"הקו הירוק הוא בכלל כחול", קובע פרופ' משה ברור. והוא יודע היטב, כי הוא ראה במו עיניו את הקו הזה מתפתל מנקודה לנקודה. "בתהליך שהוביל להסכמי שביתת הנשק וסיום מלחמת העצמאות, כשמשה דיין שרטט את הקו בנוכחות הירדנים, הוא עשה זאת בעיפרון כחול. רק כשמחלקת המדידות הדפיסה את המפה, הקו סומן בצבע ירוק, ומכאן קיבל את שמו".
כתבות נוסות באתר מקור ראשון:
– אין יותר ימין ושמאל: מה ההבדל בין הבחירות הנוכחיות לשלוש הקודמות?
– השגריר פרידמן: "התגובה הנכונה לפיגוע היא להישאר כאן"
– למרות הקורונה: יותר מ-20 אלף עולים חדשים ב-2020
באותם רגעים היסטוריים, לא צבעו של הקו הטריד את ברור, אלא תכונותיו האחרות. "עובי הקו שדיין שרטט היה כשני מילימטרים. אמרתי לו: 'סלח לי, אבל בַּשטח רוחב הקו הזה הוא 200-300 מטר, ובאזור קטאנה למשל הוא עובר ממש בתוך הכפר'. דיין, בזלזול רב, עשה לעברי תנועת ביטול נוסח 'אל תתערב בעניינים לא לך'. זה היה נכון מצידו כי הגעתי לשם כעיתונאי, כמשקיף, אבל ההתרחשויות הוציאו ממני את הגיאוגרף שבי".
"הרבה ממה שנידון בלוזאן לא דווח לעיתונות. היו גם דברים שנותרו פתוחים. את זה השאירו לישיבות של הוועדות המשותפות בראשות נציגי האו"ם. עד היום אני שומר אצלי את נוסח ההסכם שחולק שם לעיתונאים, כמזכרת מאותם ימים"
שמו של ברור בן ה-98 מוכר לכל תלמיד בישראל. "אטלס ברור" (בהוצאת יבנה), אטלס חינוכי שאותו הוא מוציא לאור מאז קום המדינה, הפך לציוד חובה במערכת החינוך. הוא עצמו נכח בצמתים ההיסטוריים שבהם נקבעו כמה מקווי הגבול המשורטטים במפות, ולעיתים אף היה שותף ליצירתם. ב-1949, ככתב של עיתון "הצופה", נשלח לסקר את שיחות שביתת הנשק שנערכו באי היווני רודוס, וכן את ועידת לוזאן, שהתקיימה בשווייץ במטרה לגבש הסכם שלום קבוע בין מדינת ישראל לשכנותיה. דיין, כמפקד חטיבת ירושלים, היה זה שניהל את המגעים הדיפלומטיים עם ירדן, כאשר מולו ניצב מפקד הלגיון הערבי בירושלים, עבדאללה א-תל.
"עם הירדנים היו קשיים מסוימים לגבי מיקום הקו", ממשיך ברור ומתאר. "הצבא הירדני נשלט אז על ידי קצונה בריטית, והירדנים הרבו להיוועץ בבריטים, דבר שלא היה לרוחם של הישראלים. כך למשל, מפקד בריטי בלגיון הערבי עמד על כך שהירדנים לא צריכים לוותר בעניין הכביש לירושלים, שעובר דרך לטרון. ישראל הייתה מאוד מעוניינת שהכביש ייפתח. גם קיומו של קו המים מראש-העין לירושלים היה קשור בכך, וכשהירדנים תפסו את התחנה החשובה בלטרון התעוררה מחלוקת. בסופו של דבר הוסכם על שטח הפקר".
האם באותם ימים הקו הירוק נתפס כגבול קבע או כפתרון זמני?
"כזמני בהחלט, וכמבוא להסכם קבוע יותר. על סמך זה נערכו בקיץ השיחות בלוזאן. הסכם שביתת הנשק לא עסק בהרבה היבטים מעשיים של המציאות שבה חלק מהארץ הוא בשליטת מדינת ישראל וחלק בשליטה של מצרים או של ירדן. בלוזאן דנו באופן נרחב יותר בהסדר מדיני קבוע, אבל הקו שעליו הוחלט בשביתת הנשק נשאר בעינו.
"הרבה ממה שנידון בלוזאן לא דווח לעיתונות, ומשיחות עם המשתתפים לא יכולתי לדעת בדיוק מה הושג שם. היו גם דברים שנותרו פתוחים: בכלל לא דיברו על בעיית המים, שהייתה קריטית, ועל סוגיות נוספות שנוגעות לקרקעות. את זה השאירו לישיבות של הוועדות המשותפות בראשות נציגי האו"ם, שעסקו בנושאים אקטואליים והכניסו שינויים מסוימים בקווי שביתת הנשק. עד היום אני שומר אצלי את נוסח ההסכם שחולק שם לעיתונאים, כמזכרת מאותם ימים".
עגנון נשאר בחוץ
ברור נשוי לרִנה (88), בת למשפחת אריסון – אחותו של תד ודודתה של שרי. הוא אב לארבעה ילדים שהגדולה שבהם כבר בת 65. שמונת נכדיו גאים במפעל של סבא, ולאורך השנים נהנו לבוא לחדר העבודה שלו, לנבור בין האטלסים ולקחת חומרים לצורך לימודיהם.
בגילו, שכבר מגרד את המספר מאה, הוא עדיין זוכר הכול. משרדו הצנוע עמוס באטלסים מכל העולם, ובכל רגע הוא יודע איזה כרך לשלוף להמחשת דבריו. "נראה לי שזה משמיים", הוא אומר כשאני מציינת את הבקיאות שלו. "זו הרגשה שאתה מחזיק בזיכרון שלך מידע רב שמידת החשיבות שלו אולי תתברר כגדולה. אם לא תכתוב אותו – ברגע שאתה הולך לעולמך, כל הארכיון הזה הולך גם הוא לעולמו".
והארכיון הזה עמוס וגדוש. כעיתונאי הגיע ברור לאירופה למודת השואה, היה מהראשונים להיכנס למחנה ברגן-בלזן לאחר ששוחרר, וסיקר את משפטם של בכירי המשטר הנאצי. כפרופסור לגיאוגרפיה באוניברסיטאות תל-אביב ובר-אילן הוא חקר במשך עשרות שנים את נושא התוויית הגבולות, פרסם ספרים ומאמרים מקצועיים, ערך עשרות מפות וגם כתב לא מעט ערכים עבור האנציקלופדיה העברית. ממשלות ישראל אף קראו לו לייעץ בחתימת הסכמי שלום, או בהכנת הקרקע להסכמים כאלה, שבסופו של דבר לא יצאו אל הפועל. על פועלו זכה בשנת תשס"ב בפרס ישראל בחקר הגיאוגרפיה.
באוגוסט האחרון הוציא לאור מהדורה נוספת של האטלס שלו, עומד כהרגלו בבית הדפוס כדי לפקח מקרוב על הכרכים והגרסאות השונות – זו שמיועדת לבתי הספר היסודיים, זו של התיכונים וכן הלאה. "אנחנו כבר מכינים את המהדורה של 2018", הוא מספר, "אבל השנה אני גומר עם העבודה שלי על האטלס. הגעתי לגיל שזה קצת מעמסה". ועם זאת, הוא רחוק ממחשבות על פרישה מוחלטת מפעילות מקצועית. "אני עוסק עכשיו במחקר שקשור לאפשרויות התוויית הגבול בין ישראל לבין מדינה פלסטינית, אך מההיבט הגיאוגרפי, לא הפוליטי. אני מנסה לברר – לפי התנאים על פני הקרקע, תפרוסת האוכלוסייה ומקורות הקיום – מהו קו הגבול שאפשר יהיה להגיד עליו שהוא הבחירה הטובה ביותר. המחקר הזה, שכולל תיאומים עם כמה גיאוגרפים בריטים, הוזמן ונתמך על ידי גורם אירופי, אבל כעת הוא נעשה ביוזמתי".
הוא נולד בווינה בשנת 1919, ובטרם מלאה לו שנה, עלו הוריו לישראל והתיישבו בירושלים. אביו, ד"ר אברהם יעקב ברור, היה אף הוא גיאוגרף והיסטוריון, ממניחי היסודות ללימוד גיאוגרפיה בישראל. הוא עסק במחקר ובהוראה של גיאוגרפיה, שימש כגיאוגרף של הרבנות, והיה גם פעיל למען השפה העברית וחבר בוועדת השמות הממשלתית בראשית ימיה. ש"י עגנון, חיים נחמן ביאליק, אליעזר בן-יהודה ובכירים נוספים מהיישוב העברי היו בין חבריו הקרובים. מלבד משה נולדו לו שתי בנות – חולדה ליברנומה (88), שעבדה שנים כעיתונאית באיטליה והיום מתגוררת בפירנצה, ויהודית, שכבר הלכה לעולמה.
ד"ר אברהם ברור הרבה לסייר בארץ, כשהוא לוקח עמו לא פעם את משה הפעוט. בכתב-העת "הַגִּנָּה", ירחון לענייני חינוך תינוקות שיצא לאור ביישוב היהודי, מתאר האב כיצד החל ללמד את בנו כבר מגיל שנתיים על העולם הסובב אותו. "הדבר הראשון מצבא הטבע שעניין את תינוקי (…) היו הלבנה והכוכבים", כתב אברהם ברור באחד הגיליונות של שנת 1925. "בזמן קצר זכר באיזה צד עליו לחפש את הלבנה (…) הוא יודע כבר שהלבנה הולכת וגדלה ערב-ערב, ואחרי כן יש לילות ללא ירח".
הסופר ש"י עגנון היה מצטרף לעיתים לסיורים. "היינו הולכים בכפרים ערביים בסביבות ירושלים או בעיר העתיקה", מספר משה ברור. "אבי היה מביא חוקרים מחו"ל ונכנס עמם לכנסיות. היו לו קשרים עם נזירים שעסקו בידיעת הארץ. עגנון הקפיד לעולם לא לדרוך בכנסייה, ותמיד אמר: 'אני לא נכנס למקום של עבודה זרה'".
בטיולים אחרים חבר אליהם ביאליק. "אבי לקח אותו לים המלח ולחברון, וגם באנו לא מעט לביתו. ברגע שהיינו נכנסים אליו הביתה, הוא היה פותח מגירה קבועה, מוציא סוכרייה אדומה ונותן לי. אחר כך היה שולח אותי לקרוא ספרים או לשבת בגינה בזמן שהוא מדבר עם אבא. קיבלתי ממנו חיבוקים, ליטופים וצביטות בלחי".
כבר כתלמיד כיתה ב' בבית הספר "תחכמוני" פרסם משה ברור מאמר בנושא העיר ונציה, שנדפס בעלון התלמידים "חברנו". "העיר הזאת משונה היא", תיאר במאמרו, "כמו אנייה גדולה. כל הרחובות מלאים מים וכל הבתים עומדים במים".
כשסיים את לימודי התיכון, כבר ידע מה יהיה הכיוון המקצועי שלו. ערב מלחמת העולם השנייה הוא נסע ללמוד גיאוגרפיה וגיאולוגיה לתואר ראשון ב"קינגס קולג'" בלונדון. באותם ימים גם החל לעבוד כעיתונאי עבור הצופה. עם פרוץ המלחמה הוא שב לארץ ולמד באוניברסיטה העברית, ובהמשך יצא שוב לאירופה המדממת, כדי לסקר את תבוסתם של הנאצים. כך היה מהעיתונאים הראשונים שנכנסו למחנה הריכוז ברגן-בלזן לאחר שהגרמנים נסוגו. "הגעתי לשם כשבוע אחרי שהמחנה שוחרר", הוא מספר. "במקום היו פזורות, לפי הערכות שונות, בסביבות 20 אלף גופות. לא נתנו לנו להיכנס יותר מדי פנימה, כי הייתה מגפת טיפוס. גם ריססו את כולנו בדי-די-טי. עברתי שם וראיתי את הגופות, וזה היה משהו שהמוח התקשה לתפוס. ילדים שוכבים בעיניים פקוחות. יצאתי ממש חולה מהמראות הללו".
"היינו הולכים בכפרים ערביים בסביבות ירושלים או בעיר העתיקה. אבי היה מביא חוקרים מחו"ל ונכנס עמם לכנסיות. היו לו קשרים עם נזירים שעסקו בידיעת הארץ. עגנון הקפיד לעולם לא לדרוך בכנסייה, ותמיד אמר: 'אני לא נכנס למקום של עבודה זרה'"
ברור סיקר גם את "משפט בלזן", שהתנהל בעיר הגרמנית לינבורג מיד לאחר המלחמה. 45 פושעים נאצים ממחנות ברזן-בלזן ואושוויץ הועמדו שם לדין. "פתיחת המשפט הייתה ביום כיפור. הלכתי לבית הכנסת, וכשהגיעו לתפילת 'יזכור', שבה נהוג שמי שהוריו בחיים יוצא החוצה, הייתי היחיד שיצא. כולם הסתכלו עליי וחשבתי שעוד רגע האדמה בולעת אותי. עמדתי בחוץ ושמעתי בכיות קורעות לב של אנשים שאיבדו את כל משפחתם".
בהמשך נשלח לדווח ממשפטי נירנברג. "יותר מכול נחרתה לי בזיכרון העדות של מפקד מחנה אושוויץ, רודולף פרנץ הס. הוא הדגיש כיצד מפעם לפעם נהג לבדוק את תאי הגזים ולוודא שהם פועלים כשורה. ולמה עשה את זה? כדי שהמוּצאים להורג ימותו מהר ולא יסבלו. אתה שומע דבר כזה, ולא יכול שלא ליפול מהכיסא".
שטח ההפקר נעלם
לאחר המלחמה חזר ברור ללימודי תואר שני בגיאוגרפיה בלונדון, ובמקביל החליט להוציא לאור אטלס בעברית. הראשון להוציא אטלס כזה, הוא אומר, היה זאב ז'בוטינסקי, באמצע שנות העשרים, וב-1935 פרסם אברהם ברור אטלס ראשון לבתי הספר. כשבנו ביקש להוציא אטלס מעודכן ומשוכלל, הוא החליט לעשות זאת בווינה, שכן ביישוב היהודי של אותם ימים היה קשה עד בלתי אפשרי להדפיס ספר כזה. כשהגיע לעיר, ניסה גם למצוא קרובי משפחה, אך התברר לו כי איש מהם לא שרד את השואה.
לצורך הוצאת האטלס יצר ברור קשר עם מנהל המכון הגיאוגרפי בווינה, ד"ר הוגו פון-אקלט, שלימים נודע כמי שעזר להציל יהודים רבים בשואה. לאחר שנחתם חוזה, הם החלו לעבוד על המיזם החדש. "באותם ימים היו משרטטים את כל המפות ביד, ואחר כך היו מדביקים את השמות במקומות הנכונים ומצלמים את זה", מספר ברור. "הבעיה הייתה שבווינה לא נשאר אף לא בית דפוס אחד שהחזיק אותיות עבריות. לבסוף נודע לי שמנזר בעיירה קרובה הדפיס את הברית החדשה בעברית. רק שם מצאנו דפוס עברי".
כשהמהדורה הראשונה הייתה מוכנה, רצה ברור לשלוח עותק לירושלים כדי שאביו יעבור עליו טרם פרסום, אך בשל בעיות דואר לא הצליח לעשות זאת. רק כששב בעצמו ארצה, הביא איתו את האטלס שכבר הודפס. "אבי בדק ואמר 'זה אטלס יפה, אבל אילו משרד החינוך היה שולח לי אטלס כזה, הייתי פוסל אותו'. הוא מצא שגיאות, טעויות בתעתיק השמות, והיו לו השגות על אופן חיתוכן של המפות. את כל מה שהוא העיר עליו תיקנתי עבור המהדורה השנייה".
ביום הכרזת המדינה, 14 במאי 1948, שהה ברור בלונדון, ונשלח כעיתונאי לבית הנבחרים הבריטי. "אני וכמה עיתונאים נוספים הצלחנו לתפוס במסדרון הפרלמנט את שר החוץ ארנסט בווין. הוא הצהיר: 'פינינו את פלשתינה'. אמרתי לו: 'אבל יש פה ידיעות על יחידות של הלגיון הערבי בירושלים'. הוא לא ענה על זה. בווין לא היה אנטישמי, אבל היה אנטי-ציוני, את זה אני יכול להבטיח לך".
מלחמת העצמאות הביאה אותו לחזור ארצה ולהתגייס. הוא הוצב בחזית מול המצרים, אבל לא היה מעורב בלחימה בפועל. במערכת הצופה חסר באותם ימים עורך לילה, וברור שוחרר מהמערכה לטובת העיתון. הוא עבד עם מייסד הצופה והעורך הראשון שלו, הרב מאיר בר-אילן (ברלין), ממנהיגי הציונות הדתית. "חבל שהרב ברלין נפטר קצת אחרי קום המדינה. הוא היה האיש המתאים ביותר לרשת את חיים וייצמן כנשיא", אומר עליו ברור.
המגעים לשביתת הנשק, שאותם נשלח לסקר, החלו בעוד הקרבות נמשכים בחלק מהחזיתות. "השיחות היו ברוח טובה. ראשית התקיים מול המצרים משא ומתן, שאותו הוביל מנכ"ל משרד החוץ ולטר איתן, אבל לדעתי איש המפתח היה אליהו ששון. כיליד דמשק וכדובר ערבית הוא זה שחולל את המפנה, ובמידה מסוימת עשה זאת גם יגאל ידין, חברי מילדות".
מה היו סלעי המחלוקת במשא ומתן עם המצרים?
"קו שביתת הנשק תאם את הגבול בין מצרים לבין פלשתינה בתקופת המנדט, אך התעוררה שאלה בנוגע לגבול באזור ניצנה. המצרים רצו אחיזה במקום, ובהמשך הוכרז שם שטח מפורז, פתוח לשני הצדדים. במסגרת השיחות הוסדרו גם בעיות שהתעוררו עם הבדווים לאורך הגבול. ההסכם שהושג עם המצרים היה מניח את הדעת ולא היו בעיות פוליטיות משמעותיות לאורך השנים, עד שנאצר החל בהכנות למלחמה, מה שהוביל למבצע קדש".
ראש המשלחת הישראלית לשיחות עם סוריה ולבנון היה מרדכי מקלף, לימים הרמטכ"ל השלישי של צה"ל. ברור מספר כי מקלף, חברו מילדות, ביקש ממנו מידע גיאוגרפי שישמש במשא ומתן. "בשיחות עם הסורים, שהתנהלו בתיווך אמריקאי, היה לדעתי משגה מסוים: בקו שביתת הנשק היו צריכים להזיז את הסורים יותר מזרחה. אלא שהאו"ם עמד על כך שהגבולות המדיניים של פלשתינה יישארו, וכל השינויים יהיו בהוספת שטחי הפרדה ושטחים מפורזים".
היו לך השגות על מתווה הקו הירוק?
"לדעתי נעשה משגה בכך שכללו בישראל את כפרי המשולש. השיקול היה צבאי, בהתאם למיקום המשלטים והדרכים, אך חלק מהנתונים האלה כבר אחרי כמה שנים היו חסרי משמעות. דיברו על חשיבות הכביש של ואדי ערה, אבל תוך כמה חודשים אפשר היה לפתוח את הכביש דרך יקנעם. אם באמת תהיה אפשרות לפתור את הבעיה הפלסטינית, אולי כדאי שהאזור הזה יועבר אליהם. המתנגדים הכי חריפים לכך הם הערבים, כי טוב להם פה. בשום מדינה ערבית אין להם מה שיש להם פה".
בספטמבר האחרון פורסם ב"מקור ראשון" כי בעיזבונו של השר דב יוסף, מי שבימי מלחמת העצמאות שימש כמושל הצבאי של ירושלים, נתגלתה מפה של העיר המחולקת, בחתימתו של ראש הממשלה דוד בן-גוריון. החתימה נועדה כנראה לאשר את קווי התיחום בין שני הצדדים בתום המלחמה, אלא שהמפה הזו אינה תואמת את התוואי המוכר של הגבול. "הקו במפה לגמרי לא נכון", אומר ברור, שקיבל לידיו את המסמך לבדיקה. "בפועל היו שני קווים, וביניהם שטח הפקר – שאינו מופיע במפה. באזור שער יפו היה שטח הפקר ברוחב של למעלה ממאה מטר, באזור שער שכם הרוחב היה כמעט מאתיים מטר, והוא הדין בהר הצופים. הקטע במפה שנושא חתימה של בן-גוריון גם לא שייך לאזור הזה. אני לא מתאר לעצמי שראש הממשלה חתם על המפה הזו. הוא לא התערב בענייני המשא ומתן, שהתנהל בעיקר בין אנשי צבא. זו איננה המפה של הסכם שביתת הנשק".
"בשיחות עם הסורים, שהתנהלו בתיווך אמריקאי, היה לדעתי משגה מסוים: בקו שביתת הנשק היו צריכים להזיז את הסורים יותר מזרחה. אלא שהאו"ם עמד על כך שהגבולות המדיניים של פלשתינה יישארו, וכל השינויים יהיו בהוספת שטחי הפרדה ושטחים מפורזים"
להציל את המלך חוסיין
עבודת הדוקטור של ברור, שאותה כתב בלונדון במהלך שנות החמישים, עסקה בגבולות ישראל בתקופת המנדט ולאחר קום המדינה. המנחה שלו שימש גם כיועץ הגיאוגרפי של משרד החוץ הבריטי, והודות לכך נפתחו בפני ברור תיקים סודיים שעסקו בכינון גבולות המנדט. "הופתעתי לגלות שם שדווקא המעורבות של גורמים ציוניים הביאה כמה ממקבלי ההחלטות האנגלים לנקוט עמדה שלילית כנגד הדרישות הציוניות. כך למשל, האיש שהתווה את הגבול בין פלשתינה לבין לבנון וסוריה נעשה ממש אנטי בגלל הלחצים של היהודים. מי שהרגיז אותו במיוחד היה פנחס רוטנברג; הרצון שלו להשתלט על הירדן ולהקים תחנת כוח נתפס כזלזול באינטרסים הבריטיים. בשלב יצירת הגבול עם ירדן, בתחילת שנות העשרים (אז הוקמה "אמירות עבר הירדן" כישות נפרדת הכפופה לנציב העליון הבריטי – מ"פ), היו כאלה שחשבו שאסור לתת לרוטנברג להקים שם את מפעל החשמל שלו".
מקריאה בתיקים הסודיים גם נוכח ברור לדעת שכמה מהבכירים הבריטים שפעלו באזורנו לא באמת "ראו בעין יפה" את הקמתו של בית לאומי לעם היהודי בפלשתינה, כנאמר בהצהרת בלפור. "מצאתי גם שהגנרל אלנבי התנגד להכללת הנגב בפלשתינה. הוא חשב שהנגב צריך להיות חלק ממצרים, וכך יהיה רצף בין מצרים לעולם הערבי".
על המגעים שהובילו לשרטוט הגבול הנוכחי בין ישראל למצרים, מתח ברור ביקורת מקצועית חריפה. בהתבטאות בכנס גיאוגרפי, שצוטטה במעריב בדצמבר 1986, הוא קבע כי "סימון גבול טאבה בהסכם קמפ-דיוויד הוא מחדל ישראלי הגובל ברשלנות פושעת". "מנחם בגין לא לקח יועץ גיאוגרפי למשא ומתן, וזו הייתה טעות גסה", הוא מסביר לנו. "במקום זה לקחו ארכיטקט נוף, שלא התמצא בפרשת התהוותו של הגבול. המצרים ניצלו את זה לרעה. כשהנציגים הישראלים חזרו מהשיחות בקמפ-דיוויד, הם בדקו את המפה שלהם מול מפה שאני סיפקתי עוד בתחילת שנות השבעים, וראו שהשטח לא תואם. נציגים של משרד החוץ הגיעו אליי בלילה, הראו לי את מפת ההסכם, ואני אמרתי: 'רימו אתכם'. לפי מפת הגבול שנקבעה בין הבריטים לטורקים בשנת 1906, אזור טאבה לא היה בתחומי מצרים".
בוררות בינלאומית, שהסתיימה רק בשנת 1988, קבעה כי במסגרת הנסיגה מחצי האי סיני צריכה ישראל למסור למצרים גם את טאבה. "אני הכנתי את החומר לבוררות, אבל הבוררים אמרו: 'חתמתם, אז חתמתם'. וכך, המשולש הזה שבו נמצאו טאבה והמלון שבנו הישראלים, הלך לאיבוד".
לקראת הסכם השלום עם ירדן לא חזר משרד החוץ על הטעות, וברור צורף למשלחת לשיחות. עם חתימת ההסכם בשנת 1994, הוא השתתף בסימון הגבול בפועל. מדובר היה בפרויקט לא פשוט. "הגבול המנדטורי עם עבר הירדן סומן ידנית על ידי פקיד בריטי, שבא ומתח קו על המפה. קו זה לא תאם את נוסח הגדרת הגבול במסמך רשמי שפרסם הנציב העליון הבריטי בשנת 1922. ראש המשלחת הישראלית, אליקים רובינשטיין, הצליח לשכנע את הירדנים להכיר במסמך הכתוב, ולא בסימון שהופיע במפות של ממשלת המנדט. המלך חוסיין הבין שהגבול צריך להיות יותר מזרחה, אבל חשש מוויתור שיגרום לכל מדינות ערב להזדעק נגדו. הוא הציע שנזיז את הגבול רק היכן שקשה להבחין בתזוזה, וכך היה. מאז, יש מפעם לפעם סטיות באפיק זרימת מים של נחל הערבה או שינויי זרימה בנהר הירדן שמוחים את הסימנים בשטח, ואז יושבים עם הירדנים ועושים תיקונים קלים ברוח טובה".
גם לוועדה המכינה לקראת משא ומתן אפשרי עם סוריה זומן ברור. הוא יעץ להכניס תיקון קטן בגבול העתידי לאחר הסכם שלום, ולהעלות אותו במדרון הגולן מעל לבקעת הירדן. "לו היה חוזה שלום עם סוריה, ההנחה הייתה שיחזירו את רמת הגולן. הצעתי לרבין קו שעולה כמה מאות מטרים למעלה, כדי שלישראל תהיה שליטה על המדרון לצד הכנרת, ולסורים לא תהיה גישה לכנרת ולירדן", הוא מנמק.
לאור מאורעות השנים האחרונות בסוריה, האם אתה חושב שהיא תמשיך להתקיים כמסגרת מדינית אחת?
"חאפז אסד היה דיקטטור, וגם בשאר אסד הוא דיקטטור, ובה בעת יש ספקות גדולים אם אפשר לקיים את היחידה הזו. אולי כדאי לחלק אותה, שהדרום יהיה בפני עצמו. אסד אולי יחזיק עוד כמה זמן בחסדי רוסיה ואיראן, אבל זה לא יימשך הרבה. הן בעצמן כבר מציעות לקיים בחירות בעוד כשנה או שנתיים ולהחליף אותו. בינתיים ההרס שנעשה שם לא יתואר".
על קטלוניה, שמנסה להכריז חד-צדדית על עצמאות והתנתקות מספרד, אומר ברור: "קטלוניה התפתחה למרכז הכלכלי החשוב ביותר בספרד. נוצר מצב שבו הקטלאנים חשים מקופחים, כמי שמשלמים מיסים גבוהים ותומכים בדרום הנחשל. אני סבור שכיום, בעיקר לאור ההתפתחות של האיחוד האירופי, עצמאות מלאה לקטלוניה תפגע גם בה וגם בספרד. מוטב שיגיעו להסדר כמו בבריטניה, שבה סקוטלנד היא יחידה נפרדת בעלת פרלמנט משלה, אבל עדיין חלק מהממלכה המאוחדת. להיפרד לגמרי זה לא הדבר הטוב ביותר".
פתרון במסגרת שחורה
מאז תחילת המילניום הנוכחי מרבים לטעון כי בחסות האינטרנט והכפר הגלובלי שנוצר, איבדו הגבולות ממשמעותם. ברור מצידו מצביע על כך שנושא הגבולות ממשיך להסעיר מדינות ולגרום להן לצאת למלחמות. "לעיתים קרובות במשא ומתן יש צד שהוא חזק יותר ויכול לכפות את עמדתו, ולכן התוויית הגבולות נעשית בהתאם לרצון של אותו צד, אף שמבחינה הגיונית זה לא נראה כגבול נבון. עם זאת, כיום המגמה היא לנסות לסמן גבולות שיתאימו לתחום האכלוס של כל עם. כלומר, שלא ייווצר מצב שעם זה או אחר מוצא את עצמו בחלקו בתוך מדינה אחת ובחלקו בתוך מדינה אחרת".
מה הפתרון האופטימלי שצריך להיות ביהודה ושומרון כדי שלא תיווצר אנומליה כזו?
"נקודת הכובד בגבול צריכה להיות התפקוד שלו. זאת אומרת, יהיה גבול, אבל יחד עם זאת תהיה זכות מעבר די חופשית – ישראלים יוכלו לעבור לתוך המדינה הערבית כדי לעבד אדמות, הם ייהנו מנגישות למקומות שבהם יש להם אינטרסים כלכליים, וכך גם מהצד השני".
"גרנו בחצר משותפת עם ערבים. היו יחסי שכנות מעולים, וכשהוריי נסעו לירושלים, השכנים דאגו לאחותי ולי והאכילו אותנו"
בילדותו, הוא מספר, התגוררה משפחתו בחברון במשך כחצי שנה, מאחר שהאב התבקש לבצע סקר לגבי האפשרות של הטמעת יישובים יהודיים באזור. "גרנו בחצר משותפת עם ערבים. היו יחסי שכנות מעולים, וכשהוריי נסעו לירושלים, השכנים דאגו לאחותי ולי והאכילו אותנו". לימים, כחוקר וכמרצה, הרבה להסתובב בכפרים הערביים עם קולגות או עם הסטודנטים שלו. עד לפני כשנתיים הוא היה מגיע בעצמו לערים הפלסטיניות, ליישובים יהודיים ביהודה ושומרון, למזרח ירושלים ולכל מקום שהתעוררה סביבו שאלה הדורשת תשובה מדעית. "ביקרתי למשל בשכם ובסביבות רמאללה. בין הערבים שם יש כאלה שהם חדורים שנאה עמוקה, ואם תהיה להם הזדמנות, הם יבצעו מעשי חבלה ורצח. לא אגיד שפחדתי, אבל תמיד יצרתי קשר מראש עם מורים ומרצים ערבים, והם חיכו לי. גם להתנחלויות הגעתי, במסגרת הסקרנות שלי לראות איך מתנהלים שם הדברים. מצאתי יחסים די תקינים בין המתנחלים לבין הסביבה הערבית. יש מתנחלים שמאמינים שכך צריך להיות, ולעומת זאת יש יישובים של אנשים שרואים את גילויי העוינות כלפי הערבים כחלק מהתפקיד שלהם במקום".
לאחרונה פורסם שנתניהו נתן אור ירוק לבניית אלפי בתים ביישובים מבודדים ביהודה ושומרון. מה לדעתך תהיה ההשפעה של צעד כזה?
"יש ביהודה ושומרון שטחים לא מנוצלים שבהחלט אפשר להתיישב בהם, אבל זה צריך להיעשות תוך הבנה עם האוכלוסייה הערבית בסביבה, ולא על אפה ועל חמתה. המתנחלים הקימו חקלאות במקומות שבהם הערבים לא עשו שום דבר. אבל לקחת אדמות של משפחות ערביות שמתפרנסות גם הן מחקלאות – זה משהו שלא נראה לי".
במהדורה האחרונה של האטלס האוניברסיטאי, שראתה אור באוגוסט השנה, הכניס ברור לראשונה מפה נפרדת של "התנחלויות המוכרות באופן רשמי". זאת עקב בקשות שהגיעו אליו, וכן בלחצו של משרד החינוך. "בתוכנית הלימודים הכניסו לא מעט התייחסות להתנחלויות, ובפרט השר הנוכחי דואג לכך. לצד העניין הפוליטי, ההתנחלויות הן מציאות מסוימת בתוך שטח, ואי אפשר להתעלם ממנה גם מבחינה גיאוגרפית".
לדבריו, רוב מכתבי ההערות שהוא מקבל כיום על האטלס, נשלחים מיישובים ביהודה ושומרון. "השאלה הרווחת היא 'למה השם של ההתנחלות שלנו לא מופיע במפה?'. על פי חוקים קרטוגרפיים, אסור להעמיס יותר מדי שמות ביחידת שטח, אחרת הכתב מכסה על מה שמתאר את פני השטח. כך יצא שבמקומות מסוימים, כשיכולתי להכניס 10-12 שמות, ציינתי את הכפרים הערביים ולא ציינתי התנחלויות – כי בשעה שהכפר הערבי הקטן ביותר שם מונה כ-3,000 איש, בהתנחלות היהודית הסמוכה יש כ-180 תושבים בלבד. בכמה מקומות חרגתי מהכלל הזה, כי לאורך השנים קרה שמועצת יש"ע דרשה ממשרד החינוך לפסול את האטלס.
"מועצת יש"ע גם פנתה פעם לשרת החינוך לימור לבנת, וטענה שהאופן שבו כתבתי ברשימת המקומות את יהודה ושומרון, הופך אותם למדינה ערבית הנפרדת ממדינת ישראל. השרה לבנת הציעה שאוסיף לרשימה מסגרת שחורה, כאשר יהודה ושומרון יהיו תחת אותה מסגרת עם ישראל. הסכמתי לזה, גם מכיוון שכבר עמדנו להדפיס את האטלס, וגם כי היא צדקה – אני שגיתי בדרך שבה בחרתי להציג את המקומות האלה. אך בהמשך התחלפה השרה, וויתרו על המסגרת לטובת פתרון אחר".
כשאני שואלת מהו לדעתו הפתרון הרצוי בירושלים בכלל ובהר הבית בפרט, ברור נזכר במריבה שהייתה לו עם הרב ברלין בתחילת שנות הארבעים. "אחד מחברי המועצה המוסלמית העליונה הזמין אותי לבקר בהר הבית. אני למדתי מאבי שמכיוון שכולנו בחזקת טמאים, אסור לנו להיכנס להר, ובכל זאת התפתיתי להזמנה. קיבלו אותי יפה מאוד, סיירתי שם והייתי מוקסם, כי עד אז כל הזמן ראיתי את מסגד אל-אקצה וכיפת הסלע מרחוק. כשדבר הביקור נודע לרב ברלין, הוא נזף בי בחומרה ואפילו שקל לפטר אותי מהעיתון. בעיניו זה היה חילול הקודש. התנצלתי, אבל הוא כעס עליי גם זמן רב לאחר מכן".
"מועצת יש"ע פנתה פעם לשרת החינוך לימור לבנת, וטענה שהאופן שבו כתבתי ברשימת המקומות את יהודה ושומרון, הופך אותם למדינה ערבית הנפרדת ממדינת ישראל. השרה לבנת הציעה שאוסיף את יהודה ושומרון תחת אותה מסגרת עם ישראל. הסכמתי לזה, גם מכיוון שכבר עמדנו להדפיס את האטלס, וגם כי היא צדקה – אני שגיתי בדרך שבה בחרתי להציג את המקומות האלה"
יהודים צריכים היום לעלות להר הבית?
"אפשר להגיע לידי הסדר עם הווקף המוסלמי לגבי ביקורים במקום, אבל חלק גדול מהאנשים שעולים להר הופכים את הביקור לפרובוקציה. בשנה שעברה עליתי להר הבית עם גיאוגרפים מנורבגיה. וראיתי שם כמה צעירים יהודים עומדים ומתנועעים כמו בתפילה, ממש 'כל עצמותיי תאמרנה'. אני מאזין לשידורים הערביים ונוכח לדעת עד כמה התנהגות כזו מקוממת את העולם המוסלמי. צריך למצוא דרך מכובדת לקיים את הביקורים".
גם את ממשלת ישראל מאשים ברור בפרובוקציות מיותרות. "הממשלה הנוכחית מסכנת את קיומה של מדינת ישראל. כל ההצהרות נגד איראן רק מעודדות אותה לפתח נשק גרעיני. לו אני הייתי איראני, הייתי אומר: 'ישראל היא מדינה כזו קטנה, בכלל אין לה זכות קיום, היא תאמר לי מה מותר ומה אסור?'. במסגרת עבודתי אני בקשר עם מדענים מרחבי העולם, וגם הם אומרים: 'מאין החוצפה שיש לכם להכתיב למדינות אחרות איך עליהן לנהוג?'"
כשהמורה לא קורא
לאורך שנות עבודתו של ברור על האטלס, חלו לא מעט שינויים גיאופוליטיים בעולם – אם זו יוגוסלביה שמתפרקת, גרמניה שמתאחדת וכן הלאה. לעיתים נאלץ ברור להיאבק כדי לשמור על הרלוונטיות של מפעלו. "יש תקנה שאומרת שאסור להכניס שינויים בספר לימוד אלא אחת לחמש שנים, וזאת כדי שהספר יוכל לעבור מילד לילד בתוך המשפחה. אבל בשנת 1991, כמה חודשים אחרי שהוצאנו מהדורה חדשה של האטלס, ברית המועצות התפרקה. פניתי לאחראי על המחלקה לאישור ספרי לימוד במשרד החינוך, והוא אמר שאסור לי לשנות שום דבר. שר החינוך אז היה זבולון המר, שבעבר היה סטודנט שלי באוניברסיטת בר-אילן. טלפנתי אליו והוא אמר: 'תעדכן את האטלס, אני תכף אתקשר לחכם הזה'".
לצד עבודתו על האטלס ומשרתו האקדמית, משמש ברור מאז 2004 כחבר בוועדת השמות הממשלתית, שמעניקה שמות ליישובים בארץ. במשך שמונה שנים אף עמד בראש הוועדה, וכיום הוא משמש בה כיו"ר של כבוד. הוא מספר שהשאיפה שלו ושל עמיתיו לחבר את שמו של יישוב חדש להיסטוריה היהודית המזוהה עם האזור, לא תמיד עולה בקנה אחד עם רצונם של התושבים. דוגמה מוכרת היא מהיישוב חלמיש: חברי היישוב רצו שייקרא נווה-צוף, על שם הגרעין המייסד, ואילו הוועדה החליטה על חלמיש, מילה שמקורה בספר דברים.
בשנת 2011 הכינה הוועדה, שברור עמד אז בראשה, רשימה של יישובים ששמם הרשמי יכלול שם עברי ושם ערבי, מכיוון שיש בהן אוכלוסייה ערבית משמעותית. הממשלה לא אישרה את ההחלטה, וברור בתגובה התפטר מתפקידו. "השר בני בגין ניסה ליצור פשרה שלפיה תהיינה שתי רשימות: האחת תהיה מדעית, ובה יופיעו השמות כפי שאושרו בוועדה, והשנייה תהיה מדינית, ובה לא יכתבו 'יאפא' אלא רק יפו, ולא 'אל-חליל' אלא חברון. ההחלטה שלנו נגעה לעשרים שמות בסך הכול, אבל הממשלה גם את זה לא קיבלה, והנושא נשאר תקוע עד היום.
"צריך להבין שהשמות הערביים בדרך כלל אינם סותרים את השמות העבריים. כשהערבים קוראים לחברון 'אל-חליל', כלומר 'הנדיב', הם מתכוונים לאברהם אבינו, וזה קשור גם למסורת שלנו. הוא הדין לגבי שמות אחרים".
כיום כל המפות של ברור משורטטות בטכניקות ממוחשבות, אך המחשב גם מהווה איום על האטלס שלו, כאשר אתרים כמו Google Earth הופכים את המהדורה המודפסת לנחוצה פחות. "נכון שיש מקומות שבהם עברו לגמרי לשימוש באטלס ממוחשב, אבל בלא מעט מקרים האטלס הזה לא נקלט. גם כיום רוב המורים מעדיפים את האטלס המודפס. לא הייתי רוצה להתנבא אם הוא כאן כדי להישאר, אבל בהחלט עדיין יש לו דרישה רבה בארץ ובעולם".
רבים מאיתנו מסתמכים על אפליקציית הניווט וייז, וכבר לא יודעים לפתוח מפה. זו מיומנות שעומדת לעבור מהעולם?
"זו בעיה שלא הייתי מצמצם אותה לקריאת מפה בלבד. כיום ילדים ישראלים רבים גם לא יודעים דבר על יהדות. תוכנית הלימודים כוללת לימוד של קריאת מפה, הבעיה היא שלפעמים המורה לגיאוגרפיה בעצמו לא יודע לקרוא אותה".
דורות שלמים למדו להכיר את הארץ והעולם דרך האטלס שלך. מה עושה לך המחשבה על כך?
"בעיקר יש לי סיפוק מהידיעה שעשיתי משהו שמצדיק את קיומי".
האטלסים שמכרת לאורך השנים הפכו אותך לאדם עשיר?
"רחוק מכך. קיימת הפקרות בלתי רגילה במסחר הספרים: אחוזים רבים הולכים לטובת ההוצאה, ההפצה וחנויות הספרים. שכר הסופרים בארץ די נמוך – מאטלס אחד שנמכר, שכר הסופרים הוא בין שמונה לתשעה שקלים, ומזה יורד מס של 48 אחוז".
מכל המפעל הגדול שלך, מה הכי חשוב לך שיזכרו?
"את תרומתי למחקר הגיאוגרפי של ארץ ישראל ולהכרת תכונות שונות בנופה, באוכלוסייתה ובהתפתחות היצירה הקרטוגרפית שלה. אני שואף שמדינת ישראל תתבסס ותגיע להסדרים מדיניים. כשאני נפגש עם מדענים תושבי הגדה המערבית, לא אחת אנחנו אומרים שלו אני הייתי ראש ממשלת ישראל ואחד מהם היה ראש ממשלת הרשות הפלסטינית, כבר היה כאן שלום".
