פנקס החיסונים של ילדותי היה דבר להתהדר בו, כמו דרכון עם חותמות של ארצות לא נודעות. צהבת, טטנוס, אבעבועות. עם השנים נוספו חיסונים שסיפרו על טיסות למזרח הרחוק ולאפריקה. מאז הילדות ועד היום אני נושאת בגאווה את הצלקת שנותרה מהחיסון של כיתה ב', מהתקופה שבה ידעו לדקור ולהשאיר מזכרת.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– דעה: עונת הכוכבים: הרגע החשוב הוא היום שאחרי הבחירות
– מה שקורה בטוסקנה: 36 שנים שנגמרו מהר מדי
– גם בשנתה ה-19 גרטה תילל על משבר האקלים
לפני חודשיים נחתה אצלי הודעה שמחפשים נבדקים לפיתוח החיסון הישראלי. מצד אחד הרגשתי שאני חייבת להשתתף בזה. אבל מצד שני, אני לא כזאת צדיקה ודי מפונקת, אז למה אני מוכנה לקפוץ ראש לתוך בריכה עם מים רדודים? אולי כי פתאום נפתחה הדלת ליציאה מהתקופה המטורללת הזאת, והיא ישראלית והיא שלנו מהבית. אז אני בפנים.
- תנאי קבלה // "גם לחיסון ניסיוני ולא ידוע לא קיבלו אותי?"
השארתי הודעה במרכז לחיסונים קליניים בהדסה עין־כרם וחיכיתי עד שהגיעה השיחה המיוחלת עם לאה, מתאמת המחקר, שחקרה אותי על המצב הבריאותי שלי, מחלות ותרופות. התברר שבגלל שני כדורים שאני לוקחת, אני לא יכולה להיות בשלב הראשון, בנבחרת שיש בה שמונים אנשים. התאכזבתי. חוויתי דחיות בעבר, אבל גם לחיסון ניסיוני ולא ידוע לא קיבלו אותי? אבל מיד לאה הרגיעה אותי, והזמינה לשלב השני. יש. לפחות התקבלתי לזה.
- אבל למה // "ציונות לא של עמידה בדום לצד הדגל, אלא של שריר אופטימי שמתרחב"
אז למה באמת התנדבנו? ציונות, ענו לי בפשטות המשתתפים בניסוי. לא של עמידה בדום מתוח לצד הדגל וההמנון, אלא ששריר אופטימי מתרחב כששומעים שהמכון הביולוגי מנסה לייצר פתרון עבור כולנו. אם כי צירוף המילים "המכון הביולוגי" מעורר בי תחושה אפוקליפטית של סרט מדע בדיוני־גרעיני. מעבר לזה, כבר נמאסה עליי התקופה הזו, עם הבדידות בשלל צורותיה, עם אי היכולת לחבק את ההורים, עם העסקים הקורסים ותחושת הייאוש שהפכה בת־בית.
ברגעי חולשה אני מחזקת את עצמי שמאות אלפי אנשים בעולם משתפים פעולה עם ניסויי החיסונים, ואני אישה בריאה סך הכול טפו־טפו, ואהיה במעקב שנה פלוס, מטופלת VIP, אז אין לי מה לדאוג. כנראה כשם שיש איזה תבלין ישראלי כזה שמשביח לי את הטעם כשאני טסה בחברה הלאומית שלנו או קונה עגבניות מחקלאי ישראלי, כך את החיסון אני מעדיפה כחול־לבן. בלב שלם אני סומכת על החוקרים ולא רוצה להמשיך להיות מונעת על ידי פחד ומגפה. נסעתי למפגש הראשון.
- ההסכמה // "בראש הטפסים שקיבלנו מתנוססת הכותרת 'ניסויים בבני אדם'"
נכנסתי אל המרכז לחיסונים קליניים, ושלווה אפפה אותי. זה כמו אי רגוע בתוך המולת בית החולים העצום הזה, וידעתי שיש לי על מי לסמוך. לפחות בשלב הראשון. סביב השולחן אנחנו ארבעה מתנדבים: בחור חרדי, אישה מבוגרת, טייס שאקרא לו י', ואני. בראש הטפסים שקיבלנו מתנוססת הכותרת "ניסויים בבני אדם". אני מכבה במהירות את הסרט שרץ לי בראש אל מול המילים האלה ואומרת: יאללה לתועלת הרבים, שפן־ניסיונות. כמו בשרשרת חיול אנחנו עוברים בין התחנות. הרופא הנעים ד"ר באסל מסביר לנו על מה אנחנו מסכימים מדעת לחתום. אמנם אמרו על שכמותי שדעתנו קלה, אבל חותמת. לאה בודקת לחץ דם וחום, ואין מה להשוות עם התוצאות של עמוד מד החום בכניסה לבית החולים שתקוע על 35 וחצי. חנה שואבת ממני דם למבחנות והרופא מקשיב לריאות ולפעימות הלב שלי. הלב, אגב, די שמח עם אוסף האנשים הטובים שביחידה הקטנה הזו.
- בדיקות // "לא דואגת, רק תזכרו שאני מספר X ואל תבלבלו אותי עם הפפילומה"
צריך לדעת שיש ארבע קבוצות: מספר אחת שמקבלת מינון נמוך, מספר שתיים מקבלת מינון בינוני, שלוש מינון גבוה וארבע שני חיסונים. בכל קבוצה רבע מהמשתתפים יקבלו פלצבו, חיסון דמה. נשמע לי כמו הקבצות בחשבון וכבר אני רוצה להיות בקבוצה מספר ארבע, חושבת ששם הכי שווה כי מקבלים חיסון כפול, ובטח שלא רוצה להיות פלצבית. לידנו בשולחן יושב בחור שבא להשתתף בניסוי לחיסון נגד וירוס הפפילומה. הרמתי גבה; גבר? אמרו לי: כן. לאה סיפרה שהיא אחראית על ניסויים באלרגיות עונתיות. ממש מחנה יהודה של החיסונים, יאללה, ארבע במאה. את צריכה נבדקים? מאוד, היא ענתה. אז סימסתי לחברה קרובה שמתעטשת ומתנזלת בחילופי העונות ושידכתי ביניהן.
כמה מתנדבים יש בשלב הזה של חיסון הקורונה? אני שואלת את חנה האחות, מנהלת המבצע הזה ומלאך משמיים. קרוב לאלף, היא עונה. אתם צריכים עוד? תמיד.
הסתיימו הבדיקות ואני צריכה לצאת לעבודה. קשה לי לעזוב כי העתיד נמצא במחלקה המתוקה והנעימה הזו, שיש בה זריקות של תקווה. אולי תזריקו כבר עכשיו את החיסון ונגמור עם זה ובא לציון גואל? אבל התשובה המנומסת היא "אל תדאגי". לא דואגת, רק תזכרו שאני מספר X ואל תבלבלו אותי עם הפפילומה.
- הציפייה // "תחושת הערבות כבר מתחילה לייצר בתוכי חיסון חזק נגד הטרחנים"
בזמן החולף אני מחכה בכליון עיניים לתוצאות הבדיקות ולטלפון הבשורה מתי אני מתחסנת. בחוץ בינתיים גובר הלחץ על חיסוני פייזר ואנשים שקודם אמרו "שבחיים לא יתחסנו" רצים לשם. אולי כי החיסון בחינם, אולי כי הוא מחיש את הסוף או אולי כי כולנו עדר בסופו של דבר. אני מקווה שזוכרים שצריך שניים ובעיקר סבלנות, ולעצמי מתחילה להבין שייקח זמן עד שאזכה לחיסון השני המיוחל.
בינתיים אני מתפללת שהגוף לא יאכזב אותי ושבדיקות הדם יעידו שאני כשירה. אני חוששת לשמוע שפיתחתי נוגדנים, כי אז לא אוכל להשתתף בניסוי. בערב מתגנבת הודעה שהגיעו תוצאות מהמעבדה. כולי בהתרגשות, אבל הבדיקות מספרות רק שאין אצלי עקבות של מריחואנה, וגם סארס לא, וקורונה־וירוס נגטיב. אפס בכל המקצועות.
מסביב יש כאלו שמנסים להחליש. למה המדינה צריכה להשקיע מיליונים בחיסון משלנו, ולמה גם אנחנו הישראלים חייבים להידחף, ובסוף תראי שיבטלו את השלב השלישי, ומי ערב שזה בכלל יצליח ויש כאלו שלא סומכים על החיסונים בכלל. אני יכולה להבין את החשש מפני התוצאות הלא ידועות, אבל אנשים לא נמנעים מלאכול עוגות עתירות סוכר שבידוע מזיק, או מלתת לילדיהם ממתקים לא בריאים בעליל לטווח הרחוק, או מסמסים בנהיגה – שזו סכנה מיידית להם ולאחרים. אני סומכת בלב שלם על החיסון המבוקר, ונושמת פנימה את הידיעה שהשליטה המוחלטת על חיינו היא ממילא מוגבלת. אז אני אוטמת את האוזניים ומביטה קדימה.
כמו שחתמתי על כרטיס אדי שאפשר לקחת ממני מה שרוצים בסוף היום הארוך שלי, כך אפשר לקחת ממני קצת עכשיו בדעה צלולה. זו לא רק גאווה ישראלית, אלא תעודת ביטוח עבור כולנו. וכן, תחושת הערבות ההדדית כבר מתחילה לייצר בתוכי חיסון חזק נגד הטרחנים.
- אני בפנים // "אני הבוטחת מתהפכת כל הלילה ומסיימת אותו בבינג' של סדרות"
בשעות הערב המאוחרות אני מקבלת טלפון מחנה, שנשמעת מחויכת: אז מתי את רוצה לבוא לקבל זריקה? עכשיו, אני צוחקת. מחר בשמונה בבוקר, היא קובעת, ואני הבוטחת מתהפכת כל הלילה ומסיימת אותו בבינג' עם הסדרות "משפחה מודרנית" ו"ברידג'רטון". בחמש בבוקר אני כבר על הרגליים, בוחרת בגדי כחול־לבן.
- רגע האמת // "מדמיינת את טכנאי המעבדה עצבני ומבלגן את הבקבוקונים"
מאור פנים בכניסה למחלקה. על אחת הכורסאות נח משתתף אחרי חיסון, ומתאמות המחקר מקבלות את פניי בחיוך ובאמירת תודה שמביכה אותי. שוב בדיקות חום, לחץ דם, ריאות ולב, ואני מקבלת סיסמה לאפליקציה. מעכשיו בכל יום אצטרך לסמן אם יש לי בחילות, סחרחורות, חום, כאבי ראש, צרבות ותסמינים נוספים. המידע שהצטבר על אודותיי נשלח בינתיים למעבדה שנמצאת כמה קומות מתחתינו, וממנה תגיע הזריקה המיוחלת בתוך שעה. רופאים, אחיות ומתאמי המחקר שמסתובבים במחלקה לא יודעים איזה חיסון אקבל כדי שלא להשפיע עליי ועל המחקר, אבל הם כן מבשרים לי שאני מקבלת מנה אחת. אוקיי, הקבצה ארבע אאוט. בהמתנה לזריקה אני מדמיינת לעצמי מה קורה אם טכנאי המעבדה עצבני היום ובא לו לבלגן את הבקבוקונים. את חששותיי אני משתפת עם לאה, והיא צוחקת: אל תדאגי, הם מושגחים בשבע עיניים.
אני ממשיכה להקשות: אם אני מקבלת רק זריקה אחת, האם המשמעות היא שהחיסון הישראלי כל כך טוב שמספיקה מנה אחת? לא, מבהירים לי, את בניסוי. אנחנו בוחנים מנה אחת של מינון נמוך, בינוני או גבוה. ייתכן שיתברר שמנה אחת תספיק כדי לייצר מספיק נוגדנים ואז לא יהיה צורך במנה נוספת, אבל את זה נדע רק בעוד חודשיים.
- תפנית בעלילה // "אני בולעת את הרוק. לא בטוחה שאני ערוכה לנגיף מומת"
אני מתחקרת את הבחור שנח בכורסה למה הוא משתתף בניסוי, והוא מספר שאמנם לאשתו יש חששות, אבל מתווה החיסון מוכר ובמבוכה הוא מודה שהוא משתתף כדי לתרום לחברה. והנה תפנית בעלילה: מה זאת אומרת מתווה מוכר, הרי הטכנולוגיה הזו חדשה. לא, עונים לי. החיסון הישראלי שונה מפייזר ומודרנה. אצלנו זה נגיף אמיתי מומת.
אוקיי. אני בולעת את הרוק. לא בטוחה שאני ערוכה לנגיף מומת. כל העולם מפתח דמה, אז למה אנחנו צריכים את הדבר האמיתי? הצוות סבלן לערמת השאלות שלי. אין להם ברירה, שהרי אני תורמת את גופי למדע.
- רופא בקהל // "אני לא יודעת אם נרגעתי, אבל חיסון תוצרת בית נשמע לי לא רע"
אבל אז מגיע פרופ' קרקו נעים ההליכות מומחה בפרמקולוגיה קלינית והמנהל של כל המחקר העצום הזה. הוא מתאר לנו מה בדיוק מוזרק אל תוכנו. הוא זה שקיבל את האישור מוועדת הלסינקי לחקור את החיסון הישראלי ובידיו, תכלס, מופקדת בריאותנו. "תבינו שהמידע ביחס לחיסונים הקיימים הוא קטן יחסית, ואין לכך אח ורע שחברות קיבלו הרשאה ממנהל המזון והתרופות בארה"ב לפתח חיסונים במהירות ולתת אותם. זה משום שאנחנו במצב חירום, כי יש מלחמה בחוץ ואנשים מתים. אבל יש תמימות דעים בעולם שצריך להמשיך לפתח חיסונים, וכאן נכנסת הציונות שלנו. אנחנו עמלים על חיסון כחול־לבן בשיתוף עם המכון הביולוגי המצוין שמפתח כמו חברות תרופות ענקיות אחרות. אז מה באמת ההבדל בפיתוחים? פייזר ומודרנה לקחו חומר גנטי והפטנט שלהם הוא לעטוף אותו באופן שלא יתפרק במהירות. כשהוא נכנס אל תוך התאים שלנו הוא גורם להם לייצר חלבוני קורונה שמתבלטים על פני התא. הגוף נדרך וחושב שיש פולש זר, ומתחיל להתמודד איתו. אם בעתיד הגוף ייתקל בנגיף הקורונה, הוא כבר יכיר וידע איך להילחם בו, כי יש לו כבר סליק של כלי נשק. אבל החיסון הישראלי שונה, כי הוא מבוסס על נגיף שתוקף חיות". אז מכאן כל הבדיחות שיצמח לי זנב? "אל דאגה, אין לו יכולת לתקוף בני אדם, אלא הוא הנגיף שגורם למחלת הפה והטלפיים שפוגעת בבקר". וואלה, עכשיו ממש נרגעתי.
"את הנגיף הזה הנדסו גנטית כך שהוא מבטא את אותו חלבון של נגיף הקורונה על גבי התא, וכשמזריקים אותו לבני אדם הוא לא יכול לייצר מחלה כי הוא לא פוגע בבני אדם, אבל הגוף יוצא להילחם בו כי זה נגיף שהתחפש לקורונה. גאונות. ניסוי עם הרבה ניסים. כן, אבל חשוב שתדעו, אתם שמשתתפים במחקר, שזהו חיסון שעדיין לא הוכחה יעילותו ואתם לוקחים סיכון. בנוסף, רבע מכם יקבלו פלצבו ולא תהיו מחוסנים בשלב הזה. בכל מקרה בתוך חודשיים תדעו האם קיבלתם חיסון־דמה או שמידת הנוגדנים אצלכם לא מספקת, ואז אתם כמובן תקבלו חיסון. השיטה הזו כבר פותחה נגד האבולה והחיסון ההוא אושר ונחשב יעיל מאוד, זו טכנולוגיה מאוד מוכרת ומוכחת".
אני לא יודעת אם נרגעתי, אבל חיסון תוצרת בית נשמע לי לא רע, כי אצלנו במשפחה תמיד אמרו בגרמנית 'פון אונזערע': עדיף שיהיה משלנו.
- חבר לנשק // "מהר מאוד אנחנו מדלגים מעל משוכת הקלישאות הפוליטיות"
פתאום שמתי לב שרוב המשתתפים הם גברים, ואני שואלת את מתאמות המחקר – למה יש יותר גברים? כי נשים שקולות יותר, עונה לאה בחיוך. היא מוסיפה שנשים בהיריון או בטיפולים לא יכולות להשתתף בניסוי, מה שממילא מקטין את אחוז ההשתתפות שלהן, אבל בכל זאת משתדלים שבמחקר יהיו פחות או יותר חצי־חצי.
בינתיים החיסון מבושש להגיע מהמעבדה, ואני מתיישבת עם הנבדק י' ומגלה שבדרך כלל הוא לובש את חולצת הדגלים השחורים. עשר מבחנות דם שאבו קודם מכל אחד מאיתנו והלב נותר פתוח, אז מהר מאוד אנחנו מדלגים מעל משוכת הקלישאות הפוליטיות ומדברים על החיים, על האכזבות, ההצלחות, אהבות ופרידות. רעייתו מפנמה והוא מבלה את ימיו על הקו בין כאן לשם, ולארץ הוא הגיע במיוחד השבוע כדי להשתתף בניסוי, מטעמים ציוניים. בפנמה, אגב, המצב חמור וכבר 30 אחוז נדבקו בקורונה. בסגרים שלהם הם מחלקים בין קפסולות לגברים וקפסולות לנשים. אני מנסה לדמיין מה היה קורה בארץ לו היו מודיעים שנשים יכולות לצאת בין עשר ל־12 וגברים בין שתיים לארבע. לעיתים נקבעים שם הסגרים לפי מספרים עוקבים בתעודות הזהות. בחיי שגן עדן פה.
- הדקירה // "אני מושיטה את זרועי לתפארת מדינת ישראל"
הנה, הללויה, סוף־סוף. כמו מעטפת מיליונים מהברינקס, מגיעה המעטפה המוכספת ובתוכה החיסון שלי. מוכנה? חנה שואלת אותי בחיוך. מזמן, אני עונה.
היה פעם זקן מופלג, כפוף וכולו לבן שנכנס לאמבטיה, סיפר לנו סבא אגדה תימנית. בא בחור צעיר, שבר איזה בקבוק ויצק עליו, והזקן הפך צעיר. על זה אמר סבא בחיוך: את הסיפור אני יודע, אבל איפה מוצאים את הבקבוק? אז הנה הוא הגיע, סבא. הבקבוקון לאריכות ימים.
ביום האחרון של השנה האזרחית 2020, אני מושיטה את זרועי וחושבת בפומפוזיות שאני, עינת בת אילה ודויד, ניצבת היום בשם המדעניות והמדענים שעמלים על פיתוח החיסון, בשם האחיות המסורות והסבלניות, בשם מתאמי המחקר, בשם הרופאות והרופאים המיוחדים הללו שלוקחים עלינו אחריות ובשם כל האנשים והנשים שנקעה נפשם מהקורונה, פותחים לה את השער החוצה ומושיטים את זרועם לדקירה המיוחלת, ולתפארת מדינת ישראל.
- מה עכשיו? // "אני מרגישה תסמיני עייפות. האחות צוחקת שעברה רק חצי שעה"
חצי שעה אחרי החיסון משתלטת עליי עייפות כבדה ואני מנמנמת על הכורסה ומאזינה לדמיון מודרך דרך האוזניות. כשחנה באה לשאול לשלומי אני עונה שאני כבר מרגישה תסמיני עייפות. היא צוחקת שתוך חצי שעה עוד לא קורה כלום. צודקת, אני עונה, אני עייפה מהמרתון הטלוויזיוני שעשיתי בלילה. חוץ מקצת כאב שחלף בזרוע הנדקרת, מאז ועד לכתיבת שורות אלה הגוף רגוע.
אבל אני חייבת להודות שכל צמרמורת שאני חשה פתאום או כל תוספת של 0.4 מעלות במדידת החום תופסות את תשומת ליבי. על מסכה אני מקפידה בפנאטיות של חברת כת. חסר לי להידבק ולהכשיל את הניסוי.
- השגרה // "הכול טוב בינתיים"
בינתיים חזרו החיים לשגרת הסגר: כתיבת טקסטים ותסריטים, ניהול מסלול והוראת קולנוע דרך הזום. הקפה עדיין בטייק־אוויי בחוץ ובעמידה בשמש החורף הירושלמית הטובה. בשיחת הטלפון היומית שאני מקבלת מהמרכז לניסויים קליניים אני משעממת את הבחור שמעבר לקו וחוששת לפתוח פה למרעין בישין, אבל מלבד בחילה קלה אין תסמינים והכול טוב בינתיים, תודה לא־ל.
