להקשיב איש לרעהו – קול קרא ושמעתי: נעם סולברג – שופט בית המשפט העליון
שבת הארגון של בני עקיבא צוינה בשבת שעברה, פרשת ויצא, בסימן דבריה של חנה סנש, "קול קרא והלכתי". קראנו בפרשה על חלום יעקב, על הסולם אשר "מוצב ארצה, וראשו מגיע השמימה". רגליו נטועות כמסמרות באדמה, מושרשות בעולמנו הארצי, אך ראשו מרקיע עד שמים. דמותו של הרב נריה זצ"ל, ממנהיגיה הרוחניים של בני עקיבא, שזורה היתה באותו מתח מתמיד. רעיונותיו, מאווייו וחלומותיו הגביהו השמימה, אך פועלו ומעשיו חובּרוּ תמיד לקרקע המציאות. בהמיית לב אנו שרים מאז ימי נעורינו את ההמנון, בשבח והלל, ושפתיו של הרב נריה מדובבות בקבר: "יזהיר לכם כוכב תורה, דרככם סוגה בעבודה".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– ראשית צמיחת הצלחתנו: כיצד השפיעה הציונות הדתית על המדינה
– הכדור בידיים שלו: יובל שניידרמן הולך בדרכי אביו בהפועל ירושלים
– צפו בשידור: החרד"לים – היסטוריה, אידאולוגיה, נוכחות
כך אמר: "גדולים החולמים חלומות והופכים חלומות למציאות. גדולים העוסקים במעשים קטנים והופכים את המעשים לגדולים. אבל הקטנים החולמים על גדולות, ואינם עוסקים אפילו בקטנות, אין להם עולם. שכן החלומות נשארים בחלומם, הקטנים בקטנותם והעולם תהו ובהו".
מושג 'הצדק' נתפס גם הוא כחוט מקשר בין שמים לארץ. מקורו שמיימי, רעיונותיו נשגבים, אולם יישומו – גשמי, מעשי – מסובך בסבך החיים הארציים. הרב נריה עמד על כך שישנם שני סוגי צדק; האידאי מזה, והמעשי מזה: "מערכת הדינים של בני נח, עיקרה לשם תיקון העולם, להסדרת סדרי חייה של החברה האנושית. זה הצדק המקובל בעולם, צדק תחתון. ואילו הדינים והמשפטים המנחים את דייני ישראל מקורם הוא בצדקת ה', בצדק עליון… כשם שאתערותא דלעילא זקוקה לאתערותא דלתתא, כך גם הצדק העליון זקוק לכלי קיבול להופעתו. הצדק העליון אינו יכול להופיע מלמעלה, אלא על חברה מתוקנת באורחותיה. יופיע לראשונה הצדק בתיקון החברה מלמטה, והקב"ה, החפץ ואוהב בהתגלות שניהם בשלמות, ישלח עזרו מקודש, שנאמר 'כי צדיק ה' צדקות אהב' – ובזוהר הקדוש מבואר: צדיק עליון וצדיק תחתון – 'ישר יחזו פנימו'" (נר למאור, עמוד 36).
רעיון דומה הביע הרב יוסף דב סולובייצ'יק זצ"ל, בהתייחסו לכפילות בפסוק "צדק צדק תרדוף". כך תיארתי את פירושו, במילותיי שלי, בפסק דין שניתן לאחרונה: "'צדק צדק תרדוף'… יש צדק מוחלט, טהור, שמיימי; ויש צדק ארצי, אנושי. הצדק הראשון זורח בטהרתו, אינו מתחשב באילוצי שעת דחק, חולשות אנושיות, פוליטיקה, כלכלה וחברה; זהו צדק מושלם. הצדק השני מוגבל באילוצי המציאות החומרית, במגע עם העולם האנושי, ושלל צרכי גוף ונפש של היצור קצר הימים ושבע הרוגז; הצדק האנושי אנוּס להסתפק בפחות" (בג"ץ 2592/20).
השאיפה לצדק חובקת כל. עומדת היא בבסיס העימותים האידאולוגיים הקשים ביותר. אך לעיתים נחצה קו הגבול שבין מחלוקת לשם שמיים, ובין מחלוקת שאינה לשם שמיים. מפלגת היא – אותה שאיפה לצדק – בין יושבי הארץ, מקטבת, מבדלת ושוסעת שסע בין חלקי עמנו; המועקה נוכחת בקרבּנו, והיא רבּה.
אכן כן: "קול קרא והלכתי. הלכתי, כי קרא הקול"; אך מעט קט קודם לכן, נחוץ לא פחות: "קול קרא ושמעתי". אם ניקח אך את זאת ממורשתו של הרב נריה, עמלנו לא יהא לשווא, ויהיה שכר לפעולתנו: "בכדי להוציא משפט צדק, צריך בעיקר לשמוע. 'שמוע בין אחיכם, ושפטתם צדק'. אך אם אתם מתקשים במשפט, סימן הוא שלא שמעתם כהוגן" (נר למאור, עמוד 401). נאזין זה לזה, נקשיב איש לרעהו, מתוך כך נברר ונזקק את מושג הצדק. הצדק המתחשב במציאות הארצית, והאמת הצומחת מן הארץ – הם ערכי האמת והצדק שעל פיהם אנו פוסקים. אך נזכור גם זאת: השלב הראשון, הריהו השגת הצדק האנושי, הארצי, המתחשב "באילוצי המציאות החומרית", גם אם לעיתים,
"אנוס הוא להסתפק בפחות". הצדק השמיימי, האידיאלי, בוא יבוא גם הוא; לכשנהיה ראויים לו.
"אמר ליה רב נחמן לרבי יצחק: מאי דכתיב ובקרבך קדוש ולא אבוא בעיר, משום דבקרבך קדוש לא אבוא בעיר? אמר ליה, הכי אמר רבי יוחנן: אמר הקדוש ברוך הוא, לא אבוא בירושלים של מעלה, עד שאבוא לירושלים של מטה" (בבלי, תענית ה, א).
הבה נעשה לו מקום, לקדוש ברוך הוא, בינותינו, בירושלים של מטה.
לתכנן את המדרגה הבאה – הרבנית יסכה רגב
כשבונים בית רצים לבנות יסודות, מגייסים כוחות אדירים להתגשמות החלום, מסתובבים ומכתתים רגליים בין קרמיקות, ברזים ובחירת ריצוף, עמלים ומתלכלכים בטיח, אבק דרכים וחצץ, מכוונים למטרה ולא נסוגים ממנה עד שהיא מתגשמת לעיני רוחנו. כשהגענו לכאן – ארץ התפילות, הנבואות והחזון – היינו עסוקים בבניית הארץ והקדשנו את כל כולנו לשלמותה כדי שהשממה תהפוך לתפארה. מסרנו את נפשנו, את דמנו, את אהובינו שהם חלק בלתי נפרד מהארץ היפה והטובה הזאת, הקמנו ישיבות ואולפנות, השתלבנו בצבא, בכלכלה, בממשלה ובמערכת המשפט. דהרנו מהר, ואם מסתכלים אחורה כמעט לא ייאמן מה הספיק הדור שקדם לנו בשבעים שנה.
כעת הגיעה השעה להיכנס הביתה, להרתיח מים חמים, לשבת יחד לקפה כל המשפחה ולהביט לעצמנו בעיניים. קיימת בי תחושה שהרבה זמן לא עצרנו רגע והבטנו פנימה לתוכנו. נראה שהגיע הזמן שבו אנחנו מסוגלים להניח את המעדר והטורייה בבטחה ולחשוב על המדרגה הבאה. התרגלנו לחיות בצורה שבה חושבים על כולם, על אף שהדבר לעיתים פוגע בערכי היסוד שלנו, אבל אנחנו מחויבים לפעול גם למעננו. התרגלנו לתחושה שמה שיש יש ועם זה ננצח, היום אנחנו רוצים שמה שיש יהיה טוב, משובח, מטופח ומבורר – ועם זה נצליח לגדול ולהתגדל.
אנחנו לא רוצים "להסתדר" עם ההלכה, אנחנו רוצים "לגדול" מתוכה ולהרגיש שאנו מביאים את דבר ה' לעולם כשאנו מקיימים אותה. אנחנו צריכים לחשוב היטב היאך אנו מעמידים את הדור הבא של תלמידי החכמים, איך מייקרים את מקומם של האברכים ולומדי התורה. בוער בנו הצורך להשמיע קול נשי שנובע מהקודש פנימה ולא להתחקות אחר שיח חיצוני. אנחנו לא מסתפקים בשימור הקיים, אלא מבקשים להביא את החידוש.
לא נכון שיכנו אותנו שמרנים או ליברלים, כי יש לנו בשורה יהודית לעולם כולו, שהיא פנימית ועמוקה בכל רבדי החיים לרבות חינוך ילדים, זוגיות ומשפחה – ואותה אנחנו רוצים לצקת לתוך הבית המפואר עליו עמלו אבותינו. יש כלים נאים, וכעת נכניס לתוכם תוכן נוסף. אנחנו צריכים לשאול את עצמנו מה היה עד כה, וכעת הגיע הזמן לחשוב איך יכול להיות טוב יותר ולא לצאת מנקודת הנחה שמה שהיה הוא שיהיה. בשירות הלאומי, במסגרות הצבאיות, בחינוך, בדאגה לתלמודי התורה, בפיתוח ההנהגה, בישיבות ובאולפנות ובאקדמיה – דרושה חשיבה מעמיקה ומשותפת.
צריך לחזק את הזהות שלנו ולהבין שככל שנחזק אותה נהיה יותר רלוונטיים לשיח הציבורי, כי עם ישראל לא מחפש אנשים שיסכימו אתו אלא מבקש לברר אמת. אנחנו לא אורחים; הורינו וסבינו עד אברהם אבינו עשו מספיק כדי שנוכל לפעול על מנת לקיים את התורה המפוארת והלא מתנצלת שקיבלנו, ולחבק את העם המופלא שלנו. לברך "שעשה לי כל צרכי" אבל להגדיל כל הזמן את האיכות והצורך להתחבר לשליחות ולהופעת ה' בעולם דרכנו, בכל מקום ומקום שבו אנו נמצאים.
ממפגשיי עם תלמידי הרב נריה זצ"ל אני רואה מכנה משותף אחיד וברור: כולם נקראו למשימה ואמרו "הנני!" כולם חיים בתודעת שליחות שנובעת מאחריות כלפי הקולקטיב וההופעה שלנו כעם. ובשביל זה אנו צריכים לחזק את היתדות ולהרחיב אותם באמונה, בתורה, בערכים, ולהקשיב מחדש לציווי האלוקי: "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ". לחיות את המילים החזקות הללו ולהקרין אותם מתוכנו בכל רבדי החיים – במחשבה, בדיבור ובמעשה. אין ספק שאם נתאמץ ולו במעט כפי שעשו הדורות שקדמו לנו אך במחשבה מחודשת ומתוכננת, יגדל פה דור של הנהגה, של גאולה, של קדושה וטהרה – שיאיר את העולם. לא יודעת מה אתכם, אני את הקפה שלי שותה כשהוא חם!
חיזוק הערבות ההדדית – שר התרבות והספורט, חילי טרופר
אתגרים רבים מעסיקים את החברה הישראלית, ובכולם, באופן טבעי, נוטלים חלק גם בני ובנות הציונות הדתית. כמגזר אשר בחר, גם על פי תפיסת עולמו של הרב משה צבי נריה זצ"ל, להשתלב ולהיות מעורב בכל שדות העשייה, אין באמת אפשרות אחרת.
אלה ימים קשים לישראל. אמנם העולם כולו מתמודד עם נגיף הקורונה והשלכותיו הבריאותיות והכלכליות, אך בעצב יש לומר, כי בישראל להתמודדות עם המשבר הבריאותי כלכלי גם מצטרף משבר חברתי עמוק.
על פי רוב, התמודדות עם איומים הביאה את החברה ישראלית להתאחד. אל מול אויב חיצוני ידענו תמיד לצופף שורות, לתת כתף, להושיט יד ולפתוח את הלב. אל מול האויב לא היה ימין או שמאל, דתי או חילוני, חרדי או מסורתי, עולה או ותיק.
בימי הקורונה זה נראה יותר מדי פעמים אחרת. החודשים האחרונים מציגים בפני החברה הישראלית מראה לא מחמיאה, ונדמה כי פגיעת הנגיף כמו שולחת בנו סדקים פנימיים. הערבות ההדדית המפורסמת כל כך, ה"יד אחים לכם שלוחה" וההתגייסות המשותפת, נדחקים הצידה לטובת פילוג ושיסוי.
מערכות בחירות חוזרות ונשנות ללא הכרעה, יריבויות פוליטיות החורגות מתחומי המחלוקת הלגיטימית, מאבק כל אחד על ערכיו מבלי לקחת בחשבון את המחיר ומבלי לכבד גם את צרכי הקהילה האחרת – כל אלה מציירים תמונה עגומה במיוחד.
התמונה הקשה של מאבק בין בתי הכנסת להפגנות בעיצומו של הקורונה, כאשר כל צד בוויכוח מתקשה לוותר, לסגת מעט לאחור כדי לפנות מקום לביחד ולסולידריות, מסמלת את עומק המשבר הפנימי.
לא הכל שחור כמובן. אין סוף מעשים מקרבים ולא מרחיקים, פעילויות התנדבות ותרומה מתקיימים לאורך כל תקופת הקורונה. עם זאת, החיכוכים הפנימיים, הצעקות המתגברות וההתכתשות הפנימית גם הם כאן, ובעוצמות כואבות במיוחד.
מכאן, שבעיניי המשימה המרכזית של הציונות הדתית בימים אלה היא חיזוק הערבות ההדדית. עם ישראל ומדינת ישראל צריכים התגייסות רחבה של מי שמתעקשים על הביחד, שמתרחקים ממחלוקות מיותרות, ששומרים על התייחסות עניינית לכל סוגיה.
הציונות הדתית צריכה להדהד את הקול המתון, המחבר, המאחד, שיש בו עין טובה ולב טוב. מהציניות, מהאדישות, מהדורסנות יש לנו מספיק. נדמה לי שאולי את הרוע שומעים יותר, הדציבלים שלו מחרישי אוזניים ותופסי כותרות, אבל הרוב הישראלי כנראה לא שם. הוא מעט יותר שקט, מעט יותר מכבד, יותר דן לכף זכות ויותר מחפש את הביחד.
חלקים בתקשורת ימשיכו להעניק מגאפון לקיצונים, עד שלרגעים נתבלבל לחשוב שאלה הם פנינו. מה שנדרש ממי שעוד מאמין בביחד הישראלי הוא להיות לפה לדרך הזו, ובעיקר לתרגם למעשים יומיומיים של ערבות הדדית את כל הטוב והיפה שיש בחברה הישראלית.
האחריות הלאומית בימים אלה היא פשוט להושיט יד לזולת, להוריד מעט את הטון בשיח הציבורי ולהיזכר כי כמו תמיד, מגפת השנאה מסוכנת הרבה יותר מכל מגפה אחרת.
באהבת חינם ננצח.
השתלבות במדינה בכל צורת עשייה – דובי גל
אני רואה לעצמי זכות גדולה לכתוב כתבה זו במלאת שמונים שנה להקמת ישיבת בני עקיבא הראשונה בכפר הרא"ה, על ידי מו"ר הרב משה צבי נריה זצ"ל, במלאת 25 שנים לפטירתו. אני שייך לדור אמצעי בתוך שלושה דורות שהתחנכו בישיבה.
בשנים שקדמו להקמת המדינה ומיד לאחריה, עיקר ההגשמה הציונית דתית היה בהתיישבות. ישיבת בני עקיבא הראשונה קמה להכשיר "חלוץ דתי". בשנים שלאחר מכן היה ויכוח בציבור הדתי לאומי ובתנועת הנוער האם יש להמשיך את ההגשמה בחזית זו האחת, או יש לפעול ולהגשים בריבוי חזיתות.
נדמה שהיום ברור לכל שחשיבות ההגשמה של הציונות הדתית היא בכל החזיתות. בתחילת שנות התשעים ערכתי משאל בין מאות בוגרי הישיבה בכפר הרא"ה, מהו המסר העיקרי עליו התחנכו בישיבה. התשובה שקיבלנו כמעט מכולם הייתה "מעורבות בכל תחומי החיים במדינה". להבנתי, פירוש הדבר הוא שאין תחום בחיי המדינה שאנו פטורים מלעסוק בו, ולראות בכל תפקיד שליחות. שליחות פירושה לעשות את המקסימום הנדרש, להגדיל ראש, וממילא יהיה שם שמים מתאהב על ידך. אולי הדברים נשמעים כ"ריחוף בגובה רב" או מילים מפוצצות, אך לי נראה שזוהי הציונות הדתית כפשוטה ובמיטבה.
כשם שבלימוד התורה "ראשינו בעמקי תורתה", ההוויה הרוחנית שלנו נכונה לכולם ושייכת לכולם ואף אחד לא יכול לומר כולה שלי, כך "כפינו ברגבי אדמתה" – ההוויה הגשמית שלנו שייכת לכולם וכל העוסקים בה איש לפי דרכו היא הדרך הנכונה.
לפי זה, אם אדרש להגדיר ציונות דתית, הרי שכל עשייה במדינה תוך שמירה על דרך התורה על כל גווניה, היא ציונות דתית. אין "דתומטר" ואין ציונומטר".
הגעתי לתובנות הללו עוד בתקופת לימודיי בישיבה, ולהלן מספר סיפורים ועובדות שהייתי מעורב בהם ושמגלמים בתוכם את ההתגשמות של תובנות אלה: בישיבה למדו תלמידים מכל הזרמים, העדות, מעמדות סוציאליים וצורות התיישבות. לא היה כל הבדל בין תלמיד לתלמיד; בתקופת לימודיי בישיבה הסתיימה בניית בית ספר במושב ספסופה. במשרד החינוך היה דיון האם הוא יהיה בית ספר ממ"ד או ממלכתי חילוני. הרב נריה שלח אותנו עם ר"מ להתנחל וללמוד בבית הספר, כדי לקבוע עובדה שאכן התממשה – ובית הספר היה לממ"ד;
השיעור הראשון שלי בפוליטיקה היה בשנת תש"ל בה היו בחירות. נשלחנו להקים סניף בני עקיבא בנצרת עילית (היום נוף הגליל) עיר זו הייתה בשלטון מוחלט של מפא"י, ומתוך 31 חברי מועצת העיר היה רק דתי אחד. פלטיאל איזנטל קיבל אותנו בביתו וחילק לנו משימות, כשהיעד היה להגדיל את חברי המועצה הדתיים. אחרי היום הראשון התלוננו שכל דלת עליה דפקנו על מנת לשוחח עם תושבים נטרקה בפנינו. ההסבר היה פחד מכך שיראו אותם מדברים איתנו ויפטרו אותם מהעבודה. רק בעלי פנקס הסתדרות אדום התקבלו אז לעבודה במפעלים, ולא בעלי פנקס כחול של הפועל המזרחי. ב"ה היום זה לא המצב, וזאת בזכות ההבנה שכציונות דתית עלינו להיות שותפים בכל העשייה במדינה; ברוה הבנה זו זכיתי להקים ישובים, זכיתי לנהל מפעל תעשיה, זכיתי להיות ראש מועצה דתית אזורית, זכיתי להיות ראש מועצה אזורית, זכיתי להיות שליח בני עקיבא בדרום אפריקה ועוד. אשרינו שזכינו.
להניף מחדש את דגלי הציונות הדתית – הרב רפי פרץ, שר ירושלים ומורשת ויו״ר הבית היהודי
כשנתבקשתי לכתוב על מו"ר הרב נריה, ציירתי את דמותו וראיתי בעיני רוחי את ההיסטוריה של הציונות הדתית, ואת עולם הערכים שלנו.
לציונות הדתית ישנם שלושה ערכים לאורם אנו הולכים – עם ישראל, תורת ישראל וארץ ישראל, מתוך אמונה שמדינת ישראל היא ראשית צמיחת גאולתנו והתגשמות חזון הנביאים.
כתלמיד הרב קוק זצ"ל, חינך אותנו הרב נריה להתבונן על כל התהליכים שעברו ועוברים על עם ישראל מתוך האמונה בתורה הגואלת.
החידוש הגדול של הציונות הדתית היה היכולת לחיות את התורה בעולם ההגשמה. הרב נריה קרא את המפה של החברה הישראלית, ניתח היכן צריך נוער חלוצי, ערכי ובעל אידיאלים, ושלח אותו לשם. עם השנים הציונות הדתית גדלה והגשימה את ערכיה בתנועות הנוער, בגרעינים התורניים, בהתיישבות ביהודה, שומרון ועזה, בנגב ובגליל, בגרעינים בפריפריה ובשליחות בחו"ל בקהילות היהודיות בעולם. "ראשינו בעמקי תורתה, כפינו ברגבי אדמתה", זה הציווי של הרב נריה עבורנו.
בפרשת "ויצא" מסופר על סולם יעקב, "סולם ארצה וראשו מגיע השמיימה", אומר 'נפש החיים', הסולם זהו האדם. ראשו בשמיים, רגליו בארץ. שם אנחנו נמצאים, מתוך רצון להיטיב אבל עם רגלינו נטועות בקרקע. בהתיישבות, בעיירות פיתוח, בחינוך, בשליחות בחו"ל. הפעולה הגשמית שלנו יונקת מתוך מקום גבוה של תורה.
בחינה מתמדת של תמונת המצב בחברה הישראלית ותרומתה של הציונות הדתית צריכה להיעשות גם כיום, מתוך אותו מבט ומתוך אותה עמדה של קידוש החיים בתורה והגשמה שלהם בעבודה. לאורך השנים הערכים הללו הובילו אותנו.
היום נדרש מאיתנו להניף מחדש את שלושת דגלי הציונות הדתית. אנחנו נדרשים להניף את דגל התורה כנגד רוחות התרבות שמנסה לפגוע בנו, להניף את דגל האחדות בעם ולהניף את דגל הריבונות על כל חלקי הארץ.
נדמה כי מערכות הבחירות שהתקיימו בשנה וחצי האחרונות העמיקו וחידדו את ההבדלים ואת המחלוקות בתוך החברה הישראלית. התבטאויות שנשמעות היום בהפגנות וברשתות החברתיות ממש קורעות את החברה שלנו. לציונות הדתית חייבת להיות אמירה ערכית ושורשית – עם אחד אנחנו ואסור לתת למחלוקות האלו להוביל אותנו לתהומות. הציונות הדתית תמיד ידעה להשתלב בחברה מתוך מקום של תורה וממלכתיות, לכן שאיפה לאיחוי הקרעים חייבת להיות בראש סדר העדיפויות שלנו, זה צו השעה.
אתגר נוסף הוא הפערים החברתיים. הפערים החברתיים היום בחינוך, במשאבים, בשירותים חברתיים ורפואיים הם אתגר אדיר שמחייב אותנו לפעול. כשר חינוך פעלתי להגדלה של תוכניות ויוזמות חינוכיות שמסייעות לאוכלוסיות ממעמד סוציו־אקונומי נמוך. מתן שוויון הזדמנויות והטמעה של תפיסה כי לא משנה היכן נולדת או למי נולדת, את ההזדמנות שלך אתה צריך לקבל באופן שווה.
לציונות הדתית יש תפקיד בחברה הישראלית, אסור לנו לשכוח את תפקידנו כפי שחינך אותנו הרב נריה – "יזהיר לכם כוכב תורה, דרככם סוגה בעבודה".
לקרב את הפריפריה – הרב שלמה שושן
בשעה שאני מהרהר בדמותו הגדולה של מו"ר הרב נריה זצ"ל, צפים ועולים בזיכרוני אירועים, מנגינות וחוויות נעלות, ומעל כולם החיוך האבהי והאוהב. אני מבקש לציין את הזיכרון הראשון שעולה במוחי, כי יש בו ללמד על דרכו החינוכית הייחודית של הרב נריה, שזכה להנחיל אותה למחנכים רבים בדורות הבאים. הדבר התרחש ביום הראשון ללימודים בישיבה, כנער בן 14 המגיע מעיירת פיתוח מרוחקת – קריית שמונה. אני עולה במעלה הגבעה עם המזוודה הקטנה בשביל המוביל לישיבה בכפר הרא"ה, כשבליבי התרגשות וחשש מהמקום החדש והלא מוכר. כשאני מגיע לכניסה לבניין עם הכיפה, אני רואה מולי את הרב נריה. עוד לפני שהספקתי להתרגש ולחשוש, הרב פנה אליי מיד בחיוך גדול ושאל לשמי ולמקום מגוריי, והוסיף מילות עידוד וברכה. הרגשתי את החום האבהי המעודד שנטע בי רצון ואמונה ביכולתי להצליח. אציין כי שש־עשרה שנה לאחר מכן, בפגישה עם הרב בישוב פסגות, הוא זכר את המפגש, זיכרון שמוכיח את הרגישות והאכפתיות שהיו בו לכל תלמיד, ובעיקר לאלו שהגיעו מעיירות הפיתוח.
היחס המיוחד של הרב לכל המגזרים בחברה ניכר בקרבה האישית שנהג במיוחד כלפי תלמידים שבאו מאוכלוסיות חלשות. הדבר התבטא בפיוטים ששרנו בסעודות שבת בעידודו של הרב, קריאה בתורה בטעמים של כל העדות ושילוב מנגינות ופיוטים בתפילות. הרב התייחס לכל תלמיד כמנהיג פוטנציאלי, וממש הכריח אותנו כבר בגיל צעיר ללמוד לנאום בפני ציבור וסייע באופן אישי לכל מי שהתקשה בכך.
תפיסתו החינוכית והחברתית של הרב נריה זצ"ל הייתה של אחריות לאומית על כלל ישראל ובכל התחומים. בראש וראשונה דרך הצמחת תלמידי חכמים וגדולי תורה צופי פני הישועה, ובאחריות לקירוב כל חלקי האומה ושמירה על ארץ ישראל והפרחתה ובניינה. הרב ראה בנוער ובעוצמות שלו את מנוע הצמיחה לכל אלו, והציב לנוער יעדים גדולים הן ברמה האישית והן ברמה הלאומית. אחרי כל שיחה של הרב הרגשנו התעלות ואחריות, כביכול העולם כולו תלוי בנו. השיר המוכר של הרב שאותו שרנו בהתלהבות – "הבה נפיץ את האור הגדול את אור התורה… ישיבות נקים בכל מקום, בעיר ובכפר…" ביטא חזון של הרב שהפך משיר למציאות שמתממשת בימינו. פירות דרכו החינוכית של הרב נמצאים כיום בכל שדרות החברה בישראל: ראשי ישיבות, דיינים, רבני ערים ושכונות, קציני צבא בכירים, מדענים, שרים ובכירים בתפקידי ממשל. כך גם הגרעינים התורניים והחברתיים שהוקמו בכל רחבי הארץ, המונעים מרוח השליחות וההתנדבות שהרב נריה זצ"ל הפיח בהם.
לאחר סיום לימודי הדיינות ועוד מספר שנים כר"מ בישיבה גבוהה, חשתי צורך עז לצאת מאזור הנוחות ולעשות מעשה. אני מרגיש שרוחו של הרב נריה דחפה אותי ואת אשתי לעזוב את הבית הנוח שבנינו בישוב פסגות יחד עם שבעת ילדינו, לעבור לעיר בית שאן ולהקים בה ישיבת הסדר ומפעלים חברתיים וחינוכיים. ברוך השם כיום, אחרי כארבע־עשרה שנים, לאחר הרבה קשיים ואתגרים, אנו זוכים לראות ברכה גדולה בעמלנו. הישיבה גדלה ומתעצמת מיום ליום, כולל אברכים ורבני קהילות וקהילת הגרעין, שמונה כיום מעל 70 משפחות. לצורך הפעלת המפעלים החינוכיים והחברתיים הקמנו את עמותת "חיבורים בית שאן והעמק" המאגדת את כל הפעילות הענפה: מרכז משפחה המטפל בזוגות במשבר ע"י מטפלים מקצועיים ומפעיל סדנאות וכנסים להעשרת הזוגיות (מעל אלף משתתפים בכנס האחרון), מדרשת זהות להנחלת ערכי יהדות בגנים ובתי ספר לא דתיים, הפעלת קבוצות מתנדבים לסיוע לחקלאים בעמק, ופרויקטים חברתיים של אימוץ קשישים, סיוע לנוער נושר ובעלי מוגבלויות – ועוד פעולות רבות. אני מאמין שרוחו של הרב נריה זצ"ל חיה בדמות הקהילות הרבות הפועלות בכל הארץ מתוך שליחות ואהבת הבריות היונקות את כוחן מאורה של התורה והגאולה, המתעצמות בדורנו מיום ליום.
המשימה: העם היהודי – הרב דורון פרץ, מנכ"ל המזרחי העולמי
המשימה הלאומית הבאה היא לעניות דעתי ללא ספק – העם היהודי. טיפוח תחושת ערבות הדדית ולקיחת אחריות לאומית הם צו השעה. אם במשך שבעים השנים הראשונות של מדינת ישראל משימת העם היהודי הייתה הקמת מדינה יהודית בת קיימא וחזקה, כרגע התהפכו היוצרות. משימתה היום של מדינת ישראל היא חיזוקו, חיסונו ואיחודו של העם היהודי כולו. ולציונות הדתית יש הרבה מה לתרום למשימה חשובה זו.
ברור שארץ ישראל ומדינת ישראל צריכות להוות מרכיב מרכזי ביותר בתהליך זה. מנקודת מבט של תורת ארץ ישראל, מרכזיותן היא בלתי נפרדת מייעודו של העם היהודי, בפרט בדור זה שזכה וזוכה לראות בקיבוץ גלויות מדהים והיסטורי ובצמיחת תהליך גאולתנו. מדינת ישראל צריכה להמשיך לפעול באופן שוטף לחינוך לעליה ברחבי העולם ולהקל בכל דרך אפשרית בתהליך העלייה והקליטה לאלה שעומדים מול ניסיון וזכות גדולים אלה. כידוע, אחד הניסיונות הגדולים של אברהם אבינו היה העלייה לארץ – עזיבת הבית, הפסד המוניטין שלו, עזיבת משפחתו הרחבה ועוד ועוד. כך גם היום נתקלים עולים באתגרים כאלה שכוללים הסתגלויות רבות ומגוונות למדינה חדשה, תרבות חדשה, שפה, חינוך, פרנסה, מעמד ועוד. כל תמיכה בעניין זה היא עבודת קודש.
יחד עם זה, אי אפשר להתכחש לעובדה שלמעלה מחמישים אחוז מהעם היהודי עדיין שוהה מחוץ לגבולות הארץ ולא במהרה יעלה. זהו תהליך. מארצות שבהן יש צרות מקומיות נוטים לעלות יותר, אולם מארצות רווחה הרבה פחות, והקהילות המקומיות שחלקן מתקיימות מאות וחלקן אפילו אלפי שנים, מתמודדות עם אתגרים רבים. האחריות להחזיק את הקהילה, בפרט את מוסדות הרווחה לנזקקים, אחזקת בתי הכנסת ובתי הספר לחינוך יהודי – מלווה בעלויות גבוהות ביותר. חייבים אנו להיות מודעים, שותפים וערבים למה שמתרחש אצל אחינו ואחיותינו בתפוצות. כך היא דרכה של אהבת ישראל וכך הוא יסוד הערבות ההדדית. חז"ל כינו זאת בביטוי "לשאת בעול עם חברו" – להיות קשוב ואמפתי לצרכיו של האחר ולפעול שכם אחד מול אתגרינו המשותפים על־ידי יצירת גורל ועתיד משותפים.
הרב נריה זצ"ל הבין זאת היטב. איני יודע כמה אנשים שמעו אודות מה שהרב נריה, יחד עם מנכ"ל ישיבת כפר הרא"ה צבי צויבל, יזם לפני שלושים וחמש שנה, דבר שהשפיע עלי ועל משפחתי באופן עמוק: תוכנית חדשנית למנהיגות לחבר'ה מכתה י' מהקהילה היהודית בדרום אפריקה, שהגיעו לתקופת לימודים של חצי שנה בישיבה התיכונית בארץ. עם השנים התוכנית התפתחה וכללה גם תוכנית לבנות שלמדו באולפנת כפר פינס. במסגרת שותפות זו עם בני עקיבא העולמית ובני־עקיבא דרום אפריקה היו עד ששים משתתפים בשנה, ובהמשך התרחבה התוכנית גם לאוסטרליה. אחי היה בין הראשונים שהגיעו ארצה במסגרת זו, והדבר שינה את חייו. אני זכיתי לשמש כמדריך שם לאחר עלייתי לארץ. היה פה חזון של אחריות הדדית לעם היהודי, הרבה לפני שהנושא היה פופולרי. הבאת צעירים בגילאי העשרה לארץ, ללא הורים ולתקופת זמן ארוכה, הייתה מלאה באתגרים. אבל הרב נריה לא נרתע. הוא פעל לאור חזונו – דאגה ואכפתיות לעם היהודי, ולקיחת אחריות על אחיו ואחיותיו בכל מקום שהם. בדרך זו זכיתי להכיר אישית את הרב במשך אותה מחצית השנה, והשפעתו עלי הייתה עצומה. אותם צעירים וצעירות שחזרו לקהילותיהם הפכו להיות המנהיגים בכיתות י"א וי"ב של בתי ספר מהם הגיעו. הם הביאו עימם אווירה מיוחדת, אווירת ארץ ישראל, עם השפעות מרחיקות לכת על כל הסובבים אותם.
אנו בתנועת המזרחי העולמית ממשיכים ללכת בדרכו של הרב נריה. אנו מפעילים את מרכז השליחות של הציונית הדתית המאגד את כל ארגוני השליחות שלנו, שביחד שולחים מאות שליחים לקהילות ישראל ברחבי העולם עם מסר של אהבת התורה, אהבת הארץ, אהבת ישראל ואהבת האדם, בבחינת "לאורו נלך" ממש. יהי זכרו ברוך!
לא להיעלם – ח"כ בצלאל סמוטריץ'
זה אולי נשמע בנאלי ומינימליסטי, אבל האתגר המרכזי של הציונות הדתית בדור הזה הוא לא להיעלם, כפי שקורה למרבית האידיאולוגיות אחרי הדור השלישי. הציונות הדתית הייתה ועודנה תנועה מנהיגה, פורצת דרך ומובילה. בשנותיה הראשונות של המדינה היא לקחה על עצמה את האחריות לעיצוב זהותה היהודית של המדינה הצעירה, תוך שהיא משאירה להנהגתה החילונית את ענייני החוץ, הביטחון והכלכלה. בין היתר היא הובילה חקיקה של למעלה משבעים חוקים בתחומי הדת והמדינה, ועיצבה במידה רבה את הסטטוס־קוו ואת מרבית ההסדרים שנוהגים עד ימינו אלה. את סט החוקים הזה לא ניתן היה לחוקק במציאות הישראלית הנוכחית, וקשה לדמיין את המדינה היהודית בלעדיו. גם אז העשייה הזו הייתה שלובה בהתיישבות חלוצית ומגשימה, בקיבוצים ומושבים, אבל את סימן ההיכר ההתיישבותי שלה קיבלה הציונות הדתית בעשורים שלאחר מכן, כשהובילה את מפעל ההתיישבות ביהודה ושומרון. המפעל הזה שינה את פניה של המדינה מקצה לקצה, ובמקביל גיבש ובנה גם אותה עצמה, בכמות ובאיכות, ואפשר לה ליטול על שכמה עוד ועוד משימות לאומית, ולהוביל במקביל שורה של מפעלי חינוך, תורה, חברה, צבא ורווחה, בעיר ובכפר. לכל המשימות הללו ישנו שורש אחד – ההכרה בערכה של מדינת ישראל כמפעל אלוקי של התגשמות דברי הנבואה והחזרת שכינה לציון, השאיפה לחבר מחדש את הלאומיות והתורה אחרי אלפיים שנות נתק ולחיות את מפעל התחיה הלאומי שלנו במדינת ישראל המתחדשת כהופעה מחודשת של תורה, תורת ארץ ישראל.
לפני כמה שנים ביקש אורי אורבך ז"ל לעדכן לבני הציונות הדתית את משימת "הטובים לטייס" וקרא אותם לדגל "הטובים לתקשורת". כשלעצמי אני מעדיף לאמץ את חלקה הראשון של הקריאה: "הטובים". העיקר שנהיה טובים, כל אחד במקומו, בתפקידו ובשליחותו. הללו נקבעים בהתאם לכוחות, לכישרונות ולנטיות הלב שטבע ריבונו של עולם בכל אחד מאיתנו. שנשאף תמיד להיות הכי טובים ולא נסתפק בבינוניות. שנשאף להוות דוגמא אישית של חתירה לשלמות ולמצוינות. שאיפת המצוינות היא תכונת המנהיגות החשובה ביותר, והיא־היא שהופכת את מי שנושא אותה למנהיג ומוביל דרך. אני לא חושב שהציונות הדתית צריכה לחפש לעצמה משימות אחרות היום. אלו אותן משימות ואנחנו ברוך השם מספיק גדולים כדי לשאת את כולן. אין לנו את הפריווילגיה לוותר על אף אחת מהן או לייצר ביניהן תחרות או התנגשות. מדינת ישראל זקוקה לנו היום יותר מאי־פעם בשמירה על זהותה היהודית והציונית, בחיבור חינוכי עמוק של עם ישראל לשורשיו, בחיזוק ההתיישבות בכל מרחבי הארץ, ובשלל המשימות הלאומיות שנטלנו על עצמנו – לתיקון מערכת המשפט, חיזוק רוח צה"ל, ועוד ועוד.
אז מה כן האתגר שלנו היום? פשוט לשמור על עצמנו קיימים. מרבית התנועות האידיאולוגיות בעולם לא שרדו אחרי הדור השלישי, ונדמה שאנחנו עומדים בפני משבר דומה. הציבוריות הציונית דתית מאותגרת מאוד היום מבית ומחוץ, ואם לא נשמור על עצמנו ולא נשקיע בכך, אנחנו עלולים חלילה להתפורר ולהיעלם. ואם חלילה זה יקרה, לא נוכל להמשיך לשאת אף אחד מהדגלים. נמנה על קצה המזלג כמה מהגורמים המשפיעים שמרכיבים את האתגר הזה: התרבות הפוסט־מודרנית, על שאיפתה הקוסמופוליטית שמבקשת לצאת חוצץ נגד הגדרות של זהות ושייכות; החיכוך שלנו כקבוצת מיעוט עם הרוב הישראלי־חילוני בישראל; התמקדות היתר במחלוקות הפנימיות והוצאתן מכל פרופורציה; המתקפות עלינו מצד המתנגדים לדרכנו בחברה הישראלית; הבלבול בין השתלבות להיטמעות והסתירה הלכאורית, שלא באמת קיימת, בין שימור זהות ושייכות מגזרית להשתייכות כלל ישראלית, וממילא הקושי להרגיש טוב עם הזהות המגזרית שלנו; השאיפה הבוסרית לתפיסת הגה השלטון כאן ועכשיו, שדורשת מאיתנו להיות הרוב ועומדת בסתירה לעובדת היותנו עדיין מיעוט בחברה הישראלית ולהכרח לבנות תודעת מיעוט כדי לא להיטמע ברוב ובתרבותו החילונית; כל אלה ועוד מאתגרים מאוד את הציונות הדתית כתנועה ציבורית, במובחן מאוסף של אנשים פרטיים שלראשם כיפה סרוגה.
בכדי שנוכל להמשיך לשאת את הלפיד שהעביר לנו הרב נריה זצ"ל ולהעביר אותו הלאה גם לדור הבא ולאלה שיבואו אחריו, משימת הדור שלנו בציונות הדתית היא לשמר את עצמנו. את תחושת הזהות, השייכות והמחויבות לדרך, לערכים ולציבור שנושא אותם, ולחזק את גאוות היחידה ותחושת השליחות.
