשיים".
אולי יש גם ירידה ברמת ההוראה? לא בכל מכינה קדם־צבאית, למשל, אפשר למצוא היום רבנים שמצליחים לסחוף אחריהם ללימוד משמעותי.
"זהו חלק מהתופעה של ההרחבה הכמותית. כשהייתי תלמיד בישיבה תיכונית בשנות ה־70', מספרן של הישיבות התיכוניות היה קטן. כשהייתי צריך לבחור ישיבת הסדר, עמדו בפניי פחות מעשרים אפשרויות. היום בפני תלמיד שמסיים כתה ו' או ח' יש אינספור אפשרויות. לכמות הזו יש מחיר. אם פעם ישיבה תיכונית הייתה מוסד אליטיסטי פנימייתי שרק מעטים יכולים להרשות לעצמם, אם ישיבות הסדר התאימו לבודדים, היום יש מקומות רבים. יש לכך השפעה ברוכה, העובדה שיותר תלמידים ותלמידות מגיעים למערכת התורנית. לשבירת האליטיזם יש בהחלט שכר, אבל יכול להיות שיש גם מחיר", מסכם הרב ברנדס.
"חסרה אווירה ציבורית של רצון להתקדם בקודש"
הרב אלישע אבינר הוא ראש הכולל בישיבת ברכת משה במעלה אדומים, ומשמש כמנהל החינוכי של "לב אבות", קו חם ואתר אינטרנט שנועדו לייעץ להורים בנושא חינוך מתבגרים.
גישתנו היתה שגם לימודי החול הם עולמו של הקב"ה, הקב"ה ברא את העולם. נותן התורה הוא בורא העולם ולא יכולה להיות סתירה בין שני אלה. אם אתה ניגש לעולם במבט של תורה אז כל מה שיש בעולם אתה צריך לראות בעיניים שבוחנות, שמקרבות או מרחקות, או שמחייבות או ששוללות בעיניים של תורה. ומדע זה בשום אופן לא דבר שצריך לשלול אותו – זאת חכמתו של הקב"ה!
מבחינת הרב אבינר, סוגיית לימודי הקודש והחול נוגעת בשני מישורים, זה הלימודי, וזה שנוגע לעיצוב האישיות – עד כמה האישיות של הנער או הנערה הלומדים מתקרבת ודבקה בתורה. "אני בטוח שהרב נריה זצ"ל, כשהקים את הישיבה, רצה בעיקר להתמודד עם היבט עיצוב האישיות. כי באותה תקופה, היקף החילון של הנוער הדתי הארצישראלי היה מאוד גבוה", הוא אומר, "כיום, יכול להיות שצריכה להיות איזו אליטה שלומדת רק לימודי קודש, אבל בשביל רוב בני הנוער, שילוב לימודי קודש וחול זו תכנית רצויה ומתאימה. הבעיה היא שבתחום הלימודי וגם בתחום הדתי, אני לא בטוח שההישגים מספיקים. הסיבה היא לא שילוב לימודי החול, אלא שחסרה מוטיבציה. והמוטיבציה תלויה לא רק במוסדות החינוך אלא בסביבה הכללית ובמשפחה – עד כמה אדם רואה את לימודי הקודש כחשובים.
חלק מהתלמידים מתייחסים ללימודי הקודש כאל מטלה מכבידה ולא חשובה שמוטלת עליהם כאילוץ, ולכן הם לא מגיעים להישגים ניכרים. בחלק מהישיבות לומדים לא מעט שעות קודש; תלמיד שנמצא בישיבה פנימייתית במשך ארבע שנים מהבוקר עד הערב, יכול בהחלט לטפס מעלה־מעלה. אבל רואים שבסוף חלקם יוצאים עם ידע יחסית דל, והיחס לתורה לא מספיק חזק. זה התסכול. צריכה להיות דחיפה של ההורים ואווירה ציבורית של רצון להתקדם בקודש. לא די שבבית אחד יהיה רצון כן ליראת שמיים, אלא צריכה להיות אווירה כוללת של רצון גדול. רואים היום שבהרבה בתים יש דרישה מהתלמידים להישגים בלימודי החול, וכשזה מגיע מהרבה בתים זו כבר אווירה ציבורית. ובני נוער מושפעים מאוד מאווירה ציבורית. זה חבל, כי ההשקעה של צוותי ההוראה היא אדירה. לומדים המון שעות לימודי קודש בישיבה תיכונית. אולי פחות מאשר בזמני כתלמיד, אבל לומדים הרבה. ולמרות זאת, זה לא נותן את התוצר המקווה".
הרב אבינר מספר סיפור כדי להמחיש: "פעם פנה אליי רב בישיבה תיכונית ושאל למה הישיבה שלנו היא תיכונית ולא 'ישיבה קטנה'. אמרתי לו – 'אתה יכול להקים ישיבה קטנה אבל יצטרכו ישיבה תיכונית בשביל לקלוט את התלמידים שלך'. המציאות היא שאם יקומו ישיבות קטנות רוב הנוער יחפש אלטרנטיבה אחרת. ישיבה קטנה מתאימה בציבור שלנו ליחידי סגולה. יש תלמידים שמגיעים לישיבות הסדר ולא יודעים לקרוא גמרא. כל שנה אנחנו רואים תלמידים שבאים מישיבות תיכוניות, וכאילו אין להם שום רקע. אני לא חושב שצריך לשנות את תכנית הלימודים, אלא למצוא כלים בתוך החברה הציונית דתית כדי ליצור הרבה יותר הערכה לקודש".
ומי שמגיעים לישיבות ההסדר כן מגיעים עם רצון ללמוד?
"כן. הרי לא כולם מגיעים להסדר. חלקם הגדול הולכים למכינות ולצבא, ומי שמגיע יש לו רצון. וגם, כי הם התבגרו. כי יש אווירה שבגיל 18 אתה צריך להתחיל ללמוד תורה. למה זה לא מתחיל בגיל 12? כי אין אווירה. היום עד גיל 18 אתה חי בגן שעשועים. תלמידים רבים מתייחסים לכתה י"ב כאל שנה אחרונה שאפשר לעשות בה 'מה שבא לי'. במקום שנה של התפתחות והתעלות בקושי נמצאים בבית הספר, מתפרפרים, רואים את הבגרות באופק ולזה מספיק יומיים־שלושה לפני הבחינה כדי להתכונן. בגיל 18 פתאום חלק תופסים את עצמם. בישיבות הסדר או במדרשות לבנות יש אווירה לגמרי שונה, הרבה יותר רצינית, ותוך חודש הופכים להיות שם רציניים ולומדים מה שלא למדו שנים. אנחנו רואים את זה קורה כל הזמן, וצריך למצוא את הדרך איך להתחיל את זה יותר מוקדם. נעשתה לגבי זה הרבה חשיבה – היו הרבה ניסיונות בישיבות תיכוניות – הסללות שונות, תכניות שנועדו כדי לעודד את התלמידים להשקיע בלימוד תורה, אבל הרבה מזה לא מצליח כי הישיבות התיכוניות לא יכולות לעבוד לבד. הן חלק מסביבה חברתית חינוכית".
אולי הפתרון הוא שלימודי הקודש לא יהיו מקצוע שלומדים למבחני בגרות?
"יכול להיות, אבל זה מעגל קסמים. צבת בצבת אחוזה. אם לא תהיה בגרות – לא בטוח שילמדו בכלל. אז יש ישיבות תיכוניות בודדות שהפרידו בין מה שנצרך לבגרות לבין לימודי הקודש, כדי להשקיע בהם באופן וולונטרי. אבל זה קורה בישיבות אליטיסטיות מאוד מבחינת האופי של התלמידים שמגיעים לשם. ביתר הישיבות התיכוניות מאוד חוששים, כי אז התלמידים פשוט לא ילמדו. אם תהיה אווירה של התפתחות רוחנית אפשר יהיה לשחרר את לימודי הקודש מהבגרות.אילו הייתה מוטיבציה גדולה היה אפשר לעשות גם וגם. אני מלמד בישיבת הסדר כראש כולל, וחלק מהתלמידים ניגשים לבחינות לרבנות. זו בחינה מאוד קשה שדורשת חודשים של חזרות ושינון. רובם של הלומדים לבחינה, לא רוצים להיות רבנים. הם ניגשים לבחינה כי יודעים שזה יעזור להם לשבת ולשנן. קורעים את עצמם וולונטרית. הבחינה לא מפריעה כשאדם רואה חשיבות בעניין".
ועם כל הפסימיות, יש איזו קרן אור בעיניך בחינוך?
"אני לא מספיק בקיא בתהליכים. אני חושב שיש יותר ויותר הורים שעוסקים בתורה, יותר ויותר בוגרי ישיבות שמקימים משפחות, ואני מאמין שעם הזמן תיווצר אווירה ציבורית של עיסוק בתורה". גם הרב אבינר מזכיר את התכניות של עידוד דף יומי ורואה בכך ברכה חברתית: "יש יותר ויותר אנשים שלומדים דף יומי ותכניות של 'צורבא', זה מחזיר את הציבור בתוך כלל החברה הדתית־לאומית להרגלים של לימוד תורה. יכול להיות שזה יקרין על הילדים שיתרגלו מגיל צעיר שמדובר בחלק משמעותי מהחיים, למרות שהוא לא מוסיף למשכורת. צריך ללמוד מהרב נריה שהתחיל בקטן והקים ישיבות 'בכל מקום' כמאמר השיר, עם הרבה סבלנות ואופטימיות. מה שאפיין אותו היה גם השמחה בהיבט הרגשי. הוא לא הסתפק רק בללמד. פעם אחת, כשלמדתי כבר בישיבה גבוהה, עשו כנס בכפר הרא"ה לתלמידים מישיבות תיכוניות, עם כל מיני רבנים. כולם נתנו שם שיחות לתלמידים, ואילו הרב נריה שר איתם. שירה זה לנפש. בצורה כזו גם לימוד התורה מחלחל אל הנפש".
המהפכה השנייה
הרב ראובן נתנאל, ראש הישיבה התיכונית שומריה, הנחיל בישיבתו כמה נורמות יוצאות דופן, המנסות לפצח את מצוקת חיבור התלמידים ללימודי הקודש. "את שואלת איך היום, בעולם כל כך נוצץ, דף הגמרא והלימוד המעמיק יכול להיות רלוונטי ולמשוך את לב הנערים. בדיוק עכשיו סיימתי שיחה עם בחור שאמר שאין לו הנאה בלימוד. כי צריך להבין, הנאה בלימוד זה לא כמו שוקולד שמיד מרגישים את המתיקות. זה דורש עמל וריכוז. אתה לא חייב להיות גאון, אבל צריך התמדה רבה, ואלו מושגים לא שכיחים היום. אצלנו בישיבה אין מבחנים עם ציונים. שואלים אותי ההורים ובצדק – אם אין ציונים, איך אתה מייצר מוטיבציה לימודית? ואני שואל, אין אפשרות לייצר מוטיבציה בלי ציונים? אין לנו גם תעודות, כי צריך לייצר חשיבה יצירתית אחרת.
הרב פרופ' יהודה ברנדס: "בוגר ממוצע של תיכון דתי יודע היום פחות בהרבה תחומים. לא רק בקודש. זה לא שצומחים לנו גאונים במתמטיקה על חשבון לומדי גמרא, אלא יש ירידה כללית בלמידה"
התרבות הכללית לוקחת חזק מאוד להישגים ולתוצאות מיידיות, אז ממילא לתת משהו אחר דורש עמל. למשל, אם במקום האתגר הלימודי אתה מעמיד מאוד חזק את הקשר האישי עם התלמיד, הוא רוצה ללמוד ולהבין כדי לשמח את הרב שלו, ולשמוח בעצמו בלימוד ולשמח את ההורים כשיספר להם על מה שלמד. זה לא קל, כי היום התרבות היא אחרת, אבל כשבחור לומד סוגיה, ומבין ומסביר לתלמיד אחר ומשתף את ההורים – זה סיפוק גדול בשבילו. אני חושב שאם הרב נריה היה חי היום הוא היה עושה שוב מהפכה. הוא הרי היה אדם מאוד מהפכן. אחד הדגשים של המהפכה המחודשת היה הקשר האישי. לא ללמד דרך המהלך האינטלקטואלי – אלא דרך הקשר. אבל זה דורש זמן והקשבה. אנחנו חייבים היום לעסוק בהכשרת הורים ומורים למשהו אחר, כי המשבר כל כך גדול, והם צמאים לשמוע".
"או למשל נושא התפילה. לכאורה, מערכת החינוך נותנת לך כלים להביא ילד לתפילה – אתה אומר לו, 'אם לא תגיע – תקבל עונש'. אז הוא בא. אבל האם בכך הבאתי אותו להרגיש קרבת אלוקים בתפילה? ודאי שלא. אני שואל את ההורים מה יכול להביא ילד לגעת בעולם הפנימי שלו. כולם אומרים שאלו תהליכים שייקחו זמן. זה נכון, אבל אם תביא את הילד לדבקות, היא תישאר איתו גם בשנים שלו בצבא ובאקדמיה. כשהרב נריה דיבר בזמנו על האקדמיה הוא דחף להגיע אליה מתוך בית של תורה וצניעות ועולם פנימי שלא נשחק מול תרבות רדודה. את הדברים האלו הוא דיבר אז, ובינתיים זה הופך להיות אירוע מאתגר. אנחנו מתפללים שנצליח. רוב ההורים שבויים בבגרות, בציון, בעוד יחידה. משרד החינוך נושב כל כך חזק על כל המערכות להביא תוצאות, שזהו בהחלט אתגר מורכב".
קהילה בתוך האולפנה
מול מהמורות הדרך מציגה נעה הכהן, מנהלת אולפנת אמי"ת אוריה באר־שבע – נתיב שנדמה והוא נוגע בפתרון. באולפנה שבראשה היא עומדת מוקדשות שעות רבות ללימוד שדומה ללימוד של בית מדרש: "אנחנו רוצים לגדל תלמידים ותלמידות שייקחו אחריות על הלימוד שלהם", היא אומרת, "אם בנות לומדות באולפנה חמש יחידות בפיזיקה, מתמטיקה ואנגלית ומצליחות, מן הראוי שגם לימודי הקודש יהיו ברמה יותר גבוהה. בלימוד שנעשה באופן כזה, של קבוצות לימוד ולמידה עצמאית, אתה מעביר הרבה אחריות ללמידה לבנות. הן לומדות בצורה שיתופית, חושבות לבד וביחד. אנחנו מפתחים 'מסעות למידה' – לא לימוד פרק אחרי פרק, אלא בוחרים רעיון גדול שנבנה בדרך כלל סביב ערך. יצאנו למסע המיוחד הזה לפני ארבע שנים. נקודה משמעותית אצלנו היא שהמורות עובדות ב'קהילת מורים'. פעם מורה היה מאוד לבד עם עצמו, היום יש קהילה שיושבת פיזית בתוך האולפנה, והמורות יושבות ללמוד ביחד. בסופו של דבר, גם זה סוג של בית מדרש קטן. ברגע שיש מודל של מורות שעובדות בצורה כזו, הדבר משפיע על הבנות".
"ועוד עניין", היא אומרת, ושוברת את המודל האליטיסטי, "אצלנו יש מגוון של בנות. אנחנו מקבלים את עם ישראל בלב פתוח, ממש רוצים אצלנו מלכתחילה כל תלמידה שרוצה ללמוד אצלנו ומעוניינת ללכת בדרכה של האולפנה. יש לנו גם כיתות חינוך מיוחד. בדרך הלימוד המיוחדת שלנו בנות חינוך מיוחד, בנות חזקות וחלשות לימודית, לומדות יחד. כולן חלק מהסיפור – כל אחת מביאה דברים חזקים שלה, ורואים שמשהו מאוד נרגע כך. בעיות המשמעת פחתו. אנחנו מציבים רף גבוה ללימוד, ובסופו של דבר כל אחת מתקדמת".
חלק מסוד הקסם הוא המבנה הפיזי של האולפנה – כיתות עם קירות שקופים ומרחבי כינוס רבים. על השאלה האם מרחיבים אצלה מעבר למה שנדרש למבחני הבגרות, משיבה הכהן ש"לומדים את תכנית הלימודים של משרד החינוך, לימודי קודש כמו תורה ונביא, וגם מקצועות כמו ספרות והיסטוריה. אנחנו רואים לשמחתנו שניתן לפתח מסעות למידה גם במקצועות כמו אנגלית, מדעים ואזרחות. אנחנו מנסים לאפשר יכולת בחירה, שיהיו פחות מבחנים ויותר מטלות וביצועי הבנה. הרבה פעמים המשימה שתסכם את הלימוד תהיה יצירתית יותר. לעיתים גם רמת הלימוד נתונה לבחירה, וכשזה נעשה כך – הרבה תלמידות בוחרות דווקא ברמת הלימוד הגבוהה יותר ולא הבסיסית, כי הן פתאום מרגישות שהן יכולות. לא בשביל הציון".
נשמע שפיצחתם את האתגר.
"ישנם הרבה קשיים, אבל ברוך השם אנחנו הולכים קדימה ומרגישים שאנחנו בדרך הנכונה". הכהן מזכירה גם היא את חשיבות הקשר האישי בין הצוות לתלמידות: "המורות יושבות הרבה לשיחות עם הבנות. הן מאוד נוכחות. יש המון משוב, המון דיבור על מה שעושים. גם עבור המורים – אנחנו כבית ספר נמצאים בעמדה שמזמינה כל הזמן. אנחנו נותנים הרבה ליווי והכשרות, רשת אמי"ת מאוד עוטפת בהקשר הזה. המורות יושבות עם מנחים מהשורה הראשונה שנמצאים שעות רבות בתוך כותלי האולפנה. זהו תהליך שצריך לתת לו את הכלים כדי שיתרחש. אם אתה נותן למורה את השעות, את הקהילה שעובדת יחד ואת המנחה המתאים, ואלו דברים שנמצאים ברשת, אני חושבת שזה מאוד מאפשר".
השיחה בינינו מתקיימת בשעת ערב, לאחר שהכהן שבה מסבב ביקורים בבתי המורים יחד עם הרב ארז אוחיון, מנהל חטיבת הביניים באולפנה, שיחד איתה מוביל את תהליך ההתחדשות הייחודי. "חשוב לנו מאוד לפגוש את הצוות שלנו. אנחנו מתגעגעים".
הכהן והרב ארז מובילים ביחד גם את 'סיירת הגמרא' של תלמידות הרשת – בנות שיוצאות משיעורים ויושבות ללמוד תלמוד. "המקום של בחירה הוא משמעותי וחשוב מאוד, הבנות בוחרות ללמוד. יש למשל קבוצת ווטסאפ לסיירת, ובה בכל שבוע הרב ארז שולח מילה בארמית עם הפירוש שלה, עם קשר לפרשת השבוע. זה מאוד מחייה את הלימוד". בנות סיירת גמרא הארצית של רשת אמי"ת השתתפו בשנה שעברה באירוע ה"הדרן" הנשי לסיום הש"ס. "היה לנו חשוב שהבנות תראינה עוצמה של תורה, שתפגושנה נשים שסיימו את הש"ס. שהנשים הללו יהוו מודל והשראה עבור בנות הסיירת".
והחדשנות החינוכית, היציאה מהקופסה – בהחלט מוכיחה את עצמה. "ברור שיש גם קשיים, אבל מורים ותלמידים רואים מהר מאוד את ההזדמנות קצת להשתחרר מהמוכר והידוע", מסכמת הכהן, "לפעמים שוגים בדרך, אבל זה בדיוק המסע של כולנו. הוא כולל שותפות ואחריות. וצריך לומר – הקורונה אמנם שיבשה לכולם את הכול. אבל מבחינות רבות גם לזה היינו מוכנים – כי העניין הטכנולוגי מאוד נוכח ומקדם את הלימוד המתקיים בשיטת בית המדרש. זה עדיין מורכב – כשלומדים מהבית הרבה יותר קשה להחזיק את הביחד – אבל הצוות המסור שלנו לוקח גם את האתגר הזה, של התמודדות עם המגבלות, כדי להמציא את עצמנו מחדש".
