לדוקטור צ'רלס לימב היה חלום: להיכנס לראש של ג'ון קולטריין, סקסופוניסט הג'אז האגדי. כמנתח מוח ונגן סקסופון בעצמו, לימב רצה להבין מה התרחש במוחו של מושא ההערצה שלו בזמן אלתור יצירות מופת שנכנסו לפנתיאון הג'אז. עשרות שנים לפני כן ניסה הפתולוג של בית החולים פרינסטון להיכנס לראשו של אלברט איינשטיין, אבל באופן קצת פחות מטאפורי. רגע אחרי נתיחת גופתו של הפיזיקאי היהודי, פתח הפתולוג תומאס הארווי את גולגולתו של המנוח, הסיר את מוחו ולקח בצנצנת לביתו. במשך שנים נעו פיסות ממנו בין חוקרים שניסו להבין מה מאפיין את מוחו של הגאון, או "הסקרן הנלהב" כפי שהגדיר את עצמו. המסקנות נוקזו לכמה מאמרים, רק מעטים מהם היו בעלי ערך כלשהו. כך או כך, לימב חשב על רעיון פולשני פחות כדי להבין מה מתחולל בין תאי המוח של מוזיקאי יצירתי, ואין כמו אלתורי ג'אז כדי להמחיש את ההתרחשות.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מזרח תיכון חדש: קטאר וסעודיה יסיימו את הסכסוך ביניהן
– התחלואה החרדית: משבר האמון מחריף, התקוות תלויות בחיסון
– מופע הבלהות של היועמ"שית בדימוס
במקום אזמל עשה החוקר האמריקני שימוש באם־אר־איי תפקודי, הדמיה מגנטית שבוחנת את המוח בפעולה. פסנתרני ג'אז קיבלו קטע בלוז שכתב לימב בעצמו, והוכנסו לתוך מנהרת ההדמיה כשבידיהם מקלדת פסנתר קטנה, שנבנתה במיוחד למען המשימה. פעם ניגנו את הקטע כמות שהוא, ובפעם השנייה ניתנה להם הוראה להתפרע עם אימפרוביזציה בסגנון חופשי, בזמן שמוחם נסרק. לימב עקב בדריכות אחר התוצאות וגילה דבר מעניין: האזורים שקשורים בבקרה ושליטה בהתנהגות – מעין שוטר פנימי שממוקם בקדמת המוח – לקחו הפסקה וכיבו את פעילותם בזמן האלתור. לעומת זאת באזור קדמי אחר, שקשור בדרך כלל בביטוי עצמי, נראתה עלייה בפעילות.
"אני תמיד אומרת שמעסיקים בטח היו משלמים לי הרבה כסף אם הייתי יכולה לקחת מועמד למשרה, להכניס אותו לתוך מכשיר אם־אר־איי ולדווח אם הוא יצירתי או לא. בפועל, המדע הולך בצעדים מדודים. אם אנחנו רואים בפעילות המוח שכדי ליצור צריך מצד אחד לעוף ומצד שני להישאר צמוד לקרקע, זה כבר מקדם אותנו להבנה של המנגנון היצירתי"
כמה שנים אחר כך פנו חוקרים ל־12 ראפרים וביקשו מהם לעשות דבר דומה בז'אנר שלהם – אלתורי ראפ. התוצאות היו זהות: גם כאן יצא השוטר המוחי להפסקת צהריים. "אמנות היא קסומה, אבל היא לא קסם", אמר לימב בריאיון. "היא תוצר נוירולוגי ואנחנו יכולים לחקור אותה בדיוק כפי שאנחנו חוקרים תהליכים מורכבים אחרים, כמו שפה".
התהליכים המתקיימים בתוך מוח יצירתי בפעולה הם בין התחומים הנחקרים בשנים האחרונות. אגודות לפסיכולוגיה ולחקר המוח ברחבי העולם מתמקדות בנושא, כנסים אקדמיים המוקדשים ליצירתיות נערכים מדי שנה, ומאמרים חדשים רבים באים לעולם. מותר לחוש חוסר נוחות נוכח המגמה הזו: תכונות אנושיות כמו טוב לב, נדיבות, חברותיות – ולחילופין, תוקפנות או נטייה לאלימות – כבר "הולבשו" בידי המדע על פעילות נוירולוגית מסוימת או על מבנה מוחי חריג. עכשיו גם את היצירתיות, מותר האדם, קודש הקודשים של הנפש, לוקחים לנו ומתרגמים לתהליכים כימיים בתוך הגולגולת?! האם אפשר בכלל לגעת בניצוץ הזה בכלים מדעיים יבשים?
את השאלות האלה אני מפנה לפרופ' מירי פאוסט, חוקרת מוח העוסקת בהיבטים של שפה ויצירתיות. אחרי שש שנות כהונה כרקטור של אוניברסיטת בר־אילן, היא שבה לפני כמה שבועות בשמחה לחיק המעבדה, כדי לפצח עוד מהמנגנון האנושי המרתק הזה. בתשובה לתהיותיי, פאוסט לוקחת אותי אחורה בזמן. "אחד הדברים המדהימים בקריירה מדעית הוא שאתה מתגלגל למקומות בלתי צפויים", היא מספרת. "לפני עשרים שנה הופיע אצלי סטודנט, טייס קרב שקיבל מהצבא שנתיים כדי לעשות תואר שני. הוא שמע שאני חוקרת את הצד הימני של המוח – אז טענו שזה הצד היצירתי, מה שלא מדויק, אבל יש בזה משהו. אותו סטודנט סיפר לי שיצירתיות היא דבר מרכזי בחייו: כטייס הוא נדרש לאינטואיציה ולחשיבה מקורית, ולכן הוא רוצה לחקור את הנושא. אמרתי לו, 'שמע, אני לא מתעסקת במשהו שאי אפשר לחקור'. הוא שכנע אותי והתעקש שיש לו שיטה לבדוק יצירתיות, וכך התחלנו.
"נכון, ליצירתיות הייתה מאז ומעולם הילה מיסטית. עוד בתקופת היוונים דיברו על 'מוזות' בהקשר של אלים. המלחין גוסטב מאהלר אמר פעם על עצמו: 'אני לא מלחין, אני מולחן'. גם סטיב ג'ובס אמר שאדם שיוצר או מחדש, מרגיש שפשוט התחברו לו דברים בראש, גם אם הוא לא יודע להסביר למה. כל זה הוסיף להילה של היצירתיות, ולכן נזהרו לא לגעת בה. מעבדה היא בדיוק ההפך: שיא הבקרה והשליטה, ניתוח של כל המרכיבים. לא יכול להיות שום דבר מיסטי בתחומי המעבדה. לכן חקר היצירתיות התעכב, לעומת מחקרים על תהליכים מוחיים אחרים כמו למידה, חשיבה, זיכרון ופתרון בעיות.
"בשנים האחרונות נושא היצירתיות עבר תהליך הפוך, דה־מיסטיפיקציה, והיום יש פריחה עצומה של מחקר בנושא. ההנחה אומרת שיצירה היא תהליך קוגניטיבי שנתמך על ידי המוח, כמו כל תהליך קוגניטיבי ונפשי אחר, וגם אם אנחנו לא מבינים אותו עד הסוף, אפשר להתחיל לפרק אותו לתת־תהליכים מבחינת פסיכולוגיה ומוח. לאט־לאט מתחיל להצטבר ידע, אבל אנחנו עדיין רחוקים שנות אור מהבנת המוח, על אף שאנחנו חוקרים אותו ללא הרף".
את כנראה בקונצנזוס. אני חושבת שלא היה חוקר מוח אחד שלא אמר לי את המשפט הזה.
"זה מתסכל מאוד, אבל כנראה נדרש כאן שינוי פרדיגמה, משהו אחר. את יודעת, לתגלית מדעית קוראים בספרות 'AHA!' – משהו שנופל עליך פתאום. יש הרבה תהליכים מוחיים שהם לא מודעים; הם כמו בישול איטי, ואז פתאום כשהפתרון קופץ, יש חוויה של הארה".
אאוריקה.
"בדיוק, ולא סתם זה קרה לארכימדס כשהוא ישב באמבטיה. פעמים רבות התובנות האלה נופלות עלינו דווקא כשאנחנו לא חושבים על העניין בצורה מכוונת. ביצירה נדרש תהליך של אינקובציה, שבו אני מפסיקה לחשוב בצורה ממוקדת על בעיה שמטרידה אותי, מרפה ממנה, אבל המוח ימשיך לעסוק בזה, מבחינתו העסק לא גמור. כשאת עובדת על כתבה, הנושא נמצא כל הזמן בראש שלך, נכון? גם אם את שוטפת כלים או קוראת ספר. התהליכים הלא מודעים מתבשלים לאט, והם יקפצו דווקא כשאת מרפה.
"אפשר לחשוב שדימוי יפה הוא בסך הכול קישוט לשפה, ואם אתה לא מבין אותו – לא נורא. אבל זה לא נכון. השפה היומיומית עמוסה במטאפורות, בסלנג, בביטויים חדשים. מי שסובל מפגיעה מוחית מסוימת לא יכול להבין בעצמו את הביטוי 'אל תחפור לי'. אדם כזה מאבד יכולת תקשורתית מהותית"
"כדי להיות יצירתי צריך לתפוס פרספקטיבה אחרת על מציאות שכבר ידועה לנו. כל חידוש אנושי הוא תמיד 'יֵש מִיֵש'. אלוהים ברא את העולם יש מאין – וגם בנושא הזה יש פיזיקאים ופרשנים מסורתיים שטוענים שהיו עולמות אחרים לפני כן – ואילו בני אדם תמיד בוראים יש מיש. את אחד הדימויים הכי יפים ליצירה נתן צבי ינאי המנוח (הוגה דעות ומנכ"ל משרד המדע – י"פ), שטען שיצירה היא כמו קליידוסקופ: כשאת מסובבת אותו התמונה משתנה, למרות שאלה בדיוק אותן אבנים צבעוניות שמונחות בו. כל יצירה, ובטח יצירה מדעית, מתבססת על תמונת עולם שכבר קיימת אצלך, כי בלי ידע את לא יכולה ליצור. גם למשתתפים בתוכניות הבישול יש ידע עצום שבעזרתו הם יכולים לחבר בין טונה, חציל ואספרגוס ולהמציא מנות ייחודיות, אבל אי אפשר לחדש בלי אבני בניין. אני למשל לא אחדש שום דבר באסטרופיזיקה. ביצירה אנושית יש צורך ב־combinational novelty, חידוש חיבורי. ככל שיהיו לך יותר אבני בניין – בין אם אלה מילים, מושגים, מספרים, חוקים – כך תוכלי ליצור יותר, לסובב את הקליידוסקופ המנטלי ולעשות היפוך ראש. אגב, זה תהליך שקשה מאוד לבצע. אנחנו בנויים להיות קונבנציונליים, כי מבחינה הישרדותית זה הכי נכון".
שיר או קשקוש
נראה שזה לא מקרי שחוק הציפה המפורסם של ארכימדס נולד דווקא בין הבועות, ותיאוריית הכבידה נהגתה כשניוטון נח מהורהר בגינתו וחזה בתפוח נופל. ועדיין, לא כל ישיבה באמבטיה או שליטה במילים ובמספרים תניב שירים אלמותיים ותגליות מדעיות פורצות דרך. לדברי פאוסט, דרוש מרכיב קריטי נוסף בדרך ליצירה: הרלוונטיות, החיבור למציאות.
"אדגים לך את העניין בעזרת הקורונה. תמיד היה צימוד בין מושג החיסון לבין שימוש בנגיף מת או מוחלש. הפעם לקחו את הידע ועשו קישור חדש – חיסון ואר־אן־איי שליח (השיטה החדשה גורמת לגוף לייצר בעצמו חלבון נגיפי, ובעקבות זאת לייצר נוגדנים – י"פ). זה החיבור היצירתי. אבל אם הוא לא היה עובד, זו לא יצירה. שני התנאים האלה חייבים להתקיים ביחד: מצד אחד להיות עם הראש בשמיים, לזלוג קצת לכיוון הכאוס, הלא ידוע, לבנות חוקים חדשים, ומצד שני להיות עם רגליים על האדמה, ושהתגלית תהיה מציאותית.
"דבר דומה מתרחש בשירה. המשוררת הנפלאה אגי משעול, שיש לי קשר איתה, מתארת את עצמה כאחת עם ראש עמוס באסוציאציות עוד מאז שהייתה ילדה. היא חושבת בצורה אחרת, אבל שימי לב שהשירים שהיא כותבת מדברים אל אנשים. היא מחוברת למציאות, לא מחברת מלל חסר פשר, כמו שקורה במחלות נפש מסוימות. את יכולה להגיד שאדם סכיזופרני הוא יצירתי מאוד, כי הוא זורק אסוציאציות מקוריות שאף אחד לא חשב עליהן – אבל זה לא תקשורתי, זה לא מתחבר לכלום".
ההיסטוריה דווקא מלאה ביוצרים מכל התחומים שסבלו מהפרעות נפש: המתמטיקאי ג'ון נאש היה סכיזופרני, וירג'יניה וולף סבלה ממאניה־דיפרסיה, והרשימה ארוכה מאוד.
"יש מכנה משותף ליצירתיות ולמחלת נפש, והוא הנגיעה בכאוס. וכאן עולה שאלה, שגם בה עוסקים רבות במחקר: האם אתה משתלט על הכאוס, או שהוא משתלט עליך. לבני האדם יש מה שנקרא 'עכבה סמויה', שזו הנטייה להתעלם מגירוי לא רלוונטי. גם אצל אנשים יצירתיים מאוד וגם אצל סכיזופרנים, למשל, מצאו שהעכבה הסמויה עובדת פחות, והם נוטים להתייחס לכל הגירויים. מצד אחד זה מציף אותך ואתה טובע, ומצד שני ההתעלמות מגירויים מפחיתה את הסיכוי שנוכל לעשות חיבור נועז ויצירתי".
את תחום היצירתיות פגשה פאוסט הרבה לפני שידעה שתהיה חוקרת בעלת שם עולמי בתחום. "בקריירה הראשונה שלי הייתי קלינאית תקשורת – כך פרנסתי את עצמי כשעבדתי על דוקטורט, אז לא היו מלגות. שלוש פעמים בשבוע עבדתי בקליניקה בשיבא עם אנשים שסבלו מפגיעות ראש ועם ילדים בעלי בעיות התפתחותיות, ונתקלתי בכמה תופעות שעניינו אותי. צד שמאל של המוח נחשב לאזור השפה המובהק, ולכן אדם שנפגע בצד הזה הוא אפאזי, הוא מפגין ליקוי ביכולת השפה; שמתי לב שגם אצל אנשים שנפגעו בצד הימני יש בעיה מסוימת בשפה, אבל קשה היה להגדיר אותה. בהמשך פורסמו שורה של מחקרים שהראו שמה שחסר לחלק מאנשים כאלה זו שפה יצירתית: מטאפורות, הומור, שירה, כל הדברים שצריך עבורם להרחיב משמעות של מילים.
"אפשר לחשוב שדימוי יפה הוא בסך הכול קישוט לשפה, ואם אתה לא מבין אותו – אוקיי, אז אתה לא מבין שירה, לא נורא. אבל זה לא נכון. השפה היומיומית עמוסה במטאפורות, סלנג, ביטויים חדשים. תחשבי על הפעם הראשונה שבה שמעת את המילים 'אל תחפרי לי'. המוח הטיפוסי הוא גמיש, הוא יכול להרחיב את המשמעות, אבל מי שסובל מפגיעה מוחית מסוימת, לא יכול להבין בעצמו את הביטוי הזה כשהוא נתקל בו. אדם כזה מאבד יכולת תקשורתית מהותית מאוד. זה עניין אותי ביתר שאת כשהתחלתי לחקור את הצד הימני של המוח ואת הייצוג המוחי של השפה".
בואו נדבר רגע על ימין־שמאל במוח. הדימוי של מוח המחולק לשני חצאים שונים זה מזה – השמאלי אפרפר ואנליטי, מלא בנוסחאות ומספרים, ואילו הימני צבעוני, פסיכדלי ומקושקש – הונצח בהמוני איורים וקריקטורות והתקבע בתודעה. אני שואלת את פאוסט עד כמה התיאורים נאמנים למציאות, או שמדובר במיתוס שיש לנפץ. "זו שאלה טובה, כי היא מלמדת איך המדע מתקדם. זה לא שמה שידענו אתמול התגלה כשקר, אלא שהתמונה הופכת מורכבת יותר. לגבי שפה תמיד אמרו שמוח שמאלי מבין משמעות מצומצמת של מילים – בקבוק, שולחן, כיסא. כשפתאום את פוגשת צירוף לירי כמו 'בכי נעול', המוח הימני יעזור לך לצאת מהמשמעות של מנעול ומפתח למשמעות של חנוק, אינו נראה כלפי חוץ. זה קורה דווקא משום שהצד הימני הוא לא הצד ה'מומחה' בשפה, ולא צמוד למציאות. עם זאת, המוח הימני הוא לא מושב היצירתיות; יצירתיות מתבטאת תמיד בפעילות של כל חלקי המוח. כיוון שחקרתי את ההיבט השפתי, אני יכולה לומר שבצד הימני יש יכולת מיוחדת לעורר טווח רחב יותר של משמעויות. אני קוראת לזה 'פרדוקס המומחה היצירתי' – מצד אחד צריך ידע בשביל ליצור, ומצד שני לידע יש נטייה לקבע. בכלל, כרקטור וכמרצה אני מאמינה שהתפקיד שלנו הוא להיות מומחים יצירתיים. הוראה אקדמית מתייחדת בכך שאתה מלמד ידע באופן יצירתי, שתמיד פתוח להטלת ספק. לא ללמד 'כזה ראה וקדש'. זו הגדולה".
השומר נרדם
מכיוון שפאוסט, תלמידי המחקר ועמיתיה בארץ ובחו"ל מסתכלים על יצירתיות בפריזמה של שפה, כדי לחקור את המנגנון הם בחנו איך המוח מתמודד עם מטאפורות. באחד מהמחקרים הפריעו במכוון לפעילות המוח, בעזרת גרייה מגנטית מיוחדת. התברר שכאשר הפריעו לצד השמאלי, משתתפי הניסוי הבינו מטאפורות בצורה הרבה יותר טובה: הצד המעכב, שפחות אוהב חשיבה פרועה, נרדם במשמרת ואפשר זאת. לעומת זאת, כשגירו את הצד הימני, הנסיינים התקשו מאוד להבין דימויים. "יש אצלנו אינטראקציה מורכבת", מסבירה פאוסט. "כמו בביטוי התלמודי 'לעולם תהיה שמאל דוחה וימין מקרבת', כך גם במוח: כל ביצוע קוגניטיבי מבוסס על איזון בין עכבה להקלה".
כמה מהמחקרים במעבדתה עסקו בהפרעת הנפש שהזכירה לעיל: סכיזופרניה. באחד מהם השתתפו צעירים הסובלים מהמחלה, כולם בוגרי 12 שנות לימוד ובעלי שפה תקינה. החוקרים הציגו להם ביטויים חסרי משמעות וביטויים מורכבים בעלי משמעות, כמו מטאפורות מעולם השירה. "אצל אנשים שלא לוקים בסכיזופרניה, ראינו שהמוח דוחה את הביטוי הלא הגיוני, אבל כן מבין מטאפורה כמו 'נפש כסוסה' או 'שמיכת רחמים', גם אם לא ראה אותה מעולם. הם הבחינו בקלות בין ביטוי משמעותי לצירוף חסר משמעות. אצל הנבדקים הסובלים מסכיזופרניה ראינו את ההצפה שמתרחשת בחצי הימני: גירויים חסרי משמעות וגירויים בעלי משמעות נתפסים על ידי המוח שלהם באותה צורה כמעט. אפשר ללמוד מכך על הכאוס הפנימי הגדול שיש להם בחייהם. זה כמובן מתרחש בדרגות שונות, ומשתנה מאדם לאדם".
הפרויקט העדכני שעליו שוקדת פאוסט עם שותפיה, וכבר זיכה אותם במענק של הקרן הלאומית למדע, מוקדש למערכת מוחית מעניינת במיוחד: רשת ברירת המחדל ((default mode network. הרשת הזאת פעילה דווקא כשאנשים לא קשובים לעולם החיצוני – חולמים בהקיץ, מדמיינים להנאתם ושקועים בשרעפים – אבל גם אצל יוצרים בזמן חשיבה יצירתית. משתתפי המחקר החדש לא צריכים להתאמץ, כל שעליהם לעשות הוא לא לעשות כלום. כך המוח נמצא במצב הטבעי שלו, אבל לכל מוח הטבע שלו.
"אנחנו רוצים לראות אם אצל אנשים יצירתיים, שהצליחו במבחני יצירתיות, הרשת הזו פעילה יותר גם במצב טבעי של מנוחה. כלומר, לא כ־state (מצב) אלא כ־trait (תכונה). אנחנו בודקים אם גם כשהם לא מבצעים פעילות מוגדרת המערכת הזאת מקושרת יותר, ובאיזה אופן היא מתקשרת עם אזורי הבקרה שמחזירים למציאות. זה יכול להיות מדד להבחנה בין אנשים יצירתיים לכאלה שאינם. אנחנו לאט־לאט מנסים לבנות פרופיל מוחי של יצירתיות בעזרת סימולציה של חשיבה ספונטנית".
אם אני עפה בחזון – בעתיד הרחוק, כשאשב לכתוב כתבה ואמרוט שערות, אוכל פשוט לגרות אזור מסוים במוח והיצירתיות שלי תתחיל לעבוד?
"אני תמיד אומרת לעצמי שמעסיקים בטח היו משלמים לי הרבה כסף אם הייתי יכולה לקחת מועמד למשרה, להכניס אותו לתוך מכשיר אם־אר־איי ולדווח אם הוא יצירתי או לא. סטארט־אפ, לא? בפועל, המדע הולך בצעדים מדודים. קודם כול המצע – שהוא מדע בסיסי. אתה מבין, אתה מסביר, ורק אז אתה שולט. הרי איך פיתחו חיסון לקורונה? קודם פענחו את המנגנון של החלבון, הבינו איך הוא פועל בגוף האדם, ואז הגיעו לשליטה בו. אנחנו בשלב שבו מסך המיסטיקה של היצירתיות הוסר. אם אנחנו רואים בפעילות המוח שכדי ליצור צריך מצד אחד לעוף ומצד שני להישאר צמוד לקרקע, זה כבר מקדם אותנו להבנה של המנגנון היצירתי".
המנחה הגיב בצעקות
אנחנו יושבות במרכז הרב תחומי לחקר המוח בעוד יום סגר סגרירי. זה לא כל כך נעים לראות אוניברסיטה סגורה. לקראת סוף 2020 נפרדה פאוסט מהתפקיד שבו החזיקה שש שנים, אבל התואר התקדימי נשאר איתה – האישה הראשונה שנבחרה לרקטור בבר־אילן אחרי 60 שנות קיומה של האוניברסיטה. גם אם נצרף את שאר אוניברסיטאות המחקר בישראל, אפשר לספור את הרקטוריות על יד אחת. פאוסט מחזיקה גם בשיא – הכהונה הארוכה ביותר בתפקיד, בזכות קדנציה שנייה שאליה נבחרה ברוב מוחץ. לפני כן שימשה במשך ארבע שנים כסגן רקטור, וחמש שנים כראש המחלקה לפסיכולוגיה.
התגעגעת למחקר?
"כל הזמן עסקתי במחקר והנחיתי סטודנטים, אבל על אש קטנה. הייתי חייבת כי זה העולם הבא, זה לנשמה. קריירה מדעית היא באמת קריירה מופלאה לבחור בה. את כל הזמן מתפתחת, כל שנה נהיית חכמה יותר, יש לך יותר תובנות. אני חושבת שבעולם יש מעט מאוד קריירות כאלה. מעבר לכך, יש גם עניין של דוגמה אישית. רקטור הוא ראש המחקר באוניברסיטה, והוא מנסה לקדם אנשים להתמסר למחקר ולבקש מענקים לצורך כך. במהלך השנים האלה אני בעצמי זכיתי במענק מחקר, דבר די נדיר. דרוש מאמץ עצום כדי להגיש ולהתחרות, אבל ראיתי בזה סוג של הצבת מודל – אני דורשת מכם לעשות את זה, אז גם אני במעט הזמן שיש לי אעשה את זה. אגב, כשהתקשרתי למנחה שלי מהדוקטורט וסיפרתי לו בהתלהבות שנבחרתי לרקטור, הוא צעק עליי בטלפון: 'למה את עושה את זה? תתרמי לעולם הרבה יותר כמדענית'. יכול להיות שהוא צדק, כי נפח המחקר ירד כמובן. עכשיו אני חוזרת למעבדה".
"בכנס הפוליאמוריה היו אמורים להשתתף 30 איש, הגיעו 300. מי שמחו גרמו לזה. הכנס על הלהט"ב נועד להתקיים באולם קטן, ובגלל הרעש העבירו אותו לאולם גדול. קיימתי אחר כך מפגש עם חברי סגל דתיים, הייתה לי תחושה כבדה בלב וחששתי שנפגעו. את לא מבינה איזו שמחה הייתה על כך שקיימנו את הכנס הזה"
היא בת 67, נשואה לרפאל – איש עסקים וקונסול כבוד של אלבניה בישראל – ואם לארבעה. אביה היה רופא ומנהל מחלקה אונקולוגית, וגם אמה למדה רפואה. "היא הייתה אישה משכילה מאוד. אחרי החתונה היא עזבה את בית הספר לרפואה מתוך כוונה לחזור, אבל לא שבה אליו".
עד גיל 12 התגוררה פאוסט ברחביה, ואז עברה המשפחה לתל־אביב – "עיר שאני אוהבת מאוד עד היום". היא למדה במוסדות חינוך דתיים, ואת הדוקטורט שלה סיימה בבר־אילן רק בגיל 38. קביעות קיבלה בגיל 45. "עשיתי הכול לאט מאוד, כי הייתי הרבה בבית. הילדים שלי עד היום אומרים לי – את בארבע אחר הצהריים היית בבית. אחר כך הייתי עובדת וכותבת בלילות".
הנה שאלה שלא שואלים אף פעם את הגברים, ועדיין שואלים נשים: איך מאזנים קריירה תובענית עם משפחה?
"את יודעת מה? אני מוצאת בזה יתרון גדול, ומרגישה שיש כאן דווקא משהו מאוזן מאוד. את רואה לפעמים גברים שכל האגו שלהם מושלך על הקריירה, היא המהות והיא ההצדקה לקיום. אני מרגישה יתרון עצום בכך שיש לי ילדים שמתארחים אצלי בשבת, ואני מבשלת. חשוב לי להשפיע, אבל האוניברסיטה היא לא כל חיי. אני מרגישה שהפרֵדה מתפקיד שיש בו הרבה יוקרה והרבה כוח, עברה עליי כמו מכה קלה בכנף. יש לי חיים כל כך עשירים חוץ מזה, והאגו שלי לא מושתת על הקריירה.
"אני חושבת שזו ברכה שיש לנשים. אם את משחקת ביותר ממגרש אחד, זה לא אומר שאת משחקת פחות טוב. חלק גדול מעמוד השדרה שלי מגיע בדיוק מהאיזון הזה. באתי לעשות פה עבודה טובה, כי אני מאמינה – גם אם זה נשמע נמלץ – שכך אפשר לשנות את העולם. מצד שני, אם יגידו לי ללכת הביתה, גם הבית הוא מקום נהדר. יש הרבה דברים שהגברים לא מסוגלים לעשות, בגלל הפחד הגדול לאבד את המקום שבו כולך מושקע. אם להוריד את זה לחיי היומיום, אמי עזרה לי הרבה, ובמשך 18 שנה גם הייתה לי מטפלת שיכולתי להשאיר אותה עם הילדים בלב שלם, ויש לי פרטנר שהוא שותף אמיתי. זכיתי. אין ניסים ואני לא סופר־וומן. אם אין לך מערך תמיכה, קשה מאוד לשלב".
מצבן של הנשים באקדמיה הוא עגום גם כיום. בשלב רכישת התארים הן רוב מובהק, אבל כשמגיעים לסגלים בכירים ולעמדות גבוהות, מספרן צונח. פאוסט, שבמשך שבע שנים שימשה בהתנדבות כיועצת הרקטור לקידום נשים, מכירה היטב את המציאות. "אחת הבעיות בהגעה לתפקידים בכירים היא שאין 'פּוּל' של נשים שמתוכו אפשר למנות. רקטור חייב להיות פרופסור מן המניין, ואני זוכרת שכשהייתי חוקרת צעירה, לא היו נשים במחלקה שהחזיקו תואר כזה, אולי אחת. גם היום נשים הן רק 23 אחוזים מהפרופסורים מן המניין בבר־אילן, ואצלנו המצב טוב ביחס לאוניברסיטאות אחרות.
"לפעמים רציתי לתת תפקידים לנשים, ולא היה לי למי לתת. יש הרבה נשים שיושבות במעבדה ובכלל לא מעוניינות בתפקיד, שזה לגיטימי כמובן. ועם זאת, אפשר לזהות שינוי עצום בנושא הזה. כשניהלתי את ועדת המינויים ראיתי המון נשים צעירות שמתקדמות מהר ושואפות להיות פרופסור מן המניין, והן מרגישות שזה מגיע להן. אני מסתכלת על הבנות שלי ומבינה שהמצב שונה לגמרי ממה שהיה כשאני עשיתי דוקטורט".
"יש קולות שאומרים 'נוותר, נכניס נשים פחות מתאימות כדי שיהיו נשים בתפקידים בכירים'. השקעתי שעות מזמני ואפילו התאחרה לי הקביעות כי בחרתי להיות יועצת לקידום נשים, אבל לזה אני מתנגדת. צריך להקל על הדרך, לא להוריד את דרישות המצוינות, אחרת כל אישה פרופסור תיחשד שעמדה ברף נמוך יותר"
מה דעתך על שריון מקומות לנשים ברשימות לכנסת, או אפליה מתקנת במשרות ממשלתיות?
"יש קולות שאומרים 'בואו נוותר קצת, נכניס נשים פחות מתאימות כדי שיהיו נשים בתפקידים האלה'. אני השקעתי שעות מזמני ואפילו התאחרה לי הקביעות כי בחרתי להיות יועצת לקידום נשים, אבל לזה אני מתנגדת. צריך להקל על הדרך, לא להוריד את דרישות המצוינות, אחרת כל אישה במשרת פרופסור תיחשד שהיא עמדה ברף נמוך יותר. כדי להקל על הדרך אנחנו נקטנו המון צעדים. קבענו למשל שאישה שחוזרת מחופשת לידה תלמד פחות בסמסטר, הצענו מלגות פוסט־דוקטורט יעודיות לנשים, אישרנו שימוש בכספי מחקר כדי לקחת מטפלת לכנס בחו"ל אם יש ילד יונק. אנחנו מנסים להסיר את כל המחסומים כדי שאישה תוכל להתקדם, אבל לא מוותרים על מצוינות.
"עם סיום תפקידי קיימתי 'לשכה פתוחה' במשך שבועיים. הגיע גל של מבקרים שהדהים אותי. נשים צעירות, חברות סגל, אמרו לי שהעובדה שהייתי רקטור הפכה אותן להרבה יותר בטוחות בעצמן, והקנתה להן תחושה הרבה יותר טובה. גם גברים סיפרו שהם שמחו שיש מנהיגה אקדמית בבר־אילן. הופתעתי לשמוע עד כמה חסר לנשים המודל הזה. הן עדיין לא נתפסות כמנהיגות בתודעה, ולא נתפסות כבעלות יכולת אינטלקטואלית רוחנית. מה עושה האישה באשת חיל? היא עושה ועושה ועושה, אבל היא צריכה פנאי נפשי כדי להתרומם. אני תמיד אומרת שהמילה scholar, מלומד, באה מהמילה סקולה, שזה גם פנאי. צריך פנאי כדי ליצור, ונשים צריכות שיהיו להן תנאים מכל הבחינות, גם פיזית וגם נפשית. זה משהו שניסיתי לעשות כאן".
חקירה היא לא לגיטימציה
במהלך הכהונה שלה כרקטור התמודדה פאוסט עם כמה סערות הנוגעות לדמותה הדתית של בר־אילן. שני כנסים אקדמיים שהתקיימו באוניברסיטה – האחד עסק במקומה של הפוליאמוריה בטיפול מיני, והאחר בלהט"בים וקוויריות – גרם לארגונים שמרניים לצאת מכליהם. כמה רבנים קראו להחרים את האוניברסיטה, ומחאה מתוקשרת התקיימה במקום. גם מתחת לביתה של פאוסט נערכו הפגנות, והיא נאלצה להסתובב במשך שבועיים עם שומר ראש.
"אני חושבת שדווקא מכיוון שבר־אילן התחילה כאוניברסיטה דתית, ויש לה גם מחויבות אינטלקטואלית, נוצר בה ריבוי דעות עצום", אומרת פאוסט. "בדרך כלל אוניברסיטאות מייצגות זרמים שמאליים־ליברליים, ואצלנו תמצאי את כל הגוונים. אבל בקרב אנשים מסוימים יש תחושה שבר־אילן שייכת להם, ושהם יכולים לשלוט במה שקורה בה. מבחינת אותם גופים דתיים קיצוניים, אם אתה חוקר משהו, אתה נותן לו לגיטימציה. אבל אנחנו לפני הכול מחויבים למחקר. ברגע שאתה מתעלם מחלק מהמציאות, אתה לא יכול לחקור אותה ולא יכול להשפיע עליה. אמרה לי חברת סגל, אישה דתייה שגרה בגוש עציון ועוסקת בטיפול מיני וזוגי, שהיא אישית כמובן לא מטפלת בפוליאמוריה, אבל כנס כזה חייב להתקיים כי זו תופעה.
"מישהו באוניברסיטת תל־אביב היה מעלה בדעתו להגיד 'אל תחקרו את הנושא הזה והזה'? המטרה בכנסים האלה היא לא לעשות פרובוקציה, המטרה היא לחקור. כל כנס עובר שרשרת אישורים, שמבוססת על בחינה אם האנשים ששותפים בו הם מקצוענים. זו ההסתכלות. תביני, יש באוניברסיטה עשרות כנסים בחודש. בכנס של הפוליאמוריה היו אמורים להשתתף מספר מצומצם של אנשי מקצוע, הגיעו 300. הגופים שמחו נגדו הם שגרמו לזה. אגב, שלחו לי צילום של הכנס, וראיתי המון חובשי כיפות והמון נשים בכיסוי ראש. הכנס על הלהט"ב היה אמור להתקיים באולם וייספלד, אולם קטן שמיועד ל־30 איש, ובגלל הרעש נוצר ביקוש והעבירו אותו לאולם גדול".
ואיך הסאגה נגמרה?
"אחרי הכנס קיימתי מפגש עם חברי סגל דתיים, הייתה לי תחושה כבדה בלב וחששתי שנפגעו. את לא מבינה איזו שמחה הייתה על כך שקיימנו את הכנס הזה. אנשים רוצים חופש, וממש הופתעתי לראות זאת.
"ידיעה היא בעיניי עיקרון יהודי. יש לחקור ולדעת, לא להצדיק. זה לא סותר את העובדה שאנחנו משקיעים מאמץ ומשאבים בלימודי יסוד ביהדות, ומחייבים להשתתף בהם, גם אם זה לעיתים מרחיק סטודנטים. יש השקעה אדירה בעידוד והשגת מענקי מחקר ביהדות, ואנחנו דואגים שאנשים דתיים ירגישו נוח באוניברסיטה וגאים בסממנים היהודיים שלה. יום אחד התקיימו כאן, בטווח של חצי קילומטר, שני אירועים: אירוע של התא הלהט"בי במרכז הקמפוס, וחגיגת תואר ראשון בפסיכולוגיה לסטודנטיות חרדיות. זה היופי".
