עם קום המדינה, היו דיונים רבים על אופייה היהודי של מדינת ישראל, ומי שאתגר אז את הציונות הדתית ואת הרבנים היה פרופ' ישעיהו ליבוביץ'. במאמר שפורסם במוסף שבת של מקור ראשון, הביא הרב ישראל רוזן ז"ל את הפולמוס שהתנהל בין ליבוביץ' לבין הרב משה צבי נריה: "בשנת תשי"א (1951) כתב ליבוביץ' מאמר בשם 'השבת במדינה כבעיה דתית'. כותרתו מייצגת את התזה המרכזית ולפיה השבת היא הבעיה הראשית שעליה תקום ותיפול מדינה יהודית הלכתית. זאת מכיוון שלדעתו הרבנים אינם נותנים פתרון ממשי, והשבת היא 'משבר עמוק בדת'. רבני הציונות הדתית יצאו כנגד קריאת תיגר זו ושטחו את משנתם ההלכתית־ציונית בסוגיית המדינה היהודית בכלל ובסוגיית השבת בפרט. הגדיל לעשות ועלה על כולם הרב משה צבי נריה, שערך את 'קונטרס הוויכוח' ובו תקף את עמדותיו של פרופ' ליבוביץ".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הדעה: הזדמנות בקורונה: להחזיר לישראל את המוחות שברחו
– סערה בעקבות הכוונה למנות את עו"ד איסמן לפרקליט המדינה
– דעה: היילו, הפנים שאסור לנו לשכוח
הרב רוזן הביא את טיעוניו של ליבוביץ' שהתייחס לשבת כ"בעיה דתית" וטען ש"צריך להתיר בהרחבה את תפקוד המדינה בשבת, בדומה להיתר המלאכה במקדש".
אבי דור הכיפות הסרוגות, הרב נריה, כיהן אז כראש ישיבות בני־עקיבא. הוא יצא כאמור נגד מאמרו של ליבוביץ', ויצג בדבריו את דור רבני הציונות הדתית בתקופת הקמת המדינה. בין טיעוניו של הרב נריה, שהביא אז רוזן: "תורתנו היא 'תורת חיים' ויש בה מענה לכל הדורות בדרך של דימוי דבר לדבר בידי חכמי תורה", ו"ההלכה מכירה גם בדרכי היתר של 'שינוי' וכדומה – דבר מעיד על גמישותה".
25 שנים לאחר פטירתו של הרב נריה, ביקשנו לבדוק עם רבנים ואישי ציבור מהציונות הדתית האם הם חושבים שהמגזר עדיין ממשיך את דרכו, ועד כמה הציבור הדתי השפיע על צביונה היהודי של מדינת ישראל.
רבה הראשי האשכנזי של פתח תקווה וראש ישיבת "עטרת נחמיה", הרב מיכה הלוי, אומר כי "הציונות הדתית השפיעה רבות על הצביון היהודי של מדינת ישראל, שכן השקפת עולמה היא שהמדינה הינה מדינה יהודית והממלכתיות שבה צריכה להיות ממלכתיות יהודית. היא המשיכה בכך את הקו של הרב קוק שצריך רבנות ממלכתית". לדבריו, הנושא הזה השפיע רבות, למשל בנושא הכשרות: "היום במדינת ישראל, כמעט הכול כשר. קשה מאוד להשיג מוצר לא כשר. לא־כשר זה חריג, ודווקא את זה צריך לחפש".
לטענתו, הרבנות הממלכתית הצליחה גם בנושא נישואין "כדת משה וישראל": "לדעתי, העובדה שניתן להתחתן בישראל רק בצורה יהודית־דתית זו דוגמא להשפעה אך ורק של הציונות הדתית. העובדה שבמדינת ישראל צריך להתחתן ולהתגרש כדת משה וישראל, זו שמירת המדינה היהודית לדורותיה".
אלמנט נוסף שהוא מתייחס אליו כהצלחה של הציונות הדתית הוא בעניין השמיטה והיתר מכירה: "בזכות הציונות הדתית יש חקלאות במדינת ישראל ששומרת את ההלכה, שהיא בעצם חקלאות יהודית. לולא זאת, אני חושב שהרבה מאוד מגזרים לא היו קונים תוצרת הארץ בשנת שמיטה. אם במשך שנה שלמה, כל שבע שנים, לא היה ביקוש לתוצרת מקומית, החקלאות במדינת ישראל הייתה נגמרת. זו הסיבה להיתר המכירה – להעמיד חקלאות יהודית בארץ ישראל".
הציבור החרדי לא בדיוק סומך על הכשרות של הרבנות הראשית לישראל."
זה נכון, אבל ל־80 אחוז מהתוצרת המקומית בארץ יש כשרות רק של הרבנות; אני מדבר על מוצרים מבתי החרושת, מוצרי מפעלים, לא על מסעדות. זו הסיבה שקשה מאוד למצוא לא כשר. עצם קיומה של רבנות ראשית הוא שגורם למציאות הזו, ואילו כל הפרטה בכשרות, שלא תהיה ממלכתית, תביא למצב שבו יהיו הרבה מפעלי מזון ואספקת מזון לא כשרים. בעיניי מדובר בהצלחה של הציונות הדתית, שכן הציבור הישראלי שאינו דתי צורך כשרות גם מבלי שהוא מודע לכך. אותו ישראלי לא בהכרח שומר כשרות בחו"ל, אבל בישראל זה כמעט ולא קורה. וזו השפעה של הציונות הדתית על צביון המדינה".
למרות שהעובדים כמשגיחי כשרות הם חרדים?
"הרעיון המהותי הוא של הציונות הדתית, ואילו מי שמאייש את התפקיד הם אכן החרדים, גם כי הציבור שלנו לא רוצה לעבוד במקצועות הללו. אתן דוגמא שמסבירה את העניין: לא מעט אנשים מהציונות הדתית מנהלים את חברות הקדישא בארץ, אבל העובדים תחתיהם – קברנים ומנהלי הלוויות – הם לא מהציבור שלנו. כשביקשו ממני בפתח תקווה למצוא מישהו שיעבוד בזה, לא מצאתי. ודווקא בתחום הזה, לא נעים לומר, משלמים לא רע, הרבה יותר מאשר במועצות הדתיות. לכן אני לא תולה את המצב רק בעניין של העומדים בראשי המערכת, אלא חושב שפעם הציונות הדתית הרגישה בזה עבודת שליחות, והיום אנחנו לא רוצים לעבוד בעבודות כאלו".
הרב הלוי מוסיף: "אי אפשר להאשים כל הזמן את החרדים בכך שהם 'גנבו לנו את הרבנות'. מניסיון, כשמחפשים למערכת עובדים מהציבור שלנו – לא מוצאים. אף על פי כן זה לא סותר את כל מה שאמרתי, אני חושב שהציונות הדתית בנתה פה תשתית עצומה של מדינה יהודית".
"התנועה הדתית הלאומית רואה לעיניה את היצירה הגדולה המשתרעת על פני כל הארץ – חיים דתיים פרטיים וציבוריים מאורגנים, הקובעים בהרבה את הדמות והאופי של החברה הישראלית. כאן טמון הרבה רצון, כאן הושקעה הרבה מסירות, כאן נמשך מאמץ בלתי פוסק של בניין הארץ בקודשה ובטהרתה. תאי חיים שוקקי יצירה (מושבים, קבוצים, שיכונים), השיפוט הרבני והמועצות הדתיות, מוסדות חינוך החותרים אל המקורות והשורשים – ישיבות לבנים ואולפנות לבנות"
זו גם הסיבה שבבתי דין רבניים מרבית הדיינים חרדים?
"לא. זה מקצוע מכובד, והמשכורת מקבילה לשופט. שם באמת המינויים הפוליטיים, שמתחלקים לסרוגים, חרדים, ספרדים ואשכנזים. אבל אני מוכרח לומר שבשנים האחרונות יש שינוי בדמות מינויים של רבנים סרוגים בכמות שלא הייתה כל השנים. לא רק בתקופת שרת המשפטים איילת שקד, זה התחיל לפניה והמשיך גם אחריה. זה קורה כי רק ב־15 השנים האחרונות רואים את פירות מפעלו של הרב נריה, שהצליח להוציא מהישיבות הסרוגות תלמידי חכמים עם מספיק שנות לימוד והעמקה כדי להיות דיינים. הרי בשביל להיות דיין צריך ללמוד בין 15 ל־20 שנה, ולא היו לנו תלמידי חכמים כאלה. רק בשנים האחרונות יש אצלנו רבנים בעלי כושר לדיינות. חרדים היו יותר כי יש להם הרבה יותר לומדים בישיבות במשך שנים מאשר אצלנו. גם היום בקרב עוברי הבחינות ומחזיקי כושר לדיינות, החרדים הם הרבה יותר מאשר אנחנו". לסיכום אומר הרב מיכה הלוי כי "עצם ההשפעה של הציונות הדתית היא על הרעיון שיש נישואים וגירושים במסגרת ההלכה – וזה דבר עצום, אחרת מזמן היינו שני עמים".
צו השעה – להפסיק לפלג
מנכ"ל הקרן למורשת הכותל, מרדכי (סולי) אליאב, היה תלמיד של הרב נריה בישיבת כפר הרא"ה לפני יותר מארבעים שנה. הוא נזכר שכשהיה בכיתה ט' ו־י' היה הרב נריה חבר כנסת, וכי למד להכיר את דמותו לעומק רק בשנתיים האחרונות של התיכון: "אישיותו שילבה את מה שנקרא 'הציונות הדתית'. מבחינתו לימוד תורה היה מאוד חשוב, והקשר לתורה בנה את הזהות שלנו. התורה היוותה בשבילו קומה ראשונה ומצע לבניין האמונה, אך יחד עם זאת הוא בהחלט ראה במדינת ישראל התגשמות של גאולה, ואת 'ראשית צמיחת גאולתנו'. לכן הוא עודד את כל התלמידים להיות כל אחד משולב היכן שהוא מרגיש שתרומתו לעם ולזהות היהודית תהיה הכי גדולה ומשמעותית. אני חושב שהיופי באישיות שלו הוא שבעדינות, רוך וענווה הוא ידע להגשים את הערכים האלה. הוא עודד כל אחד לבטא את עצמו, להיות שמח, להרגיש במקום הנכון".
עד כמה ממשיכיו של הרב נריה בציונות הדתית הצליחו להשפיע על הצביון היהודי במדינת ישראל, למשל בימי העצמאות וירושלים?
"בחוויה האישית שלי כנער, יום העצמאות ויום ירושלים הם ימים שהיינו מתכוננים לקבל אותם בחרדת קודש, בשמחה שפורצת כל גבול. הרגשנו כתלמידים בישיבה שמדובר בסוג של נס גלוי שאנחנו חיים בו וחלק ממנו. הרי הרב נריה ראה בצה"ל שליחות מאוד חשובה".
ומה לגבי האופי של המועדים האלה היום?
"אם ניקח את יום העצמאות, תלוי איך חוגג מי שחוגג. אני מרגיש שהציבור הדתי־לאומי יודע בהחלט לבטא את העוצמה של היום הזה. מאידך, אני לא יודע איך כל אחד ואחד נוהג בבית הכנסת שלו או בבית שלו. אני כן חושב שהציבור הדתי ככלל רואה את שני הימים האלה כימים גדולים. נכון שלצערו של הרב נריה ולצערנו, יום ירושלים נתפס כחג של הציונות הדתית בלבד. הציבור הכללי אמנם מרגיש בתוכו קשר לירושלים, אבל ככל שאתה מרגיש שהקשר עמוק יותר, אתה מבטא אותו אחרת. עם ישראל מבין שיום העצמאות הוא יום היסטורי, ומתייחס אליו ככזה. לצערנו הציבור הכללי הרחב עדיין לא מבין לעומק את הערך של יום ירושלים".
מה לגבי ההשפעה של הרבנות הראשית לישראל כיום?
"מעמד הרבנות הראשית חשוב יותר מאשר השאלה מי עומד בכל תקופה ותקופה בראשה. כמו שיש ממשלה אחת ומטכ"ל אחד, צריך רבנות ראשית אחת. היא ממלכתית ומבטאת את ההלכה, וגם אם יש רב כזה או אחר שיש לו דעות כאלה ואחרות על מעמדה, יש ערך עצום לשמור עליה מכל משמר".
"באופן כללי, לציבור הישראלי כפי שאני רואה אותו יש המון כבוד וגישה חיובית כלפי עולם המסורת. לא משנה איך כל אחד נוהג, או כמה הוא מחמיר או מקל במצווה כזו או אחרת. הלב היהודי של רוב היהודים בישראל רואה את עצמו קשור למסורת עם ישראל. אני חושב שבכל התחומים במדינה יש מעורבות של הציבור הדתי לאומי, שיוצרת השפעה על כל סובביה. אנחנו בצבא, בתעשייה, בחקלאות – זה היופי של הציבור הזה, שיודע להביא לכל מקום את הקשר לזהות היהודית. זה דבר נפלא".
האם בכל זאת ישנן זירות שבהן יש צורך לדייק או לשפר את המעורבות של הציונות הדתית?
"אומר זאת בזהירות: השאיפה שלנו, וכך חונכנו, היא לראות את עם ישראל במצב של 'כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי וּמוּם אֵין בָּךְ'. אנחנו מסתכלים על עם ישראל בראייה כוללת שרב המשותף בה על המפריד; רב המאחד על השונה. יש לנו בסך הכל בסיס איתן של קשר עמוק, ואם אתה שואל אותי מה טעון שיפור, זה העניין הבא: לצערי אנחנו מונהגים על ידי מפלגות, והרי מפלגות עניינן לפלג. כמפלגה, אני צריך להבליט במה אני שונה ממך. זאת אומר שגם אם אני דומה לך ב־80 או ב־90 אחוז, אני חייב להבליט במה אני חולק עליך. בעיניי זה משדר כלפי מטה כל הזמן את עשרת האחוזים שעליהם אין הסכמה, ואת המפלג. זה כל־כך כואב, וזה כל־כך לא הרב נריה, שהיה רואה את המציאות הזו וזועק לשמיים ושואל כיצד להבליט דווקא את המאחד. לעניות דעתי, צו השעה, צו הדור, הוא לזעוק שיש להמשיך בהעמקת הקשר לזהות ולעולם התורה".
ההשפעה הגדולה ביותר – בחינוך
רב היישוב עפרה ויו"ר המועצה לחינוך ממלכתי דתי, הרב אבי גיסר, אמנם לא למד בישיבת כפר הרא"ה אבל מספר שהכיר את דמותו של הרב נריה כבר בגיל צעיר. "הכרתי את הרב נריה בגלל הנוכחות העצומה שלו בבני עקיבא, ובמיוחד בקייטנות שארגן אז מרכז ישיבות בני עקיבא – שהיה ארגון צעיר וקטן, כדי למשוך אליו את בוגרי החינוך הממלכתי דתי מהערים, שרבים מהם המשיכו ללמוד בתיכונים ולא בישיבות תיכוניות" הוא אומר.
על הרב נריה הוא מספר ש"בעיניי מה שהפך אותו למחנך דגול, זה שהוא היה תמיד שר שירים עם תלמידיו, שירים וניגונים שהיו תופסים את הלב ומדבר אל הנשמה".
גיסר סבור שהמאבק על צביונה היהודי־דתי של מדינת ישראל התחיל עוד לפני תקופתו של הרב נריה, וכי לקחו עוד שנים מספר עד שראש ישיבת כפר הרא"ה יכול היה להשפיע כפי שקיווה. "עיקר המאבק בראשית המדינה על הצביון היהודי הונהג על ידי אבות הציונות הדתית כמו הרב מאיר בר אילן וראשי התנועה של השנים הללו. צריך להבין שעוד לפני הקמת המדינה ומיד לאחריה, הייתה שותפות עם היהדות החרדית, ואפילו התמודדנו ברשימה אחת בבחירות הראשונות. זהו המקור המעשי לסטטוס קוו שקבע צביון יהודי במדינת ישראל".
בעיניו, ההצלחה החשובה והמשמעותית ביותר בהיבט של צביון יהודי הוא בתחום החינוכי: "עצם האפשרות לקיום עצמאות וריבונות מלאה ללא שום התערבות של המדינה בחינוך הדתי, אפשר להקים דורות של בני נוער שממשיכים את האידיאולוגיה הזו". אך לדבריו יש אלמנטים נוספים כמו שבת, מועדי ישראל וכשרות, שבהם "באופן ממלכתי מתנהלים בצורה יהודית בכל מוסדות המדינה; מהצבא ועד כל אירוע ממלכתי אחר".
הרב אבי גיסר: "בשניים־שלושה העשורים האחרונים הבנו שהשפעת התקשורת, במיוחד בעידן האינטרנט, כל־כך דומיננטית, שאי אפשר להמשיך באותו קו. הרב נריה הלך לעולמו לפני התובנה של 'הטובים לתקשורת'"
הרב גיסר מסביר ש"ישנם שלושה נושאים שקודמו על ידי היהדות החרדית והציונות הדתית עוד לפני הקמת המדינה והם מוסד הנישואין, גירושין וההכרה במעמד אישי על פי ההלכה. אם אנחנו מדברים על צביון דתי, אזי החוק היחיד במדינת ישראל שאומר שהמדינה פועלת על פי ההלכה הוא חוק בתי הדין הרבניים. אין עוד חוק כזה – והוא מתייחס לנושאי נישואין וגירושין בישראל. הרי הנישואין בישראל הם רק על פי דין תורה. מול חזון של 'מדינת תורה', אפשר להגיד שתחומי המעמד האישי, שבת, מועדי ישראל, כשרות ותחום החינוך – קבענו יסוד מן היסוד. חשוב לזכור שהרב נריה היה מהפועלים הכי גדולים לשמור על כך ולהרחיב זאת, למרות שהדבר כבר התחיל בדור המייסדים".
"בעיניי", מוסיף הרב גיסר, "דווקא בעולם החינוך הוא ביצע את פריצת הדרך המשמעותית ביותר ביחס לצביון המדינה. הרי עולם החינוך הדתי היה דל ומכונס בעצמו. פריצת הדרך הייתה על ידי ישיבות ואולפנות בני עקיבא, יחד עם תנועת הנוער בני עקיבא. כיום ישנם מאות אלפי בני בוגרים של הישיבות, האולפנות והתנועה, וכל אלה הושפעו מתורתו של הרב נריה. הוא חינך דורות שלמים שמאמינים ביהדותה ובקדושתה של מדינת ישראל. אותם בוגרים מאמינים במהלך היסטורי אלוקי של הקמת המדינה, ומחויבים לרעיון של מדינה על פי תורה – גם אם לא בכל התחומים. כשתראה חובש כיפה במשרד ממשלתי כזה או אחר, סביר להניח שיש לו מחויבות לאופייה היהודי של מדינת ישראל".
באלו תחומים ישנה הצלחה פחותה?
"בתחומים כמו תרבות והאופי של המדיה והתקשורת בישראל, אני סבור שיש לנו עוד מה לעשות. אפשר לנתח את הסיבות לכך, אבל המוסדות שהזכרתי מושפעים בעיקר מתרבות מערבית, ולכן ההשפעה הדתית שם הייתה מועטה בתחילת הדרך. אפשר להגיד שזה פחות חשוב מעולם הכלכלה והפוליטיקה, אבל זה לא יהיה נכון – כי עולם התרבות והאמנות הוא חלק מעולם החינוך. החינוך הדתי התרחק והתבדל לאורך השנים ונשמר מהתקשורת, מהאמנות, הקולנוע והספרות. מדובר בתחומים שמאוד משפיעים על תרבות החיים ועל הזהות אישית שלנו. קיימנו חמישים שנה של ישראליות כשהחינוך הדתי מפנה את גבו לעולם האמנות והתקשורת, שהיה נחשב כמערבי ומתירני. לכן הציבור הדתי הסתגר, כולל הישיבות שבנו מחיצות לעולמות האלה. בשניים־שלושה העשורים האחרונים הבנו שהשפעת התקשורת, במיוחד בעידן האינטרנט, כל־כך דומיננטית, שאי אפשר להמשיך באותו קו. הרב נריה הלך לעולמו לפני התובנה החדשה הזו, של 'הטובים לתקשורת', כפי שקרא אורי אורבך ז"ל".
הרבנות הראשית היא הצלחה?
"הרבנות הראשית זה סיפור הצלחה מדהים. היא כל־כך הצליחה שכולם רצו בה חלק. בהקמתה לפני מאה שנים היא נוהלה על ידי רבנים של הציונות הדתית, אבל לפני כמה עשרות שנים, כאשר הציבור החרדי הבין את כוחה, הוא חשק בה, וזה יכול היה להיות נהדר אם היינו מנהלים אותה ביחד – אבל כמו הרבה דברים, ההשפעה הפוליטית דומיננטית מדי ועברה מידיים של רבנים כמו הרב אברהם שפירא והרב מרדכי אליהו, לכיוונים אחרים. אנחנו מרגישים פעמים רבות מנוכרים או שדעתנו איננה מספיק נשמעת, אבל הרבנות היא עדיין סיפור הצלחה כרעיון וכמוסד. מבחינה מעשית יש לרבנות הראשית תחומים רבים שצריכים שינוי מיידי, והשפעה ציונית דתית מיידית כמו בעולם הגיור ועולם הכשרות. בעיניי, אם היו עובדים ברבנות הראשית אנשים עם פנים יותר מאירות וישראליות לקראת הציבור הכללי במדינה, הדבר היה משנה את תפקוד הארגון ואת מעמדו כלפי חוץ".
