איחוד האמירויות, למי שלא הספיק להתעדכן, מורכבת מאיחוד של שבע אמירויות שב-2 בדצמבר 1971 כרתו ברית, השתחררו מהשלטון הבריטי והקימו את מדינתם. לכל אמירות יש שליט משלה וכלם יחד כפופים לשלטון המרכזי תחת הנהגתו של נשיא האמירויות חליפה בן זאייד אאל נהיאן, בנו של המייסד ראשיד אאל המייסד זאייד בן סולטאן אאל נהיאן, שהוא גם האמיר של אבו דאבי. שליט דובאי, האמיר מוחמד בן ראשיד אאל מכתום, משמש גם ראש הממשלה וסגן נשיא האמירויות.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– אהבה בשחקים: נישואים בקורס טיס ובצל קורונה
– "דקירה בוגדנית בעם הפלסטיני": הנייה זועם על מרוקו
– בזרוע נטויה: מבצע החיסונים נגד קורונה בעיצומו
כמו בבתי מלוכה רבים, גם במשפחת השייחים לא חסרים סקנדלים. האחרון קשור בשליט דובאי ששתיים מבנותיו ברחו והוחזרו על ידי המשטרה החשאית. אשתו השישית, אהיה, בתו של המלך חוסיין שהתחתנה עם אאל מכתום האב כשהיה בן 69 ברחה לגרמניה והיום היא מבקשת מקלט מדיני באנגליה.
– הארמונות, המדבר, והבורג' חליפה: לחלק הראשון בסדרה על האמירויות, לחצו כאן
האיחוד נולד אחרי מאות שנים שבהם שלטו באזור שבטים שונים שחילקו את הטריטוריה. סוד יציבותן, אומר לנו המזרחן דר' מוטי קידר, הוא בכך שהיו ישויות הומוגניות שהנהגת כל אחת מהן הייתה מוסכמת ונטולת מרידות ומלחמות פנימיות. חוף המפרץ נקרא בעבר "חוף שודדי הים". ספינות האימפריה הבריטית שהיו בדרכן להודו ולמזרח הרחוק נשדדו לעתים קרובות בידי פיראטים בני השבטים בחצי האי ערב. בתחילת המאה ה-19 כפתה בריטניה על השבטים הסכמים להפסקת השוד הימי ומאז השתלטה למעשה על האזור למשך 150 שנה והחוף שינה את שמו ל"חוף שביתת הנשק".
אגב המפרץ, ברחבי העולם נהוג לכנותו "המפרץ הפרסי" אבל כאן, באיחוד האמירויות, ייעלבו קשות אם תקרא לו כך בשל האיבה והאימה לאיראן ולפיכך, כלל ראשון לבאים למדינה זו הוא: אמור מעתה "המפרץ הערבי".
המדינה אמנם מוסלמית, הגברים לבושים גלימת "קנדורה" כשעל ראשם צעיף "גוטרה" עם "עגאל" – אותה טבעת שחורה והנשים עטויות עבאיה אך כולם נושאים פניהם למערב, וכך כלל לא נדיר לגלות שתחת העבאיה הפתוחה מבצבצים זו מכנסי ג'ינס קרועים או חצאית מיני. המראות על חוף הים כאילו לקוחים מחופי ים בכל ארץ מערבית אחרת, עברת את קו החול – הגעת לארץ שבה לא חלים כל איסורי הדת והצניעות.
לגבר מותר לשאת ארבע נשים. בדרך כלל אחת מהן או יותר תהיה יתומה או חסרת משפחה וזאת כדי לקיים את מעשה החסד ולהעניק לה תמיכה והגנה. כך יוצא שאם המגבלות על התכנסות של משפחה גרעינית בלבד היו חלות שם, מספר הנוכחים היה עולה על המגבלה המותרת כאן. לא נדיר לראות מחזה שלפיו עומדת משפחה גרעינית כזו, גבר, ארבע נשים והרבה ילדים, עומדים ליד דוכן פלאפל ונוגסים בפיתה או מלקקים גלידה להנאתם.
הנשים מוגנות על פי חוק. 60 אחוז מהמשרות הציבוריות נושאות נשים והאזורים שבהם נמצא נפט בעבר היו בבעלות נשים שתפקידם היה לדאוג למשפחה.
ברחוב כמעט לא תשמעו ערבית, קרוב ל-90 אחוז מ-9 מיליון התושבים באמירויות אינם אמירתיים אלא עובדים זרים, לכן אין שום סיבה שידברו ערבית. רובם הודים, אפגאנים, פיליפינים, פקיסטנים, בנגלדשים, אוסטרלים, בריטים, צפון ומרכז אמריקנים והמון המון רוסים, בעיקר רוסיות. שלטי הרחוב הם באנגלית (וגם בערבית – סוף סוף מדובר באיחוד האמירויות הערביות) וגם בבתי הספר מלמדים באנגלית. לאמירתיים החינוך, כמו גם הבריאות וההשכלה הגבוהה הם חינם ואילו העובדים הזרים נאלצים לשלם ממיטב כספם עבור השירותים.
מכלכלה נחשלת המתבססת על דייג ושליית פנינים, הפכה המדינה לאחת מעשירות תבל. תחילה היה זה בזכות הנפט שנמצא בה בשנות ה-60 אבל עתה, כאשר עתודות הנפט מתדלדלות רמת החיים מן הגבוהות בעולם מושגת על ידי שינוי תפיסה שהשוק באמירויות מספק לסוחרים, למשקיעים וליזמים, במיוחד בשדה ההיי-טק והבנייה. שפע של הזדמנויות כמעט בלי ביורוקרטיה, תמריצים גדולים ותשתיות מודרניות – כל מה שצריך כדי ליצור אזור סחר חופשי. נמל ג'בל עלי הפך לאחד הגדולים בתבל כאשר הציע לכל העולם שירותי עגינה, אחסנה והובלת סחורות באפס מסים. אז אם נותנים לך בחינם – לא תיקח?!
נראה כי אדריכלים מהשורה העולמית הראשונה פצחו במין תחרות פרועה מי ייתן לעצמו להשתולל יותר בעיצוב המגדלים הסוגרים על קו הרקיע. הדקל, שאינו אלא שורת איים מחוברים היוצרים מן האוויר תמונה מרהיבה של ענפי דקל מחוברים בשדרה מרכזית, הוא מגה פרויקט שלצורך בנייתו השתמשו במומחים העולמיים לייבוש הים, הלוא הם ההולנדים כמובן שכרו למענו 7 מיליוני טון של סלעים והוציאו מיליוני טונות של חול מקרקעית הים ליצירת הפאר הזו. בנסיעה לאורך שדרת ה"דקל" אתה רואה חווילות מהודרות, בתי מלון עתירי כוכבים ובקצהו, בראש הדקל, שוכן מלון "אטלנטיס" הבנוי על ראש הר טבול גינות והמזכיר טירה עתיקה, או יותר נכון חיקוי הדיסנילנד שלה.
שתי חברות פיתוח ענקיות אחראיות לתשלובת הארכיטקטונית הפנומנלית של דובאי: Emaar ו- Damac ששמותיהם מתנוססים ומוארים בראשי המגדלים בכל אשר תפנה. זאת לצד עוד 220 חברות בנייה מרחבי העולם שגייסו את טובי האדריכלים כדי ליצור את מה שהם מכנים "עיר העתיד" בעיקר בדובאי ובאבו-דאבי.
קניון דובאי מופעל ע"י Emaar. הוא נחשב בין הגדולים בעולם ושטחו – 500 אלף מ"ר – שווה ל-50 אצטדיוני כדורגל. כאשר נפתח ב-2009 בקרו בו 39 מיליון איש. ב-2019 – עד פרוץ הקורונה, הספיקו לבקר בו יותר מ-84 מיליון.
הוא שוכן בצמוד למגדל בורג' חליפה הנחשב היום למגדל הגבוה בעולם. גבהו 828 מטרים אבל בקומת הקרקע שלו כבר בנו את הדגם של המגדל שיטול ממנו את תארו, שיגיע לגובה של קילומטר אחד.
המגדל היה אמור להיקרא מגדל דובאי אולם המשבר הכלכלי שפקד את המדינה הותיר את היזמים במחסור חמור במשאבים פיננסיים. לעזרתם התגייס נשיא האמירויות, שייך חליפה בן זאייד אל נהיאן שהסכים להשלים את 8 מיליארד הדולרים הנדרשים להקמתו אבל התנה זאת בכלך שהמגדל יישא את שמו וכך שונה השם לבורג' חליפה.
***
איחוד האמירויות לא תקבל את פרס מועצת האו"ם לזכויות אדם, גם לא את פרס נובל לשלום. הבדלי המעמדות בולטים לעין כל ולא רק בבתים ובשכונות המגורים. האמירתיים עשירים, את זה רואים מיד. בכבישים רחבי המסלולים נעות מכוניות פאר בכמויות שאצלנו רואים רק סקודה או מיצובישי. את האמירתיים לא תפגשו ברחוב, הם מעדיפים להסתופף בטירות ובארמונות ואם הם כבר יוצאים הרי שיסתתרו מאחורי החלונות הכהים של מכוניות היוקרה. הקרקע שעליה בנויים ארמנותיהם הוענקה להם חינם אין כסף על ידי הממשלה. כל משפחה זכאית לחלקת קרקע.
מצבם של העובדים הזרים שונה בתכלית. 72 אחוז מהם גברים. רובם באו לאמירויות בגפם ובגפם ייצאו. רק מי שמרוויח מעל 10 אלפים דירהאם יכול להביא את משפחתו. עובד זר יקבל אשרה אם יש לו מקום עבודה קבוע. אם יפוטר – עליו למצוא עבודה בתוך שלושה חודשים אחרת תשלל אשרת השהייה שלו.
מדוע הם מסכימים לבוא בתנאים קשים אלה? שאלתי. "כולם מקריבים משהו כדי לקבל חיים טובים יותר" עונה לורדס, מדריכת התיירים שלנו. שכר העבודה גבוה יחסית אך הם משוללי זכויות. בדרך כלל אחרי שלוש שנים הם מסיימים את "הקדנציה" וחוזרים לארצותיהם.
עם פרוץ השלום רבו המבקרים הטוענים כי מדובר בעבדות מודרנית ובסחר בבני אדם, ואכן יש באמירויות תופעות מכוערות של סחר בנשים. הסנגורים יטענו כי איש אינו מכריח את העובדים, הנוהרים לכאן במיליונים, להגיע אבל כאן הם מקבלים שכר נאות, יחס ותנאים טובים וכמעט שאינם משלמים מיסים. עובד זר נדרש לשלם רק עבור אשרת הכניסה בין 1,200-3,00 דולר אך בדרך כלל זו משולמת על ידי המעסיק שחתם אתו חוזה העסקה. הם אינם זכאים לביטוח רפואי אך הממשלה פתחה עבורם מרפאות זולות. כך ניתן לראות לאורך רחוב ג'ומיירה עשרות מרפאות שיניים קטנות עבור אותם עובדים. הם מתגוררים בבתים קטנים ורובם מתרכזים במה שמכונה "העיר הבינלאומית".
בגלובאל ווילג' – הכפר העולמי – אטרקציית התיירות הגדולה ביותר. המלא בביתנים, דוכנים ומופעים המייצגים 90 מדינות בעיקר במזרח, פגשנו בביתן של תימן דווקא שתי צעירות שהפעילו דוכן לממכר דבש. שיחה קצרה שהתפתחה בינינו גילתה כי מדובר בשתי צעירות פלשתיניות שהיום הן בעלות אזרחות ירדנית. כשהן שומעות שאני מישראל הן נבהלות מעט אך מייד מתעשתות. "היכן נולדת?" אני שואל את האחת. "בבאר שבע" היא עונה. "ואת?" – "בבית שאן". "אז אתן ישראליות בכלל!" הן מושכות בכתפיהן. "כעת אנחנו מתגוררות בירדן". נדיה ועמאל רוצות לבקר בישראל אך יודעות שסיכוייהן לכך קלושים. בינתיים הן מתנחמות בכך שישראל, כלומר אני, קנתה מהן צנצנת דבש תותים קטנה. ולא, שקלים הם לא מקבלות אבל דולרים – בהחלט.
